קיבוץ גזית

חיים ריפא

תאריך לידה: 25.03.1927

תאריך פטירה: 21.05.2014

חיים ריפא נולד ב-25 במרץ 1927 ברוסריו שבארגנטינה.

בגיל צעיר מאוד נחשף חיים לרעיון הציוני והצטרף לתנועת השומר הצעיר. יחד עם חברים נוספים, שעלו והגשימו בגזית, היה בין חניכי קבוצת "חניתה" שהקימה את קן השומר הצעיר בעיר מגוריו.

לא רק חיים האמין ברעיונות ובאידיאלים של תנועת השומר הצעיר, כל שלושת אחיו האחרים האמינו בהם.

חיים הכיר את נתניה עוד בילדותם בחופשה משפחתית משותפת ופגש אותה שוב במחנה תנועה כשהיו בני 12, מאז הם ביחד. בשנת 1949 נישאו בעודם בארגנטינה, כשהנישואין היו בעצם הרישיון מההורים לעלות ארצה, ואכן בשנת 1950 הגיעו חיים ונתניה לארץ, להכשרה בקיבוץ המעפיל, משם הגיעו לגזית.

מהר מאוד הפכו חיים ונתניה להורים כשבאוקטובר 1950 נולדה בתם הבכורה נירה, מקבוצת הילדים הראשונים של גזית. כבר בשנותיו הראשונות בקיבוץ נקרא חיים להצטרף למשה גפני וזאב זהבי לענף הלול. עם השנים נולדו זיוה ורן, וחיים עשה תפקידים נוספים בשליחות הקיבוץ, אבל ענף הלול יהפוך למקום בו מימש חיים את היכולות המקצועיות שלו במשך כל ימי חייו. בשנות ה-60 נבחר חיים להיות גזבר הקיבוץ ובתחילת שנות השבעים יצא, יחד עם כל המשפחה, לשליחות חקלאית בפרס, להנחות וללמד את האיראנים לגדל עופות. כששבה המשפחה מהשליחות, שימש חיים כמנהל האדמיניסטרטיבי של המוסד החינוכי "תבור" ובסיום התפקיד הזה יצא להקים את מפעל הבשר של משחטת עוף העמק ולנהלו.

כשסיים חיים את התפקיד הזה חזר הביתה מלא מרץ ורעיונות לפיתוח בענף הלול, בו תרם ויצר ושכלל ועבד עד שהתגלה בגופו הסרטן שהכריע אותו, למרות המאמצים, האופטימיות והתמיכה שהיו לחיים וליוו אותו כל חייו.

חיים שהכרנו, חי בתוכנו כחלק מובן מאליו מהפאזל הקיבוצי. מדי פעם היינו עדים לתערוכות הצילום שלו, מדי פעם שמענו על התפתחות ברמה ארצית של הלול הניסיוני והמחקרי, תמיד הוא היה כאן והותיר את חותמו.

בן 87 היה חיים במותו, יהיה זכרו ברוך

הספד של אליהו להב

אנו שוב מכונסים פה בתדירות מצמררת, כואבים והמומים, נפרדים מחבר ותיק נוסף, מראשוני הקיבוץ שהלך לעולמו בשבת האחרונה, לאחר מחלה קשה וייסורים לרוב.

ההיכרות, החברות ושותפות הדרך ביני לבין חיים נמשכה כמעט 80 שנה. מהימים הרחוקים בהם נפגשנו כתלמידים מן המניין בכיתה א' של בית הספר היהודי בשכונתנו, תחת שרביטו של המורה הדגול דוד רמז, איש קטן מימדים אך גדול ברוחו ובהשפעתו על חניכיו הרבים.

הידידות עם חיים צמחה גם על רקע היחסים ההדוקים בין הורינו ועל פעילותם רבת השנים במשותף, למען הקהילה ומוסדות שונים בתוכה, פעילות שנסתיימה עם עלייתם לארץ והשתלבותם בחיי הקיבוץ, כשמאחוריהם זיכרונות משותפים לרוב.

חיים היה בתוכנו, חברי קבוצת "חניתה", שהקימה את קן השומר הצעיר ברוסריו, כנחשון בחבורה. יחד עם נתניה היו הראשונים שיצאו להכשרה חקלאית בגואלנד goland, שנה לאחר מכן היו הראשונים מהקבוצה שמימשו את צוו העלייה והפליגו לארץ ישראל, ראשונים בהקמת משפחה, בין הראשונים ללדת ילדים, כשרובנו עדיין היינו רווקים.

בחודש מרץ הקרוב עומד לראות אור ספר על המשפחה השומרית בארגנטינה. משפחת ריפא משמשת, יותר מכל אחד אחר, המחשה חיה למושג האופייני והמוכר: "משפחה שומרית". שני הבנים הצעירים, חיימה וניוּמַה, היו חברים בגזית, האח והאחות הבוגרים לייבה ודליה, התנסו מספר שנים כחברי גרעין המפלגה ברמת השופט. ההורים עלו, נקלטו וחיו עד יומם האחרון בגזית ורבים רבים מקרובי משפחותיהם, החליטו בגיל מבוגר למדי לנטוש את עיסוקיהם בגולה ולעלות כחבורה ביחד לקיבוץ גן שמואל, מעשה אולי חסר תקדים בהיקפו ובטבעו, בתולדות ההתיישבות הקיבוצית בארץ.

שלוש אהבות מילאו את ליבו של חיים במשך כל חייו, ותמיד מצא איזון בין שלושתן: היחס למשפחתו, בוודאי הגרעינית אך גם הרחבה, שזכה בה ביד נדיבה בישראל, ארגנטינה ובברזיל. לא זכורה לי שיחה אחת בינינו שלא כללה תיאור מפורט של הישג של בן או בת משפחה, הורגשה גאווה רבה ותחושה עמוקה של "שבטיות".

העבודה – חיים עבד רוב שנותיו בקיבוץ בענף הלול בו הגיע לרמה מקצועית גבוהה ולהישגים כלכליים מרשימים. בשנים האחרונות, ולמעשה עד להתדרדרות במצבו הגופני, הקדיש את כל זמנו מעל ומעבר לגיל יציאתו לגמלאות, ללול הניסיוני, רעיון אותו הגה, פיתח והרחיב וזכה בו להכרה מדעית בארץ ולציונים לשבח לרוב.

ליד כל אלה מעולם לא נטש את אהבתו ומסירותו לצילום האמנותי. השתתף בכל השתלמות שנזדמנה לו, יצא למסעות צילום בחו"ל, יזם והשתתף בתערוכות רבות בכל חלקי הארץ.

בהרבה שיחות אקראי בין אחדים מהחברים הוותיקים ליד שולחנות בחדר האוכל, או סביב כוס קפה במועדון בימי רביעי ושבת בצהריים, נהגנו לציין שחיים, דווקא בשנותיו האחרונות, כשרובנו הולכים ונחלשים, יכול לשמש דוגמא של חיוניות, של פעילות רצופה וענפה בעבודה בלול, בהתמסרותו לצילום ובניסיונותיו האחרונים לרכוש מיומנות בעבודה בעץ בסב-יום וגם במסירות אין קץ לסייע לנתניה להתגבר על מצוקותיה. כך ראינו והתפעלנו מחיים עד לאחרונה.

ופתאום הכל השתבש! כרעם ביום בהיר נחתה עלינו הידיעה על הגידול שהתמקם במוחו והבנו אילו סכנות טמונות בכך. לאחר הניתוח, שהוגדר כמוצלח, חשנו הקלה ואף שמנו לב לסימנים של התאוששות.

אך המצב הזה לא נמשך זמן רב ומיד באו אותות הנסיגה, ותופעות חדשות וקשות החלו לפקוד את חיים. תהליך הנסיגה קיבל תאוצה. כולנו חשנו שהמחלה הארורה תנצח ובשבת זה אכן מה שקרה.

אנו, חברי הקבוצה שעדיין נותרנו, מבטיחים לנתניה, האישה שאיתו עוד מימי הקן הרחוקים, לנירה, זיוה, רן ולמשפחות שלהם, יד עוזרת וכתף להישען עליה בשעות מצוקה וגעגועים.

אני איבדתי חבר טוב ונאמן. חיים, כאח בוגר היית לי.

נוח בשלום על משכבך ומי יודע, יתכן שעוד נתראה.

הספד של מאיר חינדי

חיים יום עצוב היום, יום שאני צריך להיפרד ממך, לדעת שלא תהיה איתי כל בוקר ותספר לי מה קורה בלול המחקרי, שלא תספר לי יותר דברים אישיים, לפעמים שמחים ולפעמים פחות. שלא נדבר יותר על משחק הכדורגל של אתמול ולא ננתח אותו יותר.

יהיו חסרות לי הערותיך על גידול האפרוחים, תמיד בשקט, תמיד בנועם, עם ההקפדה והדיוק שאפיינו אותך. עם האכפתיות על מה שמתרחש סביבך – הכל יהיה ריק מעכשיו.

לחיים היסטוריה מפוארת בענף הלול. הוא הצטרף למשה גפני ולזאב זהבי בשנת 1958 ויחד הם בנו ענף לתפארת. בשנות ה-70 המוקדמות יצא לשליחות בפרס מטעם ארגון מגדלי עופות לרבייה ושהה שם עם כל המשפחה כשלוש שנים. בהמשך פעילותו בענף הלול הקים וניהל את מפעל הבשר של עוף העמק. תחת שרביטו של חיים הגיע המפעל לרמות גבוהות של הצלחה.

כשסיים את תפקידו זה חזר הביתה ועם המרץ שאפיין אותו, חיפש פעילות נוספת בענף וכך, בסוף שנות ה-80 הביא את הרעיון לגדל ברברים, גידול שהחזיק מעמד שנתיים. לאחר שנסגר ענף הלול בקיבוץ הזורע, שכלל לול ניסיוני, ראה חיים הזדמנות והביא את הלול הניסיוני אלינו. הוא הפך, עם הרעיונות הפרקטיים והדמיון הפורה שלו חלק ממבנה בית החרושת הישן ללול ניסיוני. אילתר, חיבר, המציא, שינה את המבנה הישן והתאים אותו לצרכים של לול ניסיוני, שעתיד היה להיות מפורסם.

כעבור 20 שנה, כשהלול הניסיוני הישן והטוב, סיפק לענף בארץ אין ספור ניסיונות למחקר, היה חיים שותף מלא לרעיון ולביצוע של הלול המחקרי שלנו. הוא הביא רעיונות חדשים, דחף קדימה את הפרויקט ותרם תרומה מכרעת ליישום הלול המחקרי. בזמן הביצוע היה ער לכל פרט, לכל זווית של המבנה. כל בוקר התעניין איך מתקדמים הדברים. הוא ראה בלול המחקרי אתגר ראוי להתמודדות איתו ולסיכויים גדולים להצלחה בו. ערב חנוכת הלול למחקר יישומי ניגש חיים אלי ואמר בשיא הרצינות: ביום שאני בלול, רק אני מטפל בו ולא אף אחד אחר. זה היה כשמלאו לחיים 83 שנים... שיא האושר שלו היה כשקיבל את הפרס הכי יוקרתי בענף הלול – פרס על מפעל חיים של המכון הוולקני על שם פרופ' קימרון.

בראיון שעשו לחיים לרגל תערוכת צילום בשדרות רמת השרון, אמר חיים: "שתי אהבות יש לי - הלול והצילום.

חיים המשיך לטפל בלול המחקרי במסירות ובעיקר בהרבה, אבל בהרבה אהבה עד התקופה האחרונה.

חיים, אתה איתנו בכל דבר, בכל פרט, נזכור אותך בכבוד ובאהבה.

כל צוות הלול מרכין ראש ומתאבל.

יהיה זכרך ברוך

2.6.2014

טינה נולדה ב- 10.1.1933 בבואנוס איירס שבארגנטינה, להוריה, אברהם ושרה גלינה, שהגיעו זמן קצר לפני כן מפולין. שמה היהודי היה גיטל. טינה היתה הבת הבכורה. אחריה נולד אח שנפטר בתור ילד, אחר כך נולדו האחות בטי, ובת הזקונים – דיאנה.

טינה למדה בבית ספר יסודי ממשלתי עד גיל 13. המשפחה שמרה על יהדותה וחגגה את חגי ישראל, יחד עם המשפחה המורחבת יותר שגרה בבואנוס איירס.

החל מגיל שלוש-עשרה החלה טינה לעבוד, כדי לעזור בפרנסת המשפחה, בגלל המצב הכלכלי הקשה בבית. היא עבדה בתחילה כתופרת במפעל לתיקים ובגיל שש-עשרה התחילה למכור בדים בחנות "קאסה צָ'אבֵּס" ולאחר מכן עברה למכור תיקים בחנות היוקרתית "הנרי" ברחוב פלורידה. בנוסף לפרנסת המשפחה היא טפלה באחיותיה ודאגה לצרכיהן. כשטינה היתה בת עשרים ושתיים חלתה אימה בסרטן ולאחר שנתיים נפטרה. טינה, היתה פעילה בתנועת "מכבי", שפעלה קרוב לביתה ושם היא התפתחה, ציירה והכינה פרסומות. החברים הקרובים שלה היו מהתנועה. החלום של טינה היה לעלות לארץ ישראל. אמה, שידעה עד כמה קשים היו חבלי הקליטה בארגנטינה, חששה שגם לטינה יהיה קשה המעבר לארץ ישראל, וניסתה למנוע ממנה את הנסיעה.

לאחר פטירת האם, ועם הצטרפותה לתנועת השומר הצעיר, עלתה טינה ארצה בגיל 23, בסוף שנת 1956. התקופה היתה לאחר מלחמת סיני, וטינה התגייסה לנח"ל, יחד עם מספר חברות שעלו יחד. לאחת מחברותיה היו קרובי משפחה בקיבוץ ניר-עם, וטינה הצטרפה אליה לקיבוץ. תקופת השרות הצבאי הייתה לה קשה - ללא משפחה, ללא שפה, ובתנאים קשים. בצבא לימדו אותה עברית, ולמרות הקושי האובייקטיבי, היחס אליה היה טוב, ולמזלה של טינה, חברתה הייתה לצידה לאורך כל השרות. לאחר שנה וחצי של שרות צבאי, חזרה טינה לבואנוס איירס, כיוון שהבטיחה זאת לאחיותיה טרם עלייתה ארצה, אך ידעה תמיד שהיא תחזור לישראל.

בסוף שנת 1961 הגשימה טינה את חלומה ועלתה שוב ארצה. היא הגיעה לקבוץ רבדים, שם שהתה חברתה הטובה, ויחד הן עברו לעין השופט.

טינה חיפשה קיבוץ קטן יותר, וכך הגיעה לגזית. כאן הכירה את אשר ויחד הקימו את ביתם בגזית ב - 1963. נולדו להם 3 ילדים: איתמר, הלל ורחלי.

טינה ידעה לתפור בגדים לפי התאמה לגוף, ידעה לצייר דגם לבגד לפי תמונה מחוברת של אופנה, ידעה לרקום ולצייר. היא אהבה מאוד לסרוג וכל הילדים לבשו את הסוודרים והאפודות שהיא הכינה עבורם, בדוגמות מורכבות ומסובכות לעין וליד.

טינה אהבה לבשל ולאפות, היא בשלה לכל המשפחה עד שנתה האחרונה. הייתה ידועה בזכות הניוקיס שלה, האמפנדות, קנלוני תירס, קנישס, טורטיה דה פאפאס, רולדות עם דולסה דה לצ'ה, פחזניות מכוסות באבקת סוכר, קניונס, עוגות גבינה ועוד.

טינה אהבה לתת מעצמה לכל סובביה, הייתה מוכנה לעשות עבור אחרים כל שביכולתה, אהבה לארח ולפתוח שולחן גדול לכל המשפחה הרחבה. תמיד פעלה בנדיבות, בצניעות, במאור פנים ובהרבה אהבה וחום.

בשעות הפנאי היא אהבה מאוד לקרוא, בעיקר ספרי מתח ונהנתה מפתרון תשבצים ותשחצים.

תקופת מה עבדה במפעל לבובות "בובזית" ובחינוך, אך מרבית שנותיה בגזית עבדה טינה במתפרה, מכיוון שזה היה מקצועה עוד בארגנטינה.

טינה חייתה בגזית חמישים ושתיים שנים ויש לה שישה נכדים.

יהי זכרה ברוך.

יום ראשון 18 בינואר

הספד של רחלי קרן:

אמא יקרה,

תמיד אספת את כולנו יחד אבל ההתכנסות סביב שולחן אוכל מלא כל טוב. ידעת להכין הכל: בשרים, חמין, תפוחי אדמה, קנלוני עם תירס, האמפנדות המפורסמות שלך, קנישס, טורטיז'ה דה פאפס, ניוקיס והרבה מתוקים: רולדות עם דולסה דה לצ'ה, פחזניות מכוסות באבקת סוכר, עוגות גבינה, קניונס...

השולחן תמיד הכיל יותר אוכל מהסועדים היושבים סביבו. רק שלא יחסר, חס וחלילה.

אמא נולדה ב- 10.1.1933 בבואנוס איירס שבארגנטינה. ההורים שלה היו עולים חדשים מפולין והתעניינו איזה שם אפשר לתת בספרדית ובחרו באגוסטינה. אמא היא הבכורה במשפחה ובעקבותיה נולדו גם בטי ודיאנה. מגיל שלוש-עשרה היא תחילה לעבוד בגלל המצב הכלכלי הקשה בבית, בתחילה היא עבדה כתופרת במפעל לתיקים ובגיל שש-עשרה החלה למכור בדים ולאחר מכן עברה למכור תיקים בחנות יוקרה. כשאמא הייתה בת עשרים ושתיים אמה חלתה ונפטרה ואמא לקחה את מקומה בבית וגידלה את אחיותיה והמשיכה להיות מקור הפרנסה בבית.

דיאנה: נולדתי ביום ההולדת של טינה, היא ציפתה לאח אך שוב נולדה אחות. טינה גידלה אותי ודאגה לי, אהבתי להיות איתה, הייתי הולכת איתה לחברות שלה, היא הייתה עוזרת י בלימודים, כותבת איתי ובשבילי חיבורים ומציירת עבורי. היא ידעה לצייר יפה! היא הייתה מעתיקה בצורה מדויקת. כשאמא שלנו נפטרה, עול הבית נפל עליה, טינה ניהלה את משק הבית, היה לי מובן שהיא שם בשבילי. כשחזרתי מבית הספר היא חיכתה לי בבית עם ארוחה חמה. באחד מימי הגשם שכחתי לקחת מטריה וראיתי אותה ביציאה מתחנת הרכבת התחתית מחכה לי עם מטריה עבורי.

סבתא היתה פעילה בתנועת "מכבי" שהייתה קרובה לביתה. היא ציירה והכינה כרזות. היו לה הרבה חברים טובים, תמיד אהבו אותה, אך החלום שלה היה לעלות לארץ ישראל. לאחר שסבתא עברה לתנועת "השומר הצעיר", היא עלתה לישראל עם חברותיה, כדי להצטרף לצבא, לנח"ל. לאחר שנה וחצי של שירות, סבתא חזרה לבואנוס-איירס מכיוון שהבטיחה לאחיותיה שתחזור.

דיאנה: כשטינה עלתה לארץ ישראל היה לי משבר גדול, בכיתי המון וכעסתי. הרגשתי שוב יתומה. עברו מספר שנים עד שהבנתי שהיא הייתה צריכה לעשות זאת, סוף סוף היא עשתה משהו עבורה, בשבילה.

בסוף שנת 1961 אמא עלתה לישראל. היא הגיעה לקבוץ רבדים, שם הייתה חברתה מהצבא, ויחד הן עברו לעין השופט. אמא המשיכה לקבוץ גזית ושם הכירה את אבא שהיה "נשיא הרווקים". לאחר הרבה חיוכים הם עברו לבית משותף וב-1963 נערה החתונה.

אמא, איזו כשרונית היית: למדת וידעת תפור בגדים לפי התאמה לגוף, ידעת לצייר דגם לבגד לפי תמונה מחוברת של אופנה, ידעת לרקום ולצייר. אהבת מאוד לסרוג וכולנו לבשנו את הסוודרים והאפודות שהכנת, כמובן שבדוגמאות מורכבות ומסובכות לעין וליד.

סבתא סיפרה לנו שהיא זוכרת את המפגש עם הקיבוץ, התורנויות, הגיוסים והילדים שאינם ישנים בבית ההורים אך הבינה שהבתים אכן מאוד קטנים ולא היו תנאים לגידול ילדים בבית והיא עשתה כמו כולם, וגידלה שלושה ילדים: איתמר, הלל ואמא, אך כשהגענו, הנכדים, היא עברה חוויה מתקנת כשיכלה לראות אותנו ולהחזיק אותנו בכל שעות היום.

בתקופות שבין הלידות סבתא עבדה בחינוך אך מקום העבודה הקבוע שלה היה המתפרה, מכיוון שסבתי הייתה תופרת מעולה.

רוב שנותיה סבתא עבדה במתפרה, תקופת מה עבדה במפעל לבובות "בובזית" ושוב חזרה למתפרה, בה עבדה עד גיל פנסיה ואפילו יותר.

דיאנה: טינה הייתה נאמנה ומסורה לי, בכל זמן שנזקקתי לה היא הייתה לצידי, גם בילדותי וגם בבגרותי, ישנה ליד המיטה שלי, צמודה אלי.

טינה, מצטערת שלא נתתי יותר מעצמי. אהבתי אותך תמיד ומאוד. איבדתי אחות ואמא, איבדתי חלק ממני.

אמא, זכינו לגדול בבית כה מקובל ואוהב, בית חם ופתוח, שהכל בו אפשרי. למדנו ממך ומאבה מסירות, נאמנות, אהבה, צניעות, יושר, נדיבות ורוחב לב ויד. מקווים שאת יודעת שהיית כה אהובה ומוערכת בלב כולנו ונזכור אותך כזו.

יהיה זכרך ברוך.

לזכר טינה אבני

טינה, טינה, הלכת לעולמך.

נוחי בשלום שכנתי העדינה.

שכנתי שביתה עטור בפרחי הורד

כי היופי היה בנפשך.

גם אם רגליך חלשות, עיניך מלאות חום ואהבה.

כי ישנם ילדיך האוהבים לצידך.

ובנפשך.

ולכל איש שלחץ את ידך

ספג מחומך ומהציפיות לטוב

לעתידך.

טינה, טינה יקרה

נזכור אותך

בשקט, בחמלה,

ויקירייך ישמרו

על זיכרון היותך

כפי שהיית,

נשמה טובה,

נשמה טובה...

משכנתך, אורה לוטן

חסיה בר-שדה נפרדת מטינה

מאז שהגיעה טינה לגזית עבדנו ביחד במתפרה הסלונית. במשך 50 שנה נפגשנו כל בוקר, אני גזרתי וטינה תפרה. ישבנו מכונה מול מכונה, שתינו נשים נמוכות באותו גובה עיניים. אנחנו גם לא דברניות גדולות ושוחחנו בעיקר בענייני עבודה. טינה הייתה שותפה נעימה והיה בינינו שיתוף פעולה מלא, כל אחת ידעה את תפקידה.

כשחלתה טינה ואיבדה את היכולת לתפור הפסיקה לעבוד במתפרה וכשאני סיימתי את עבודתי שוב נפגשנו הפעם בבית היוצר, אני תופרת וטינה סורגת.

כל כך הרבה שנים ראיתי את הפנים של טינה כל יום ובשנים האחרונות, כשהלכה טינה והתכופפה ראיתי פחות ופחות פנים ודבריה היו עבורי פחות ופחות ברורים.

כשאשר ז"ל נפטר, מיהרתי להגיע אל טינה והייתי אולי החברה הראשונה שהגיעה אליה הביתה, אבל בזמן האחרון גם הבריאות שלי לא אפשרה לי לבוא לבקר את טינה והיא גם לא מאפשרת לי להיות כאן מול ארונה.

אני נפרדת כעת מטינה לאחר קשר של שנים רבות, היכרות קרובה ועבודה משותפת.

יהי זכרה ברוך

תאריך לידה: 8.10.1929

תאריך פטירה: 23.3.2013

לאה נולדה בעיר סאן-חואן שבארגנטינה, עיר של הרבה גפנים ותעשיית יין ענפה, כפי שאהבה לספר, למשפחה ענפה, חלק גדול ממנה התגורר במנדוסה, מדרום לסאן-חואן. במנדוסה הייתה קהילה יהודית גדולה ופעילה. אביה של לאה נפטר בהיותה ילדה. אמה, שהייתה ציונית פעילה בתנועת ויצ"ו, נישאה מאוחר יותר לדון מיגל, והשניים יחד עם בנם המשותף שאול – הצטרפו ללאה בגזית. שאול השתלב עד מהרה בקבוצת הילדים הבוגרת של הקיבוץ, קבוצת "ניצן", ומיכאל (מיגל) עבד כחצרן הילדים המיתולוגי שלנו, ושימש כנהג לכל עת, בתקופה שרישיון נהיגה היה מצרך נדיר ומבוקש.

בשנת 1947, עם הקמת קן "השומר הצעיר" במנדוסה, לקח אשר צורף על עצמו להקים קן גם בסאן-חואן, וגייס לעזרתו את לאה, שאותה הכיר עוד קודם לכן בשל הידידות שנוצרה בין אמו לאמה דרך פעילותן המשותפת בויצ"ו. הקשר הזה הוביל גם לבילוי בחופשה משותפת עם הילדים לאה ואשר בכפר הקטן "אל קריסל". לבקשתו של אשר, התגייסה לאה להקמת הקן בעיר הולדתה, ואף השקיעה בכך הרבה מרץ ורצון טוב. מכאן ועד לעלייה לישראל, לקיבוץ גזית – הדרך הייתה קצרה, ולאה מתגלגלת לעבודה ברפת.

בעבודה ברפת היא פוגשת את אדק, ניצול שואה, עם מספר על היד, המעיד כאלף עדים שהיה שם, ובין השניים ניצתת אהבה גדולה, שתלווה את כל חייהם, ועמה יביאו לעולם את אלי, מיכה וצופית, אחים לרון, הבכור, שנולד לאדק מנישואיו לנחמה, ונפל בעת שירותו הצבאי ברמת הגולן בקיץ 1970.

במשך השנים עוברת לאה הכשרה בסמינר "אורנים" ועובדת כגננת וכמורה במערכת החינוך החמה והתומכת של הקיבוץ. לאה הקימה והפעילה את המשחקייה בגזית - מקום שילדים רבים נהנו לבוא אליו וזכרו וגם הודו לה על כך בבגרותם. במקום זה שילבה לאה את שמחת החיים שלה יחד עם ההבנה שלימוד הכי טוב נעשה באמצעים משחקיים. בגישה זו גם הדריכה מורות מתחילות כשניהלה את המרכז הפדגוגי של ביה"ס היסודי בגזית. לפני היציאה לגמלאות לאה מספיקה לנהל את הארכיון במסירות, באחריות ובהרבה השקעה. בד בבד היא הולכת ומתמסרת בכישרון רב לציור, שהופך מתחביב נלווה לאהבה גדולה. בשנים האחרונות של מחלתה הלכה לאה ונעלמה אט-אט מנופינו, עד אשר המחלה גברה עליה ואנו נאלצים לומר לה היום שלום אחרון.

בת 83 הייתה במותה.

יהי זכרה ברוך.

לזכרה של לאה – מאת: מיכל קריספין

היום אנו נפרדים מחברתנו היקרה לאה גוטמן, שהלכה לעולמה אחרי שנים של התמודדות אמיצה עם מחלת הסרטן. כמו בנושאים אחרים, גם כאן, לאה התעקשה והתמודדה ולא ויתרה, עד אשר הוכרעה על ידי המחלה.

על קיר העבודה שלי תלוי ציור גדול, שלאה העניקה לי לפני שנים. היא הזמינה אותי אז, כאות ידידות, לבחור באחת מעבודותיה, ובחרתי בו. זהו ציור של שתי דמויות, אולי אם וילדה, הכרוכות זו בזו במין רכות מופלאה, בקווים מעוגלים ובצבעים עדינים, רגישים ורכים להפליא. אני מאמינה שבתמונה הזאת באה לביטוי אישיותה המורכבת של לאה. עם חספוס ונוקשות מסוימת כלפי חוץ, ומבפנים כל כך הרבה רכות, שכפי הנראה הייתה זקוקה להגנות מהסוג הקשה.

חמש שנות המחלה הסופנית של אדק חשפו צדדים פחות מוכרים באישיותה של לאה. האהבה הגדולה והמסירות הרבה, שבהן עטפה את אדק היו ללא ספק נדירות... מצד אחד היא גוננה עליו בחירוף נפש מול העולם כולו, ומן הצד האחר – היא עודדה אותו, דרבנה אותו לתפקד ועשתה למענו מעל ומעבר. באותה נחישות ובאותה התמדה שכה אפיינו אותה.

מוסיפה צופית – ביתה של לאה:

אמא נפטרה בי"א בניסן, (יום הולדתו של הרבי מלובביץ'), בדיוק בשלב בו הטבע הירוק והפורץ שיש ליד גזית ושמהווה חלק כה בלתי נפרד מהווי החיים בקיבוץ וגם מהווי החיים שלנו כמשפחה, הופך צהוב ומתחיל להתייבש...

ביקשתי ממיכל להקריא את שירו של דויד גרוסמן: "קצר פה כל כך האביב"

קצר פה כל כך האביב – דוד גרוסמן

יש רגע קצר בין אדר לניסן

שהטבע צוהל בכל פה

הוא שופע חיים

שיכור ומבושם –

איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז

ניצוצות –

אך עוד רגע ייבול ויצהיב

כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת –

קצר פה כל כך האביב...

דברי פרידה של רוקה להב

הכרתי את לאה בהכשרה. חודשיים לאחר היכרותנו עליתי ארצה. הקשרים בינינו בהמשך היו טבעיים כמו בין חברים. היו כמה מפגשים באקראי בהם נפגשנו באופן אינטימי:

התחתנו באותו יום בכפר תבור, יצאנו לסקנדינביה ביחד שני הזוגות. זה היה הטיול האחרון של אדק.

