תאריך לידה: 30.5.1949
תאריך פטירה: 30.8.2014
דורה,דוריתה כפי שנקראה בפי בני משפחתה, נולדה ב-30 במאי 1949 במונטווידאו שבאורוגוואי לוולף ושרה קוורטוביץ' (KWARTOVICH) , משפחה ציונית מעורבת מאוד בחיי הקהילה. מגיל שנתיים הייתה דורה במסגרת חינוכית של הקהילה בה חינכו ביידיש. כל בוקר הייתה נוסעת בשמחה וחוזרת בצהריים הביתה. דורה למדה בבית ספר של "המזרחי" בעברית ובספרדית. בגיל 13 הצטרפה למועדון היברייקה (HIBRAIKA) בעיר וכשסיימה את התיכון כבר הייתה בדרכה לישראל.
כך, עם גל המתנדבים שהגיע לארץ אחרי מלחמת ששת הימים, הגיעה גם דורה עם שתי חברות קרובות לקיבוץ געש. כאן בארץ ובקיבוץ פגשה את דרך החיים שיהיה לה לבית לכל חייה.
לאחר תקופה בגעש יצאה דורה לעיר הגדולה ירושלים, עבדה במרכז קליטה במבשרת ציון והייתה פעילה בסניף מפ"ם בירושלים. דרך הפעילות במפלגה הכירה את משה אברמוביץ ז"ל ועברה לחיות איתו כאן אצלנו בגזית. פאני אחותה מספרת שדורה הלכה בילדותה לחוגי ריקודים, וכשרקדו משה ודורה טנגו, הייתה זאת תמונה שיש בה שמחה ואמנות.
כשהביאה לעולם את שני בניה יואב ואדם, לא הייתה מאושרת ממנה. לאורך כל הדרך, הייתה גאה בהם מאוד.
הפעילות והמעורבות הפוליטית היוו חלק משמעותי מחייה ודרכה הגיעה לעבוד עם חייקה גרוסמן ז"ל, שאמרה על דורה שהיא העיניים, הידיים והרגליים שלה. דורה נשארה בקשר הדוק עם משפחתה של חייקה לאורך כל השנים.
בגזית עבדה דורה בחינוך ובפינת הדיאטה במטבח, כאחראית על המועדון, ב"אורגנו" ובשיווק מוצרי קוסמטיקה אבל את מלוא האישיות שלה אפשר לומר הביאה לידי ביטוי בתפקיד האחרון שנשאה בחייה – מטפלת שטח. מתוך הכרות אישית עם קשיים בחיים, הייתה לדורה חמלה אל אנשים אחרים שחווים קושי. אספה אל ביתה את המטפלות הזרות ונתנה לתחום הטיפול במבוגרים וחולים את הנשמה.
עד שבערב שבת חורפי אחד בינואר 2011, לאחר ארוחת ערב בחיק המשפחה ובילוי במועדון תקף את דורה כאב ראש נורא שהתברר כמיפרצת מוחית, דבר שדרדר את מצבה הבריאותי, הלך ופגע ביכולות רבות ודמותה של דורה שהכרנו הלכה והיטשטשה, הלכה והתרחקה. שנתיים וחצי שלמאבק שנע בין עצב לתקווה, שבו דורה שהתה בבית הסיעודי בגזית ובמזרע ובבתי חולים, הגיעה עד לרגע בו גופה לא יכול היה לשאת עוד ונכנע.
במותה הייתה דורה בת 65, יהי זכרה ברוך.
דורה אהובה.
כשנולדנו את היית שם. ובשבילנו תמיד היית חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, אוהבת וגאה. גם מבחינתך, לא הייתה שום שאלה, תמיד הרגשנו את האהבה שלך, היית מציגה אותנו בכל פעם כנכדות היפות והמוצלחות שלך, תמיד התגאית בנו ופינקת אותנו, הבית שלך תמיד היה פתוח ומזמין.
עבורנו, היית שילוב של סבתא ודודה מגניבה, עם ראש מיוחד, צחוק בלתי נגמר, כזו שתמיד אפשר לבוא ולדבר איתה חופשי, גם על דברים שלא תמיד מרגיש בנוח לדבר עם ההורים. איתך, אף פעם לא היה משעמם, בבית החם שלך, תמיד היה אוכל בשפע, היינו מתעסקות באוסף הקרמים, בטיפוח ובתכשיטים, פעם היית קוראת לנו בקלפים, פעם מפנקת אותנו בטיפול קוסמטי, ובדרך כלל, פשוט היינו יושבות איתך, עם יואב ואדם, וצוחקות על כל העולם.