הקשר התהדק עוד יותר כאשר עבדתי בבית הסיעודי ואדק היה מאושפז שם. אני הערצתי את לאה על המסירות והאהבה בהם טיפלה באדק.

חוויות אלו היו הבסיס לידידות העמוקה שהייתה בינינו בשנים האחרונות. היינו אומרות זו לזו, שאנחנו אחיות מבחירה, וכך גם התנהגנו. בקשרים בינינו הרשים אותי אומץ הלב של לאה, כאשר כינסה כמה מחבריה וסיפרה לנו על המחלה בה לקתה ועל מצבה הבריאותי.

המפגש בין לאה לביני הפך ליומיומי כאשר ליוויתי אותה בביקוריה השונים בבתי החולים. למדתי אז להכיר אותה בתחומים רבים, שלא הכרתי קודם.

בתקופה האחרונה, בימיה האחרונים, היינו קרובות מאד. יום לפני מותה כאשר ביקרתי אותה היא שכבה בעיניים עצומות על מיטתה. שאלתי אותה: "לאה, את שומעת אותי?" והיא ענתה: "את הקול שלך אשמע אפילו בקבר!".

לאה, אתגעגע אליך, נוחי בשלום על משכבך.

דברי פרידה מלאה של אורה לוטן

בשנים של שכנות וחברות נרקמו קשרי ידידות בין שתי המשפחות שלנו, ואישית בין לאה לביני. בדברי היום, אני מביטה אל השנים האחרונות בהן התאלמנו שתינו, שנים בהן לאה העמיקה את קשריה והתייחסותה לבנים ולנכדים שלה. לאה טיפחה קשרים עם כל בני המשפחה משני הצדדים, שלה ושל אדק, עם אלה שבחו"ל ועם אלה שבארץ.

מעבר למשפחה, אהבה לאה את תחום הציור בו הייתה מוכשרת, ובהקשר זה זכור לי רגע בו עמדנו שתינו מול סידרת ציורים במוזיאון, ולאה שאלה את עצמה: "ואחרי מותנו מה יהיה על הציורים שלנו?", שאלתי אותה: "את מתכוונת לציורים שלך?" והיא ענתה לי: "אני מתכוונת ליצירה רחבה יותר כמו זו של אמירה ושל שמואל ואולי של עוד ציירים שהיה רצוי לשמור על יצירתם לעתיד...".

מעבר לזה, תמיד סיפרנו אחת לשנייה סיפורים. לרוב סיפורים טובים על בני המשפחה וכמובן בדגש על הנכדים, הילדים של עמית וצופית שאני הייתי פוגשת בעוברם ליד ביתי. לרוב הם היו רצים בצהלה אל ביתה של לאה בקריאות שמחה: "אל סבתא, אל סבתא!". ריצה כזו שימחה את כל הסביבה ובעיקר את סבתא לאה שהייתה מלאה כל טוב - חומרי ונפשי – כדי לקבל את יקיריה.

בחודשים האחרונים כל עוד היו בלאה כוחות, היינו יושבות בגינתי, או בגינתה, ומספרות סיפורים על המשפחות בעבר הרחוק והקרוב. עיניה הבריקו, פניה היו ספוגות בגעגועים וטון דיבורה היה חם ואוהב ללא גבול.

לעיתים במקום לדבר שרנו שירים ישנים, שהיא זכרה את מילותיהם, אך אני זכרתי רק את המנגינות, ולכן הבאתי דף מודפס עם המילים של השירים האלה. בינתיים הבריאות של לאה התדרדרה והגיע סוף פסוק ליצירת חייה כאן ועכשיו, אך לא לכל הזיכרונות והיצירות שהשאירה לאהוביה.

לאה, אני נפרדת ממך בידידות אוהבת, נוחי בשלום.

תאריך לידה: 30.5.1949

תאריך פטירה: 30.8.2014

דורה,דוריתה כפי שנקראה בפי בני משפחתה, נולדה ב-30 במאי 1949 במונטווידאו שבאורוגוואי לוולף ושרה קוורטוביץ' (KWARTOVICH) , משפחה ציונית מעורבת מאוד בחיי הקהילה. מגיל שנתיים הייתה דורה במסגרת חינוכית של הקהילה בה חינכו ביידיש. כל בוקר הייתה נוסעת בשמחה וחוזרת בצהריים הביתה. דורה למדה בבית ספר של "המזרחי" בעברית ובספרדית. בגיל 13 הצטרפה למועדון היברייקה (HIBRAIKA) בעיר וכשסיימה את התיכון כבר הייתה בדרכה לישראל.

כך, עם גל המתנדבים שהגיע לארץ אחרי מלחמת ששת הימים, הגיעה גם דורה עם שתי חברות קרובות לקיבוץ געש. כאן בארץ ובקיבוץ פגשה את דרך החיים שיהיה לה לבית לכל חייה.

לאחר תקופה בגעש יצאה דורה לעיר הגדולה ירושלים, עבדה במרכז קליטה במבשרת ציון והייתה פעילה בסניף מפ"ם בירושלים. דרך הפעילות במפלגה הכירה את משה אברמוביץ ז"ל ועברה לחיות איתו כאן אצלנו בגזית. פאני אחותה מספרת שדורה הלכה בילדותה לחוגי ריקודים, וכשרקדו משה ודורה טנגו, הייתה זאת תמונה שיש בה שמחה ואמנות.

כשהביאה לעולם את שני בניה יואב ואדם, לא הייתה מאושרת ממנה. לאורך כל הדרך, הייתה גאה בהם מאוד.

הפעילות והמעורבות הפוליטית היוו חלק משמעותי מחייה ודרכה הגיעה לעבוד עם חייקה גרוסמן ז"ל, שאמרה על דורה שהיא העיניים, הידיים והרגליים שלה. דורה נשארה בקשר הדוק עם משפחתה של חייקה לאורך כל השנים.

בגזית עבדה דורה בחינוך ובפינת הדיאטה במטבח, כאחראית על המועדון, ב"אורגנו" ובשיווק מוצרי קוסמטיקה אבל את מלוא האישיות שלה אפשר לומר הביאה לידי ביטוי בתפקיד האחרון שנשאה בחייה – מטפלת שטח. מתוך הכרות אישית עם קשיים בחיים, הייתה לדורה חמלה אל אנשים אחרים שחווים קושי. אספה אל ביתה את המטפלות הזרות ונתנה לתחום הטיפול במבוגרים וחולים את הנשמה.

עד שבערב שבת חורפי אחד בינואר 2011, לאחר ארוחת ערב בחיק המשפחה ובילוי במועדון תקף את דורה כאב ראש נורא שהתברר כמיפרצת מוחית, דבר שדרדר את מצבה הבריאותי, הלך ופגע ביכולות רבות ודמותה של דורה שהכרנו הלכה והיטשטשה, הלכה והתרחקה. שנתיים וחצי שלמאבק שנע בין עצב לתקווה, שבו דורה שהתה בבית הסיעודי בגזית ובמזרע ובבתי חולים, הגיעה עד לרגע בו גופה לא יכול היה לשאת עוד ונכנע.

במותה הייתה דורה בת 65, יהי זכרה ברוך.

דורה אהובה.

כשנולדנו את היית שם. ובשבילנו תמיד היית חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, אוהבת וגאה. גם מבחינתך, לא הייתה שום שאלה, תמיד הרגשנו את האהבה שלך, היית מציגה אותנו בכל פעם כנכדות היפות והמוצלחות שלך, תמיד התגאית בנו ופינקת אותנו, הבית שלך תמיד היה פתוח ומזמין.

עבורנו, היית שילוב של סבתא ודודה מגניבה, עם ראש מיוחד, צחוק בלתי נגמר, כזו שתמיד אפשר לבוא ולדבר איתה חופשי, גם על דברים שלא תמיד מרגיש בנוח לדבר עם ההורים. איתך, אף פעם לא היה משעמם, בבית החם שלך, תמיד היה אוכל בשפע, היינו מתעסקות באוסף הקרמים, בטיפוח ובתכשיטים, פעם היית קוראת לנו בקלפים, פעם מפנקת אותנו בטיפול קוסמטי, ובדרך כלל, פשוט היינו יושבות איתך, עם יואב ואדם, וצוחקות על כל העולם.

אפילו בנוף המשפחתי המגוון שלנו, בלטת בייחודיות שלך. גם בקיבוץ, לעולם לא ניסית להתאים את עצמך למסגרות ולתכתיבים המקובלים. גם כשלפעמים נראית כמו דון קיחוטה שנלחמת בתחנות רוח, תמיד הרשמת אותנו עם הרוח המיוחדת, ברגשות העזים, ברגישות הרבה. לימדת אותנו שאפשר גם ללכת נגד הרוח, לשאול שאלות, ואפילו להילחם כדי להגשים את השאיפות בדרך שלנו, גם אם כולם רואים את המציאות בצורה אחרת.

באותו יום שישי הגעת אלינו הביתה במפתיע בסיום ארוחת הערב, עם משב האנרגיה המיוחדת שלך, עם חיוך גדול מתמיד. בלילה, הלכת לישון, ופתאום התהפך הכל.

בשנתיים וחצי האחרונות היה קשה להכיר את דורה שאהבנו, מה שנשאר היו הבעות הפנים המיוחדות, הג'סטות הגופניות שכל כך מזוהות איתך, החיוך והסיגריה הנצחית.

ביום כזה, המילה "נפטרת" מקבלת את כובד המשמעות שלה. יחד עם העצב על האובדן ועל המוות בגיל כל כך צעיר, אנחנו מרגישות שנפטרת מקושי וסבל שלא היו מגיעים לך, שנדמה שהגיעו דווקא בתקופה שבה מצאת סוף סוף את הבית שלך, חיפוש שהשתקף באוסף הבלתי נגמר של הבתים שהיו תלויים לך על הקיר, בזמן שבו נראה גם שמצאת את הייעוד המקצועי שלך- לטפל בקשישים, לדאוג למטפלות, לתמוך באנשים שלא תמיד יש להם פה, שאחרים לא תמיד מצליחים להבין את זווית הראייה שלהם.

דורה שלנו, אין ספק שגמאת ורקדת את המחול המטורף של החיים בקצב מסחרר, שידעת לחיות אותם בדרכך הייחודית, ואחרי שנים קשות שעברו עליך ובעיקר על יואב ואדם, בתחילה עם מותו של סבא ואחר כך עם ההתמודדות הבלתי נתפסת עם המצב הרפואי הקשה שלך, אנחנו מקוות שסוף סוף תמצאי מנוחת עולמים

אוהבות ומתגעגעות

לי, אור, מאי ותם.

הספד של דבי עצמון :

דוריתה,

הבטחתי לך ולעצמי שאמחק את ימים הקשים והכואבים, שאזכור ואזכיר את כל החוויות שעברנו יחד לפני אותו לילה ארור שבו קראת לי עם כאבי ראש עזים, יום שבו החיים כפי שחשבת עליהם נגמרו... אבל לפני אותו יום הכרנו כמעט 30 שנה...

אני זוכרת את היום שבו פגשתיך לראשונה. אני עסוקה בארגזי הירקות, ואת מעבר לקיר מכינה עופות לדיאטה לצלילי שירתו של רוברטו קרלוס. באותם הימים גם למדתי להכיר צד נוסף שלך כשראיתיך מגינה בגופך ובקולך על העוף המכובס שרבים ניסו לקחת מבלי שהיו רשומים אצלך ברשימת הדיאטה. בין שירים, סיפורים ומתכונים השיחות בינינו הלכו והעמיקו כשכל אחת מעבר לקיר עסוקה במטלותיה. ככה התחברנו. אני סיפרתי לך את הסיפורים שלי ואת שיתפת אותי בסיפורים שלך..., והיו לך סיפורים...

יחד הקשבנו למוסיקה בספרדית, לקצבים דרום אמריקאים שכה אהבת, ניסית ללמד אותי לזוז ולרקוד, לקחת אותי להפגנות ולועידות. דרכך הכרתי אנשים שאת שמם קראתי עד אז בעיתון: אנשי מפ"ם המיתולוגית, אנשי גבעת-חביבה ועוד רבים אחרים שמי יודע היכן הכרת, ולשמם תמיד היה תואר של דוקטור או שגריר – המשותף בין כולם היה שהם היו אנשי העולם הגדול וכולם היו מכריך וחבריך.

איתך הכרתי את המסגרת של פנויים פנויות, ויצאנו יחד לבילויים ברחבי הארץ. ריקודים לתוך הלילה, גם אם צריך היה לנסוע עד עין-המפרץ או תל-אביב. יחד ישנו בבית בתל-אביב וצפינו בהצגות ב"גשר" ובקאמרי ובסופן מצאנו את עצמנו מאחורי הקלעים משוחחות עם הבמאי או השחקנים אותם הכרת.

איתך נסעתי לסוף שבוע באילת, ולבילוי בלתי נשכח בסיני המיתולוגית. הגענו גם לקרואטיה והפלגנו בים התיכון כשאת משווקת קרמים לגברות ואני שוכבת בטן גב. כמה אהבת את החיים הטובים... ואהבת לחלוק אותם עם חבריך...

בילינו גם שעות ארוכות של שיחות לתוך הלילה, סיפורים על הא ועל דא..., רבים מסודותיך הכמוסים ביותר חלקת עמי על כוס יין ולצלילי מוסיקה בשכיבה על ספות העור הוורודות שלך...

השיחות האלו החלו בנו ולבסוף תמיד הסתיימו בניסיון לנסות לתקן את עוולות העולם, שכן בתוך הנפש הסוערת שלך שכנה גם המון רגישות ואכפתיות לזולת. לצד מילים קשות וקרות שכנו להן גם מחשבות עמוקות. היית אומרת לי שסבתא שלך תמיד אמרה עלייך, עוד בהיותך ילדה שדוריתה יודעת הכל, וזאת למרות שלא בדיוק הצטיינת בלימודיך אך למדת הכל לבד ועל בשרך.

דורה, את הכרת את רפי לפני הורי, ושנים אחר כך סיפרת לי שצעקת עליו ממש כשהתמהמה עם הצעת הנישואין..., חודשים לאחר החתונה היית את שלווית אותי בחדר הלידה, והיית שם כשליהיא נולדה. "נכדתך" אמרת לכולם בגאווה גדולה. וביניכן היה זה קשר מיוחד מהרגע הראשון..., נהגת לומר לה: "בואי נסתיר את אהבתנו שאמא שלך לא תקנא". סבתא דורה הייתה גדולה מהחיים – איתך למדה לרקוד, ממך שמעה סיפורים ושירים בספרדית, רק איתך הייתה מוכנה להישאר לישון מחוך לבית, וכשכעסה, אליך ברחה..., עוד כשהייתה ממש קטנה. ואת היית שם בשבילה ובשבילי כל הזמן. וכשאופק הצטרפה גדלה החגיגה – ארוחות משפחתיות משותפות, מתנות של סבתא דורה לכל אירוע, הכנסת לחייהן המון שמחת חיים, הקשבה והבנה.

יחד חקרנו עם השנים את עולם הרוח שכה קסם לך. לילות של פתיחת קלפים ועיסוק בקריסטלים. יחד למדנו פנג שואי וטיילנו ברחבי הארץ אצל מכשפות שונות ומשונות – את תמיד רצית לדעת מה ילד יום? מתי יהיה טוב?

דורה, הכרתי אותך על כל המורכבות שלך: על הלב הענק והנדיב, על הנתינה בסתר לנזקקים וחסרי מזל שפגשת סתם במקרה על הדרך, על האינטואיציות העמוקות שלך, על האובססיות שגרמו לך לא פעם להחליט החלטות מפוקפקות, על אהבת המוסיקה והקצב שזרם בגופך, על ערבי שירה ליריים ועל ערבי ריקוד סוערים, על מריבות בצעקות רמות ועל סליחות בחיבוק חם ואמהי.

איתי חלקת רגעים קשים של כאב פיזי ונפשי, של התמודדויות לא קלות, רגעים של בכי, כעס ותסכול וכל פעם מחדש שאלת למה אני? אז לא היו לי תשובות, ניסיתי לתמוך ולחבק.

למה אני? שאלת דרך העיניים כל פעם שביקרתי אצלך, בעיניים שהלכו וכבו. גם היום כמו אז אין לי תשובות אך אני רק מקווה שסוף סוף תוכלי להתמכר לשקט ולשלווה, לרחש גלי הים ולשמש המלטפת שכה אהבת. אני רק מקווה שעכשיו כבר טוב.

הספד של המשפחה באורוגוואי

Pensamos en vos y lo primero que viene a la mente es tu sonrisa, esa sonrisa contagiosa, seductora, también con los ojos, que terminaba en carcajadas.

Vienen a la cabeza tus charlas, las ganas de hablar de todo, de saber escuchar, de estar presente, aún en la distancia.

Nos acordamos de que siempre repetías lo orgullosa que estabas de Yoav y Adam, y también ¡qué lindos que estaban! Y como se iluminaba tu rostro al hablar de ellos!!

Nos acordamos de cuando eras bien chiquita los vecinos te pedían un rato prestada por lo linda y simpática. Y de que la baba Perla decía: “Dorita sabe de todo”.

Te pensamos y sentimos el olor a café, siempre turco, las cremas del mar muerto, tus cuadros bordados, tus pinturas, las casitas en la pared, tu casa muy linda.

Nos acordamos de lo que te gustaba pasear, de lo feliz que estabas cuando, al fin, lograste sacar libreta y manejar, y de lo que te gustaba recibirnos.

Te pensamos en tus ganas de ayudar, tu fuerza, de pensar y enseguida hacer.

Siempre preocupada por tus hijos, tu mamá, nosotros, tus amigas de toda la vida, involucrándote, dando amor, y haciéndote querer.

Nos enseñaste a, pase lo que pase, tratar de ser feliz. Vamos a seguir intentándolo. Cuidanos.

Mamá, Fanny, Deborah y Alan

תרגום לעברית:

אנחנו חושבים עליך והדבר הראשון שצץ במוחנו הוא חיוכך. החיוך המדבק, הכובש, הקורן גם דרך עיניך, אשר אחריו הגיע הצחוק המתגלגל.

אנו נזכרים בשיחות אתך, הרצון לדבר על הכל, היכולת להקשיב, להיות נוכחת, למרות המרחק הגדול שהיה בינינו.

אנו זוכרים את האמירות החוזרות ונשנות, כמה היית גאה ביואב ובאדם, בכל פעם היית חוזרת ואומרת, כמה שהם יפים! פנייך קרנו מאושר כשדברת עליהם.

ואנחנו זוכרים איך, כשהיית ילדה קטנטנה השכנים היו מבקשים אותך בהשאלה כי היית יפה וחמודה וסבתא פרלה הייתה אומרת: "דוריטה לדעת הכל"

חושבים עליך ומריחים את ריח הקפה, תמיד בוץ, הקרמים של ים המלח, הרקמות והציורים שלך, הבתים המיניאטוריים על הקירות, וביתך היפה כל כך.

חושבים עליך ונזכרים כמה אהבת לטייל, כמה מאושרת היית כשסוף סוף קיבלת רישיון וכמה אהבת לארח אותנו בארץ.

הייתה בך את הנכונות להגיש עזרה, לגייס את כוחותייך ויכולת מיוחדת לחשוב ומייד לבצע.

תמיד דאגת לבנים, לאימא שלנו, לחברות שלך מכל תקופות החיים, תמיד מעורבת, מעניקה וזוכה לאהבה של הקרובים לך.

לימדת אותנו שלא משנה מה קורה ויקרה, יש להשתדל ולהיות מאושר.

אנחנו נמשיך להשתדל.

שמרי עלינו מלמעלה.

אמא, פאני, דבורה ואלן

הספד של לילי ומרטה

Dorita, hoy queremos manifestarte el carino que sentimos por vos, porque aunque pocos fueron intensos los gratos momentos compartidos a tu lado.

Solo bastaron pocos dias para construir un lazo estrecho de amistad,. Entraste en nuestros corazones y nos abriste las puertas del tuyo y de tu propia casa.

Contigo la vida se nos fue llenando de detalles. A la mente nos vienen felices recuerdos.

- Los viajes espontaneos a la playa, con el pic nic que nunca pudo reemplazar el terminar la jornada en algun restoran.

- Esa semana que nos convertimos en jardineras en la que juntas transformamos el jardin de tu casa. Digamos que el jardin fue el pretexto para aprovechar la tierra y las plantas con el fin de enriquecer nuestras vivencias informales.

- Las tardes de telenovelas en tu cama, en las que sorteabamos quien tenia que levantarse para preparer café…. Y despues la siestita en conjunto.

- La alegria y la liberacion que nos producia el poner musica latina a todo volumen en el salon de tu casa. Bailabamos sin prejuicios hasta el fin de las fuerzas.

Y asi cada dia algo nuevo, espontaneo y bonito. A tu lado la vida para nosotros era una verdadera fiesta.

Por todo esto y mas nos llevaremos por siempre tatuado en nuestros corazones lo mejor de los momentos compartidos. Gracias por tu alegria y por haber hecho tan felices a estas dos colombianas a las que la distancia les dolia tanto. Tu con tu entrega, tu afecto y tu contencion les aliviaste y las ayudaste a sanar.

Dorita, te recordaremos eternamente y envidiamos a los angeles que ahora tendran a su lado a un ser tan maravilloso como tu.

Lili y Marta

דוריטה, היום אנחנו רוצות לבטא את החיבה שחשות כלפיך, כי מעטים אך אינטנסיביים היו הרגעים הגדולים שחווינו לידך

הספיקו לנו מספר ימים כדי לבנות קשר חזק של ידידות. את נכנסת לליבנו ופתחת את דלתות ליבך וביתך

החיים איתך התמלאו בפרטים. כעת חוזרים אלינו זיכרונות מאושרים :

- טיולים ספונטניים לחוף הים, עם הפיקניק שלעולם לא הצליח להחליף את סופו של היום במסעדה על הדרך.

- השבוע שבו הפכנו לעובדות נוי וביחד טיפלנו עד היסוד בגינה של הבית שלך. אולי רצוי להגיד שהגינה הייתה התירוץ שאפשר להשתמש באדמה ובצמחים כאמצעי להעשרת החוויות הבלתי פורמאליות שלנו

- אחר צהריים של טלנובלות במיטה שלך, בהם הגרלנו מי תהיה זאת שתקום להכין קפה לכולם...

ואחרי זה הסיאסטה המשותפת הבלתי נמנעת.

- השמחה והשחרור שהיו כאשר שמנו מוזיקה לטינית בפול ווליום בסלון הבית. רקדנו בטירוף עד כלות הכוחות

וכך כל יום משהו חדש, ספונטני ויפה. החיים לצידך היו בשבילנו ממש כמו מסיבה אמיתית.

בגלל כל המסירות האינסופית שלך והרבה יותר מכך אנחנו צורבות לנצח בליבנו את העוצמה של החוויות ביחד. תודה לך על השמחה ועל כך שגרמת לאושר לשתי בחורות מקולומביה, אשר המרחק מביתן כה הכאיב להן. עם הנתינה שלך, החיבה שלך וההכלה שלך הקלת עליהן ועזרת להן להתגבר.

דוריטה, נזכור אותך לנצח נצחים ומקנאות במלאכים שמכאן ואילך יקבלו לצידם אדם וחברה נפלא כמוך.

לילי ומרתה

הספד של מירטה לוין:

דורה ואני הכרנו כשהיינו בנות 17 ועבדנו בהנהלת החשבונות של קואופרטיב שאיגד סוחרים יהודיים שמכרו סחורות בהקפה, מה שנקרא קואנטנקס.

העבודה המשותפת הצמיחה חברות קרובה, משפחתית כזאת.

עברנו יחד ימים טובים מאוד וגם אחרים. לא תמיד הסכמנו, היינו חלוקות בהרבה נושאים ולא פעם רבנו והתפייסנו.

הבנו מה קורה אחת לשנייה גם בלי לדבר, מבט אחד ודי.

אהבתי לבוא לביתך, השיחות הארוכות, האוזן הקשבת, החוויות האישיות, הסודות הכמוסים.

אהבתי לבוא אלייך. ידעת למלא את ביתך בחום וביופי. יצירותייך על הקירות, ובתקופה האחרונה לפני האסון שפקד אותך, כן הציור היה ניצב באמצע הסלון ומסביבו בלגן נהדר של צבעים ומכחולים.

חייך היו מלאים בנתינה ואיכפתיות.עזרת באופן ממשי ביותר למי שידעת שהוא נזקק.

שמרת על קשרים קרובים עם קבוצה של חברות שאספת במשך השנים מגעש, ירושלים, מתקופת עבודתך בבית הקבוץ הארצי, מגזית.

ערב שישי, ראיתי אותך יושבת בקצה הימני של המועדון, לבושה בבגדים יפים ומאופרת, היית כל כך יפה באותו ערב!

לא זוכרת עם מי ישבת, נפנפנו אחת לשנייה לשלום וחיוכך היה רחב וקורן.

זהו, כך נפרדנו.

באותו לילה פקד אותך האסון הנורא.

הביקורים אצלך היו לי קשיים ומיוסרים.

העיניים של שתינו מלאות בדמעות.

הרי.... תמיד הבנו מה קורה אחת לשנייה בלי לדבר, מבט אחד ודי.

תאריך לידה: 4.4.1932

תאריך פטירה: 26.8.2014

מרטה נולדה להיינריך צבי ואסתר פלדנבלום ב-4.4.1932 בארגנטינה. ההורים, מהגרים מפולין שהגיעו שנתיים קודם, היו נתונים עדיין בחבלי קליטה והתקשו בפרנסתם. בהמשך נולדו למשפחה עוד שני בנים – לאון וברנרדו – אחיה הצעירים של מרטה.

מרטה דמתה באופייה לאימה. שתיהן היו תוססות, יוזמות ומלאות טוב לב. כשמרטה הייתה עסוקה בגיוס כספים לתנועה, גייסה גם את אימה למבצע.

המציאות כפתה על מרטה לעבוד בגיל התיכון במתפרה, ובערב למדה בבית הספר לפקידות, למרות שאיפתה להיות אחות, שאיפה שלא זכתה לתמיכת ההורים השמרנים. מרטה הפעילה את מירב כישורי החיים שלה בתנועה על שם מרדכי אנילביץ' בבואנוס איירס. היא ריכזה חוג של בנות בשכונה שבה גרה, והייתה בין הבנות הראשונות שהצטרפו לחטיבה הצעירה.

מרטה הפיצה סביבה אווירת אכפתיות ופעלתנות. ההורים תמכו בפעילותה הציונית ובקשתם היחידה הייתה שהיא ובן זוגה חיים יינשאו בנישואים יהודיים כשרים טרם עלייתם ארצה. בני הזוג נישאו ועלו ארצה לקיבוץ שמרת ב-1956.

עמי נולד שנתיים לאחר מכן והביא עימו התמודדות קשה של גידול ילד בלינה המשותפת, התמודדות שהייתה קשה למרטה. מרטה עבדה בשמרת במקומות רבים: כמטפלת במוסד החינוכי "אשרת", ובחינוך בגיל הרך. בכל מקום בו עבדה הייתה איכפתית, מסורה ומוערכת מאוד.

ב-1961 נולד בנה השני עופר וב-1964 יצאה המשפחה לשליחות בארגנטינה. מרטה הרגישה שם בדידות. הקיבוץ והחברים חסרו לה מאוד. המשפחה חזרה ארצה אחרי מלחמת ששת הימים, וכפי שמרטה אמרה – "לבית שלנו".

בשנת 1969 נולד הבן יניב, ומרטה המשיכה להיות פעילה בוועדות שונות ובעבודה. המשפחה יצאה שוב לשליחות ב-1981, אך הפעם קטעה מלחמת לבנון את השליחות.

ב-1991 נפרדו חיים ומרטה. מתקופה משברית זאת, שהייתה קשה לה ביותר, נשאר עד היום עץ לימון ששתלה כדי לבטא את אפשרות הצמיחה וההתחדשות. ואכן, מרטה יצרה זוגיות חדשה עם חיים שורר, והצטרפה אליו לגזית, ובשנת 1994 התקבלה לחברות בגזית.

גם כאן בלטה בטוב ליבה ובאכפתיות שלה. היא הייתה מחנכת/מטפלת בחברת הנוער "אלמוגים". היא דאגה להם הרבה מעבר לשעות העבודה השגרתיות. אחר כך עבדה במועדון לחבר יחד עם נעמי גרוסמן. כדרכה הקפידה תמיד להשרות אווירה טובה על המקום. מדי שבוע עזרה באפיית העוגות שהוגשו לבאי המועדון.

למרטה היה חשוב לשמור על קשר עם חבריה בשמרת והיא ביקרה שם לעיתים קרובות. את ביקוריה הקדישה בעיקר למשפחה, לנכדים ולנכדות שבשמרת, בתל אביב ובעין המפרץ. היא נהגה לומר שהם האור בחייה.

בשנים האחרונות חלתה מרטה, וחיים שורר, חברה לחיים, סעד אותה במסירות, כולל שהייה לצידה לאורך שעות היום בתקופה האחרונה בבית הסיעודי.

מרטה נפטרה ב-26.08.2014 והותירה אחריה 3 בנים: עמי, עופר ויניב ו-7 נכדים. היא הובאה לקבורה בקיבוץ שמרת.

יהי זכרה ברוך!

מרטה יקרה.

לפני 21 שנה הצטרפת אלי לגזית לבניית חיים משותפים. הופעתך בביתנו כאן הביאה לי קרן אור. מהיום הראשון לבואך, שוב לא פגשתי דלת נעולה בשובי מיום העבודה. פגשתי אותך מרטה, בבית מטופח, מחומם בימי החורף ומקורר בימי הקיץ החמים, ובימי שישי, שוב קידם את כניסתי הביתה, הריח הנעים של עוגה או של ה"רוגלך" שאת אפית בתנור.