אפילו בנוף המשפחתי המגוון שלנו, בלטת בייחודיות שלך. גם בקיבוץ, לעולם לא ניסית להתאים את עצמך למסגרות ולתכתיבים המקובלים. גם כשלפעמים נראית כמו דון קיחוטה שנלחמת בתחנות רוח, תמיד הרשמת אותנו עם הרוח המיוחדת, ברגשות העזים, ברגישות הרבה. לימדת אותנו שאפשר גם ללכת נגד הרוח, לשאול שאלות, ואפילו להילחם כדי להגשים את השאיפות בדרך שלנו, גם אם כולם רואים את המציאות בצורה אחרת.
באותו יום שישי הגעת אלינו הביתה במפתיע בסיום ארוחת הערב, עם משב האנרגיה המיוחדת שלך, עם חיוך גדול מתמיד. בלילה, הלכת לישון, ופתאום התהפך הכל.
בשנתיים וחצי האחרונות היה קשה להכיר את דורה שאהבנו, מה שנשאר היו הבעות הפנים המיוחדות, הג'סטות הגופניות שכל כך מזוהות איתך, החיוך והסיגריה הנצחית.
ביום כזה, המילה "נפטרת" מקבלת את כובד המשמעות שלה. יחד עם העצב על האובדן ועל המוות בגיל כל כך צעיר, אנחנו מרגישות שנפטרת מקושי וסבל שלא היו מגיעים לך, שנדמה שהגיעו דווקא בתקופה שבה מצאת סוף סוף את הבית שלך, חיפוש שהשתקף באוסף הבלתי נגמר של הבתים שהיו תלויים לך על הקיר, בזמן שבו נראה גם שמצאת את הייעוד המקצועי שלך- לטפל בקשישים, לדאוג למטפלות, לתמוך באנשים שלא תמיד יש להם פה, שאחרים לא תמיד מצליחים להבין את זווית הראייה שלהם.
דורה שלנו, אין ספק שגמאת ורקדת את המחול המטורף של החיים בקצב מסחרר, שידעת לחיות אותם בדרכך הייחודית, ואחרי שנים קשות שעברו עליך ובעיקר על יואב ואדם, בתחילה עם מותו של סבא ואחר כך עם ההתמודדות הבלתי נתפסת עם המצב הרפואי הקשה שלך, אנחנו מקוות שסוף סוף תמצאי מנוחת עולמים
אוהבות ומתגעגעות
לי, אור, מאי ותם.
הספד של דבי עצמון :
דוריתה,
הבטחתי לך ולעצמי שאמחק את ימים הקשים והכואבים, שאזכור ואזכיר את כל החוויות שעברנו יחד לפני אותו לילה ארור שבו קראת לי עם כאבי ראש עזים, יום שבו החיים כפי שחשבת עליהם נגמרו... אבל לפני אותו יום הכרנו כמעט 30 שנה...
אני זוכרת את היום שבו פגשתיך לראשונה. אני עסוקה בארגזי הירקות, ואת מעבר לקיר מכינה עופות לדיאטה לצלילי שירתו של רוברטו קרלוס. באותם הימים גם למדתי להכיר צד נוסף שלך כשראיתיך מגינה בגופך ובקולך על העוף המכובס שרבים ניסו לקחת מבלי שהיו רשומים אצלך ברשימת הדיאטה. בין שירים, סיפורים ומתכונים השיחות בינינו הלכו והעמיקו כשכל אחת מעבר לקיר עסוקה במטלותיה. ככה התחברנו. אני סיפרתי לך את הסיפורים שלי ואת שיתפת אותי בסיפורים שלך..., והיו לך סיפורים...
יחד הקשבנו למוסיקה בספרדית, לקצבים דרום אמריקאים שכה אהבת, ניסית ללמד אותי לזוז ולרקוד, לקחת אותי להפגנות ולועידות. דרכך הכרתי אנשים שאת שמם קראתי עד אז בעיתון: אנשי מפ"ם המיתולוגית, אנשי גבעת-חביבה ועוד רבים אחרים שמי יודע היכן הכרת, ולשמם תמיד היה תואר של דוקטור או שגריר – המשותף בין כולם היה שהם היו אנשי העולם הגדול וכולם היו מכריך וחבריך.