מיד עם הגיעך השתלבת בתפקיד המטפלת של חברת הנוער שנקלטה בקיבוץ. עשית את עבודתך

נאמנה בהמון מסירות. על הצלחתך בתפקידך זה, מעידה העובדה שרבים מאותם נערים ונערות המשיכו לשמור איתך על קשר ממושך.

אחר-כך הצטרפת לעבודה במועדון לחבר, ושם היית לאורך שנים רבות שותפתה של נעמי גרוסמן.

להפתעתי נקלטת גם מהר בחוג החברים שלי, ידידיי משכבר הימים. הרי הייתה זו קבוצה של "פולנים" עם מנטליות כה שונה משלך הארגנטינאית (אפשר שנוכחותה של דבורה שכנר הארגנטינאית, בחוג שלנו, היא שהקלה עלייך את הקליטה באותם המפגשים המיוחדים והקבועים של ערבי שבת).

מעבר לזה, את המשכת לקיים קשרי ידידות עם קבוצת החברים שלך שבקיבוץ שמרת. כל מפגש עימם היה עבורך חוויה. מהר מאד גם אני הרגשתי מחובר אליהם, ושמחתי לקראת כל מפגש איתם.

מרטה, לפני שנים רבות פקד אותך מדי פעם ופעם חולי אחר חולי... והיו אלה מחלות לא קלות, אך את, כעוף החול שוב ושוב קמת ושבת לאיתנך. לא נפלת ברוחך ושבת מהר לקיים אורח חיים רגיל.

בתקופת חיינו המשותפים זכית להשיא שניים מבנייך, את עופר ואת יניב. הספקת לחבק חמישה

נכדים/ות בנוסף לשניים שנולדו לעמי ודליה עוד קודם בואך אלי.

אני עד לכך, שהקשר אם בני המשפחה שלך עמדו תמיד בראש דאגתך, הדבר היקר ביותר

בחייך היו המשפחות על ילדיהם. בהתרגשות רבה קיבלת תמיד כל ביקור שלהם בביתנו, וכך גם כל ביקור של שנינו בשמרת אצל משפחתך ואצל החברים הקרובים שלך, היו בשבילך חגיגה אחת גדולה ומהנה.

בני המשפחה שלי קיבלו אותך תמיד באהבה והעניקו לך הרגשת קשר, השתתפו בכל אירוע משמח במשפחתך וכן העניקו לך תמיכה רבה בעיתות חולי.

פעמיים הספקת גם לנסוע לארגנטינה ולפגוש את בני המשפחה הרבים שלך שם. כמה גאה היית

בשובך מהנסיעה, ראית בזה חלום שהתגשם. היו גם טיולים משותפים שלנו, בחו"ל ובארץ.

החיים שלנו התנהלו על מי מנוחות, עד שלאחרונה פקדה אותך מחלה סופנית ולא נותר סיכוי להביא לך מרפא.

באו ימים אין חפץ בהם, והם לא היו קצרים. קשה, קשה מאד היה להיות עד לאפסותו של האדם.

את מרטה, שהיית מלאת חיים, שקעת אל חוסר שליטה ולדעיכה מתמשכת שאין ממנה חזרה. לפני שניטל ממך הדיבור, הספקת לומר לי באחת הפרדות שלנו, כאשר אמרתי לך לילה טוב, משפט שנחרט בזיכרוני. אמרת: "למה, למה צריך אדם לסבול כה הרבה?"

זו הייתה התלונה היחידה שאי פעם השמעת. בכל המצבים הקשים שפקדו אותך, לא השמעת אף לא "אוי" אחד...

בפרקי אבות נאמר: "על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת"

שלך חיים שורר

הספד למרטה מהבנים

אימא, בכל מקום, כולם תמיד אמרו עלייך שאת אישה טובה. רצינו עכשיו כשאנחנו נפרדים ממך, להגיד כמה מילים על הטוב הזה שלך. כי מה בדיוק היה בו בטוב הזה שלך שגרם לאנשים לזהות אותו מיד? אולי ראו את הרצון לעשות ולתרום בלי שום חשבון, אולי ראו את המקום הנקי והטהור שממנו הוא בא. אולי ראו את החמלה שהייתה בך לאנשים. לכן כל כך הרבה אנשים אהבו אותך. כי הטוב הזה שהיה בך הוא באמת נדיר. וחוץ מטוב לב הייתה לך גם היכולת לזהות זיוף בשנייה, ולראות תמיד בבני אדם את מה שחבוי בהם. אולי בגלל זה תמיד מצאת את עצמך עובדת עם אנשים, וגם אחרי גיל 60 עוד עבדת כמטפלת עם בני נוער שאהבו אותך. כי כולם, בכל המקומות בהם היית בחייך, תמיד הרגישו את אותה איכות טהורה שהייתה בך.

היה לך גם אומץ גדול. אחרי גיל 60 עזבת את הבית שחיית בו במשך יותר מ-35 שנה והתחלת את הכל מחדש. מקום חדש, עבודה חדשה ומשפחה וזוגיות חדשה, ותודתנו הגדולה נתונה לחיים שורר ומשפחתו שאימצו אותך לחיקם והפכו אותך לבת משפחה יחד עם קיבוץ גזית כולו. אנחנו זוכרים את היום שסיפרת לנו על האיש הזה שפגשת, שקוראים לו חיים, ושהחלטת ללכת אחריו ולהקים איתו בית חדש. כל כך שמחנו לראות אתכם ביחד במשך השנים. לראות שבחלק האחרון של חייך זכית לחוות חברות אמת ומסירות אין קץ, וגם שהספקת לראות את הנכדים והנכדות שלך גדלים. שהספקת לבלות איתם ולשחק איתם ולאהוב אותם.

למרות שהשנים האלה תמיד היו מלוות במחלות ובבגידתו האיטית והמתמשכת של הגוף, דווקא האומץ והרוח המיוחדים שלך הם שבאו בתקופה הזו לידי ביטוי. זאת הייתה התקופה שבה נתת לנו דוגמא לאופן שבו צריך לחיות. גם כשסבלת והיו כאבים וטיפולים נשארת אופטימית וסקרנית ודואגת לכולם.

אימא, רצינו שתדעי שראינו את כל זה ולמדנו ממך כל הזמן. אני מקווה שאת גאה בנו על מה שהפכנו להיות, כי מי שאנחנו היום זה הכול בזכותך.

אנחנו נפרדים ממך היום, אבל נזכור תמיד את הדרך שהראית לנו. נמשיך לנסות ולהיות אנשים טובים כמוך.

יהי זכרך ברוך

עמי, עופר ויניב.

דבריו של חיים שורר ביום השלושים למרטה:

מ ר ט ה.

לפני חודש הבאנו אותך למנוחת עולמים בפיסת האדמה של קיבוצך של פעם - קיבוץ שמרת.

כאן, בקיבוץ הזה את עשית את צעדייך הראשונים בקליטה בארץ ובחיי הקיבוץ. כאן

הקמת ובנית את הקן המשפחתי שלך, כאן ילדת את שלושת בנייך וגידלת אותם במסירות של "אם פולנייה גזעית"...

את השתתפת בבנייתו של קיבוץ שמרת במרוצת יותר משלושים שנות חייך הפעילים.

עבדת במסירות והיית פעילה תוך השקעת כל יכולתך ומסירותך, אותם הכרתי בתקופת

חיינו המשותפים בגזית.

את האופי החזק שאפיין אותך, למדתי להכיר אצלך בתקופות משברי הבריאות שפקדו

אותך שוב ושוב. אפילו פעם אחת לא הבחנתי אצלך כניעה. אדרבא, היו בך כוחות פנימיים

בלתי נדלים, כוחות נפש נדירים מאד לשוב ולתפקד. אף לא פעם אחת נפלת ברוחך.

שוב אציין כאן כי הבנים ובני משפחתם, על הנכדים והנכדות, היו כל העת במרכז דאגתך. כל ביקור שלהם אצלנו היה לך לחגיגה אחת גדולה. ואת זכית לקבל מהם עזרה ותמיכה בעת הצורך. כל קריאה שלי לקבלת עזרתם, נענתה ללא דיחוי. וזאת הייתה תמיכה רבת ערך בשבילך, והקלה גדולה בשבילי...

בציווי של כיבוד אב ואם , הם עמדו בצורה מכובדת שאין למעלה ממנה. וכי מה עוד צריך לבקש אדם בימי חלדו ?

את קירות דירתנו המשותפת עדיין מקשטים התמונות הרבות, פרי עבודת הרקמה היפה שלך. בשבילי הן מזכרת יקרה מאד.

מצאתי אימרה:

"הרואה את המתים אין לו מילים להעיד.

הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי ש ה פ ס י ד".

יהי זכרך ברוך

שלך חיים

הספד של נעמי גרוסמן

מרטי יקרה.

מאוד לא רציתי להגיע לרגע הזה, כי ידעתי שאצטרך להיפרד ממך לעולמים, וכואב לי מאוד.

מרטי, אנחנו הכרנו עוד בארגנטינה כשהיית בשליחות, ומהרגע הראשון חיבבתי אותך על אף שהקשרים עדיין לא היו קרובים.

באחד הערבים כשישבנו על הדשא, לפני יותר מ- 20 שנה סיפרת לי שאת עוברת לגזית. מאוד שמחתי והערכתי את החלטתך,מכיוון שבגיל 60 לא קל לעבור מקום, ובכל זאת, אני מתארת לעצמי שאחרי התלבטות לא קלה, החלטת לחיות את שארית חייך אצלנו. השארת בשמרת בנים ונכדים, ועל אף הכל אני רוצה להגיד לך שהבחירה שלך הייתה מאוד אמיצה ונכונה.

האסרטיביות שלך ליוותה אותך במשך כל חייך, כמעט עד לרגעים האחרונים.

הציעו לך לעבוד בחברת נוער והסכמת. עד היום הנערים שמרו איתך על קשר, לא מן הסתם, כי בכל מקום שעבדת השארת את חותמך.

לפני כ- 15 שנה בערך הציעו לנו לעבוד ביחד במועדון ושם התקרבנו עוד יותר. המועדון היה הפנינה שלנו, טיפלנו וטיפחנו אותו, היינו שותפות מלאות בעשייה בכיף ובנחת, הכל נעשה בשקט שהקרנת ובאהבה. כמה סיפורים וכמה שיחות אינטימיות היו בינינו במועדון. יותר מפעם אמרתי לך שאת כמו אמא שנייה עבורי. הרבה מתכונים שהבאת למועדון כתובים אצלי ויישארו בליבי: עוגת גבינה, עוגת גזר ומה לא.

אחרי שנפרדנו מהמועדון המשכתי לבקר אצלך. לא היה עובר שבוע בלי ביקור, והיית מאוד שמחה לבואי. יצאנו להליכות והיינו יושבות לנוח תמיד באותו ספסל שהיה שם רק בשבילנו.

מה לא עשינו ביחד – טיולים, התעמלות וסיפורים, הרבה סיפורים. אף פעם לא שכחת לשאול לשלומם של הילדים והנכדים שלי, כמעט עד לרגעית האחרונים.

הרקמות של מרטי היו מאוד מקצועיות, שוחחנו כל ספרים שקראנו, עשיתי לך קוסמטיקה וגם מניקור, הטיפוח האישי היה לך מאוד חשוב.

מרטי, עכשיו שהגיע הזמן להיפרד, קשה לי מאוד, ומאוד מוזר לי שאני עומדת פה ונפרדת ממך. אזכור תמיד את החיבוקים והנשיקות בכל המפגשים שלנו.

מרטי, נוחי על משכבך בשלום,ואני אזכור אותך תמיד כמו שהיית: נמרצת, אסרטיבית, מתוקה, מתחשבת ומה לא.

יהי זכרך ברוך.

נעמיקה, כמו שהיית קוראת לי.

תאריך לידה: 20/08/1923
תאריך פטירה: 15/12/1985

בת שבע נולדה בשם ססילה, בתם הבכורה של יעקב וטובה, בבואנוס איירס. משפחתה היגרה לארגנטינה מרוסיה ומצבה הכלכלי היה טוב.

בת שבע עלתה ארצה בשנת 1950 והתגוררה בפתח-תקוה, בשכונת נוה-עוז.

עבדה כמזכירה במשרד החוץ בתקופה בה היתה גולדה מאיר שרת החוץ.

בשנת 1954 הגיעה בת-שבע, עם בנה הבכור יאיר, לגזית בעקבות אחיה יוסף שהיה חבר קיבוץ. כאן פגשה באריה גורן, איתו הקימה משפחה חדשה.

לבת-שבע ואריה נולדו שתי בנות – טלי והדס. בראשית דרכה בקיבוץ עבדה בת-שבע בבית החרושת "נעמן" ובמטבח הילדים. כשהחלו להגיע מתנדבים מחו"ל לקיבוץ, היתה בת-שבע אחראית עליהם ויצרה קשרים נפלאים בזכות ידיעתה שפות שונות ובזכות דאגתה הרבה לזולת.

עם השנים עבדה בת-שבע בספרית הילדים, שהיתה ממוקמת בצריף שהפך לכל-בו, עבדה גם בארכיון במרחביה במשך תקופה קצרה. בשנות ה – 70 מצאה עצמה בת-שבע בתחום חדש ומרתק, לאחר שירדה במשקלה הצטרפה לארגון "שומרי משקל" בו הפכה למרצה ומנחת חוגים בערים שונות בצפון הארץ. פעילות זאת העשירה את בת-שבע והיוותה מקור לסיפוק.

עם הקמתו של מפעל "פלזית" מצאה עצמה בת-שבע עובדת ליד מכונה וחשה שותפה להתפתחות המפעל.

בשנת 1975 לקתה בת-שבע באירוע מוחי שהותיר אותה מוגבלת מבחינה גופנית. גם אז לא ויתרה על העבודה והמשיכה בתנאים מיוחדים עד שגופה לא עמד יותר בעומס.

בת 63 היתה במותה.

בת שבע ... שלום

בת שבע נפטרה לאחר מחלה ששינתה את אופייה, טישטשה את דמותה האמיתית ומה שזוכרים בדרך כלל הם הזיכרונות של השנים האחרונות. חלק גופה משותק, ימים רבים של אישפוז, אבל לא כך היו פני הדברים.

אפילו בזמן של מכאובים, הרגשת שבתוכה טרם נכבתה הלהבה, האינטיליגנציה והחום של ימים עברו.

עשר שנים היתה בת שבע חולה, אך התקופה הזאת אין בכוחה למחוק שנים טובות, פוריות של עשייה ופעילות. כמעט 20 שנות בריאות הייתי עם בת שבע. שנים של חיים טובים, רצופים בדברים שאין בהם אירועים יוצאי דופן אבל בכל זאת...

בכל זאת, עכשיו שאני מתבקש לסכם, איך אפשרי הדבר? אינני רואה נקודה אחת אשר מבליטה מאורע מסויים, אלא שרשרת של דברים קטנים כגדולים; חוליה חוליה, וכל אחת מהן סיפור, חלום, ציפיה, סיפוק ואכזבה.

אי-שם ב 1956 הכרתי אותה. שכנה לצריף זמן קצר אחרי שהשתחררתי מצה"ל. ממכרים הפכנו לחברים, ובסוף זוג שקשר את החיים. הריונה עם טלי, אושר לפני הלידה ואושר שבעתיים כשבאה לעולם. אז הפכנו למשפחה גדולה. הורים, סבים, דודים ואהבה. הרבה אהבה, שגדלה עם הצטרפותה של הדס.

אהבנו לטייל בסביבה ולשיר. בת שבע ידעה לשיר, ידעה מוזיקה ושפות – דבר אשר ניצלו היטב הבנות ויאיר. היא ידעה לנגן והילדים התמוגגו לשמוע אותה מנגנת בחליל.

על דבר אחד לא ויתרה לעולם: על זכותה לעבוד. בלי עבודה – היתה אומרת – אין ערך לאדם בכל מקום – לא כל שכן - לאדם בקיבוץ.

תכונה אחת בלטה אצלה: להתחבב על האנשים ולזכות בהערכתם, בבית ובחוץ. זוכר אני אורחים רבים ומכתבים של חברים – כשעבדה בארכיון של הקיבוץ הארצי במרחביה – ובעיקר, כשהתחילה לפעול כמדריכה בחוגים של "שומרי משקל". שם פרחה. אז בלט סיפוקה בכל גופה: דינאמיות, פעלתנות ללא הפסק, פנים מחייכות, מבט לעתיד – עתיד, שלדאבוננו, קרוב היה להינתק, להיקרע.

אריה

תאריך לידה: 02/04/1927
תאריך פטירה: 08/09/2011

גניה ליטווק לבית פרלשטיין, נולדה בשנת 1927 בעיירה ברנזה שבפולין. היא הייתה הבת הבכורה לאמה לאה ולאביה אברהם, ואחות גדולה לשתי אחיות נוספות.

חיי הילדות שלה, שהיו מאושרים, כפי שהיא מספרת עליהם בגעגוע רב, הסתיימו עם הכיבוש הגרמני בשנת 1941.

בשנת 1942 נאלצה משפחתה של גניה לעבור לגטו בעיר רוקיטְנה ובאחת נשתנו תנאי החיים והחלו תלאות מלחמת העולם השנייה.

בסתיו 1943 בוצעה אקציה בגטו אך גניה עם כל בני משפחתה, הצליחו לחמוק ממנה ובנס להיפגש בביתו של איכר מכר. 18 חודשים תמימים חיה גניה בתנאים קשים של רעב תמידי, פחד בלתי פוסק וחורף קשה ביערות בסביבה.

לאחר המלחמה הצטרפה גניה לגרעין על שם טוסיה אלטמן שאורגן ע"י שני אנשים נפלאים, מרים וברוך ז"ל. מכאן עשתה גניה דרכה בהעפלה, גניבת גבולות, שהייה במחנות עקורים בגרמניה ואיטליה עד שעלתה על אוניית המעפילים "מולדת". יחד עם שאר חברי הקבוצה גורשה גניה ע"י הבריטים לקפריסין ולאחר שלוש שנות נדודים, באביב 1948 עלתה ארצה.

בחורף 1949, כששהתה בהכשרה בקיבוץ הזורע, נישאו גניה וזליג, 'זנק' כמו שקראה לו והקימו את משפחתם. עוד באותה השנה עברה גניה עם חברי "טוסיה אלטמן" לטירה כדי להתחיל במעשה בראשית, הקמתו של קיבוץ גזית.

שלושה ילדים נולדו לגניה וזליג: אמנון, אילה ונטע. תשעה נכדים ושלושה נינים זכתה גניה לראות בחייה. אסון גדול נפל על משפחת ליטווק, איתו התמודדה גניה בצער גדול כשנפל נכדה אלעד ז"ל בעת מילוי תפקידו.

אין ספק שגניה וזליג הם הביטוי המובהק של האמירה "משואה לתקומה".

במהלך שנות עבודתה בקיבוץ הייתה גניה מזוהה עם ענף הבגד בו עבדה לאורך שנים רבות. הנצחת זכר השואה והקורבנות היה נושא חשוב בחייה של גניה, שאף יצאה יחד עם זליג ובני הנוער למסע בפולין.

בשנותיה האחרונות הלכה גניה, האשה החזקה בעלת הקול האדיר, ונחלשה עד מותה והיא בת 83.

יהי זכרה ברוך

סבתא של היום
היא לא כמו סבתא באגדות
זקנה בלי שיניים
וידיים רועדות...

סבתא של היום היא בכלל אחרת.
היא נראית כמו אמא,
רק יותר מבוגרת.

סבתא של היום היא בכלל אחרת.
סבתא של היום היא כמו כל גברת:

רואה כדורגל, נוהגת בקלנועית,
זוהי סבתא שלנו – סבתא גזעית.

נכון, לפעמים קשה לה במדרגות
ולפעמים יש לה שערות לבנות
אז מה?
אז כלום...

סבתא של היום
היא סבתא צעירה ומצחיקה
שאת ליבנו ממלאה...

תאריך לידה: 15/02/1953
תאריך פטירה: 24/01/1955

בנם הבכור של חנה ושלמה לביא

יובל היה שייך לקבוצת "רימון" אך לא זכה.

יובל היה ילד יפה ושובב, בלונדיני עם עיניים חומות וגדולות ילד חלומות. מלא שמחת חיים ואהוב על כל רואיו.

בגיל שנתיים ושבעה חודשים חלה יובל ונוצרו קשיים בדרכי הנשימה. ביום נורא אחד הובהל יובל לבית החולים אך מצבו התדרדר ותוך זמן קצר הוא נפטר.

תאריך לידה: 04/12/1924
תאריך פטירה: 19/01/2013

רחל נולדה בשנות העשרים של המאה העשרים, בת למשפחה רבת ענפים שהיגרה מרוסיה לארגנטינה, ואשר התיישבה באנטרה ריוס, במושבות החקלאיות שהקים הברון הירש. כמו רבים מבני הדור השני להגירה זו, נמשכה רחל אל חיי העיר הגדולה ועקרה לבואנוס איירס.

עוד בפרובינציה קיבלה רחל הסמכה בהוראה ועם הגיעה לבואנוס-איירס התחילה ללמד בבית הספר היהודי ומיד זכתה להערכה רבה על כישוריה בחינוך: "אנחנו מעודדים עלייה לארץ ישראל" אמר לרחל מנהל בית הספר, "אבל אולי בכל זאת תישארי איתנו עוד כמה שנים, אנו זקוקים לך." אך רחל נמשכה אחר החלומות על תיקון עולם ובהאמינה בחזון של חברה צודקת יותר, מצאה את דרכה אל "השומר הצעיר".

את חוליו הכירה רחל כשהשניים נשלחו למשימה מפלגתית בפעילות זוגית, וכך התחילה לפרוח האהבה. רחל וחוליו החליטו להגשים את האמונה שפשטה בקרב הנוער היהודי – שחיי שותפות בקיבוץ בארץ ישראל יביאו עימם את האפשרות הטובה ביותר להתפתחות אישית ולאומית. וכך ביום חמסין של חודש אוגוסט 1957, מצאו עצמם השניים בצריף רעוע, ללא תריסים וללא אוורור בפאתי גזית, נזכרים בחיים הנוחים שעזבו בבואנוס-איירס ומחליטים – כדבריה של רחל - שהם כמו הרנאן קורטז בשעתו, שורפים את הספינות עמן יכלו לשוב לארגנטינה.

הקליטה בקיבוץ לא הייתה קלה. רחל אשר זכתה להערכה רבה על עבודתה החינוכית ועל הישגיה, סודרה בקיבוץ כמחליפה, כפופה למטפלות שונות שלא למדו מעולם את תורת החינוך. חום גדול בקיץ וקור מעיק בחורף היו מנת חלקם של כל חברי הקיבוץ ועם כל זאת ובמשך כל חייה לא התייאשה מהחזון השיתופי ולא נלאתה מלפתח את כישוריה האישיים.

למרות שגדלה בבית איכרים, הפך עולם האמנות, הספרות והמוזיקה למרכיב קיומי בחייה החדשים. היא בלעה ספרים וארגנה את החוג לספרות בקיבוץ, אהבה קולנוע איכותי ונהנתה מקונצרטים של מוזיקה קלאסית.

בגיל צעיר התגלתה אצל רחל מחלת לב שהחלישה אותה מאד. בתקופה זו החלה לעבוד כמורה לחינוך מיוחד. בצנעה ובשקט סייעה ועזרה לילדי הקיבוץ שהתקשו בלימודים ובתקשורת. הייתה נוסעת בהתמדה להשתלמויות והדרכות מפי טובי המומחים בתחום. הורי הילדים ידעו להעריך את עבודתה ואת כישוריה המעולים וכך גם מנחיה בעבודה.

אופייה המיוחד של רחל וחוסנה הנפשי היו שמורים כמעט רק לבני משפחתה ולא פרצו את גבולותיה. בשבילי הקיבוץ, הלכו ונמוגו קולות צעדיה עד שנבלעו לגמרי בתהום ובערפילי הזקנה, אך האיכויות שבאישיותה הועברו הלאה והם שוכנים בליבם, ברוחם ובנפשם של בני משפחתה הנושאים את זכרה.

בת 88 הייתה רחל במותה, יהי זכרה ברוך.

התמונות

תמונה שנייה מימין: משפחת טוטר 1962 , חוליו, רחל, מיכאל (טל), אמיתי, לואיזה מינוחין – אמה של רחל.
תמונה שלישית מימין: 1970 - מסיבת בר המצווה של קבוצת "אלה" משמאל לימין, יושבות: פנינה וייסמן, רחל טוטר, אורה לוטן, לואיזה מינוחין, שרה סורוקין (אמה ואחותה של רחל (. עומדים: חוליו טוטר, מאוריסיו וייסמן, חיים לוטן.
תמונה רביעית מימין: רחל וחוליו בטיול הקיבוץ לרמת הגולן 1967
תמונה חמישית מימין: רחל וחוליו טוטר במסיבת החתונה של מיכאל ומרב טל ב- 1986

תאריך לידה: 05/02/1943
תאריך פטירה: 30/11/2008

יעל קולקר נולדה בתל אביב ביום 05.02.1943 להוריה ראובן ויונה קרוז'ניק-רז.

שנים אלו, "שנות הצנע", התאפיינו במחסור, שנמשך גם בתקופה שלאחר קום המדינה.

הוריה של יעל עבדו קשה למען פרנסת המשפחה. ביתם היה בית ערכי וצנוע מאד. מעולם לא שרתה בו רווחה כלכלית, אך לא היה בכך כדי למנוע מההורים מלהעניק חינוך פורמאלי מהטוב ביותר שיכלו להעניק לילדים, יחד עם חינוך לערכים הומאניים, שהיוו בהמשך בסיס לעיצוב אישיותה של יעל.

מגיל צעיר מאד לקחה יעל חלק במטלות המשפחה והבית, כשותפה מלאה בטיפוח גינת הירקות, טיפול בעצי הפרי, וגידול בעלי החיים והעופות, אשר סייעו כלכלית לצלוח את התקופה. עם הולדת אחיה התאומים, והיא עצמה עדיין ילדה, נרתמה לסייע להורים בגידולם.

לאחר שסיימה את לימודיה בביה"ס היסודי, החלה יעל ללמוד במגמת החינוך בביה"ס התיכון שליד הסמינר למורים ע"ש שיין, מהלך, שקבע למעשה את מקצועה (ל)בחיים. בתקופת הלימודים הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר". תחילה לקן שבשכונת מגוריה "נוה עוז" ולאחר מכן יחד עם חבריה מהשכונה לקן "פתח- תקוה".

יחד עם שותפיה מילדות חברו לגרעין "שגיב", שהשלים את קבוץ גזית. לגזית הגיעו בקיץ 1960. השרות הצבאי בנח"ל כלל שהות בהיאחזות "כרם שלום", ומשם שבה יעל לגזית והחלה את פרק חייה הקיבוציים, כשבמרכזם חינוך והוראה בכיתות היסוד. שנים מאוחר יותר, לאחר לימודים והתמקצעות, פנתה יעל לתחום העזרה לתלמידים שזוהו כבעלי קשיי למידה, ולייעוץ למורים העוסקים בכך במוסד החינוכי. במסירותה ובדבקותה במטרה סייעה רבות לתלמידיה לגלות את הפוטנציאל הטמון בם, והגישה להם את הכלים להמשך.

בשנת 1963 נישאה יעל לישראל, ובהמשך נולדו זיו רחל ונוהר.

עם השנים, יחד עם השותפות בבניית הקן המשפחתי והתמיכה בהוריה, שלרוב לא היו בקו הבריאות, קראה יעל דרור ליצירתיות שבה והחלה לעסוק בקדרות, בשירה ובריקוד, בבישול, באפייה, בטיפוח הבית והגינה ובתפירת שמיכות טלאים. החושים שבורכה בהם בתחומי היופי והאסתטיקה, טעמה הטוב בבישול ובאפיה, כישרונה המיוחד להפוך יש מאין, סייעו בידיה להפתיע בכל פעם מחדש.

בשנת 1988, בעקבות גילוי גידול ממאיר בגופה, חזינו בהצגת תכלית של התמודדות וחזרה לחיים הרגילים. לא שיערנו שזה יהיה קדימון.

נישואי הילדים – זיו ונורית, רחל ויוסי, נוהר וחנן, והולדת הנכדים - שבעה במספר, הקנו אושר רב ליעל, שהרעיפה עליהם מכל הטוב שהיה אגור בה ורתמה לכך את כל ניסיונה בעבודה עם ילדים. ואילו הם מצידם, נהנו מכל מה שהיה לה להציע והחזירו לה במטבע של אהבה רבה.

בשנת 2000 הצטרפה יעל לישראל לשליחות בבולגריה, ותפקדה לצדו כמנוע-עזר במשך כחמש שנים. כדרכה, הייתה שותפה מלאה, ידעה לגלות את הטוב ולמזער את הקשיים. היא ניהלה בית פתוח, שבו חשפה בפני מעגל הידידים שהתקבצו סביבם את כישוריה הקולינאריים, ואילו הם פתחו את בתיהם וחשפו בפני השניים את סודות התרבות והמטבח הבולגריים.

כשנה ומחצה לאחר החזרה ארצה, במחצית השנייה של שנת 2007, הוטלה לפתחה משימת חייה, עם הבשורה על המחלה הארורה. מרגע הגילוי ידעה שהפעם זה אמיתי ושתהיה זקוקה לכל כוחות הנפש והגוף. משקולת ענק הוטלה על ראשם של בני המשפחה. כשהבינה שסיכויי ההחלמה מועטים, אספה יעל בדרכה המיוחדת את ידידינו הקרובים, עדכנה אותם ופתחה את דלתות הבית והנפש לפרץ של ידידות, אהבה ותמיכה, שלא ידעו גבולות ואשר ליוו אותה לכל אורך המסע.

יעל, שמימיה לא נתנה לקושי לרפות את נפשה וגופה, רתמה את כל מה שהיה בה למאבק, ושיתפה פעולה בגבורה מעוררת השתאות והערצה בכל הליך שהאמינה שיש בו סיכוי.

כאשר הבינה שכל הנתיבים הידועים נוסו, ולא נותר כל נתיב שיביא את האור, אספה את כוחות הנפש, ובאצילותה אמרה :"הקלפים חולקו והמשחק ברור", וביקשה לשוב לביתה שכה אהבה וטיפחה, כדי לסיים בו את ימיה בצורה מכובדת בחיק המשפחה והחברים הקרובים.

ב-30 לנובמבר 2008, בשנת הס"ו למניין חייה, נפרדנו מגופה. נפרדנו מרעיה, שותפה נפלאה לחיים, אם, סבתא, אישה של נשמה גדולה האצורה בגוף קטן, אידיאליסטית ומציאותית, עקשנית וחמה, נאמנה לאמונתה, מאמינה בטוב שבאדם, תומכת ומחבקת, חולמת, צמאה וסקרנית לחדש, אוהבת ספר, אוהבת את הטבע, על החי והצומח שבו, אינה מתלוננת ואינה יודעת מהו קושי.

איננו שבעים מללקט את הזיכרונות, המלווים אותנו באורם.

גם בלכתה נוסיפה לאהוב.

משפחת קולקר



אדם בנה מצבה
לאשת חיקו האהובה, אֵם ילדיו, שהלכה לעולמה.
לא קירות שיש בנה, לא עמודי שוהם עם כותרת שנהב
וקישוטי כסף, ולא בריכת דגי-זהב,
כמו שבנה אותו מלך הודי סביב לקבר האישה שאהב.
לא.
חומרים הוא לקח מנוף חייו. אבנים.
ובפרדס, מול הוואדי הפתוח היא שכבה, כמו ממתינה,
אבן הבזלת שצורתה ערסל.
אפורה, חמה, כבדה,
אבן מסלע המאגמה.
והיא בטח מהתבור נורתה
עוד כשההר היה צעיר וגועש.
אב ובן ונכד נגעו בה.
ניסו להרימה, להזיזה. לא נענתה.
אימצו את כל כוחות השרירים
המזיעים והנפש החפצה.
לא נענתה.
רתמו את המכונה וכך
הובילוה אל האוּמן,
והורו לו ללטש את האבן
ולחרוט בה את שם-הבית
שלה:
יעלה, בכתב ידה.
ונפשה של יעל, שהייתה יפה,
חכמה ואצילה,
התמקמה בטאג'-מהאל שלה,
וזימזמה "עטור מצחך"
בקולה הרך
והילדים שלה אומרים,
שאימא בטח צחקה.

כתבה: דבורה שכנר

תאריך לידה: 21/02/1931
תאריך פטירה: 26/12/2008

שרה נולדה למשפחת פקר בארגנטינה כבתם הצעירה של חנה ודב, אחות לשמואל ועמנואל. שרה נולדה בפרובינציה אנטר-ריוס, ובילדותה עברה המשפחה בחיפוש אחר פרנסה, לעיר הבירה בואנוס-איירס והתיישבה בסן-פרננדו.

כבר מגיל צעיר קשרה שרה את חייה עם תנועת ה"שומר הצעיר" ועם מוסדות הקהילה היהודית הפעילה בשכונה.

בספטמבר 1952 עלתה שרה לארץ ישראל ובעקבות עמנואל אחיה, הצטרפה לקיבוץ גזית, כהמשך טבעי לחינוך התנועתי שקיבלה. בשנה הראשונה עבדה שרה כחלוצה בשדה ומיד אחריה נכנסה לתחום שיהפוך לייעוד חייה – עבודה בחינוך. שנתיים אחרי שהגיעה שרה לקיבוץ יצאה ללמוד ב"אורנים" והפכה לגננת-מורה, תפקיד בו השקיעה את נשמתה במשך 22 שנה.

בשנת 1978 יצאה שרה להדריך גננות-מורות באורנים ואף הקימה שם מרכז לימודי. בשנת 1992, הקימה שרה את ספריית בית הספר "ניצני תבור", ומשנת 1995 עבדה בספריה במשרה מלאה והפכה אותה למוקד פעיל ומעשיר. שרה דאגה לפרסם בעלוני הקיבוץ מאמרים בזכות קריאת ספרים תחת הכותרת "תנו להם ספרים", פעם בשבוע התכנסו הילדים לשעת סיפור בה רותקו ע"י קולה ושפת גופה של שרה. תכונות אלו אפיינו את שרה עוד משנות ילדותה הצעירות, בהן נבחרה כקריינית בהזדמנויות שונות. את כישורי הדרמה שלה גם תרמה שרה בשנים הראשונות של הקיבוץ, לחוג הדרמה הפעיל שהיה בגזית.

בין תפקידיה בקיבוץ היתה שרה רכזת הגיל הרך, ובתחילת שנות ה-90 היתה בין מובילי המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית. מעורבותה באה לידי ביטוי גם בעלוני הקיבוץ, בהם כתבה תחת הכותרת "לינה משפחתית-עובדה", מאמרים שהכינו את הלבבות לקראת המעבר המשמעותי. עוד ארגנה שרה במשך שנים את בית הספר להורים בבית.

בשנת 1960 נישאה שרה לאלי אנגלנדר, איתו הקימה משפחה אליה נולדו גיא, סיון ושירה. שרה זכתה לראות את כל ששת נכדיה, שיחד היוו משפחה חמה ותומכת.

בשנת 1999, הלכה שרה לניתוח מורכב מאז הפכה לסיעודית. כמעט 10 שנים ליוו אלי ובני המשפחה את שרה, לווי יומיומי מחבק ואוהב וראו מקרוב את המצב ההולך ומדרדר.

ב-26 בדצמבר סגרה שרה את עיניה לנצח.

שרה שאני אוהב

מאז ה-26 לדצמבר הגעגועים גוברים כל יום. התמונה שלך מופיעה על הצג של הטלפון הנייד שלי, ואני לא נפרד ממנו ומביט בך כל הזמן. היתה לנו אהבה לוהטת שנדלקה ברגע שנפגשנו ורק מתעצמת כל הזמן.

48 השנים שהיינו ביחד היו סימפוניה מתמדת של אהבה והרמוניה. היה בינינו חוק לא כתוב: האושר של כל אחד הוא פונקציה של ההרגשה הטובה של בן הזוג, וזה הדריך אותנו במהלך החיים ואפיין את חיי המשפחה והזיכרון שלך. שנינו התחברנו בגיל מאוחר, כיוון שרצינו להיות בטוחים בעומק הרגש ובעוצמת האהבה, וזו התפרצה כאשר נפגשנו.

הייתה לך שאיפה לשלמות בכל התחומים בהם עסקת: בקריינות, במשחק על הבמה, בעבודתך כגננת, בהוראה באורנים, בטיפוח המרכז הלימודי ובהקמת ספריית ילדים בגזית, כמו כן בטיפול ובטיפוח המשפחה. השאיפה הזאת לשלמות גרמה לך להצטיין בכל מעשייך והביאה הערכה ואהבה מכל הסובבים אותך. הייתה לך חיבה מיוחדת לילדים והבנה לצרכיהם והיה לך כישרון מיוחד להתחבר אליהם.

אהבת הספר והצימאון שלך לדעת, לחקור ולהעמיק בתחומים רבים: אומנות, חינוך, ספרות, תיאטרון, קולנוע, מחשבה אנושית ופסיכולוגיה. הייתה זו חוויה מיוחדת לצפות בך מספרת סיפור לילדים המוקסמים המקשיבים במתח ובהזדהות. גם הספרייה הענפה שלנו מהוה ביטוי לשטחי ההתעניינות הרבים והמגוונים שלך בהגות, באומנות, בחינוך ובסיפורת.

הטיולים שלנו היו חוויה מיוחדת, הודות ליכולת שלך למצות את הנופים ואת החוויות המאפיינים כל מקום ולרשום ביומן את הרשמים שהיו למזכרת. אני מתרגש בכל פעם שאני פוגש רשימות אלה, דרכן אפשר ממש לחיות מחדש את הנופים והחוויות של סיני, שוויץ, צרפת, בלגיה, הולנד, גרמניה, סקנדינביה, אנגליה, מצריים, ספרד, ארצות הברית, סין ותאילנד.

נופים של שווייץ, הפיורדים של נורווגיה והפארקים של ארצות הברית נשקפים דרך המבט המתפעם שלך. האהבה והידע באומנות קיבלו ביטוי בביקורים במוזיאונים. בביקור בסין, העמקת לחקור את מערכת החינוך המתפתחת, הרפואה הסינית, האומנות, הנופים והגנים המרהיבים. טיפחת את המשפחה באהבה, ברגישות, בתבונה ובהתמסרות אין סופית. לפני המחלה הספקנו בשמחה ובכיף להיות ביבי סיטר לנכדות בעדי וברמת דוד.

כאשר חלית, לוויתי אותך במשך קרוב ל 10 שנים. מצבך נעשה עם הזמן קשה יותר. עם העצב שנבע מהידע על מצבך הייתה שמחה בכל מפגש בינינו. הניצוץ בעיניים, לחיצת היד המרגשת שלך, ההקשבה לסיפורים ובמיוחד הצימאון לכל פרט מהנעשה אצל הבן, הבנות והנכדים והגאווה על ההישגים הרבים שלהם. סבלת בשקט, שרה. במבטים, עם העיניים החכמות, המילים הבודדות שיכולת לבטא היו ביטוי לחיים הפנימיים הפעילים שלך והבנת מצבך והנעשה סביבך. לחיצת היד שלך על זרועי היתה ביטוי מרגש של אהבה וקשר עמוק שהנסיבות לא יכלו לו. הבנת הכל, אבל לא יכולת לבטא את עצמך וזה הקשה על הקשר שלך עם הסביבה. במפגשים המשפחתיים ובחגים היית חוזרת לעצמך: זוהרת, מחייכת, מוסיפה מילים, מקבלת תיאבון בריא למאכלים, ואפילו משתתפת בשירה. בזאת נתת ביטוי לחייך הפנימיים ולקשר עם הסובב אותך ואהבת המשפחה.

עם הזמן שעובר הגעגועים רק גוברים. את חסרה לי מאוד, שרה.

אלי אנגלנדר

תאריך לידה: 20/03/1925
תאריך פטירה: 21/01/2001

שושנה נולדה בעיירה סוחה שבפולין, להוריה יעקב וצילה גרוס.

משפחתה נספתה בשואה, ושונה עצמה זכתה ליום השחרור.

לאחר המלחמה הצטרפה בשנת 1945 לגרעין "טוסיה אלטמן" שהתארגן בפולין, ושם פגשה את איציק, שהיה לשותפה לחיים. בשנת 1947 עלו חברי הגרעין ארצה באוניה "מולדת" אך גורשו לקפריסין. ב 25 באפריל 1948 הגיעה שושנה עם חברי הגרעין לארץ ישראל, הישר לקיבוץ הזורע שם עשו את תקופת ההכשרה, ושם גם נישאו שושנה ואיציק.

שושנה הקימה בית ומשפחה לתפארת. הבית החם לילדיה: נורית, גיורא, אורנה ודורון ולילדים ונערים אחרים, העבירו את המסר כי משפחה וילדים הם הטעם העמוק של החיים.

שושנה היתה אקונומית והמומחית מספר אחת בתחום ענף המזון בקיבוץ. שמעה יצא כמי שעוזרת לכל. כך היה גם כשעבדה בטיפול חולים. בעבודה זו גילתה שושנה רגישות גדולה ליולדות ולחולים, שנזקקו לתזונה מיוחדת, והעניקה מטוב ליבה בנדיבות רבה. בסוף ימיה עבדה בבית הסיעודי, וגם שם סייעה בעצותיה וטוב ליבה.

שושנה נפטרה והיא בת 76.

אמא יקרה ואהובה שלי!
רועדת וכואבת אני ניצבת מעל קברך ולא מאמינה האם זו אני הניצבת, או אולי זה חלום רע.
את שתמיד דאגת לכולנו.
את שאהבת אותנו ללא גבול.
את שליווית ותמכת בנו בשעתנו הקשה.
את שחשבת ודאגת לכל חולה בבית הסיעודי.
את שחינכת אותנו לעזור ולאהוב את כולם.
את שתמכת, עזרת, ניחמת ואהבת את אבא במסירות כל כך גדולה.
ואמא, את שהיית האמא הכי יפה, טובה ונהדרת וכל כך חמה.
את עזבת אותנו, ואת כבר לא פה.
השארת אותנו לבד, כואבים, המומים ומאוד עצובים.
אבל אנחנו רוצים להגיד לך אמא יקרה, המון תודה על החיים שהיו לנו במחיצתך, על כך שהיה לנו התענוג להיות שלך.
אנחנו אוהבים אותך מאוד.
אורנה והאחים.


הסבתא המיוחדת שלנו!
אני יכולה לעמוד כאן ולהעלות זיכרונות ולספר סיפורים על איזו סבתא נהדרת היית. אבל במקום זה אני רוצה להגיד לך משהו שלא אמרנו מספיק – תודה!
תודה שטיפלת ב 12 נכדים ו 3 נינים, כאילו כל אחד הוא הנכד היחיד.
תודה על ימי שבת בצהרים כשבאנו אלייך, במקום ללכת לבית ילדים.
תודה על השניצל והצ'יפס, שתמיד שרצינו, מיד קיבלנו.
תודה על השושנים של סבתא שושנה, שאפילו אמא לא הצליחה להכין כמוך.
תודה על ההתעניינות הבלתי נגמרת בנו, בחברינו ובילדינו.
תודה על האהבה ללא תנאים, שלא נגמרה אף פעם.
תודה על הפינוקים מכל הסוגים, הצבעים והטעמים.
תודה על כל הסלים, התיקים, השטיחים המיוחדים שהתפעלנו מהם ומיכולתך, למרות המגבלות.
תודה שלא ויתרת גם כשהיה קשה, שלא ויתרת עד עכשיו.
עכשיו החלטת שעשית מספיק ואת כבר יכולה ללכת. כבר ראית נכדים מתחתנים ונינים נולדים. כבר טיפלת בכולם ודאגת לכולם. כבר נפרדת מסבא ועוד החזקת מעמד. כבר חווית הרבה נחת.
המומים, אנחנו עומדים פה היום ואומרים לך:
תודה סבתא שלנו,
לעולם לא נשכח.
מכל הנכדים והנינים.

תאריך לידה: 30/07/1927
תאריך פטירה: 11/04/2011

שושנה נולדה ברומניה (טרנסילבניה) להוריה, פרקש והרטה ויינברגר.

היא הבת הצעירה במשפחתה ואחות לשישה אחים ואחיות, משפחתה היתה די אמידה בבעלותה היתה חנות מכולת. ימי ילדותה היו ימים של אושר ותום. בשנת 1940 הונגריה כבשה חלק מטרנסילבניה ומצב היהודים שם היה טוב. בשנת 1942 החלו גזירות על היהודים והמציאות השתנתה. המשפחה נאלצה לעזוב את כל רכושה מאחור ולהצטופף בגטו.

שושנה בת ה-13 גורשה למחנה אושויץ-בירקנאו, יחד עם שתי אחיותיה. תלאות רבות עברה שושנה אך ניצלה, שוחררה בשנת 1945 וחזרה לרומניה.

שנה אחר כך הצטרפה שושנה לקבוצה אותה ארגנו מדריכים של תנועת השומר הצעיר ועברה להכשרה, שם פגשה את צבי וחברים נוספים, שיחד איתם הגיעה ארצה ובסופו של דבר הקימו את קיבוץ גזית – ביתה.

שושנה וחבריה הפליגו בשנת 1946 ארצה באניה בשם 'ההגנה' וכשהגיעו לחופי הארץ חסמו הבריטים את דרכם ליבשה. על סירות קטנות הטלטלו שבועיים נוספים עד שאושרה כניסתם למחנה העולים בעתלית. משם עברה שושנה לקיבוץ שער העמקים וכשנה מאוחר יותר חברה הקבוצה שלה לקבוצה בחדרה, שם נכנסו שושנה וצבי לחדר משפחה, עלו לטירה ואחר כך לנקודת הבית בגזית.

מאז, מספרת מלכה ריינר, חברתה מילדות, השתדלו להשאיר את כל התלאות והזוועות מאחור ולהתפתח ולתרום לחברה בקיבוץ. שושנה היתה מבין החברות שעבדו בענפי חקלאות היתה ממקימי ענף הלול בגזית, בגן הירק ובמפעל הכלים "נעמן-גזית". שושנה עברה לעבוד בחינוך, היתה מטפלת תינוקות ופעוטים, עבדה במטבח ילדים ואף היתה בצוות העובדים של המפעל הצעיר שלנו "פלזית". במפעל עבדה שושנה במחלקת הדפוס, עבודה אותה החשיבה לבעלת ערך רב. מאז שיצאה שושנה מהמפעל עבדה בקומונה ושירתה בנאמנות את חברי הקיבוץ בענף הבגד.

יחד עם צבי הקימה שושנה משפחה יפה. לבנם הבכור גדעון הצטרפו אהוד ועינת, הילדים נישאו ואף זיכו את שושנה וצבי בנכדים. הקשר החזק שהיה לשושנה עם צבי ניכר גם כשהיה עליה להיפרד ממנו. מאז מותו של צבי אפשר היה לראות את שושנה ואת מלכה, חברתה הטובה, צועדות סביב ובתוך הקיבוץ, נעצרות לשוחח ולהיזכר, לתמוך
ולהוות חברה טובה האחת לשניה.

עד ימיה האחרונים היתה שושנה אשה חזקה ומתגברת אך גופה הוכרע.

יהי זכרה ברוך


שירה של חוה אלברשטיין, שבחרו ילדיה להשמיע בהלוויתה של שושנה
געגועים מילים ולחן: חוה אלברשטיין

ובשבת בבוקר אין למי לצלצל
ולספר איך עברה ההופעה
ואבא לא שואל: היה קהל?
ואמא לא אומרת: את נשמעת עייפה
וכשכותבים עלי
איזו מילה רעה
אני עדיין חרדה
שאבא לא יקרא
שאמא לא תדע
רוצה להיות ילדה טובה

ולא עוברים בבית בדרך לצפון
ולא עוצרים שם בדרך חזרה
והמרפסת שממנה נופפו לי לשלום
תלויה כמו עריסה ריקה
וכשכותבים עלי
איזו מילה טובה
אני עדיין מקווה
שאבא כבר שמע
שאמא מתגאה
רוצה להיות ילדה טובה
אני לא בוכה
רק מתגעגעת


כל כך הרבה פנים
כל כך הרבה אוזניים
ואין למי לשיר
שרים תמיד לשניים
וכשהשניים מסתלקים
שרים אל השמים.

תאריך לידה: 15/02/1928
תאריך פטירה: 25/02/2005

רפאל מוגרבי נולד בביירות בירת לבנון, להוריו יוסף וסלחה.

בנובמבר 1942 עלה לארץ במסגרת "עליית הנוער", כנער בודד. רפאל עבר בקיבוצים אחדים עד שבשנת 1947 הצטרף לקבוצה הטורקית שהקימה את גזית, עוד לפני היציאה לעצמאות בחדרה.

בהכשרה בחדרה עבד עם קבוצה של עובדי חוץ בגן שמואל במפעל לחלבה ועוד. כשעלו לקרקע בטירה, עבד כרועה צאן והתנדב להשתתף במארבים ובשמירות מפני המסתננים הערבים.

בסוף שנות החמישים מצא את מקומו בעבודה במטבח, בה התמיד עד יציאתו לגמלאות, ואף לאחריה הוסיף לתרום ולסייע בעצה טובה ובהכנות.

בהיותו כבר בארץ, היגרה משפחתו מלבנון לאיטליה,ברזיל, צרפת, ארה"ב ובפיליפינים, והוא ביקר אותם מעת לעת, והם אותו.

רפאל לא זכה להקים לעצמו משפחה, ובעצם הקיבוץ היה עבורו בית ובני משפחה.

בשנה האחרונה לחייו התדרדרה בריאותו והוא נחלש, אך סירב לעבור לבית הסיעודי, מתוך רצון לשמור על פרטיותו והרגליו. ולמרות זאת, ביקר שם יום יום.

רפאל מוגרבי נפטר והוא בן 77.

רפאל מוגרבי – "פולה"

המפגש הראשון של משפחתנו עם פולה, היה במטבח גזית.

סביב סיר המרק הסמיך והמהביל, אהב לספר על ילדותו, על משפחתו ועל סודות המטבח שלו. דבי, שעבדה אז במטבח, הקשיבה לסיפוריו והוא סיפר עוד ועוד.

כשהצטרפתי אני לקיבוץ, הייתי רואה את מוגרבי יושב בשולחנו הפינתי הקבוע בחדר האוכל, שאליו הצטרפו לשיחה חברים. הקבוע שבהם היה איציק כהן ז"ל, שראה בחברותא זו מצווה. מצאתי את עצמי מצטרף אליהם וכך אט אט העמיקה היכרותנו.

תחילה הצטרף אלינו "פולה" לארוחות משפחתיות בבית, כשהוא נותן לדבי ה"טבחית" עצות של שף. הוא היה מפליג בסיפורים על לבנון, על משפחתו ועל עיסוקו במטבח.

הקשר הלך והתרחב והפכתי גם לנהגו הצמוד. יחד נסענו לאירועים משפחתיים במרכז הארץ, כשהוא שמח מאוד כל פעם שקיבל הזמנה לבר מצווה או חתונה. היה למוגרבי מאוד חשוב לשמור על קשר עם קרוביו, קרובים ורחוקים. המשפחה מאוד הייתה חסרה לו. הוא המתין בכיליון עיניים לכנסי הפלמ"ח, בהם הסתובב בין האנשים וניסה להעלות סיפורים משותפים.

מוגרבי לא רק בישל לאחרים, הוא הצטיין בתיאבון בריא ואהב להכין מאכלים מתובלים ואף לאכול במסעדות. פעמים מספר הסתיימו המסעות שלנו במסעדה חדשה זו או אחרת, והוא נהנה לקחת על עצמו את תפקיד המבקר הקולינארי: "אני הייתי מוסיף.... חסר לזה....", כך היה אומר.

כשהתנועה נעשתה לו קשה והוא ישב שעות לבדו בבית, הייתי מגיע אליו והיינו מדברים, הוא יושב בכרוסא הגדולה שלו ואני מולו מקשיב לסיפורים שלו שחזרו שוב ושוב.

בערוב ימיו הסתגר "פולה" בביתו, הוא לא נראה עוד במדרכות הקיבוץ נוסע בקלנועיתו. דאגתי לבקרו לפחות פעם אחת לשבוע והוא קיבל את פניי בשמחה רבה.

אט אט הלך ודעך ותחלואיו הכריעו אותו.

יהי זכרו ברוך

רפי עצמון

תאריך לידה: 19/03/1959
תאריך פטירה: 05/06/2006

רינה נולדה להוריה בינה, לבית פרידמן וזאב (גולדמן) זהבי בבית החולים "העמק" עפולה, בת בכורה ואחות לעדה וחן. התחנכה בקיבוץ גזית בחינוך המשותף בקבוצת "להבה". למדה בבית הספר היסודי בגזית ובבית הספר התיכון, המוסד החינוכי "תבור".

התגייסה לצה"ל ב-1978 והייתה חברת תזמורת צה"ל– מנגנת קלרניט - בניצוחו של זיקו גרציאני, במשך כל שירותה. נפל בחלקה לנגן במעמד ההיסטורי של החזרת שטחי סיני.

עם סיום השירות הצבאי, חזרה רינה לקיבוץ ועבדה כשנה בתור מטפלת ילדים ותוך כדי כך למדה לבחינות הבגרות, (בחינות אלה לא היו אז בתקן במוסדות הקיבוץ הארצי). לאחר גמר הבגרויות החליטה רינה ללמוד עבודה סוציאלית. היא נרשמה בכל מוסדות ההשכלה הקיימים, ולבסוף בחרה באוניברסיטת חיפה ושם השלימה את לימודיה בהצלחה רבה.

באוניברסיטה הכירה את זאבי יעקובי, שלמד הנדסה אזרחית, והם נקשרו בקשרי אהבה. רינה עזבה את הקיבוץ והזוג השתכן בחיפה. לאחר שזאבי סיים את לימודיו, עברו לגור ברמת אביב וברמת פולג נתניה.

בינתיים גדלה המשפחה ונולדו שלושת ילדיה: אמיר (1986), גלעד (1989) ועדי (1994).

לאורך כל השנים, עבדה רינה כעובדת סוציאלית. בין היתר עבדה באבחון והכוונת נערים מוגבלים, פיזית ושכלית, ב"כפר עידוד" וכן בתמיכה והדרכה של אנשים מוגבלים להשגת חיים עצמאיים. בשנים האחרונות עבדה במרכז לשלום המשפחה בטיפול ותמיכה במשפחות עם אלימות ובהדרכת הורים.

כישרון ההקשבה, האמפטיה וחוש ההומור היוו את סוד הצלחתה בעזרה לאנשים.

רינה היתה מסורה לעבודתה ונתנה את ליבה גם בזמן מצוקותיה האישיות ובתקופת המחלה – וכל זאת ללא פגיעה והזנחה של ילדיה.

בסוף שנת 2001 חלתה רינה ונפטרה כעבור חצי שנה ביוני 2002.

כתבה חברתה חגית - מתוך דברי זיכרון
20/06/08 שש שנים לזכרה

ריני חברתי הטובה, אחותי הגדולה ממני בחודש.

... מאז ומעולם את לידי. מאז עמדתי על דעתי אני זוכרת אותך לצידי. וזה היה בגיל צעיר מאוד, בשישייה בגיל שלוש או ארבע. הערתי אותך בלילות כדי שתעזרי לי להחליף פיז'מה. רק את ידעת איפה הכביסה הנקייה. ופעם אפילו סיימת לשתות בשבילי את כוס השוקו שלי כדי ש"המקימה" לא תכעס. אחר-כך בגן שיחקנו יחד בפינות מחבוא משלנו.

ברחנו יחד לבית של סבא משה וסבתא רבקה שלך. בדרך את סיפרת לי על סבא משה שלך שהיה תלמיד חכם, למד תורה ויהדות ושלט בשפות רבות. הדרך אז ארכה לרגלינו הקטנות וסבא משה נראה לנו צדיק ומלומד גדול כמו הרמב"ם.

תמיד הערצתי את אומץ ליבך ונחישותך לעמוד על זכויותיך ולממש אותן. נולדת כזו, רגישה לזכויותיהם של כל בני האדם ודואגת לחלשים. עובדת סוציאלית מבטן ומלידה. דאגת לכולנו ושימשת לנו גם יועצת וגם כותל לדאגות ולמועקות, וזה ליווה אותך אפילו עד מיטת חולייך.

כשבאתי לבקר אותך בבית החולים שאלת אותי על כל אחד מילדי, איך הסתדרו הבעיות, ובדקת שאני פועלת על פי עצותייך שתמיד תמיד היו למועיל.[...] קודם כל הילדים. גם ילדייך שלך קדמו לך. תמיד היה לך הכי חשוב לענות על השאלות הסקרניות והאין סופיות של אמיר. החוכמה של גלעד התינוק החייכן והשמח שלך היו חשובות יותר מכל נושא אחר והתפעלותך האין סופית מעדי הבת היו נושא מרכזי בפגישותינו.

זכורה לי הפגישה בבית החולים. הילדים רבים על מיטתך, מתקשים לבחור בין צבי הנינג'ה לדודידו, ואת מלטפת את עדי ואומרת "נכון שהיא משהו מיוחד, הילדה הזו".

נכון רינה, היא ושני הבנים נושאים בגאון ותמיד ישאו את האהבה הגדולה שיצקת בהם, את השעות הרבות שהענקת להם, את השירים והמילים שלך...

תאריך לידה: 10/06/1945
תאריך פטירה: 03/08/2001

רחלי בן אבי נולדה לשלום וגניה בעדני, בת שישית למשפחה בת 11 נפשות, בשכונת מחנה יהודה. בהגיעה לגיל 3 עברה המשפחה לבית קבע בשכונה פג'ה אשר בפתח-תקוה.

מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה ולמרות העזרה ההדדית הברה שהיתה נהוגה בעדה התימנית, העוני היה עמוק. אביה, שהתפרנס כחזן ואמה שעבדה כעקרת בית, חינכו את ידליהם לת כבוד לכל אדם ולדאוג למשפחה.

בשל המצוקה הכספית החליט אחיה הגדול כי תצטרף לחברת נוער בקיבוץ. יחד עם זאת, הניתוק הפיזי מהמשפחה לא גרע מתחושת שייכותה העמוקה למשפחתה ולעדה התימנית, למסורתה ומנהגיה.

רחלי הגיעה לגזית בת 12 והצטרפה לחברת הנוער "אורן". בגזית פגשה את מיכאל, עולה מארגנטינה שהתחנך בבית חילוני ואופיו הפוך לאופיה של רחלי. יחד הקימו את ביתם והביאו לעולם שלושה בנים: גלעד, איתן ואהוד.

רחלי עבדה בחינוך שנים רבות ולאחר מכן בספריית הקיבוץ. כל השנים היתה רחלי פעילה בוועדות שונות בקיבוץ. בנוסף, תרמה רבות לחיי התרבות בקיבוץ בחגים ובשירה, בריקוד ובתיפוף. תחביבה המיוחד ברקמה אמנותית, תנן לרחלי סיפוק רב ושמחה ואף צירך לענין חברות נוספות.

בשנות השלושים לחייה, בעודה אם לילדים קטנים, הכתה בה מחלת הסרטן. רחלי נאבקה באופטימיות ובמרץ שאפיינו אותה, גברה על המחלה והוסיפה לחיות שנים רבות באושר. בשנות החמישים לחייה הכתה בה שוב מחלת הסרטן ממנה נפטרה רחלי והיא בת 56.

רחלי הותירה אחריה את בעלה מיכאל, את ילדיה - גלעד, איתן ואהוד ואת נכדיה: אליהו, רועי ושני.

בט"ו באב תשס"א, חג האהבה, הלכה מאיתנו רחלי.


מסורת משפחתית יום שישי בבית הוא הדבר שהייתי רוצה להעביר לילדיי.