איתך הכרתי את המסגרת של פנויים פנויות, ויצאנו יחד לבילויים ברחבי הארץ. ריקודים לתוך הלילה, גם אם צריך היה לנסוע עד עין-המפרץ או תל-אביב. יחד ישנו בבית בתל-אביב וצפינו בהצגות ב"גשר" ובקאמרי ובסופן מצאנו את עצמנו מאחורי הקלעים משוחחות עם הבמאי או השחקנים אותם הכרת.
איתך נסעתי לסוף שבוע באילת, ולבילוי בלתי נשכח בסיני המיתולוגית. הגענו גם לקרואטיה והפלגנו בים התיכון כשאת משווקת קרמים לגברות ואני שוכבת בטן גב. כמה אהבת את החיים הטובים... ואהבת לחלוק אותם עם חבריך...
בילינו גם שעות ארוכות של שיחות לתוך הלילה, סיפורים על הא ועל דא..., רבים מסודותיך הכמוסים ביותר חלקת עמי על כוס יין ולצלילי מוסיקה בשכיבה על ספות העור הוורודות שלך...
השיחות האלו החלו בנו ולבסוף תמיד הסתיימו בניסיון לנסות לתקן את עוולות העולם, שכן בתוך הנפש הסוערת שלך שכנה גם המון רגישות ואכפתיות לזולת. לצד מילים קשות וקרות שכנו להן גם מחשבות עמוקות. היית אומרת לי שסבתא שלך תמיד אמרה עלייך, עוד בהיותך ילדה שדוריתה יודעת הכל, וזאת למרות שלא בדיוק הצטיינת בלימודיך אך למדת הכל לבד ועל בשרך.
דורה, את הכרת את רפי לפני הורי, ושנים אחר כך סיפרת לי שצעקת עליו ממש כשהתמהמה עם הצעת הנישואין..., חודשים לאחר החתונה היית את שלווית אותי בחדר הלידה, והיית שם כשליהיא נולדה. "נכדתך" אמרת לכולם בגאווה גדולה. וביניכן היה זה קשר מיוחד מהרגע הראשון..., נהגת לומר לה: "בואי נסתיר את אהבתנו שאמא שלך לא תקנא". סבתא דורה הייתה גדולה מהחיים – איתך למדה לרקוד, ממך שמעה סיפורים ושירים בספרדית, רק איתך הייתה מוכנה להישאר לישון מחוך לבית, וכשכעסה, אליך ברחה..., עוד כשהייתה ממש קטנה. ואת היית שם בשבילה ובשבילי כל הזמן. וכשאופק הצטרפה גדלה החגיגה – ארוחות משפחתיות משותפות, מתנות של סבתא דורה לכל אירוע, הכנסת לחייהן המון שמחת חיים, הקשבה והבנה.
יחד חקרנו עם השנים את עולם הרוח שכה קסם לך. לילות של פתיחת קלפים ועיסוק בקריסטלים. יחד למדנו פנג שואי וטיילנו ברחבי הארץ אצל מכשפות שונות ומשונות – את תמיד רצית לדעת מה ילד יום? מתי יהיה טוב?
דורה, הכרתי אותך על כל המורכבות שלך: על הלב הענק והנדיב, על הנתינה בסתר לנזקקים וחסרי מזל שפגשת סתם במקרה על הדרך, על האינטואיציות העמוקות שלך, על האובססיות שגרמו לך לא פעם להחליט החלטות מפוקפקות, על אהבת המוסיקה והקצב שזרם בגופך, על ערבי שירה ליריים ועל ערבי ריקוד סוערים, על מריבות בצעקות רמות ועל סליחות בחיבוק חם ואמהי.
איתי חלקת רגעים קשים של כאב פיזי ונפשי, של התמודדויות לא קלות, רגעים של בכי, כעס ותסכול וכל פעם מחדש שאלת למה אני? אז לא היו לי תשובות, ניסיתי לתמוך ולחבק.
למה אני? שאלת דרך העיניים כל פעם שביקרתי אצלך, בעיניים שהלכו וכבו. גם היום כמו אז אין לי תשובות אך אני רק מקווה שסוף סוף תוכלי להתמכר לשקט ולשלווה, לרחש גלי הים ולשמש המלטפת שכה אהבת. אני רק מקווה שעכשיו כבר טוב.
הספד של המשפחה באורוגוואי
Pensamos en vos y lo primero que viene a la mente es tu sonrisa, esa sonrisa contagiosa, seductora, también con los ojos, que terminaba en carcajadas.