יום שישי כפי שאני זוכרת אותו, קודם כל האווירה היתה נהדרת! הבית היה נקי ומצוחצח, מפה לבנה, חלות. היינו רצים לכביש לראות מתי אבא בא. כאשר ראינו אותו מרחוק, רצנו וישבנו סביב השולחן הערוך. אבא היה מגיע ומקדש על היין. קודם הוא שתה מהיין, אחר-כך הבנים לפי הגיל, אחריהם אמא והבנות. אחרי הארוחה היינו יושבים ושרים שירי שבת. זה דבר שעד היום נשאר, אני נזכרת וכל יום שישי נצבט לי משהו בלב כי אני רוצה ליצור את האווירה הזאת, גם אצלי בבית. אני שרה ושמה מפה לבנה, מבשלת ג'חנון בתנור כדי שיהיה ריח של שבת, אבל זה לא אותו הדבר.

עוד מועד שזכור לי כדבר מיוחד הוא חג הפסח. בליל הסדר היינו יושבים כולם על הרצפה ועל המזורנים, מול שולחנות נמוכים שהיו מיוחדים לפסח. את הפסח עשינו רק עם עוד משפחה אחת ולא עם כל המשפחה הגדולה, כי לא היו לנו האמצעים לכך. אבי היה איש מאוד תרבותי וסובלני, הוא ידע שהסדר ארוך ושגם אנחנו, הילדים רוצים להשתתף, לכן הוא נתן לנו להשתלב עם המנגינות והשירים שהבאנו מביה"ס, גם אם לא תמיד היו שייכים למסורת שהכיר מתימן. עד היום נשארה לי צלחת אחת מפסח ושתי צלחות מנצרים שבהן היו שמים את המרור והחרוסת. לחרוסת שלנו קוראים "דוּקא", את הזרוע, הביצה והמצות. עד היום אנחנו לא משתמשים במצות קנויות לברכה אלא במצות שאופים לבד.

קטע מראיון שנתנה רחלי למדו בייסר בשנת 1985

תאריך לידה: 05/10/1950
תאריך פטירה: 26/06/1970

בנם בכורם של אדק ונחמה, והיה בין הבנים הראשונים של הקיבוץ. רוני עם קבוצת "ניצן", למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ ובמוסד החינוכי "תבור" בקיבוץ עין דור השכן.

מילדות היה ילד צנום וקטן. לא מתבלט, לא מרביץ ומסתדר עם כולם. מתחילת לימודיו בכיתה א', בלט בכושר תפישתו וביכולת הלמידה הגבוהה.

עם המעבר למוסד, התגלה רוני כנער רגיש ומופנם, אך יודע ליצור קשרים חברתיים רבים, בעל הומור עוקצני, עקשן ובעל כוח רצון גדול. רוני לא נכנע למחלה שפקדה אותו בילדותו והתמיד בפעילות ספורטיבית, כמו מירוצי התבור המסורתיים ובצליחת הכנרת, ובעבודה בצאן.

במהלך לימודיו במוסד, פרח רוני וצבר ביטחון. רוני היה שותף פעיל ומרכזי בכל פעילות תרבותית, היה בין עורכי העלון ואף נבחר למדריך, בשל כושר מנהיגותו, בגרותו והבנתו את הזולת, עוזר לכל ונכון תמיד לפעילות תרבותית וחברתית, לוויכוחים אקטואליים, לחתירה, שלא תמיד הייתה עם הזרם, אלא חיפשה את ייחודה. ועם זאת לא זנח את לימודיו, והיה תלמיד מצטיין.

רוני אהב לשמוח, שר במקהלה וניגן בחליל. בנוסף, גילה מקצת מנפשו הלירית בשירים קצרים שכתב.

בתחילת נובמבר 1969 גויס רוני לצה"ל. רוני עבר את ההכשרה הרגילה של כל חייל בחיל התותחנים, אלא שגמר הכשרה זו בהצטיינות והועלה לדרגת טוראי ראשון בהיותו בקורס. רוני נקלט מיד ביחידה ובמסירותו הרבה הגיע במהרה לתפקיד סגן מפקד צוות של מכמ"ת, תפקיד אשר מילא בעת נפלו.

כחבריו לקבוצה הבין רוני היטב את הצורך שבשירות בצבא, אך יחד עם זה חלם על היום שיוכל לחזור מן המחנה ומן האימונים, כדי לתרום באופן פעיל לחיי הקיבוץ, לנסות לתקן פגמים, להיות גורם מדרבן ליצירת חיים טובים ויפים יותר.

רוני נפל בעת מילוי תפקידו בהפגזה של האויב על רמת הגולן. הוא נתן סיוע וחיפוי אף לכוחות השריון אשר נעו מזרחה על הגבול, כדי להשתלט על המוצבים הסוריים אשר התנכלו לישובים ולתנועה האזרחית ברמת הגולן.

הקיבוץ החליט להנציח את זכרו של רוני, הבן-החבר, על ידי הקמת יד בקרבת פינת הזכרון, שהוקדשה לזכר הורי חברי הקיבוץ אשר נספו בשואה; בקובץ צנוע כונסו חלק משיריו היפים; חוברת לזכרו, הקרויה "רוני" על שמו, היא פרידה נרגשת וכואבת מבן יקר, שלא זכה לראות כיצד מתגשמים חלומותיו במציאות של חיי קיבוצו.

אמרו:
שלושה הם הדברים הסוגרים
מעגלו של אדם:
נטיעת עץ, הולדת בן, כתיבת ספר...

רוני נטע עץ בביתנו, ככל ילד מילדינו, באחד הטקסים אשר סימלו גם לגביו את הברית שנכרתה בינינו לבין האדמה הזאת.

רוני לא הספיק להוליד חיים חדשים: חייו שלו נקרעו מן העולם בדמי ימיו, וכל הכוחות אשר פיכו בתוכו, כל החיים אשר שפעו בעורקיו וריוו את אברי גופו בתשעה-עשר אביביו, נאספו אל האדמה, יחד עם חלומותיו, רצון-הקיום אשר בו ורגעי החולשה אשר פקדוהו, הצלחותיו האחרונות במסלולו הצבאי והיחס החם אל החבר, אל הרע, אל הנערה אשר אהב...
אך רוני כתב: הנה ספרו; אלה הם שיריו, סגנונו השנון והקולע, מיתריו אשר פרט בסתר ולחניו אשר זימר על החיים ושר אל החיים.
ליד כל שיר, כליווי נאמן וכן בשביל האחרון, דברי חבריו אשר עשו עמו את כל הדרך, עד שהלך מבלי ליטול פרידה לבבית אחרונה, פתע פתאום, כשיר אשר ברק בלב המשורר שבו, ומילותיו נקטעו.
... כך נסגר מעגלו של הנער-האדם.

תאריך לידה: 24/12/1926
תאריך פטירה: 10/08/2004

ציפקה נולדה בפולין להוריה מרדכי ורחל, ולה ארבעה אחים ואחיות, ובנוסף חיו סביבם רבים מבני המשפחה המורחבת – דודים ודודות ומשפחותיהם.

למשפחתה היתה חנות של כלי מטבח וממנה התפרנסו.

בילדותה הלכה לבית ספר שבו למדו ביידיש ולבית ספר פולני.

כילדה אהבה מאוד ילדים וטיפלה בכל ילדי המשפחה וכן באחיה הצעיר שנולד בשנות המלחמה.

כשפרצה המלחמה עברה עם משפחתה לגטו, עד לאקציה בה הוצאו כל הילדים. הפרטים אינם ידועים במלואם, אך לדבריה הלכה לבדה עד שהחליטה להיכנס למשפחה פולנית, שאותה לא הכירה קודם לכן, והם אספו אותה לביתם עד לסיום המלחמה. ציפקה לא נאלצה להתחבא בזכות תעודת לידה של ילדה נוצריה שנפטרה.

לאחר המלחמה עלתה לארץ ופגשה את דודתה. מכיר משותף הפנה אותה לבית זרע, שם הכירה את קבוצת "ניצן" והצטרפה אליהם. עימם עברה את מלחמת השחרור ביחיעם, עימם עברה להכשרה בחדרה עד שלבסוף הגיעו להתיישבות בטירה, והקימו את נקודת הקבע בגזית.

ציפקה חיתה ועבדה בקיבוץ, אולם לאט לאט משא האימה והסבל של שנות המלחמה הכביד עליה כל כך, עד שפרשה מהחיים, הסתגרה בתוך עצמה וניתקה עצמה מהסביבה.

את שנותיה האחרונות חיתה בבית הסיעודי, ושם השתלבה להפליא למרות חששותיה, ואף הפכה לאחת הדמויות המרכזיות בבית.

ציפקה הלכה לעולמה לאחר חיים רווי כאב וסבל והיא בת 78. בעדות שנתנה לארכיון הקיבוץ מספרת ציפקה על עצמה:
היינו חמישה ילדים במשפחה. להורי הייתה חנות של כלי מטבח. היינו משפחה גדולה, הרבה דודים ודודות. בילדותי הלכתי גם לבית ספר פולני וגם לבית ספר יהודי בו למדו ביידיש. אני תמיד אהבתי מאוד ילדים והייתי המטפלת של כל הילדים במשפחה.

בזמן המלחמה היינו בגטו עד שהוציאו אותנו משם. הלכתי והלכתי עד שהחלטתי להיכנס לבית של משפחה שלמזלי הסכימה להחזיק אותי. כל זמן המלחמה חייתי בתור פולניה. המשפחה הפולנייה התייחסה אלי מאוד יפה, לא הייתי צריכה להסתתר, הלכתי חופשייה עם תעודה פולנית על שם ילדה אחרת שמתה. יום אחד בא פולני וסיפר שהלילה מוציאים את היהודים למחנה.

אחרי המלחמה עוד כתבתי למשפחה הזאת מכתב וסיפרתי להם שאני עולה לפלסטינה. בארץ היתה לי דודה וגם כמה מכרים, הם שלחו אותי לאדם בשם קיבה פליישר והוא שלח אותי לקיבוץ. כך פגשתי את חברי גרעין "ניצן" בקיבוץ בית זרע והצטרפתי אליהם.

בבית זרע היה לי מאוד קשה, לא הייתי רגילה לעבודה בשדה, היה שם מאוד חם והיה לי קשה להתרגל לתנאים, בסופו של דבר התרגלתי. עבדתי בגן הירק ואחר כך עברתי למטבח, עבדתי בכל מקום שהיה צריך. עבדנו ולמדנו ומאוד אהבתי ללמוד.

בזמן מלחמת השיחרור היינו ביחיעם. הבחורים היו מגוייסים ואנחנו, הבחורות שמרנו בעמדות. היה לנו נשק אבל גם פחדנו מאוד. אחרי המלחמה עברנו לחדרה ומשם הגענו לגזית. היה כאן קשה, לא היה כאן כלום. עבדתי במטבח וגם בתור מטפלת תינוקות של גבי לייטנר וורדית, אני אהבתי אותם והם אהבו אותי.

כל זמן שיכולתי לעבוד היה לי טוב, כשהפסקתי לעבוד היחס השתנה. אנשים הקימו משפחות, לכל אחד הילדים שלו. כשאני עובדת בקומונה, אני שקועה בעבודה שלי ואוהבת אותה. ליליאנה נותנת לי כל מה שאני מבקשת.

אני לבד אבל שמחה, יש לי שקט, יש לי טלויזיה, יש לי רדיו. אני זוכרת את הקיבוץ שהיה צעיר, היה אז מאוד קשה, זה טוב שהקיבוץ גדל ויש בו הרבה ילדים.

תאריך לידה: 30/12/1925
תאריך פטירה: 31/10/1977

ציפורה נולדה בעיר קוטנו שבפולין. בנעוריה הצטרפה צפורה לתנועת השומר הצעיר, יחד עם עזריאל בן עירה.

בזמן מלחמת העולם השניה היתה במחנה הריכוז אושוויץ וניצלה. לאחר המלחמה פגשה שוב את עזריאל ויחד הצטרפו לקבוצת "טוסיה אלטמן". יחד עם חברי הקבוצה עלתה צפורה ארצה באוניית מעפילים "מולדת".

כמו ניצולים רבים אחרים, ציפתה צפורה להתחלה של חיים חדשים אך מנת הסבל לא תמה. לאחר שלושה שבועות בלב ים, בתנאים ירודים ביותר, עמדה האונייה לטבוע. הבריטים קלטו את אותות הקריאה לעזרה, העבירו את המעפילים לאוניה אחרת ושלחו את כל 1500 המעפילים לקפריסין. צפורה היתה כבר בחודשי הריונה הראשונים.

המפגש עם מחנות הפליטים בקפריסין, היה קשה מאוד עבורה ועבור כל מי שנאלץ לשהות בהם. בעת שהותם בקפריסין יצרו חברי הקבוצה חיי תרבות ולימוד. מרדכי, בנם הבכור של צפורה ועזריאל, נולד בקפריסין, היה גם לבנה הבכור של הקבוצה כולה ונחשב לבן הבכור של קיבוץ גזית.

לארץ ישראל הגיעה צפורה ב – 28 בנובמבר 1947 בעלייה מיוחדת לזוגות עם תינוקות. המשפחה הצעירה חיכתה לשאר חברי הקבוצה וביום 15.5 1949 הגיעו צפרוה, עזריאל ומרדכי התינוק לקיבוץ גזית. עם השנים הצטרף למשפחה גם ערן.
בגזית עבדה צפורה במכבסה וכשהוקם מועדון לחבר הפכה צפורה לאם הבית במקום במשך שנים רבות.

צפורה חלתה ואחרי תקופה לא ארוכה נפטרה.

בת 52 היתה במותה.

לזכרך...

אני זוכרת את צחוקך
רחב, נפרש משביל ביתך כמו
רוצה לפרוץ איזו מגבלה איומה
שבשמחה.
תאוות החיים שבך למדה מהר
מהר מדי
את גבולות היכולת
שבהיותך אדם, אישה, אנוש
כצל יחלוף.
אך לא כצל, דעי,
מלאת חיות
בצליל, בצבע,
קווים עזים של רישומך
יטבע חותמך בזיכרון.
אורה לוטן

זיכרונות מגטו קוטנו

"אחרי שכל שכבות הבוגרים ברחו מזרחה, נשארנו אנו הצעירים בלי הדרכה מוחלטת. היינו אובדי עצות ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו. בתקופה ההיא חיינו בתקווה שכל זה ייגמר והחברים ישובו ונתחיל את חיינו מחדש. לא תיארנו לעצמנו את גודל האסון שפקד אותנו. פשוט היינו ילדים.

וכך עבר עלינו קיץ שלם שהיה מלווה בדאגות וגזירות למיניהן שיצרו הגרמנים. בקיץ 1940 אינני זוכרת את החודש שניתנה הפקודה לעזוב את הבתים ולעבור לגטו, חשבתי שהכל נגמר. ... אבל דבר אחד אני חייבת לציין שבתוך הגיהנום האיום הזה, אחרי מאמצים רבים מצאנו אחד את השני. ואחד מסר לשני על הימצאו של כל חבר קן על מקום מגורים ואז בלי החלטות מאורגנות, באופן לגמרי ספונטאני, התחלנו להיפגש שכבות שכבות ולארגן פעולות. אמנם הפעולות לא היו מעמיקות מבחינה רעיונית תנועתית, כי מי שהיה שם יכול לדעת שלא היו שום תנאים לכך, כי מלבד מיטה לא היה איפה להעמיד שום חפץ אחר. הפגישות פשוט היו על אחת הגבעות שבתוך הגטו. זה היה המקום שלנו. ועל מנת לשמור על כל דבר שהיה יקר לנו היינו נפגשים, מעלים זיכרונות. קראנו ספרים וחלמנו על מחר אחר...

תמיד מישהו היה שומר שלא ידעו על האספות האלה. היו הרבה מקרים שבאמצע פעולה היינו צריכים מהר להתפזר. אבל בכל זאת היינו נפגשים למרות שידענו על הסכנה שבדבר. הרי כל אחד לחוד הרגיש שזה הדבר היחידי שנשאר לנו.

וכך עברו עלינו חודשים על גבי חודשים, במצוקה, מבחינת דיור, הרעב שרר בכל פינה, המחלות התפשטו על כל צעד, ולסבל לא היה סוף. עוד באותו קיץ החליטה משפחתי לעזוב את הגיהנום ויהי מה. על ידי כל מיני שידולים ושוחד העמסנו את הקצת שנשאר לנו ועזבנו את הגטו. ערב לפני זה נפרדתי מכל החברים ולא ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותם בחיים שלי".

תאריך לידה: 22/04/1936
תאריך פטירה: 22/03/2005

צבי נולד בגרמניה, משם היגרה משפחתו לאורוגוואי. בשנת 1962 עלה לארץ מאורוגוואי עם המשפחה הצעירה שהקים שם –לילה, אשתו ורחלי הקטנה, במשך השנים נולדו כאן אסתרקה-שי וארי.

לצבי היו תחומי עניין רבים ומגוונים. בגזית עבד במקומות שונים, תמיד מתוך מסירות, אחריות, שירות אדיב ויעילות.

צבי מילא תפקידים בועדות השונות: ו. תרבות, אחראי סרטים, מרכז ו. רכב, מרכז ו. חברים, חבר בוועדת צריכה וועדת מינויים. צבי היה גם סדרן עבודה ומקשר של מתנדבים מחו"ל שהגיעו לקיבוץ. צבי עבד בפרדס, כחצרן בחברת הילדים, הצטרף לפלוגת העבודה ב"גמל" שריד והיה בין החברים הראשונים שעבדו ב"פלזית" עוד כשהיה המפעל במפרץ חיפה. שנים רבות כיהן צבי כרכז קניות (כ-3 קדנציות רצופות, עובדה המעידה ללא מילים על האופן המוצלח והנעים בו מילא תפקיד זה).

בכל מה שעשה צבי ניכרה הייקיות שלו, האדיבות והיעילות.

צבי מאוד אהב כדורגל והיה חי את המשחקים בהתלהבות ובהזדהות. הוא אימן קבוצת ילדים מהכפר הערבי השכן, והם בוודאי זוכרים אותו לטובה.

צבי היה מוכן להיות שותף ולתרום, שואף לאיזה סוג של צדק אבסולוטי, מה שיצר אצלו לא פעם תסכול ואכזבה.

כשמחלתו הגבילה אותו היה מאוד מודאג מהשאלה איפה יעבוד כעת. הוא חיפש מקום מתאים בלי לוותר, כי לא איש אידאליסטי כמוהו יוותר על העבודה, ואכן מצא את מקומו בתיקון קלנועיות, עד שלא עמדו לו כוחותיו.

ידענו על מחלתו אולם האופטימיות העצומה ששידר, לא רמזה על העתיד לקרות. מותו בא לנו במפתיע. הוא הלך לעולמו ללא ייסורים, מוקף במשפחה וחברים, שמאוד אהבו אותו, מוקדם מדי, בטרם עת.

חודש לפני יום הולדתו ה- 69.

מעל לכל היה צבי איש שמח, שאוהב את החיים והנאותיהם, איש משפחה וידיד אמת לחבריו.

מלים לזכרו של אבא:

את שתי המילים הראשונות והיקרות בחיי, למדתי להגיד בשפה אחרת. שתי מילים שלא ויתרתי עליהן כל חיי – "אבא ואמא". ידעתי, מאז שנולדתי, שקוראים לאמא MAMA ולאבא PAPA, ועד היום זה כך.

PAPA, לא אשכח לעולם את החינוך שהענקת לנו בעוצמה כה רבה. לראות, להכיר, לדעת כל אדם כפי שהוא ולא כפי מוצאו, גזעו או דתו. רצית תמיד שאתן כבוד לבני אדם, רבות דיברת איתי על אהבת האדם ועל קבלת השונות אצל אנשים.

אבא,
מתוך אמונה באדם, שכה החשבת, לימדת אותי להיות עצמאית. לא אחת אמרת לי: "קודם תנסי בעצמך ורק אחר כך תבקשי עזרה." האמנת בי אבא, האמנת בכוחות שלי, ואני מודה לך על כך מאוד.

אבא, מרבית שנותיך חיית בקיבוץ שהיה לך לבית. הכרת את החברה הזאת על כל גווניה, על הדבש שבה וגם על העוקץ. מתוך אותה הכרות ואהבה למקום, תמיד ידעת לומר לי שעלי ללכת לפי החוקים, גם אם זה לא תמיד נוח.

ועוד אבא יקר שלי, עוד משהו שלא הפסקת להעריך ולהחשיב זה "העבודה". תמיד אמרת לי שלא משנה מה אני עושה ובמה אני עובדת, שאעשה זאת בצורה הטובה ביותר, הכי טוב שאני יכולה.

PAPA

אני יודעת שאתה תמיד רצית שיהיה לנו טוב, לכל המשפחה. היה לך קשה לראות אותנו סובלים או מרגישים ברע. תמיד דאגת שהכל יהיה בסדר.

אני יודעת שאתה רוצה שאני, בתור הבת הבכורה שלך, אשמור על כולם ובמיוחד על אמא.

אני מבטיחה לך אבא שכך יהיה.

תנוח על משכבך בשלום

אוהבת אותך מאוד
רחל

תאריך לידה: 08/08/1927
תאריך פטירה: 03/02/2008

צבי נולד בעיר יוליה אלבה שברומניה (טרנסילבניה) להוריו דוד ורחל. את שנות המלחמה עבר צבי בעירו. ב-14.5.1946 עלה לארץ והצטרף לגרעין הכשרה בשער העמקים. חברי הגרעין המתינו במושבה בחדרה, כחלק מקבוצה שיועדה לעלות להתיישבות בטירה (ובהמשך בגזית), זאת לאחר שבקשתם להקים את קיבוץ רבדים לא התממשה בשל המצור על ירושלים.

צבי הכיר את שושנה בשנת 1946 והזוג נישא בתאריך 19.11.1948 בגזית. כאן נולדו הילדים: גדעון, אהוד ועינת.

צבי היה אחד החברים המרכזיים בקיבוץ הצעיר, איש חזון ומעשה. בראשית דרכו בקיבוץ הקים את ענף הפלחה ומאז שנמצאו מים בקידוח בואדי, היה שותף בצוות שהקים את השלחין. משנת 1961 ניהל את המפעלים החקלאיים של המועצה – הביא את קטפות הכותנה הראשונות, הקים את בית האריזה לפרחים, ובתי הקירור לפירות, ובהמשך מונה לתפקיד סגן ראש המועצה. בין שלל עיסוקיו, מצא זמן להשלים את השכלתו האקדמית במנהל עסקים.

כשחזר לקיבוץ בראשית שנות ה-70, חיפש, יזם ומצא את מפעל "פלזית" במפרץ חיפה, היה מנהל המפעל ואיש השיווק בו. לאורך השנים מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ כמזכיר, מרכז משק, גזבר ורכז ועדות מרכזיות.

בשנים האחרונות הלך ונחלש. צבי נפטר והוא כמעט בן 80.

הכרתיך לפני יותר מחמישים שנה ושמחתי שהייתה לי הזכות לפגוש אותך לאורך זמן כה רב.אדם מיוחד, חכם, נחוש, יפה תואר, איש עם חזון, איש השדה, איש עקרונות, איש של שחור ולבן.
ביום עצוב זה אני נזכר בשירו של נתן זך ובמילות השיר שכתב:
"כי האדם עץ השדה
כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע"...
ואתה ידעת איפה היית ואיפה תהיה, שלא כמו עץ השדה.
ילד הייתי ופסיפס גדול של תמונות נותרו לי מאירועים רבים בהם נפגשנו.
נער הייתי וזוכר אני את עבודתך בשלחין כידען, כמנהל, כרואה למרחקים.
זוכר אותך בין התלמים בשדות תפו"א, הגזר והסלק.
זוכר אותך בין החלוצים שהביאו את קטפות הכותנה לעמק, בנו את בית האריזה לפרחים ואת בתי הקירור לנשירים ולסוב-טרופיים.מקום של כבוד שמור לך בפנתיאון של ענקי העמק, שחזון וחלום לא היו המלים שנהגו להשתמש בהם, כי כשיש עשייה מבורכת אין צורך במלים.
היית ראש וראשון בהקמת מפעל "פלזית". מסור ללא חשבן קנאי למעשיו, שרק מעטים הצליחו לצעוד לידך בעשייה הבלתי פוסקת. נפלה בחלקך הזכות להיות בין המובילים ולהכין את התשתיות לבניית מערכת עסקית, כלכלית וחברתית שמסוגלת לשאת את השינויים הרבים שעוברים ועוד יעברו, על בית גזית. ביכולת הייחודית שלך מילאת מספר תפקידים כה רב שאינני מעז לסופרים, כי בטוחני שאחסיר מי מהם.
וזה הזמן לומר תודה
וזה הזמן לומר שלא נשכח.
ראינו אותך בשנותיך האחרונות הולך ונחלש
ראינו אותך בחודשים האחרונים הולך ומתנתק. ראינו אותך בימים האחרונים שותק ומזיל דמעה. ראינו אותך בשעותיך האחרונות ללא סבל, מתוך השלמה
ואתה ידעת אפה היית ואיפה תהיה
שלא כמו עץ השדה.
בלכתך הינך מחזק פעם נוספת את משמעות המלים "נפילי הדור הולכים ופוחתים" – במימד העמוק ביותר.
קברו אותך בחלקת העפר, בין אבני הבזלת, אבני גזית.
במקום שהיה ונשאר יקר לך ולנו מכל.
נוח על משכבך בשלום.

יאיר אשל

תאריך לידה: 12/07/1927
תאריך פטירה: 05/06/2010

פישל נולד בשנת 1927 בעיירה קטנה בשם-פרובוז'נה שליד העיר צ'ורטק'וב שבדרום מזרחה של פולין שלפני מלחמת העולם השנייה. אזור המכונה- גליצייה המזרחית.

פישל היה בן בכור להוריו- מרים ואליעזר ואח לשמחה, שהיה קטן ממנו בשנתיים. בית הוריו היה בית מסורתי אך ציוני. אימו הייתה פעילה בתנועת השומר הצעיר שבעיירה. אביו אליעזר עסק במסחר. הוא היה בעלים של חנות בדים ובנוסף לכך היתה בבעלותו חלקת אדמה חקלאית באחד הכפרים הסמוכים. באותו כפר היה למשפחה בית, בו נהגו לבלות בתקופת החופשה בקיץ. בילדותו למד פישל בבית ספר עממי ממלכתי ובנוסף, כנהוג בעת ההיא ביקר גם ב-"חדר".

בשנת 1939 הגיע לאזור הצבא האדום. פישל המשיך את לימודיו בבית הספר. כששפת ההוראה היא יידיש ואוקראינית שהחליפה את הפולנית. שלטון זה הסתיים ביוני 1941 עם הכיבוש הגרמני.

בין הקורבנות הראשונים מצד האוקראינים היה גם אביו של פישל. מהר מאד החלו הגרמנים לסגור את היהודים בגטאות ובמחנות עבודה. באחת האקציות הראשונות נחטף אחיו הצעיר ועקבותיו נעלמו. בעת האקציה הזו הספיקו פישל ואימו לברוח אל השדות, אלא שהאם החליטה לשוב מוקדם מדי העירה בכדי לחפש את בנה הקטן. בדרכה נתפסה על ידי אוקראינים שכנראה רצחו גם אותה.

הרגע הקשה מכל הגיע. פישל, נער בן 15, נותר בודד בשדה ללא אח ורע. פישל נקלע למחנה עבודה, ברח ממנו ומצא מקום מסתור עד שיום השחרור הגיע. הסתיימו ימי הרעב והפחד בפני רודפיו.

לאחר השחרור התגייס פישל לכוח משטרתי סובייטי שניהל מלחמה בטרוריסטים אוקראינים, אנשי בנדרוב הלאומנים.

בחלוף שנה בא אליו קצין יהודי ויעץ לו לעזוב ולעבור לפולין. בבואו לפולין הצליח ליצור קשר עם הדודים שלו בקנדה ובארצות הברית אבל הוא הצטרף לגרעין על שמה של טוסיה אלטמן, במגמה לעלות ארצה. יחד עם קבוצת חברי הגרעין עלה ביולי 1946 על אונית המעפילים, וודג'ווד בדרכו ארצה. הקבוצה הופנתה לקיבוץ דן להכשרה. שם השתתף פישל עם חברי הקבוצה בהגנה על הקיבוץ במלחת השחרור. בשנת 1949 עבר עם חברי קבוצתו להזורע, ועוד באותה שנה הגיע עם חברי הגרעין לכאן והחל בבנייתו של קיבוץ גזית.

בשנת 1955 פישל נישא לחווה ז"ל. יחד הקימו משפחה שגידלה באהבה רבה את שלושת ילדיהם- מירה, גיל ודורית. פישל זכה לנכדים ואף לנין, שכה שמח לחבקו.

בגזית הספיק פישל לתרום את חלקו במפעל הבלוקים שהיה לנו בכפר תבור, בענפי שדה שונים, היה מעובדי הנוי הראשונים והיה גם בין ראשוני צוות עובדי המפעל- "פלזית", שם התמיד לאורך שנים רבות. לאחרונה עבד במסירות האופיינית לו, בבית העובד.

פישל היה אחד היוזמים לשתילת העצים בחורשת הזיכרון. והוא שהקים את קיר הזיכרון הקטן, שקיים שם עד היום. במשך עשרות שנים היה פישל אצלנו איש הביטחון שהוכר ככזה על ידי המשטרה. בשעתו זה כלל האחריות והטיפול בנשקייה שהייתה במקום.

מעל לכל היה פישל האיש החביב על כולם. הבדיחה שלו הבלתי צפויה, הייתה חלק מכל מפגש עמו. דבר זה היה תמיד מלווה בחיוך השופע טוב לב.

יהי זכרו ברוך

דבריה של מירה ביום ה-30

אבל'ה יקר,

הדמעות עדיין רטובות מצער וגעגוע עמוק. הגעתי לביתך – פתחתי את הדלת וחיפשתי אותך. חיכיתי לשמוע את קולך קורא אלי: הו מיידלע שלי את כבר הגעת? איך עברה הנסיעה ומה את סוחבת כל כך הרבה דברים?