Vienen a la cabeza tus charlas, las ganas de hablar de todo, de saber escuchar, de estar presente, aún en la distancia.
Nos acordamos de que siempre repetías lo orgullosa que estabas de Yoav y Adam, y también ¡qué lindos que estaban! Y como se iluminaba tu rostro al hablar de ellos!!
Nos acordamos de cuando eras bien chiquita los vecinos te pedían un rato prestada por lo linda y simpática. Y de que la baba Perla decía: “Dorita sabe de todo”.
Te pensamos y sentimos el olor a café, siempre turco, las cremas del mar muerto, tus cuadros bordados, tus pinturas, las casitas en la pared, tu casa muy linda.
Nos acordamos de lo que te gustaba pasear, de lo feliz que estabas cuando, al fin, lograste sacar libreta y manejar, y de lo que te gustaba recibirnos.
Te pensamos en tus ganas de ayudar, tu fuerza, de pensar y enseguida hacer.
Siempre preocupada por tus hijos, tu mamá, nosotros, tus amigas de toda la vida, involucrándote, dando amor, y haciéndote querer.
Nos enseñaste a, pase lo que pase, tratar de ser feliz. Vamos a seguir intentándolo. Cuidanos.
Mamá, Fanny, Deborah y Alan
תרגום לעברית:
אנחנו חושבים עליך והדבר הראשון שצץ במוחנו הוא חיוכך. החיוך המדבק, הכובש, הקורן גם דרך עיניך, אשר אחריו הגיע הצחוק המתגלגל.
אנו נזכרים בשיחות אתך, הרצון לדבר על הכל, היכולת להקשיב, להיות נוכחת, למרות המרחק הגדול שהיה בינינו.
אנו זוכרים את האמירות החוזרות ונשנות, כמה היית גאה ביואב ובאדם, בכל פעם היית חוזרת ואומרת, כמה שהם יפים! פנייך קרנו מאושר כשדברת עליהם.
ואנחנו זוכרים איך, כשהיית ילדה קטנטנה השכנים היו מבקשים אותך בהשאלה כי היית יפה וחמודה וסבתא פרלה הייתה אומרת: "דוריטה לדעת הכל"
חושבים עליך ומריחים את ריח הקפה, תמיד בוץ, הקרמים של ים המלח, הרקמות והציורים שלך, הבתים המיניאטוריים על הקירות, וביתך היפה כל כך.
חושבים עליך ונזכרים כמה אהבת לטייל, כמה מאושרת היית כשסוף סוף קיבלת רישיון וכמה אהבת לארח אותנו בארץ.
הייתה בך את הנכונות להגיש עזרה, לגייס את כוחותייך ויכולת מיוחדת לחשוב ומייד לבצע.
תמיד דאגת לבנים, לאימא שלנו, לחברות שלך מכל תקופות החיים, תמיד מעורבת, מעניקה וזוכה לאהבה של הקרובים לך.
לימדת אותנו שלא משנה מה קורה ויקרה, יש להשתדל ולהיות מאושר.
אנחנו נמשיך להשתדל.
שמרי עלינו מלמעלה.
אמא, פאני, דבורה ואלן
הספד של לילי ומרטה
Dorita, hoy queremos manifestarte el carino que sentimos por vos, porque aunque pocos fueron intensos los gratos momentos compartidos a tu lado.
Solo bastaron pocos dias para construir un lazo estrecho de amistad,. Entraste en nuestros corazones y nos abriste las puertas del tuyo y de tu propia casa.
Contigo la vida se nos fue llenando de detalles. A la mente nos vienen felices recuerdos.
- Los viajes espontaneos a la playa, con el pic nic que nunca pudo reemplazar el terminar la jornada en algun restoran.
- Esa semana que nos convertimos en jardineras en la que juntas transformamos el jardin de tu casa. Digamos que el jardin fue el pretexto para aprovechar la tierra y las plantas con el fin de enriquecer nuestras vivencias informales.
- Las tardes de telenovelas en tu cama, en las que sorteabamos quien tenia que levantarse para preparer café…. Y despues la siestita en conjunto.
- La alegria y la liberacion que nos producia el poner musica latina a todo volumen en el salon de tu casa. Bailabamos sin prejuicios hasta el fin de las fuerzas.
Y asi cada dia algo nuevo, espontaneo y bonito. A tu lado la vida para nosotros era una verdadera fiesta.