אבל'ה – הבאתי לך רק דברים טובים שאתה אוהב ועכשיו אתה כבר לא תזכה לטעום את טעמם. המחשבה הזאת מעבירה בי תחושה של עצבות וגעגוע עמוק.

כאן בבית החם והמפנק – הבית של כולנו, שבו חווינו ביחד כל כך הרבה שנים מופלאות, עם הרבה שמחה וצחוק, עם עצב וצער – הבית הזה כולו אתה ועכשיו אתה כה חסר.

אתה היית גדול מהחיים: כל-כך צנוע, ביישן,חייכן, תמיד סובלני לכולם, אוהב ומחבק, בלי הרבה מלים מיותרות. ידעת איך להוביל את הספינה קדימה והצלחת בגדול. אל תשאל אותי איך אני מרגישה, כי אני עדיין בחלום רחוק ואין אני רוצה שהחלום הזה יחלוץ. אתה עכשיו מביט בנו מרחוק – רוצה לדעת, לגעת ולחבק. כולנו כאן בסיסך עומדים, מביטים ולא מבינים. האם כך אנחנו נפרדים?

חלמת חלום, עצמת את עיניך ונרדמת.

תמשיך לנוח בשלווה, אנחנו נשתדל להיות חזקים.
תמיד ביקשת שנהיה ביחד חברים טובים.
אתה ואמא עכשיו ביחד ואנחנו נשארנו יתומים.
אבל'ה שלנו שלום לך.

תאריך לידה: 06/05/1957
תאריך פטירה: 24/11/2006

עמי נולד להוריו יהודית וחיים ביום העצמאות, ה' באייר 1957, "ילד סנדביץ'" בין אחיו הבכור יואב ואחותו הצעירה איריס.

עמי גדל והתחנך בקיבוץ יחד עם בני קבוצתו, קבוצת "גפן". למד בבית הספר היסודי בקיבוץ ובהמשך עבר למוסד החינוכי "תבור" בעין דור. כיוון שסיים את חוק לימודיו בגיל 17, התנדב ל"שנת שירות" כמדריך חבורות רחוב בתל אביב למשך שנה וחצי.

עמי התגייס תחילה לקורס טיס עד לטיסת הסולו, אז עזב מסלול זה לטובת "סיירת גולני". יצא לקורס קצינים וסיים אותו בהצטיינות, ובסופו חזר לסיירת. במילואים שירת עמי בדרגת סגן-אלוף.

אחרי השחרור מהצבא חזר עמי לשנת עבודה בקיבוץ, לאחריה החל לעבוד כקצין ביטחון ב"אל-על" ומאוחר יותר כקצין ביטחון בשגרירויות ישראל בעולם.

ב- 2 במאי 1985 התחתן עמי עם ענת והזוג עבר להתגורר בשכונת כרמליה בחיפה, שם למד עמי תואר ראשון בכלכלה, ובהמשך אף לימד באותו החוג באוניברסיטה.

עם סיום לימודיו, החל לעבוד בחברת הביטוח "הראל", שם יצר שיטות עבודה מודרניות והפך תוך זמן קצר למנהל אגף.

עמי סיים לימודי תואר שני בכלכלה ויחסים בינלאומיים, הפך למומחה בתחומו ומרצה בתחום זה.

לפני 12 שנה הקימו עמי וענת את ביתם ביישוב הקהילתי צורית שבגוש משגב.

עמי מצא את מותו במהלך רכיבה על אופניים בבוקר יום שישי ה 24 בנובמבר. נפטר כתוצאה מאירוע לב פתאומי במהלך טיול ביער אחיהוד, בשעה שרכב עם חברו עמר.

הותיר אחריו את אשתו ענת וארבעת ילדיהם – יונתן, גיא, גלעד ונגה.

עמי – בני היקר

הנה, אני עומד מול קברך הפתוח ותוהה!
איך זה שאני מספיד אותך ולא להיפך? איך יתכן שגבר, בשיא פריחתו, הולך פתאום ואיננו? האם העולם התהפך עד כדי כך? האם זה הצדק שיורד עלינו משמיא? "אלוהים", איך אתה לוקח אליך את הצעיר, המוכשר והאהוב הזה – כל אוהביו זועקים לשמים: רחמים! רחמים! רחמים!!!
קראנו לך עמיחי, כדי לשרש אותך עמוק עמוק באדמת ארץ ישראל, ואתה גדלת לתפארת וגבהת אל-על, כאילו אתה רוצה להגיע עד כמה שאפשר יותר גבוה. כדי שארץ ושמים, שהם הגבולות, יהיה בהם קשר דרכך.
קראנו לך עמיחי, כי נולדת ביום העצמאות של המדינה הזאת, אותה שירתת בנאמנות אין קץ ושנים רבות. אתה, עמי יקירי, מלח הארץ הזאת, עולה למזבח עם חייליך הצעירים, אותם גידלת וטיפחת במשך שנים. לא, לא יתכן שנקטפים חיים צעירים בהינף יד. איך יתכן שאני, שבע סבל ושבע שנים, בוכה על אדם צעיר, יפה ומוכשר, שלא הספיק לעשות מה שתיכנן, שלא גמר לגדל את ילדיו, שלא יראה אותם מתחתנים ומולידים נכדים.
אלוהים – גזלת ממני את אושרי וגאוותי, את שמחת החיים וצלילות הדעת, ואני לא אויב! מדוע הענשת תמימים, האם כי רשע וטוב לו? לגדוע חיים בהיסח הדעת, האם זאת תשובה לנעשה בעולם?
עמי יקירי, גידלת משפחה לתפארת והשארת לנו ללוות את יקיריך בהמשך הדרך. על קברך נשבענו – כך נעשה. נוח בשלום עמי- עמיחי יקר מכל – הייה שלום והשגח עלינו מלמעלה.
אבא

תאריך לידה: 26/02/1958
תאריך פטירה: 12/11/2008

נעמי, בתם של משה ומלכה ריינר, נולדה בגזית והייתה חלק מקבוצת "אלה", יחד עם בני ובנות הקבוצה סיימה י"ב כיתות.

נעמי למדה את נושא המשתלה ועבדה בגזית במשתלה אותה טיפחה במסגרת ענף הנוי.

בשנת 1988 נישאה נעמי ועברה עם בן זוגה לחיות ברמת-ישי.

לנעמי נולדה בת אחת בשם בת-אל.

דברים שכתבה מלכה ונקראו על הקבר הטרי

הוסרו מעל כתפייך הצרות ייסורים רבי עוצמה, עכשיו הגעת למנוחה ולנחלה בחלקת האדמה על יד אבא. אבא שאהבת, אבא שהערצת, אבא שלרגע לא השלמת עם מותו ולא שכחת את היום האחרון ממנו נפרדת ב"לילה טוב" באכסניה באילת, חזרה מטיול בסיני.

כאשר הייתה ההשכמה ב-4.30 לפנות בוקר בתאריך 28.11.1981 מצאו את אבא ללא רוח חיים. בשקט הלך מאיתנו,

חלפו הרבה שנים ומאז נעמי, חייך השתנו לבלי הכר. אמנם היו גם הרבה רגעי שמחה, אבל ידעת הרבה סבל.

רציתי לעזור כדי להקל על חסרונו של אבא, אבל לאבא שהיה לך, לא היה תחליף, לא הצלחתי להקל. טיפולים לאורך שנים גורמים לשינוי אופי והתנהגות, תיסכול גורם לחוסר סבלנות ונועם הופך לכעס.

אהבתי אותך בתי היקרה, זה הזמן לספר לך על הלילות הארוכים בהם הרגשתי וראיתי את הצורר הנאצי מנגלה, רופא באושוויץ-ברקנאו. נפל בחלקי לעבור אין ספור פעמים סלקציות תחת ידיו העטויות בכפפות שחורות. הוא גרם לכולנו פחד ואימה, אבל תמיד האצבע שלו הורתה הלאה ממני, כאילו זה גורלי, גורלך... לתת חיים שלא הגיעו לך ועל זה לא סלחתי...

כאשר נולדת נעמי, הייתה שמחה גדולה ואור בבית. וכי יש הורים שאינם שמחים בילדם? היית ילדה שקטה, טובה, נחמדה ויפה מאוד. (מזוזה כינו אותך, במיוחד הסבתא שלך שאהבת).

האושר היה גדול שנים רבות, עם חלוף הזמן הדברים השתנו. עם השנים נעשה קשה יותר וכואב ללא יכולת לעזור למצוא מזור.

כשאת חלית, לא הייתה מספיק הבנה או מודעות, הראשוניות מהווה בעיה, אי יכולת להבין וגם התנאים היו קשים יותר בתקופתנו. המדע עדיין לא מצא פתרון למחלתך, כך הכל הפך לשיגרה או השלמה.

גם האהבה והמסירות לא מקלה על תחושת המועקה, קשה היה להשלים עם המצב, בגלל מחלתך נמנע ממך להביע את הטמון בך – תבונה ותושייה.

והנה בחודש נובמבר 2008, 27 שנים לאחר מותו של אבא, עצמת גם את אֵת עינייך וגם אז כמו עכשיו, ירד גשם....

נוחי בתי היקרה על משכבך, אני נפרדת ממך אבל את תמיד תהיי ותשארי חלק ממני.

אוהבת אמא

תאריך לידה: 30/08/1959
תאריך פטירה: 12/03/1992

בן לדבורה וגבריאל, אח לדניאל.

מתוך קורות חיים שכתב ניתאי חודשיים טרם מותו, והגיש לאוניברסיטת תל-אביב, כדי להתקבל לתוכנית הבין-תחומית למצטיינים במתמטיקה ופיסיקה:

"אני בן קבוץ גזית, בן 32. תאריך לידה: 30.8.1959. עד הגיוס לצבא גדלתי בקבוץ גזית.

9.1966 - תחילת לימודים (כתה א'). בתקופה ההיא היה מקובל בחינוך הקיבוצי, שמתחילים ללמוד רק לאחר שמשלימים קבוצה חינוכית. לכן "חיכיתי" שנה, והתחלתי ללמוד בגיל שבע. שם קבוצתי: "להבה".

7.1978-9.1972 - (כיתות ז'-י"ב) - המוסד החינוכי "תבור" בקבוץ עין-דור (משותף לקיבוצים גזית ועין-דור). בתקופה זו לא למדו במוסד "תבור" לבגרות, ולכן אין לי תעודת בגרות. לעומת זאת אפשרה שיטת הלימוד במוסד להרחיב את הלימודים בתחומים שונים (כמו- מתמטיקה, פילוסופיה ספרות וכדומה-עפ"י בחירת התלמידים) אל מעבר לתוכנית הלימודים הרגילה. ה"מוסד" היה אז בי"ס ופנימייה בניהול עצמי של החניכים. במסגרתו עסקתי בפעילויות חברתיות שונות (ועדת תרבות, עלון וכד').

בשנת 1976-1977 הדרכתי קבוצה (כיתה ו') בתנועת השומר הצעיר.

1978-1979,שמונה חודשים לימוד ערבית ומזרחנות בסמינר הקבוץ-הארצי בגבעת-חביבה ("הכיתה המזרחנית").

1979- 1983,שרות בצבא, בחיל המודיעין. לאחר הטירונות למדתי כחצי שנה ב"אולפן לערבית" של חיל המודיעין. סיימתי את האולפן כחניך מצטיין. רוב השרות הצבאי עבר עלי בבסיס מודיעין מסוים בו עבדתי באופן עצמאי (היום מקובל שהחדשים עוברים כמה חודשי "הסמכה" במקצוע, אז פשוט "זרקו אותי למים" כאיש מקצוע בודד בבסיס). בנוסף לכך מילאתי במשך כשנה תפקיד בתקן של קצין מקצועי (במקצוע אתו למדתי תוך כדי עבודה, ללא הכשרה פורמלית). תקן מקביל למפקד מחלקה ביחידות צבא "רגילות".

ב-9.1982- עברתי לבה"ד של חיל המודיעין. לימדתי ב"אולפן לערבית" והייתי אחראי על מגמה מסוימת באולפן. כ"כ עסקתי בכתיבת חומר לימוד למקצועי הצבאי. לאחר שהסתיים המחזור באולפן (2.1983) עברתי למפקדת היחידה, ועבדתי שם עד השחרור במדור-למחקר-השפה-הערבית של חיל המודיעין (המדור האחראי על מחקר השפה, והוצאת המילון לערבית צבאית שימושית של כל חיל המודיעין).

השתחררתי בדרגת רס"ל, ועד היום אני משרת במילואים במקצועי הצבאי. במסגרת השרות הסדיר (וקצת גם במילואים) כתבתי מספר עבודות מחקר בתחום המקצועי שלי. למרות שינויים רבים שחלו מאז, חלקן משמשות עד היום להכשרת אנשי מקצוע.

9.1983 - (כחודשיים לאחר השחרור מהצבא) עברתי לקבוץ אליפז שבערבה הדרומית (קבוץ צעיר שאוזרח ב – 2.1983). כ-3 חודשים לאחר מכן התקבלתי לחברות בקבוץ, ואני חי בו עד היום.

במשך השנים מילאתי את רוב התפקידים בקבוץ (מזכיר הקבוץ, ועדת תרבות, סידור עבודה וועדת עובדה, ועדת משק, ועדת קליטה).

בנוסף לתפקידים האחרים, עסקתי במשך יותר מחמש שנים בריכוז התכנון והבנייה בקבוץ (מאז העלייה על הקרקע ישבנו שכשלוש וחצי שנים בנקודה זמנית. בתקופה זו עסקנו בתכנון ובבניית נקודת הקבע. ב-7.1986- עברנו לנקודת הקבע, במקביל להמשך הבנייה שם).

מאז שהסתיימה הבנייה המסיבית בקבוץ אני עובד ברפת ובנוסף לכך עוסק באחזקה טכנית כללית בקבוץ. כאשר יש פרוייקטים לתכנון ובניה אני עוסק גם בכך. עד לאחרונה שימשתי גם כנציג הקבוץ במועצה האזורית חבל-אילות.

מסיבות שונות לא יצאתי ללמוד כבר לפני מספר שנים. בעיקר גרם לכך המספר הרב (יחסית) של חברים שרצו ללמוד, והנכונות שלי לדחות את יציאתי לטובתם.

תחומי העניין שלי מגוונים, עם נטייה לכוון המדעים המדויקים. כילד הייתי חתום על "לדעת" ואח"כ על "מדע", ובשנים האחרונות אני חתום על Scientific American, וקורא בו למעשה הכל.

כ"כ אני קורא חומר מדעי ופרסומים שונים (כמו "מחשבות"), ככל שאני מצליח להשיג.

בנוסף לכך עסקתי קצת בתכנות, ולמדתי באוניברסיטה הפתוחה את הקורסים: חשבון אינפיטיסימלי I (ציון:94), אלגברה לינארית I (ציון בקורס: 97) ואלגברה לינארית II (ציון בקורס 94).

בתאריך 2.12.1991 עברתי את הבחינה הפסיכומטרית. עדיין אין לי ציון, אבל נראה לי שהציון יהיה טוב.*

אני אשמח ללמוד בכל תחום מבין מדעי הטבע (עם נטיות למדעים המדויקים-מתמטיקה, מחשבים ופיסיקה). אני מקווה שבשנים הבאות אוכל לשלב נושאים כמו-פילוסופיה, בלשנות, ערבית, כימיה, ביולוגיה,...)"

ניתאי נהרג בז' אדר ב', תשנ"ב 12.3.1992 בתאונת אוטובוס של "אגד" בדרכו מת"א, בה התחיל ללמוד באוניברסיטה, לביתו בערבה. חברתו רקפת הייתה לידו. בן שלושים ושתים היה במותו.

* ניתאי קיבל 792 מתוך 800 הנקודות האפשריות. זאת לאחר "התכוננות" של 30 דקות בשבת שלפני הבחינה (קריאה של חוברת ההרשמה לבחינה...)

תאריך לידה: 20/10/1926
תאריך פטירה: 04/04/2014

נחמה וסרמן נולדה בעיר לודז' למשפחת לקס ב-20 באוקטובר 1926, אחות לשלושה אחים צעירים ממנה. אביה היה חייט במקצועו, ומקור פרנסת המשפחה היה בבית מלאכה לבגדי גברים. בית מסורתי, שומר מצוות אך לא פנאטי, כהגדרתה של נחמה עצמה.

מגיל 11 הייתה נחמה חניכה בתנועת הנוער הציוני, והוריה תמיד אמרו שאחרי שתסיים את לימודיה תעלה ארצה. נחמה מרדה במנהגים המקובלים, וכל שבת בהסכמתה הסודית של אמה, הייתה הולכת לקולנוע להצגות בוקר לבני נוער וחוזרת בדיוק כאשר האבא שב מבית הכנסת.

כשפרצה המלחמה הייתה נחמה בת 13 וחזתה בכניסת הצבא הגרמני לעיר מגוריה. ב-1940 גורשה המשפחה לגטו בלודז', שם חיו 4 שנים. שנים של קושי גדול אבל ביחד כל המשפחה, שעבדה בבית מלאכה שסיפק פריטי לבוש לאוכלוסיה שבעורף ועל כך גם קיבלו מנת מרק נוספת

פעילויות תנועות הנוער המשיכו גם בתוך הגטו ויחד נתנו תקווה וכוח להחזיק מעמד.

בשנת 1944 גורשה משפחתה של נחמה מהגטו ונשלחה לאושוויץ. שם הפרידו את גברים – האב ושני האחרים הבוגרים יותר נשלחו למחנה הגברים, בעוד נחמה עם אמה ואחיה הצעיר נלקחו למחנה הנשים, שם נערכו סלקציות תכופות. אמה ואחיה הומתו וגם אביה לא שרד ומת במחנה. באחת הסלקציות נשלחה נחמה לתוך גרמניה, למחנה ברגן-בלזן, ומשם למחנה עבודה בשטוטגרד. נחמה נשלחה לעבוד בבית חרושת לנשק, ושם, למרות התנאים הקשים, החזיקה מעמד והצליחה להגיע ליום השחרור בסוף אפריל 1945 כאשר חיילים אמריקאים השתלטו ברגע האחרון על הרכבת עליה הייתה אמורה להישלח למחנה השמדה.

הידיעה על כך ששני אחיה בחיים הגיעו אליה במקרה ומיד החליטה לצאת מגרמניה לאיטליה על מנת לפגוש אותם. בדרך לא דרך, לבד בלי לדעת את שפת המקום ובלי כסף המשיכה נחמה ולא ויתרה עד ששוב במקרה שמעה חייל דובר יידיש, חייל ישראלי ששירת בבריגדה. הוא פרש על נחמה את חסותו עד שפגשה את אחיה בהתרגשות גדולה בפירנצה.

באיטליה הוקמה חברת נעורים יחד איתה עלו הנערים הפליטים ארצה.

נחמה עלתה על אניית המעפילים ווג'ווד, ובדרך לנמל חיפה השתלטו הבריטים על הספינה ושלחו את המעפילים למחנה המעצר בעתלית.

בארץ חיכתה לה דודתה, אחות אמה שעלתה לפני המלחמה ארצה ובמפגש, מספרת נחמה, הביאה הדודה תיבה של ענבים שכמותם לא ראתה בחייה, טעמה של ארץ ישראל. בכך, כותבת נחמה, הגשמתי את חלומה של אמי. נציגי תנועות הנוער הגיעו למחנה המעפילים בעתלית ושם החליטה היא ואחיה להצטרף לקיבוץ של תנועת השומר הצעיר – בית זרע. לבית זרע הגיעו חברים נוספים ושם התגבשה קבוצת "ניצן", שיחד למדו, טיילו והתחילו חיים חדשים.

עם פרוץ מלחמת השחרור נשלחו חברי הקבוצה להגנה על יחיעם ומשם הגיעו לגזית והיו למייסדי הקיבוץ, שהיה לביתה עד סוף ימיה.

בגזית הקימה נחמה משפחה. מנישואיה הראשונים עם אדק גוטמן נולד בנה הבכור – רון, שנפל במלחמת ההתשה ברמת הגולן והוא בן 20 שנה, ונחמה חוותה אסון נוסף ויגון גדול בחייה. מנישואיה השניים עם עקיבא נולדו שלושת הילדים: אסף, נדב ואפרת.

נחמה השתלבה בקיבוץ בתפקידים שונים, ולקחה עליהם אחריות.

הייתה מטפלת בבית התינוקות, ומטפלת בקבוצת עופרים. לימים הייתה אחראית על הקומונה.

במשך כעשרים שנות עבודתה האחרונות, הייתה ספרנית במוסד החינוכי ״תבור״ ולמדה, בהצלחה, להשתמש במחשב הספרייה למרות גילה המתקדם.

ב-88 שנות חייה עברה את השואה, נלחמה במלחמת השחרור, לקחה חלק בהקמת המדינה, זכתה להקים את הקיבוץ, לגדל בו משפחה טובה וליהנות מנכדיה ונכדותיה.

יהי זכרה ברוך.

אמא יקרה.
בילדותי היו לנו שנים מאושרות, אחר כך באו שנים של עצב עמוק ושתיקות ארוכות ...
עם לידתו של רון שלי, הרגשתי שכמו נולדת גם את מחדש וחזרו האושר והשמחה לחייך.
הקרבה והקשר בינינו התחזקו והיו לאחרים. הייתי מסוגל להבין אותך עמוק יותר כהורה,
כבן וכאיש משפחה.
נתקלתי בספר שאני קורא בפסקה שהיטיבה לתאר, בחייו של אדם, את הערך שאנו נותנים לדברים, אשר לעתים הם מובנים מאליהם ואיננו נותנים עליהם דעתנו ...
נכתב: "מהות החיים אינה מה שאנו מקבלים, כי אם מה שנלקח מעמנו".
את, אמא שלי, שהיתמות והשכול – האובדן – שרטטו את קווי המתאר של חייך, מצאת את כוחות הנפש לצמוח מן האפר כל פעם מחדש, לקבל את גורלך, להשלים עמו ולהמשיך הלאה.
אותנו, ילדייך, לא שיתפת בצערך ולא יכולת לחלוק עמנו את העצב האינסופי. רצית שחיינו יהיו מאושרים ומלאי שמחה ללא נטל שהכביד על ליבך ונפשך.
אמא, היית אישה קטנה בגוף שהכיל נשמה ענקית.
אהבתך ודאגתך האינסופית לאבא, לילדייך ולנכדייך, המלווה בחרדה עמוקה, עטפה אותנו תמיד ובכל מקום.
היית אישה של ספר. על השידה ליד מיטתך תמיד היו מונחים ספרים שקראת, גם כשכהו עינייך ולא יכולת כבר לאחוז בספר בידייך.
השפה העברית הקסימה אותך וידעת לתאר, עד ימייך האחרונים, באופן חד ואירוני את תחושותייך ומחשבותייך. ההומור הדק, והכל כך מדויק, בו השתמשת כדי לקבל עלייך את המצב כמות שהוא, הקסים את סובביך עד ימייך האחרונים בם התכנסת בשתיקתך.
זכינו להיות לך. אהבנו אותך.
אסף

אמא אהובה שלי.
אינני זוכרת את הרגעים הראשונים בהם הגחתי לאוויר העולם, אבל אני יודעת שהחיבור בינינו היה מיידי.
אני זוכרת שתמיד אמרתי לעצמי שאת הגיבורה שלי, כי ראיתי איך את מתמודדת עם חיים לא קלים. הרי, בגיל כה צעיר פגשת את הרוע והאכזריות הגדולים ביותר: איבדת משפחה ועולמך חרב, אבל את בחרת, מתוך אישיותך המיוחדת, לא להישאב מטה, אלא לחיות את החיים במלואם.
יכולתך המדהימה לתת ולהעניק בשקט ובצניעות, תמיד לחשוב על אחרים ולא על עצמך, הסתפקותך במועט ובצנוע, הרצון שלך שכולם ירגישו בטוב... לא דיברת הרבה אבל עשית המון. הייתה לך תושייה מופלאה לפתור כל בעיה שהייתה נקרית בדרכך ולהתגבר על המכשולים, תמיד ביסודיות ועד הסוף.
נועה, נכדתך, אמרה אתמול שהיית טהורה ולידך אפשר היה להרגיש בן אדם טוב יותר.
נכדייך ונכדותייך כל כך שמחו לבוא אל ביתך וכל כך אהבו אותך.
כאשר איבדת את רוני חרב עלייך עולמך בשנית ואת נשאת עמך עצב עמוק וצלקת שלא הגלידה. אך שוב מצאת את הכוחות, אולי בשבילנו, להמשיך... אם כי העצב כבר נשזר בנפשך ולא הרפה.
החיבור בינך לבין אבא היה דבר נדיר: שניכם הענקתם זה לזו אור, אהבה וחברות עמוקה עד יומך האחרון. את טיפלת באבא במסירות ובידיעה ברורה כי כך נכון לעשות – עד שלא יכולת עוד.
משפט שחזרת ואמרת לי בילדותי נחרט בזיכרוני: "בושם טוב מגיע בבקבוקים קטנים".
וזו היית את – אישה קטנה מלאה בטוב.
רסיסי הבושם שלך ורוח אישיותך המיוחדת דבקו לעד בנו, ילדייך ונכדייך, שכה אהבוך, וילוו אותנו בחיינו.
נוחי בשלום ושלווה שכה ביקשת לך, אמא אהובה שלי.
אפרת

סבתא יקרה שלי.
אף פעם לא חשבתי שיום זה יגיע, שלא אראה אותך יותר..., תמיד חשבתי שתהיי איתי בכל שלב ובכל מכשול. היה לי קשה ומכאיב לראות אותך בשנה האחרונה, שלא זכרת אותי. אך בכל זאת חייכת אלי בחום ונישקת אותי.
סבתא, בפעם האחרונה שדיברתי אתך ישבנו עם סבא בחוץ, הסתכלנו על האנשים שבאו והלכו ופתאום פנית אל סבא ואמרת לו: "נכון שהיא דומה למיקה?" וסבא צחק מכך ואני אמרתי לך: "סבתא אני מיקה, פשוט התבגרתי" ואת חייכת והיית מאושרת.
כך אני זוכרת אותך מאז שהייתי קטנה, מחייכת ומאושרת איתי.
עברת חיים לא קלים ולא פשוטים, אני יודעת, ובכל זאת המשכת בחייך ופינקת את נכדייך ונכדותייך. אמרת בכל הזדמנות, שאנחנו האושר שלך.
היית קונה לי הפתעות שהיו ממלאות אותי שמחה, היית מסרקת את שערי בעדינות רבה, שלא יכאב.
סבתאל'ה, לא הספקתי לדבר אתך, אבל זכיתי להיפרד ממך ליד מיטתך. ליטפתי אותך ואמרתי לך כמה שאני אוהבת אותך ושלא אשכח לעולם את כל מה שעשית בשבילי, ושאת היית הסבתא הטובה בעולם. נישקתי אותך בפעם האחרונה, התחלתי ללכת ונעצרתי, הסתכלתי על מיטתך מתקשה להבין שזו הפעם האחרונה שאראה אותך...
סבתא, אני מקווה שטוב לך היכן שאת נמצאת. תדעי שתמיד תהיי בלב שלי.
תודה על הילדות המקסימה שחוויתי בקרבתך.
אוהבת אותך לעולמים.
מיקה

נחמה.
היכרותנו היא כמעט בת שבעים שנה. בתחילה כחברות גרעין "ניצן" ואחר-כך כחברות ומייסדות של קיבוץ גזית.
שתינו אודים מוצלים מהתופת ההיא. שפר גורלך וגם שני אחייך שרדו משם. אחרי המלחמה שהית בחווה איטלקית בחברת נערים ונערות, שם הכרת את אדק והייתם לזוג.
כשנפגשנו לראשונה, הייתי בנדודי מפולין לגרמניה והגעתי לעיירה האיטלקית טְרַדָטֵה, שם נפגשנו בטרם יצאנו להפלגה החלומית ארצה. 3 חודשים שהינו בטרדטה, יום יום, בוקר וערב עמדנו במסדר ושרנו עם דמעות בעיניים את השיר שהפך להמנון: "אנו עולים ושרים".
ביוני 1946 הובלה אונייתנו בעזרת שלוש משחתות אל חופי הארץ. ונכלאנו במחנה המעפילים בעתלית, שם נקבע שיעדנו הסופי הוא בית-זרע שבעמק הירדן.
כאילו לא חווינו מספיק מלחמות, עברנו גם את מלחמת השחרור, יחד שירתנו ביחיעם. כשעברנו סוף סוף לחדרה ולטירה, משפחתך ערכה לך חתונה בתל-אביב והטבעת שלך מילאה תפקיד נכבד בכל החתונות שלנו. ילדת את רון בין קבוצת הילדים הראשונים של גזית.
נישואייך עלו על שרטון וכשהחלו להגיע ראשוני הגרעין הארגנטינאי הכרת את עקיבא, נישאתם והקמתם משפחה לתפארת.
תפקידים רבים מילאת בקיבוץ: בחינוך, בשירותים שונים ובכל שנתבקשת.
אך כוס הכאבים שלך עדיין לא מלאה ובמלחמת ההתשה נפל בנך הבכור רון והוא רק בן 20. אסון כבד ירד עלייך ועל הקיבוץ כולו אבל משפחתך האהובה, עקיבא והילדים תמכו בך באהבתם ובליבם.
רבו הצללים בחייך אך היה בהם גם הרבה אור ושמחה.
זכרך נצור בליבנו ובלכתך נותרו רק שלושה עלים מה"ניצן" שהיינו.
נוחי בשלום על משכבך
ברכה קידרון

תאריך לידה: 16/04/1926
תאריך פטירה: 23/07/1999

נושה נולדה בשם נוסיה להוריה שלום וגיצה בעיר צ'רטקוב שבפולין, משפחה של סוחרים זעירים. נושה היא הבת הצעירה אחרי שתי בנות.

אביה של נושה הגיע לארגנטינה בשנות ה-30 המקודמות לבדו. בקיץ 1939 עזבה אמה של נושה, עם הבנות, את פולין והצטרפה לבעלה בארגנטינה, באוניה האחרונה שהספיקה לצאת לפני פרוץ מלחמת העולם.

המשפחה התיישבה במנדוסה והשתלבו שם בקהילה היהודית שבעיר. בשנות לימודיה בבית ספר תיכון פגשה נושה חברים דרכם הגיעה לתנועת השומר הצעיר לקן "קדימה". בקן הכירה נושה את אשר ובנובמבר 1949, יומיים לפני עלייתם ארצה, נישאה נושה לאשר. מארגנטינה יצאו בני הזוג על אוניית "סנטה קרוז" לאיטליה. אחרי הרבה ימים של המתנה עלו נושה ואשר על האוניה "אבציה", עליה עולים ניצולי השואה, בדרכם לארץ.

לנמל חיפה הגיעו בערב נר ראשון של חנוכה, ליל חורף של חודש דצמבר. במשאית וברגל הגיעו לקיבוץ המעפיל, בו עשתה קבוצתם את פרק ההכשרה. בתקופה זו גם נולד בנם הבכור גלעד ובראש השנה 1950 הגיעה נושה עם שאר חברי הקבוצה לקיבוץ גזית. שלוש בנות נוספות נולדו לנושה ואשר: ניצה, רותי ועמליה.

בראשית הקיבוץ עבדה נושה במפעל הקרמיקה "נעמן" אחר כך מילאה תפקידים רבים בקיבוץ: ריכזה את המטבח, את המתפרה, את מחסן הבגדים. הקימה יחד עם שושנה וסרשטיין את מפעל הבובות "בובזית" וניהלה אותו עד היום האחרון בו עוד יכלה לעבוד.

"בובזית" היה מקום עבודה תעסוקתי להורי חברים ולחברים מבוגרים, שהיווה מקור גאווה וסיפוק לנושה ולכל חברי הקיבוץ.

נושה זכתה לראות את משפחתה מתרחבת ונכדים נולדים וגדלים. בשנת 1995 חלתה נושה ובמשך ארבע שנים וחצי נאבקה במגבלות הגופניות שהכתיב מצבה החדש.

לקראת סוף חייה שהתה נושה בבית הסיעודי עד יום מותה.

בת 73 היתה במותה.

אשר מספר:

נושה ואני נפגשנו באחד ממחנות הקיץ של תנועת השומר הצעיר במנדוסה. הלכנו לטייל על ההרים וכל אחד סיפר על עצמו. לקראת סוף המחנה חשבנו שאולי "נעשה זוג", ככה קראו לזה אז.

היינו לפני החלטה ללכת ללמוד באוניברסיטה אבל התנועה קראה לנו לממש את הציונות ולעלות ארצה.

ב-6.11.1949 התחתנו. יומיים אחרי החתונה עלינו על אוניה בדרכנו לארץ.

קיבוץ ההכשרה של הגרעין שלנו היה המעפיל, אליו הגענו כמו שכבר סופר. כשנולד גלעד התייעצנו עם חברי הקיבוץ הוותיקים מאיתנו איזה שם לתת לילד. חבר אחד הציע לנו שני שמות או יגאל או גלעד, התקיימה ישיבת גרעין בה הוחלט ששמו של הילד שלנו יהיה גלעד.

כשהגיע הזמן לעזוב את קיבוץ ההכשרה ולעבור לקיבוץ היעד, החליטה התנועה שנעבור לגזית. אנחנו רצינו להיות חלוצים וללכת לנגב אבל אחרי ששני חברים הגיעו לגזית הם חזרו וסיפרו לנו שכאן יותר נגב מבנגב.

חברי המעפיל היו בטוחים שאנחנו, זוג צעיר עם תינוק, לא נלך ונישאר שם אבל לנו לא היה כל ספק. עלינו עם כולם על המשאית, בדרך, בצומת מגידו עצרנו כדי לתת לנושה אפשרות להניק את גלעד והמשכנו עד שהגענו לגזית.

תאריך לידה: 02/05/1930

תאריך פטירה: 24/06/2008

משה קדרון, שכולנו קראנו לו משקו, נולד ב-1930 בבואנוס איירס שבארגנטינה. כבר בגיל 10 הצטרף לתנועת השומר הצעיר והיה פעיל בה בכל שנות נעוריו.

משקו עזב את הלימודים לפני סיומם במטרה לעלות עם כל חבריו לישראל ולקיבוץ. במשך 9 חודשים היה משקו בהכשרה במושבה חקלאית יהודית וחיכה לאות היציאה אבל המסע נדחה בשל הקרבות שהתחוללו בארץ בשנת 1948.

עם שוך הקרבות נפתחו שערי העלייה והם יצאו לדרך. ב-6 ביוני 1949 הפליגו חברי פלוגת העלייה באונייה איטלקית שנתקעה באיטליה בגלל שביתה שפרצה שם. כך הפכו משקו וחבריו לתיירים בעל כרחם ובלי כסף. מנאפולי הפליגו שבוע נוסף והגיעו ארצה ב-10 ביולי, אל חומו של הקיץ הארצישראלי. בנמל פגש אותם מוטל מקיבוץ המעפיל ולקח אותם לקיבוצו.

בדצמבר 49' התגייס משקו לצבא שהיה פרק חשוב עבורו: "דרך הצבא הכרתי את ישראל ובחנתי את עצמי." בהמעפיל שהו חברי הגרעין עד ספטמבר 1950 ובראש השנה הגיעו לגזית. משקו הוא הנציג היחיד שנשאר לחיות בגזית מבין כל חברי הגרעין ההוא.

בימים הראשונים בגזית יצא משקו לפלוגת עבודה בבית זרע, כשחזר עבד בבנין וכמסיק תנור קרמיקה במפעל "נעמן גזית", אחר-כך כך היה לנהג משאית בקופרטיב "התבור" במשך שנים ארוכות.

משקו שימש כמא"ז של גזית והיה מראשוני החברים שיצאו לעבודה במפעל שרכש הקיבוץ בחיפה. בשנים האחרונות עבד "בבית העובד" במסירות ובהתמדה רבה ממש עד היום בו אושפז.

שני תחביבים עיקריים היו למשקו: היסטוריה צבאית של מדינות שונות בעולם וספורט.

בגזית הכיר את ברכה, שהגיעה לקיבוץ אחרי איימי השואה בפולין, הם נישאו ב-15 ביוני 1951 ונולדו להם ארבעה ילדים – ליאורה, זהר, עדי וגל.

11 נכדים יש למשקו שהיה סבא אהוב מאוד עליהם ואיש משפחה מסור.

משקו חלה ונפצע ובכל פעם התגבר עד שהוכרע ונפטר והוא בן 78.

תאריך לידה: 27/07/1928
תאריך פטירה: 28/01/1981

משה נולד בעיר אלבה יוליה שברומניה (טרנסילבניה) בבית יהודי חם ופשוט, להוריו רגינה ואברהם. למשה היה אח אחד בשם יהודה. כבר בשנות נעוריו הראשונות הצטרף משה לתנועת השומר הצעיר בעיירה בה גדל. את שנות המלחמה עבר משה בעירו. כשהסתיימה המלחמה משה היה בין הנערים הראשונים שהקימו מחדש את הקן התנועתי ונמנה על הקבוצות הראשונות שיצאו להכשרה לקראת עליה ארצה.

בעקבותיו של אחיו יהודה, עלה משה לארץ ישראל ביום 29 ביולי 1946 והצטרף לגרעין אליו היה שייך בשער העמקים. יחד נלחמו במלחמת השחרור בקיבוץ שער הגולן, יחד עברו עם הגרעין לחדרה ומשם לעלייה להתיישבות בטירה, בדרך לנקודת הקבע – גזית. בה נישאו משה ומלכה, אותה הכיר בהכשרה, בשנת 1949.

בגזית נולדו למשה ומלכה שתי בנות – תלמה ונעמי. משה היה למייסד המוסך, בו עבד שנים רבות במסירות אין קץ. משה נטל חלק משמעותי בפעילותה של מפלגת מפ"ם עם הציבור הערבי בארץ, וקשר קשרים אמיצים עם השכנים מהכפרים בסביבה.

משה אהב ללמוד והיה אוטודידיקט. כך התפתח בתחום המכונאות, שהלך והפך מורכב עם השנים. משה היה בעל הכשרה בסיסית בלבד, אך הבנתו הטובה את התחום ו"ידי הזהב" שלו, סייעו בידו לפתור כל תקלה.

בעת טיול קיבוץ לסיני, הקיבוץ שכה אהב, לקה משה בהתקף לב ומת בשנתו.

בן 53 שנים היה במותו.


28.11.1981
יקירי –
משום מה אף פעם לא יכולתי לקרוא לך בעלי. כי תמיד היית לי לרע.
לבעל יש משמעות אחרת.
דרכינו נפגשו לאחר השואה הנוראה בשנת 1946 בטרנסילבניה. לא קל להיזכר בתקופה האיומה הזאת. זמן קצר לאחר בואי להכשרה נרקמה ידידות אמיתית בינינו. השילוב היה כה יפה – אט אט הכאב העמוק מצא עידוד ושלווה בקרבתך.
צעירים היינו.
זיכרונות...
עולה לנגד עיני הפרח הראשון שקטפת עבורי. באיזה נועם ועדינות הגדשת את אותו הפרח. באיזה אהבה ועדינות – כך ליווה אותך בכל שנות חיינו המשותפים הארוכים והקצרים.
נורא שאת הטוב לא ניתן למדוד בזמן.
קשה לי בכלל לחשוב לספר לכתוב בזמן עבר. הזמן עמד מלכת. הזמן פונה אחורנית.
אני במחשבתי משוחחת איתך על הכל. ויש תקופה של 35 שנות יחדיו ניתן לעבור כהרף עין?
בכל רגע עולה לי תמונה אחרת, אירוע אחר, הרבה שמחות, צער ועצב ידענו. אבל תמיד יד ביד עשינו יחדיו.
הרבה כוח ואהבה נסכת בי יקירי. תמיד ידעת להזין, בדרך כלל מיעטת בשיחות אבל בהקשבה אמרת הכל.
רבות נכתב עליך יקירי.
אהבוך... חברים, מכירים, קרובים, מי לא.
אבא לבנות, סבא לנכדים הרכים.
איך אהבת לשוחח עם זיו בן ה – 3 ורבע. ציינת את טוב מזגו ואת תבונתו. את שרון התינוקת, רק בובה קראת לה. כל זה נקטף ממך משה יקירי. כהרף עין. כמה גדול הכאב והיגון גדול.
אומרים שצריך לצפות קדימה. החיים תובעים את שלהם. מאין שואבים את כל הכוחות כאשר אתה לא לצידי?
משה יקירי, אני חייבת להיפרד בעל כורחי על יד קברך הנצחי.
יהיה זכרך ברוך.
רעייתך וחברתך לחיים – מלכה.

תאריך לידה: 02/11/1924
תאריך פטירה: 05/12/2010

משה גיבורי נולד להוריו פרלה ואלימלך גבורטשרייבר בוורשה, בירת פולין. הוא גדל במשפחה חמה יחד עם אחותו הצעירה שרה.

עוד לפני שפרצה המלחמה הצטרף משה לתנועת "השומר הצעיר" בוורשה והאמונה בפתרון הציוני ליוותה אותו מגיל צעיר.

בפי חבריו נקרא משה בכינוי מייטק, קיצור של שם שהמובן שלו הוא חרב וכבוד. ואכן, לצד הרבה חום וחיי משפחה נעימים, חווה משה אנטישמיות כמעט מאז שהוא זוכר את עצמו.

עם פרוץ המלחמה היה משה בן 15, בית המשפחה נחרב והיה עליהם לעבור לגטו שהוקם בעיר.

בשנת 1941, מת אביו אלימלך, לאחר שכילה את גופו ונפשו בעבודה במחנות הכפיה. משה הצליח להביאו לקבורה ולהקים לו מצבה.

בשנת 1942 מחליט משה לצאת מהגטו ולהתקיים בכוחות עצמו בצד הארי של נהר הויסלה, פרק חיים בלתי יאמן. משה סיכן עצמו כשנכנס ויצא מהגטו כדי להביא לאמו ואחותו מעט מהאוכל שהצליח לקנות, עד שגם הן גורשו למחנה ההשמדה וניספו.

מתוך רגעים של יאוש ובדידות הופיע מי שאחראי להצלתו של משה, פולני בשם אנטוני קרקורה. אצל אנטוני מצא משה מחסה ובית עד היום בו הגיע הצבא האדום המשחרר ב-19 באפריל 1944. ברבות הימים דאג משה שאנטוני יזכה לתואר חסיד אומות עולם ע"י 'יד ושם'.

לאחר השחרור התגייס משה לצבא הפולני ושירת כקצין, כשנתיים וחצי. לאחר מכן עבד במשרדי הסוכנות היהודית בפולין, בעת ההיא התגבשה אצלו ההחלטה לעלות ארצה. במרסיי שבצרפת, בדרך לארץ, הכיר את ברכה ודרכה הצטרף לגרעין הפולני שהקים את קיבוץ גזית. מאוחר יותר הם נישאו.

משה היה איש רב פעלים: מזכיר קיבוץ שלוש פעמים, מקים הפרדס בו עבד שנים רבות מאוד, פעיל במפלגת מפ"ם, מזכיר המוסד החינוכי "תבור", שותף ומעורב בתחומים מוניציפאליים שונים. גולת הכותרת היתה עבורו פינת ההנצחה למשפחות ניצולי השואה, פרויקט שעמד בראשו.

יחד עם ברכה הקים משה משפחה לתפארת, שלושה ילדים: עודי, איתן ואופירה. נכדים רבים וגם זכה להכיר נינה אחת.

משה ניחן בחכמת חיים מיוחדת. תמיד ידע לבחון את הדברים במבט רחב, תוך מודעות לזמנים המשתנים, כשאת דבריו הוא מביע במתינות, שכה אפיינה אותו.

יהיה זכרו ברוך

אתם מפיצי נגיף המוות

(שיר שכתב משה בפולנית אחרי נפילת גטו ורשה)

אתם מפיצי נגיף המוות
יונקרים אחוזי טירוף,
זה השיר כמו אגרוף יכה בכם
כזעקת נקמה שירי יעלה.

אל פסגות ההרים יתנשא
שישמעוני נאמני האדם:
אני העיט הקורא לטרף
אל גוויותיכם המעלות צחנה אצלול.

שנים של דמעות אם וילד לוותה
גאווה מתנשאת עקובה מדם
כספחת פצוע אכולת שנאה,
בין החולות ואבני הבזלת.

המוות עיניכם יכסה,
שחור ואופל יקדמו פניכם.
שימעו מנגינת תותחים מן המזרח,
היא עבורכם מנגינת הרקוויאם.

אתם האדונים הצבועים
חזה נפוח קישטתם בגולגלות צלב
מחר ישרוד רק צילכם
עם הזעם, הכעס והעלבון הצורב.

האדמה בה זורמת הויסלה,
ועריה המכוסות גוויות,
זה הדם שברחובות יָבַש
הוא יהיה חומר הנפץ!

ההתפוצצות תפיל ותמחה אתכם
ולנו יזרחו שמש ואור.
ואויר צח סוף-סוף ננשום
נקי מחיידקי צלב הקרס.

שימעו את לחישת הפתיל,
האדמה מתחת לרגליכם רועדת.
הלהבה תפרוץ כדֶבֶר, כְּשחין
תכלה אתכם מאדמת אירופה.

כי עוררתם זעם ושנאה אין גבול
במימדים קוסמיים,
הם ישקיעו אתכם למעמקים
עד כי שמכם לא ייזכר עוד.

כי מי שרק לב אדם לו
דמעה בגינכם לא ימחה,
כי קיללה אתכם אפילו אבן
והיא חזקה מקללת אדם.

והיה ומול עוצמת פשעיכם
האדמה תידום,
כוחות האל לעזרנו
את נקמתנו ינקום.

תאריך לידה: 27/12/1946
תאריך פטירה: 21/10/2003

משה נולד בברזיל להוריו רגינה ויהודה לייב (לאופולד). הוריו היו ניצולי שואה. הם הכירו לפני המלחמה ולאחר שהסתיימה, הצליחו למצוא האחד את השני, להינשא ולהקים משפחה. בני הזוג היגרו לברזיל בעקבות משפחתה של האם, וזמן קצר לאחר הגעתם נולד משה. אחותו נולדה כ-3 שנים אחריו.

כשהיה משה בן 13, נהרג אביו בתאונת עבודה מול עיניו. אמו לא נישאה שוב ומשה עלה לארץ בגיל 16 במסגרת "עליית הנוער". בהיותו באולפן בגלאון, כחצי שנה מעלייתו ארצה, נפטרה גם אמו ממחלה באופן פתאומי. כך נשאר יתום בגיל 16 וחצי בארץ חדשה.

משה עבר להתחנך בחסות "עליית הנוער" בפנימיית "הדסה נעורים" במסגרת קדם-צבאית.

משה הצטרף לקבוצה של חיילים בודדים שהגיעו לגזית ואומץ ע"י משפחת שלומי.

את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית במלחמת ההתשה, כמפעיל ציוד מכני כבד על גדות התעלה, שם ספג לא פעם הפגזות קשות.

לאחר שהשתחרר התחיל לעבוד כנהג בקואופרטיב "התבור". תקופה זו היתה מאושרת מאוד בחייו, משה אהב את העבודה, התמסר ללא גבול ואף זכה להערכה רבה.

לאחר מספר שנים ב"התבור", יצא לפעילות בתנועה ושימש כנהגו האישי של מאיר תלמי.

בתקופת הפעילות הכיר את חנה, הם נישאו ונולדו הילדים: עודד, איתי ואפרת.

משה שב לעבוד כנהג בקואופרטיב, אך לאחר זמן לקה בליבו והרופאים אסרו עליו להמשיך בעבודתו. בשל כך חל משבר בחייו.

משה החל לעבוד בקיבוץ, תחילה כנהג הסעות בריאות, ובהמשך מצא את מקומו בבית העובד.

מחלת הלב שלקה בה הכריעה אותו והוא בן 57.

תאריך לידה: 23/03/1930
תאריך פטירה: 11/04/2008

לפני 78 שנה נולד משה למשפחת אברמוביץ. יהודים חקלאים שהתמקמו בעיירה בשם דומינגז בארגנטינה.

בדומינגז למד משה בבית הספר היסודי ואת בית הספר התיכון למד בקונקורדיה, העיר הקרובה.

עם סיום לימודיו עלה לארץ יחד עם הקבוצה השומרית מהקן, "קבוצת גאולה", איתם הגיע לקיבוץ המעפיל ב – 6 בינואר 1950. בגרעין, עוד בטרם העליה ארצה, פגש בחיה, לה נישא אחרי שהגיעו לגזית וכאן הקימו את ביתם ונולדו שלושת הילדים: אדוה, עמיר וירון.

ימי ראשית ההתישבות בגזית היו שנים של עבודה מפרכת בתנאי חיים קשים. משה עבד בשדה וברפת ובשאר הענפים החקלאיים שנים רבות, תמיד זקוף ושזוף, ידיים מיובלות וחזקות, כובע טמבל וחיוך תמידי על פניו.

לאחר שנים ארוכות של עבודה בקיבוץ ומילוי תפקידים, נפגש משה עם החיים מחוץ לקיבוץ – עיירות פיתוח וכפרים ערביים. חוש הצדק בו ניחן לא איחר לזהות במפ"ם את הכתובת הפוליטית שהיוותה עבורו את הדרך למימוש ערכי השוויון, ערך האדם והאחווה בין כל תושבי הארץ הזו. משה היה שותף למאבקים למען הצדק החברתי כמאבקם של עובדי מפעל "תדיראן" ומאבקם של ערביי ישראל נגד הפקעת הקרקעות ("יום האדמה").

בתקופה זו פקדה אותו ואת ילדיו טרגדיה, עת נפטרה חיה בצעירותה, והותירה את משה לטפל בילדים הצעירים.
משה חזר לקיבוץ והחל לעבוד בפלזית, שם עבד עד ליציאתו לפנסיה.

ברבות השנים נישא לדורה, הקים איתה משפחה חדשה ונולדו הבנים: יואב ואדם.

בשנים האחרונות נתגלתה בגופו מחלת הסרטן, בה נאבק בעקשנות ובגבורה, ובייחוד בעזרת האופטימיות הבלתי נלאית שאפיינה אותו תמיד. ואולם המחלה גברה והוא נפטר.

בן 78 היה במותו.

בחרתי להוסיף לדף המשפחה של אבא שלנו מדברי הפרידה שאמרנו הנכדים שלך ואני בתך הבכורה. כך זה כנראה תמיד, שבמרוצת החיים לא יוצא לומר אותם פנים אל פנים... אבל הרגשות נמצאים בנו עמוק. "אבא, סבא דוד כך התחילה כל ברכה לכבודך, וברכנו רק לפני שלושה שבועות ביום הולדתך בבית שלך אמרת תודה לכולנו...היית מאושר, גאה ואופטימי. האופטימיות הזו שסחפת בה את כולנו וצחקת אבאל'ה צחקת מאוד. בהזדמנויות שונות במהלך השנים בילדותי הרגשתי ששנינו אתה ואני מול העולם, בהתלבטויות והחלטות, בלגלות או להסתיר ועד לאיזה עומקים לתת לנפשנו להגיע. אדוהל'ה היית אומר לי, לכל אחד מהאנשים יש את החיים שלו ואף אחד לא אוהב אנשים עצובים...אז אל תעמיסי והיי שמחה. לעיתים,כשהתבגרתי וכל כך הרבה ימים כבר ראיתי דמעות בעיניך הירוקות הוקל לי,ותודה כי שנינו ידענו שרוב המשימה הושלמה. נטעת בכל ילדך ערכים מוצקים של יושר וכבוד ואני מודה לך עד עולם." בתך הבכורה אדוה. סבא שלנו היית סבא מיוחד, במשך כל השנים שהכרנו אותך נראה שלא השתנית כמעט, נמרץ ואופטימי, צעיר ופעלתן, עם הכרס הגדולה, שבכלל עשויה רק משרירים...ומי שהרגיש ידע. עם החיוך התמידי שהשאיר חריצים עמוקים בשתי הלחיים, והצחוק הרועם שהגיע כמה דקות לפניך וקידם את בואך. כדי להגדיר את ייחודך...סבא כה צעיר ברוחו אבל אבא קצת מבוגר ליואב ואדם, בהחלטה משותפת הילדים מדור ב" והנכדים התחלנו לקרוא לך "סבבה" קומבינציה של סבא ואבא, שהוא הכי סבבה שיש. קשה לנו להבין שעוד מעט לא יהיה הבית של סבא, בית שוקק חיים, פעילויות, כדור רגל, ימי שבת על האש, ויכוחים פוליטים לוהטים והמקום היחיד בעולם עם rc קולה במקרר.... אנחנו נפרדים ממך, סבא, בכאב ועצב עמוק אבל מבטיחים לזכור אותך עם חיוך וצחוק. אנו שואבים מדמותך את הערכים, הכח, האמונה והתקווה הגדולה שילוו את כל אחד מאיתנו בדרך שלו. אוהבים אותך סבא
הנכדים

תאריך לידה: 28/03/1926
תאריך פטירה: 12/12/2010

מרים נולדה להוריה, וולף והלנה אסנר, בקרקוב שבפולין וגדלה בעיר אושפיצין (שלימים הפכה לאשוויץ). אחות בכורה לאחיה יעקב, יחד גדלו במשפחה מסורתית. בגיל 6 התייתמה מרים מאב ואביה החורג נלקח עם ראשוני היהודים ב1940, מאז לא שבה לראותו.

מרים למדה בבית ספר עממי רגיל ולאחר שעות בית הספר נשלחה ללמוד תורה ב"בנות יעקב". בגיל 10 פגשה מרים את הרעיון הציוני, כשהחלה ללכת לפעולות בתנועת "גורדוניה", אך בגיל 13 נקטע הכל.

יחד עם אמה ואחיה, פונתה מרים מביתה לעיר סוסנוביץ וחיה שם כפליטה עד שיום אחד בשנת 1942, נתפסה גם היא ברשתם המרושעת של הנאצים ונלקחה למחנה עבודה בכפיה, בית חרושת לחוטים. ימים קשים של עבודה ורעב עברו על מרים במחנה העבודה אך למזלה בכל הבדיקות נמצאה כשירה לעבודה וכך ניצלה ממוות.

בתום המלחמה חזרה מרים לעיר הולדתה אך משראתה שמכל מה שהיה ביתה, נשארה רק אדמה חרוכה, פנתה לעיר סוסנוביץ לבית חברה דרכה הגיעה למועדון התנועה שם פגשה את המדריכים מרים וברוך. כך הצטרפה מרים לקבוצה שנקראה "טוסיה-אלטמן", איתה החלה את דרכה לארץ ישראל באניה "מולדת".

האניה נתפסה ע"י הבריטים והוחזרה לקפריסין, שם פגשה שוב את שמואל אותו הכירה עוד מגרמניה. בקפריסין התחתנה מרים עם שמואל ואחרי שנה עלתה ארצה. הארץ היתה נתונה אז במלחמה העצמאות ומרים עברה, יחד עם בני קבוצה אחרים, לקיבוץ דן. כשהגיע שמואל ארצה עברה כל הקבוצה לקיבוץ הזורע, שם נולד בנם יחידם – גבי.

מהזורע עברה משפחת לייטנר הצעירה עם כל הקבוצה לטירה ובסופו של מסע הגיעו לקיבוץ גזית בו חיה מרים את כל חייה. לאורך שנים ארוכות עבדה מרים בקומונה ושירתה את חברי הקיבוץ בענף זה.

זכתה מרים לחיים ארוכים, לבן אחד, ארבעה נכדים ושלושה נינים.

יהיה זכרה ברוך

מתוך עדותה של מרים

"... גבי נולד בארץ, הוא ידע על עברנו כי כל שנה ביום השואה הדגשנו את הזיכרון, אבל אני לא סיפרתי לו הרבה על מה שעבר עלי, כי לא רציתי להכביד עליו. די היה בכך שאני נפגעתי פיזית ונפשית, רציתי שגבי יגדל בריא ושמח באופן טבעי ובלי רחמנות על מה שעבר עלי. שמואל ואני רצינו שגבי יהיה כמו כל ילד אחר שגדל חופשי במולדתו."

דברי הספד של רותי לייטנר:

מרים היקרה ז"ל

מעל 60 שנה היית הציר המרכזי של משפחת לייטנר. אחרי כל מה שעברת, הגעת לארץ, התמקמת בקיבוץ והתחלת פרק חדש. גבי נולד, ילד של כל הקיבוץ. גבי גדל פרח בר לתפארת והתפתח לאורך השנים. תמיד פתחת את ביתך ואת ליבך וקלטת את אורנה ואילנה, שהכניסו הרבה אור ושמחה לבית והיו קשורות אליך עד הסוף.

אני הגעתי לפני מעל 40 שנה ופגשתי את גבי. למרות השוני האדיר ברקע שלנו, התחברנו ואנחנו ביחד מאז. עם השנים נולדה הנכדה הראשונה, יערה, ואחריה הנכד הראשון, יונתן. היית כל כך גאה כשנולד עוד דור של משפחת לייטנר. אחרי יונתן נודלה עוד נכדה, ענבל ואחריה נולדה עוד נכדה, ליאור. היית כל כך גאה ומאושרת.

כל השנים דאגת לכולנו, השקעת בנו ונתת אהבה. תמיד חשבת על מה שטוב עבורנו, איך אפשר לעזור לנו, איך לפרגן לילדים. והילדים תמיד החזירו לך אהבה גדולה.

בינתיים יערה התחתנה ונולדו שני נינים מדהימים. אי אפשר לשכוח את ההתרגשות שלך כשהגעת לבית שלנו לראות את פלג בפעם הראשונה. כשמעין נולד הגעתם עד הבית של יערה כדי להשתתף בברית. גם זכית להשתתף בחתונה של יונתן ולראות את עומר כשנולדה. כמה אושר ונחת.

היית אומרת שאי אפשר לתאר את האושר של לראות את הנינים. וגם הם החזירו לך אהבה גדולה. שם החיבה של הנכדים היה סבתוש וכך קראו לך גם הנינים. רק לפני כמה ימים מעין אמר "יש לי 3 סבתות, אמא של אבא, אמא של אמא וסבתוש!

תודה על כל מה שנתת לנו. תמיד היו לך כוחות בשבילנו ותמיד נתת לנו אהבה. אנחנו אוהבים אותך ומאד תחסרי לנו.

תאריך לידה: 08/04/1928
תאריך פטירה: 20/11/2007
מריו נולד בארגנטינה בעיר קורדובה בשנת 1928 ובגיל שנתיים התייתם מאביו.

בנעוריו הצטרף לתנועת השומר הצעיר ובהכשרה הכיר את סילביה – אשתו לעתיד.

עם תום לימודי התיכון החל את לימודיו באוניברסיטה בקורדובה בהנדסה. מריו עלה לישראל בשנת 1951 במסגרת גרעין תנועתי והגיע יחד עם שאר חברי הגרעין לגזית.

מראשית הקיבוץ עבד מריו בתחום החקלאות. בהתחלה היה אחראי על השקיית הכרם והמטע. מריו סייע לנציג ממשרד החקלאות במדידות בתוך הקיבוץ ומשנודע לאותו נציג שמריו למד תחום זה הוא הזמין אותו מייד לעבוד במשרד החקלאות ומאז מריו נשאר שם שנים רבות באגף לשימור הקרקע.

במהלך עבודתו נשלח מריו על ידי משרד החקלאות להשלים את לימודי התואר בהנדסה בטכניון. מייד עם תום הלימודים, בשנת 1967, יצא מריו עם משפחתו לשליחות מטעם תה"ל לאיראן, שם הדריך את המקומיים במשך שנתיים ימים.