Por todo esto y mas nos llevaremos por siempre tatuado en nuestros corazones lo mejor de los momentos compartidos. Gracias por tu alegria y por haber hecho tan felices a estas dos colombianas a las que la distancia les dolia tanto. Tu con tu entrega, tu afecto y tu contencion les aliviaste y las ayudaste a sanar.
Dorita, te recordaremos eternamente y envidiamos a los angeles que ahora tendran a su lado a un ser tan maravilloso como tu.
Lili y Marta
דוריטה, היום אנחנו רוצות לבטא את החיבה שחשות כלפיך, כי מעטים אך אינטנסיביים היו הרגעים הגדולים שחווינו לידך
הספיקו לנו מספר ימים כדי לבנות קשר חזק של ידידות. את נכנסת לליבנו ופתחת את דלתות ליבך וביתך
החיים איתך התמלאו בפרטים. כעת חוזרים אלינו זיכרונות מאושרים :
- טיולים ספונטניים לחוף הים, עם הפיקניק שלעולם לא הצליח להחליף את סופו של היום במסעדה על הדרך.
- השבוע שבו הפכנו לעובדות נוי וביחד טיפלנו עד היסוד בגינה של הבית שלך. אולי רצוי להגיד שהגינה הייתה התירוץ שאפשר להשתמש באדמה ובצמחים כאמצעי להעשרת החוויות הבלתי פורמאליות שלנו
- אחר צהריים של טלנובלות במיטה שלך, בהם הגרלנו מי תהיה זאת שתקום להכין קפה לכולם...
ואחרי זה הסיאסטה המשותפת הבלתי נמנעת.
- השמחה והשחרור שהיו כאשר שמנו מוזיקה לטינית בפול ווליום בסלון הבית. רקדנו בטירוף עד כלות הכוחות
וכך כל יום משהו חדש, ספונטני ויפה. החיים לצידך היו בשבילנו ממש כמו מסיבה אמיתית.
בגלל כל המסירות האינסופית שלך והרבה יותר מכך אנחנו צורבות לנצח בליבנו את העוצמה של החוויות ביחד. תודה לך על השמחה ועל כך שגרמת לאושר לשתי בחורות מקולומביה, אשר המרחק מביתן כה הכאיב להן. עם הנתינה שלך, החיבה שלך וההכלה שלך הקלת עליהן ועזרת להן להתגבר.
דוריטה, נזכור אותך לנצח נצחים ומקנאות במלאכים שמכאן ואילך יקבלו לצידם אדם וחברה נפלא כמוך.
לילי ומרתה
הספד של מירטה לוין:
דורה ואני הכרנו כשהיינו בנות 17 ועבדנו בהנהלת החשבונות של קואופרטיב שאיגד סוחרים יהודיים שמכרו סחורות בהקפה, מה שנקרא קואנטנקס.
העבודה המשותפת הצמיחה חברות קרובה, משפחתית כזאת.
עברנו יחד ימים טובים מאוד וגם אחרים. לא תמיד הסכמנו, היינו חלוקות בהרבה נושאים ולא פעם רבנו והתפייסנו.
הבנו מה קורה אחת לשנייה גם בלי לדבר, מבט אחד ודי.
אהבתי לבוא לביתך, השיחות הארוכות, האוזן הקשבת, החוויות האישיות, הסודות הכמוסים.
אהבתי לבוא אלייך. ידעת למלא את ביתך בחום וביופי. יצירותייך על הקירות, ובתקופה האחרונה לפני האסון שפקד אותך, כן הציור היה ניצב באמצע הסלון ומסביבו בלגן נהדר של צבעים ומכחולים.
חייך היו מלאים בנתינה ואיכפתיות.עזרת באופן ממשי ביותר למי שידעת שהוא נזקק.
שמרת על קשרים קרובים עם קבוצה של חברות שאספת במשך השנים מגעש, ירושלים, מתקופת עבודתך בבית הקבוץ הארצי, מגזית.
ערב שישי, ראיתי אותך יושבת בקצה הימני של המועדון, לבושה בבגדים יפים ומאופרת, היית כל כך יפה באותו ערב!
לא זוכרת עם מי ישבת, נפנפנו אחת לשנייה לשלום וחיוכך היה רחב וקורן.
זהו, כך נפרדנו.
באותו לילה פקד אותך האסון הנורא.
הביקורים אצלך היו לי קשיים ומיוסרים.
העיניים של שתינו מלאות בדמעות.
הרי.... תמיד הבנו מה קורה אחת לשנייה בלי לדבר, מבט אחד ודי.