בתחילת שנות השבעים הגה מריו את רעיון בניית המאגרים בגזית ובמדינה כולה. באזור שחון כמו גזית יש חשיבות רבה לאיסוף מי גשמים ויוזמתו של מריו לבניית המאגרים בגזית מאפשרת שימוש מים אלה בחקלאות עד היום.

מריו גם הגה את הרעיון של איטום מאגרים ובעקבות זאת הוקמה "אגיר" ביוזמתו. מריו ליווה את המפעל הזה במשך כל השנים.

לכל אורכה של מדינת ישראל אפשר למצוא את עקבותיו של מריו כיוון שמאגרים רבים נבנו בה ביוזמתו ובתכנונו.

במהלך השנים הרבה מריו להרצות בכנסים שונים בישראל ובארצות אחרות בעולם. כמו כן נתן ייעוץ בכל הקשור לתחום זה. מריו לימד את הנושא בטכניון והנחה תלמידים בעבודות גמר. במהלך הזמן הזה אף סיים תואר שני בטכניון (תמיד כאשר נכנס לכיתה חשבו התלמידים שהוא המרצה).

הוא כתב ספרים בתחום עיסוקו ומכיוון שהספר הראשון אזל, הוא תכנן ואף סיים את המהדורה השנייה המחודשת שאותה לא הספיק להוציא לאור.

בשנת 1993 זכה מריו להיבחר לעובד המצטיין של משרד החקלאות. את התעודה העניק לו ראש הממשלה יצחק רבין ומריו היה מאוד גאה בעובדה זו. "מריו הצטיין בנאמנותו ומסירותו. בכל שטח שעסק בו הביא לפיתוחים מקוריים, ועבודותיו משמשות כהנחיות לתכנון מפעלים בנושאי ניקוז, שימור קרקע ואיטום מאגרים", נאמר בטקס.

בד בבד היה מריו פעיל מרכזי בוועדות רבות: הוא ריכז את ועדת תכנון, את ועדת עבודה, והיה הרכז הראשון של ענף עובדי החוץ. כמו כן היה שותף בועדת חברים, ועדת בטיחות והיה בין מקימי ועדת וותיקים.

בתחילת נובמבר 2007 נסעו מריו וסילביה לארצות הברית לחגוג עם בנם גדי את יום הולדתו החמישים. שבועיים נפלאים וקסומים עברו שם עליהם ואז נגדעו חייו של מריו במפתיע.

באפריל 2008 היה אמור מריו לחגוג 80 אך לא זכה.



"אבא נפטר בידיים של אמא ושלי. נכון, זהו אירוע קשה, אבל זו גם זכות.
הייתה לי את הזכות לאהוב את אבא ולתמוך בו ברגעיו הקשים ביותר והייתה לי את ההזדמנות להיפרד ממנו את הפרידה החשובה ביותר. אבא השקיע הרבה מאמץ ומחשבה בעבודה, אבל לא פחות מזה רגשות ואהבה. העבודה הסבה לו אושר רב והשלימה יחד עם אמא, הילדים, החברים והקיבוץ תמונת חיים מאוד מאושרת." גדי

"חשבתי לנגן לכבוד אבא שיר שאהב. אבל החלטתי לבטא את אהבתו של אבא למוזיקה על ידי השמעת שיר מיוחד. אבא אהב מוזיקה קלאסית, עממית,דרום אמריקאית, ישראלית ועוד. במשך תקופה ארוכה אבא חיפש תקליטור של SUMAC YMA, זמרת דרום אמריקנית מפורסמת. דווקא עכשיו בנסיעתו האחרונה סוף סוף מצא את מבוקשו." דלית

"אבא שלי היה מתקן כל מה שהתקלקל בבית שלנו וגם בבית של קרובי המשפחה שלנו. כמעט הכל הוא ידע לעשות בעצמו. אבא שלי היה בונה צעצועים נהדרים. אבא שלי ידע לעשות כל כך הרבה דברים. הוא היה איש כל כך עשיר בידע וברוח. אבא שלי היה איש של קרקע, איש של אדמה. איש של מים. כל כך אהב אבא את המים. אבא שלנו הספיק לעשות כל כך הרבה דברים בחייו, והיו לו חיים מלאים, עשירים וטובים. שלום לאבא שלי. שלום לך איש צנוע, טוב ויקר." ניבה

"בשבילי גם תהייה, טוב, ביחד עם סבתא, דוגמא לזוגיות – אוהבת, משותפת, כנה ומכבדת. כשחושבים עליך אי אפשר שלא להזכיר את חוש ההומור, את ליקר הדובדבנים, את המבטא הארגנטינאי, והסיפורים על המאגרים, על העולם ועל הילדות." לימור

"בליבי אתה חי תמיד, אך איני יודעת אם אתה מרגיש אותי עוד בליבך. אתה היית סבא נפלא וגם קצת מצחיק. אתה הסבא הכי נהדר שהיה לי אי פעם." איילת
"נכון, אתה ואני רק גיסים, אבל בכל דרך שמסתכלים היינו כמו אחים. אדם טוב וישר היית, מריו, ולא רק עם סילביה, הילדים והנכדים, גם עם החברים שלך, עם העמיתים מהמשרד, מהטכניון ואף בארצות רחוקות מעבר לאוקיינוס, בכל מקום שקראו לך ללמד." לואיס

"וכיוון שעל מריו הילד אני רוצה לספר, אגיד כמו אחד הילדים: אני הכרתי את מריו לפני כולם, לפני סילביה, לפני ניבה, גדי ודלית. מריו גדל לנער עדין ורציני, תלמיד טוב מאוד עד מצוין. מריו היה קצת ביישן, אבל נחוש. " פנינה ויסמן-צחור

"מריו שימש לי מודל לאדם ששואף ללמוד יותר ולדעת יותר" צלילה

"המפגשים האישיים הרבים שלי עם מריו התקיימו לאורך כל השנים. בשנים בהן נשאתי בתפקידים כלכליים, נזקקתי רבות לידע שלו בתחום המים והקרקע. ללא כל היסוס הנני להעיד כי מריו העמיד את כישוריו, את הידע שלו בחפץ לב. " חיים שורר

"מריו הלך לעולמו בגיל הגבורות – גיל שמונים, והוא זכה לכך שהמוות השיגו בחטף בעודו פעיל, הוגה ויוצר – וכך נזכרנו גם אנו." מוטקה

"מריו היה בעל יושרה מקצועית. במריו היו גם חום אנושי, הזדהות ואמפטיה עם מה שעובר על אחרים והוא היה בעל יכולת ליצור קשר אנושי חם עם כל אדם." צבי רבהון
"קום והתהלך בארץ ותראה סימנים בהרבה מקומות – מריו היה שם והשאיר עקבותיו" אבא ניב

תאריך לידה: 27/09/1939
תאריך פטירה: 06/12/2004

מדו נולדה להוריה יעקב ואסתר בעיר אלבי בצרפת. הוריה עזבו את פולין בשנות ה-20 של המאה הקודמת ומצאו מקלט בספרד, עד שפרצה מלחמת האזרחים, בה השתתפו. בסיום המלחמה נמלטו לצרפת, שם נולדו מדו ואחיותיה.

עם פרוץ מלחמת העולם, התגייסו הוריה למחתרת האנטי-נאצית הצרפתית, ומדו ואחותה הקטנה הוחבאו במנזר עד יעבור זעם.

אחרי המלחמה התאחדה המשפחה ונולדו אחיותיה הצעירות. ואולם קשיי הפרנסה אילצו את המשפחה לשוב ולנדוד, הפעם לארגנטינה.

מדו נאלצה להפסיק את לימודיה ולעזור בפרנסת המשפחה, עד שהצטרפה לתנועת הנוער. שם פגשה את טיטו וקשרה את חייה בחייו.

מדו עלתה ארצה עם טיטו, ועזבה לשם כך את גרעין ההגשמה אליו השתייכה, שהיה מיועד לקיבוץ הראל. יחד עימה עלתה גם אחותה הצעירה, וטיטו ומדו דאגו לה עד שבגרה ועזבה.

מדו, שהגיעה כבת 20 לקיבוץ הצעיר, נאלצה להתמודד הן עם תנאי החיים הקשים והן עם קשיי קליטה והשתלבות בתוך חברה סגורה וביקורתית. אך מדו יכלה לכל אלה, בזכות נחישותה והכוח הגלום בה יחד עם נועם הליכותיה, ההקשבה והתמיכה לכל.

מדו עבדה תחילה במטבח ובחינוך, ובהמשך מילאה תפקידים מרכזיים בקיבוץ כמזכירת הקיבוץ, בתחום משאבי אנוש ובועדות השונות. בגיל מאוחר יחסית שבה לספסל הלימודים ללימודי עבודה סוציאלית – עם סיומם יצאה לעבודת שטח ואף גויסה לתנועה הקיבוצית.

עם הזמן התרחבה המשפחה, ונולדו הבנות: מיה, לילך, אביגיל ושני. מקום מיוחד בחייה ייחדה מדו לתפקידה כסבתא.
לפתע חלתה מדו וסבלה ייסורים קשים, אך התמודדה עם מחלתה בגבורה ובעיניים פקוחות למציאות.

מדו אושפזה בבית החולים "שערי צדק" לטיפול וניתוח מסוכן והאמינה כי תתגבר, אולם נפטרה בטרם עת, תוך התמודדות אצילית במחלתה, והיא בת 65.

מה שנשאר
הרוח שמילאה
נפשך הענוגה
בים של אהבה
בחיוך של נחמה
שנים שעברו גדושות
זר נשיקות קטנות
שנמזגו אט-אט
בדרך הארוכה
מה שנשאר...
ביתנו החמים
שם התהלכת אהובה
בין רגעי תקווה
ותוגת פרידה
הריח שלא מש
בגדים שהם רק את
וציפיית אין קץ
לאות של חמלה
מה שנשאר...
המילים האחרונות
ברכה שהיא תפילה
פשוטה וכה כואבת
וכתמיד שלמה
וכתמיד אוהבת
עיניים שקיוו
עיניים שכבו
המביטות מעל
המביטות מעבר
תחושת האין אונים
של פרידה אילמת
לנצח שנסוג
לנצח שנמוג
אל מצולות העצב.

תאריך לידה: 27/06/1947
תאריך פטירה: 16/01/1980

מאיר נולד להוריו מניה ויוסף בעיר בואנוס איירס, בירת ארגנטינה. בעירו למד מאיר בבית-ספר היסודי, ושנה אחת בבית-ספר מקצועי, וכן סיים קורס ערב לרדיו וטלוויזיה.

בראשית שנות ה-60 חווה מאיר את עליית האנטישמיות בארגנטינה, ולמרות שלא היה חבר בתנועת נוער, הפגין את יהדותו בגלוי. מאיר הצטרף לקבוצת נערים, שהוריהם רצו להרחיקם מהמאורעות והעדיפו לשלוח אותם ללמוד בארץ.

מרץ 1963 התארגנה קבוצה ע"י הסוכנות היהודית בבואנוס איירס, ובתוכה מאיר. בשנת 1964 עלו לארץ ורוב הנערים פנו ללמוד במוסד "נעורים".

מאיר למד חשמלאות רכב, הוא לא התייחס ללימודיו ברצינות ולא אהב להתאמץ אולם יכולותיו הגבוהות סייעו לו לסיים את לימודיו.

מתוך קבוצה של 12 החברים מארגנטינה, התגבשה קבוצה מצומצמת אשר בחרה בהגשמה אישית בקיבוץ, והגיעו לגזית כקבוצת "רגבים".

מאיר גויס לצה"ל בתחילת אוקטובר 1965, ובשל היותו בעל מקצוע הוצב, לאחר הטירונות, בחיל-החימוש. הוא נלחם בכל מאודו להצטרף לחטיבת צנחנים, ולבסוף הצליח. יחד עם יחידתו לחם מאיר במלחמת ששת הימים. בסוף חודש נובמבר 1968 השתחרר מהשירות הסדיר וחזר לקיבוץ.

מאיר עבד בחשמליה, ב"תבור" ובמקומות נוספים, אך לא הרגיש כי הוא ממצה את עצמו ואת יכולותיו. רק כשעבר לעבור בפלזית, מצא את מקומו בחשמלית המפעל ונחשב למי שיודע לפתור כל בעיה, סבוכה ככל שתהיה.

העבודה נטלה חלק גדול מיומו, אך יחד עם זאת מאיר היה יוזם וחלק בלתי נפרד מחיי התרבות בקיבוץ – שחקן, מנחה ומארגן.

מאיר נישא למיצי ונולדו הילדים: שרון והדר. כאב היה מסור מאוד, אך קפדן בענייני משמעת. במרוצת השנים הצליח להעלות לארץ את הוריו, ומאיר טיפל בהם במסירות.

מאיר נפל בתאונה בעת שירותו במילואים, ליד מעבר המיתלה בסיני, והוא בן 32.

יש מי שבשבילו אתה מאיר שולשטיין –
הנער שעלה מארגנטינה בלי ההורים
יש מי שבשבילו אתה מאיר הג'ינג'י –
העקשן, בעל ידי הזהב שידע להיות חבר אמיתי
יש מי שבשבילו אתה פשוט ג'ינג'י –
עם המשקפיים העבות וחוש ההומור הבריא.
שחקן חובב וגם בדרן בכלל לא רע.
יש מי שבשבילו אתה ג'ינג'י –
ה"קוסם" מהמפעל עם המח החריף שתמיד מוצא פתרון לכל תקלה
יש מי שבשבילו אתה האיש של מיצי –
אוהב, מסור, מצחיק, דעתן, עקשן... אבל מה שבטוח – צודק תמיד
יש מי שבשבילו אתה האבא של שרון והדר
זה שתמיד מלכד סביבו את ילדי השכונה , בונה-מפרק-בונה...
יש מי שבשבילו אתה רק שם שחרוט על האבן
ויש מי שאפילו לא יודע שהיית פה פעם...
ויש אותנו – שבשבילנו אתה אבא
פשוט אבא ועם זאת כל כך מיוחד
אבא שידע לחבק ולאהוב אך גם לדרוש ולא לוותר
אבא שרצה להוריד בשבילנו את הירח, השמש והכוכבים
ונתן לנו להאמין שהוא באמת יכול...
אבא שזכינו ליהנות ממנו כל כך מעט
אבא שלא זכה להיות סבא
וסבא שילדינו מכירים רק מהסיפורים
אבא שאיבדנו, אבא שהלך –
מהר מידי, מוקדם מידי, מיותר מידי...
אוהבים, מתגעגעים וזוכרים תמיד
הילדים שלך.

תאריך לידה: 28/03/1932
תאריך פטירה: 14/06/1977

ישעיהו נולד בטורקיה להוריו ניסים וסולטנה.

ב - 21.8.1948, בהיותו בן 16 הגיע ארצה במסגרת עלית הנוער והתחנך בקיבוץ יגור. את שירותו הצבאי עשה במסגרת הנח"ל, ובששת הימים הגיע עד שארם-אל-שייך. אחר כך יצא עם חבריו להגשמה, להשלים את קיבוץ גבר-עם.

כשהוריו הגיעו ארצה, ביקשוהו כי יצטרף אליהם וכך הגיע לקיבוץ גזית בשנת 1955. כאן חי אחיו הבכור איציק ויחד עם ההורים ואחותו מרים היו למשפחה חמה ויפה.

בתחילה עבד בצאן במשך כשלוש שנים ולאחר מכן עבר לעבוד בפלחה, שם עבד שנים רבות. עובד חרוץ ומסור ללא גבול.

כעבור מספר שנים חלה ישעיהו במחלת ניוון שרירים שגרמה לו חולשה רבה והכבידה עליו מאוד בעבודה ובתפקוד היומיומי, אולם לא הסכים לקבל עזרה מן הזולת, החברים והמשפחה הקרובה. בנוסף, מצבו החמיר עוד לאחר שתי תאונות טרקטור שעבר.

עם הזמן עבר ישעיהו לעבוד במוסך, שם התמיד עד שכלו כוחותיו.

שיעה (ישעיהו) מעולם לא הזכיר את מחלתו ולא התאונן עליה. ההיפך – לא ריחם על עצמו, ביקש ידידות מחבריו ולא את עזרתם. שני עשורים חי ישעיהו בינינו, לא בנה לעצמו משפחה עד שמחלתו הכריעה את גופו.

ישעיהו נפטר בהיותו בן 45 שנים בלבד.

דברים על קברו

אחד הרגעים הקשים בחיי אדם הוא לעמוד מול קברו הרענן של חברו ולומר מילות פרידה. קשה לומר את המילים וקשה יותר להיפרד.

את ישעיהו הכרתי עוד בימי טירה, כאשר בא לבקר את איציק, אחיו. נער היה ושהה אז ביגור. אחר כך יצא עם החברים שלו להגשמה לקיבוץ גבר-עם. הוא הצטרף לגזית בעקבות עלייתם ארצה של הוריו ומאז הוא חי בינינו.

ישעיהו התחיל לעבוד בפלחה, לא היה כמעט יום אחד שלא פגשתי אותו. הוא היה עובד חרוץ ומסור לעבודה ללא גבול. לא ידע מנוח ומעולם לא זילזל גם בקטנות, כל עבודה היתה חשובה בעיניו.

כך רדפה עונה את רעותה ושנה רדפה שנה וישעיהו המשיך את עבודתו, נאמן לשדות ולמכונות.

כעבור שנים רבות של עמל, נתקף בחולשה גופנית בלתי-מוסברת. איש מאיתנו לא שיער אז כי אין זה דבר חולף. איש לא ידע עד כמה זה חמור, אך כל מי שראה את שיע בעבודתו לא יכול היה שלא להעריץ את עקשנותו לבצע את העבודות כמו בימים הטובים שלו. הוא מצא אלף עצות ותחבולות כדי להסתדר על הצד הטוב ביותר ולהתגבר על חולשתו, והוא הצליח!

בכל הימים, החודשים והשנים הקשים הללו, מעולם לא שמעתי את שיע מתלונן על כי גופו בגד בו. כשאנחנו, החבר'ה, היינו משדלים אותו לוותר על ביצוע עבודה כלשהי ולעסוק במשהו קל יותר, על מנת שיתאמץ פחות, היה מחייך את החיוך הכל-כך אופייני לו ופותר אותנו כלאחר יד – ללא מלים אך בתוקף.

כך עברו עליו שני עשורים בינינו. צעירים היינו ובגרנו ביחד. כאשר שיע עבר את סף שנות הארבעים שלו, קשתה עליו מאוד העבודה בשדה ובכל זאת התעקש לסחוב עוד עונה ועוד עונה.

רק סמוך לסוף ימיו – ויתר.
משה ריינר

תאריך לידה: 10/10/1982
תאריך פטירה: 04/03/2002

יערה נולדה להוריה אילנה פלד וברוך מלכין בגזית/שדה יואב. אחות אמצעית בין גיא לאופיר. יערה גדלה בקיבוץ שדה יואב. עברה עם משפחתה לחיפה והגיעה לגזית בכיתה ו', כאן הצטרפה לקבוצת "אלונים", יחד איתה עברה ללמוד במוסד החינוכי "תבור" בעין דור.

יערה אהבה פילים אבל חברים וחברות היו הדבר החשוב ביותר עבורה.

בשבועיים שקדמו ל- 9 במרץ 2000 החלה יערה לסבול מכאבי ראש חזקים ועברו עליה לילות רבים ללא שינה. יערה כתבה: "כל הזמן חשבתי שזה לא בסדר שלבחורה בת 18 יש כאלה כאבי ראש, אבל בהרואיות סתומה המשכתי לעבוד וללכת למרפאה כדי שיגידו לי שאולי התייבשתי". אבל זה לא היה המצב, ובבית החולים אובחן גידול סרטני בראשה.

יערה הועברה לטיפול ברמב"ם ובהמשך לבית חולים לילדים "שניידר", שם נותחה בראשה להוצאת הגידול ועברה סדרת טיפולים אגרסיבית. ביום הולדתה ה -19 התבשרה שהטיפולים הסתיימו והיא בריאה. יערה כאבה את העובדה כי חייה נעצרו והגיוס לצה"ל נמנע ממנה, בשונה משאר בני גילה וקבוצתה. אך השמחה על ניצחון המחלה והאפשרות לחזור לחיים נורמאליים, מילאו אותה בגאווה.

אך שמחתה לא ארכה, ובמאי 2001 ראו הרופאים תזוזה באזור הגידול ונקבע ניתוח נוסף. ההתאוששות מהניתוח היתה קשה וכואבת, ויערה חסרה את האופטימיות שאפיינה אותה. כל המשפחה ויערה בכללם, ציפו לבר המצווה של אופיר, האח הצעיר. מסיבת בר המצווה היתה מקסימה, אך למחרת נעלמה התחושה בצד השמאלי של הגוף. התחושה חזרה בסופו של דבר, אך יחד איתה חזרו הכאבים האיומים בראש. ב 16.7.2001 נכנסה יערה לניתוח שלישי ולאחריו נדרשה סדרת טיפולים נוספת. יערה, כמו יערה, חזרה והשיגה את עצמאותה ואף החליטה "לעשות שולם עם העולם" ועם החברים.

לקראת סוף ינואר 2002 היכה הסרטן שוב, בפעם הרביעית, והניתוח היה בלתי נמנע.

יערה תיעדה את הפחדים והתקוות, הטיפולים והניתוחים, המשפחה וחברים ביומן אישי שניהלה במשך שנתיים, עד שהכריעה אותה המחלה, בפורים שנת 2002 , והיא בת 20 .

משפחתה הוציאה לזכרה חוברת זיכרון ובה קטעים מיומנה האישי ושירים שכתבה.

יערי - מלים של אמא

עברה שנה, שנה לא קלה, מוזרה.
את כאילו איתי כל הזמן, אבל גם כל כך רחוקה.
ואני הרי מחכה לך שתחזרי כבר, אולי מחוץ לארץ, אולי את עושה חיים טובים כמו גיא.
אבל הגעגועים משגעים אותי.
ואת אמרת לי שאסור לבכות לידך, וגם אחר-כך צריך להיות חזקים,
וזה מה שאני מנסה לעשות יום אחרי יום.
אבל כשהערב מגיע ואת איננה, וכבר אין עבודה לשקוע בה,
ורק הגעגועים נמצאים,
ואסור לבכות כדי שלבנים לא יהיה קשה להמשיך,
אז ממשיכים כאילו הכל בסדר.
את חסרה בטירוף. חסרה לי כל כך השיחה איתך,
להתייעץ על בגד חדש או מה לבשל,
או סתם פשוט לדבר איתך על דברים של בנות, שפעם היינו מרכלות ומספרות.
לספר לך דברים חדשים, תמיד היתה לך דעה מאוד נחרצת על כל דבר:
מה צריך לעשות וגם מי צריך לעשות.
בנינו לך כאן גן עם הרבה קקטוסים שאהבת, שיהיה לך יפה
וגם על זה רציתי לשאול אותך ואת ממשיכה לא לחזור אלי,
ואני מחכה.
ועוד פעם געגועים, געגועים.
געגועים שקשה להסביר כמה הם כואבים ולא ניתנים לפתרון.
אני הולכת איתך בלב כל הזמן.
את המחשבה האחרונה שאיתי, כשאני הולכת לישון,
והמחשבה הראשונה בראשי שלי, כשאני קמה בבוקר.
אוהבת לעולמים
אמא

תאריך לידה: 10/04/1920
תאריך פטירה: 23/11/2002

יחיאל נולד ערב פסח 1920 בבסרביה למשפחת סובול, הצעיר מבין ארבעת ילדיהם.

שניים מאחיו ניספו בשואה ואח יחיד עלה לארץ לפני המלחמה וחי כאן עד יום מותו.

כשהגרמנים נכנסו לבסרביה, רוסיה – הבריחו את יחיאל בן ה-17 לאיטליה, שם הצטרף לגרעין של בני נוער יהודים מגרמניה. יחד עם בני הגרעין נשלח יחיאל לדנמרק אחרי הפלישה של הגרמנים לאיטליה.

כשביקשו הגרמנים מהדנים להסגיר לידיהם את היהודים, לא הסכימו לכך ושלחו את יהודי דנמרק לשוודיה. בלילה אחד גייסו המון סירות והעבירו את כל בני הקהילה שחיו בדנמרק. יחיאל הכיר את בת הגרעין ורדה לה נישא בשוודיה ושם גם נולד בנם הבכור עוזי.

יחיאל כבר אז ידע עברית, כמו שידע 6 שפות נוספות. בני הזוג החליטו שעם הילד ידברו אך ורק עברית וכך היה.

בשנת 1947 עלתה המשפחה בעליה ליגאלית בגלל הילד, דרך צרפת לישראל. הגיעו לשער העמקים שם חיו שנתיים. משער העמקים עבר יחיאל לישובים שונים עד שבשנת 1955 הגיע לכברי עם ורדה, עוזי, ציפורה ונירה. את עבודתו במטע התחיל בנאות מרדכי, ענף שהקים בכברי והפך לנוטע מומחה בנשירים. זן אחד של אגס גדול ועסיסי, נטע וטיפח יחיאל.

בשנת 1986 עבר יחיאל להתגורר בקיבוץ גזית בעקבות קשר שנוצר בינו לבין מלכה ריינר. עם הגיעו לגזית, הצטרף לצוות העובדים בפלזית. בהתחלה עבד מול איליג אך עם הזמן עבר לעבוד באריזות. עבודתו התאפיינה במסירות אין קץ. בוקר בוקר, עונה אחרי עונה.

יחיאל היה איש תרבות במלוא מובן המילה. התענין בתחומים רבים ובעיקר היה מצוי בכתבי התנ"ך ובעברו העביר חוגים בתחום. 16 שנים טובות ומאושרות חיו יחיאל ומלכה בביתם המשותף כאן בגזית.

יחיאל חלה, הלך ונחלש וגם הזיכרון שלו נפגע. וכך, ביום חורף קר וגשום יצא מביתו בדרכו למשתלה, שם רצה לעבוד, אך איבד את דרכו חזרה ומצא את מותו הרחק בכיוון אחר וקטלני, במורד הואדי.

את גופתו תרם יחיאל למדע והועבר לבית ספר לרפואה באוניברסיטה בירושלים.

דברים שכתבה מלכה ליום השבעה

יחיאל, אני נפרדת ממך היום, נפרדת מחיים משותפים שנמשכו 16 שנים.
לכל אחד מאיתנו היה זה פרק ב' בחיים, כבר לא היינו אנשים צעירים.
דעותינו, הרגלינו, וחיינו היו כבר מגובשים ולא קל להגיע להרמוניה.
עם כל זאת ועם רצון טוב, הצלחנו להגיע זו לזה.
למרות אופיינו השונה, הצלחנו לקיים אורח חיים משותף.
זכיתי להכיר אותך על השכלתך הנרחבת ואהבת הספר שבך ובזה תרמת לי לא מעט.
זכיתי גם להכיר את משפחתך המיוחדת, ונכנסנו זו לליבה של זו.
בשנים האחרונות הכריעה אותך המחלה, למרות שנאבקת בה רבות והתאוששת מהניתוח כארי, בעיני המתבונן מהצד.
אני שהייתי לצידך, ראיתי את סבלך הרב ויכולתי לעזור אך במעט.
דיברת רבות על רצונך להיפרד מהעולם הזה ללא סבל.
שעותיך האחרונות הן תעלומה שלקחת איתך ואת האמת לא נדע לעולם, אך אני ביחד עם כל אוהביך, מקווים שנפרדת מאיתנו ללא סבל כפי שרצית.
הלכת ונעלמת בשקט ובצנעה, כמו שניהלת תמיד את חייך.
אני אזכור תמיד את הרגעים השקטים, השיחות המעמיקות, הידע הרב והרצינות שאפיינו אותך.
יהי זכרך ברוך
מלכה

תאריך לידה: 06/01/1924
תאריך פטירה: 18/12/2006

יואל נולד בעיירה רבקה אשר בפלך קרקוב בפולין, להוריו יצחק ודבורה. יואל גדל עם שלושת אחיו במשפחה מסורתית. אמו ניהלה פנסיון ואביו היה שותף בבית חרושת לאטריות.

כשפרצה מלחמת העולם, שרד יואל עם בני משפחתו בגטו המקומי, כשעבד במחצבה עד 1942. באקציות השונות, נלקחו בני משפחתו והוא עבר לחיות עם משפחת דודתו, עד שנשלח למחנה פלאשוב, בו ניסה להיכנס למפעלו של שינדלר, אך נשלח לאוושויץ כמסגר. שם שרד את הסלקציות האכזריות של מנגלה.

עם התקרבותו של הצבא האדום למחנה, צעד בצעדת המוות, הובל למחנות מטהאוזן, אבנזה וגוזן, שם זכה ליום סיום המלחמה ולשחרור.

לאחר המלחמה התגלגל בדרכים, עד שחבר של אחיו זיהה את שמו ברשימות השחרור ואסף אותו אליו, לקבוצה שפעלה בדרום איטליה בשרות עליה ב'. עם קבוצה זו עלה לארץ באונייה ווג'ווד, אך האונייה נתפסה והמעפילים שהו חודש בעתלית. ב 1946 הצטרף לחברת נוער בקיבוץ בית זרע ואחר כך הגיע לקיבוץ גזית.

יואל נישא לחסיה ונולדו הילדים: נחשון, הגר, אייל ויזהר.

בקיבוץ עבד יואל בתחילה כמסגר ונהג ושנים ארוכות בפלזית, עד לפנסיה ולאחריה.

גאוותו הגדולה היתה המשפחה שהקים, ילדיו ונכדיו.

יואל נפטר והוא בן 82.

הספד על קברו של אבא

אבא יקר שלי,

ניצבת כאן על יד הקבר הטרי, כואבת ומסרבת להאמין, אתה כבר לא אתנו!

עולות בי תמונות, זיכרונות וקטעי-מראות אשר ריצפו את ילדותי וגדילתי לצידך, ולאורך; הן כקליידסקופ צבעוני, של עבר והווה, מארג-רגשות לא סדור ומקרי, חוויות שקרו; אבל גם דמיונות שדמיינתי אותך, מימים רחוקים, מימים שבהם לא יכולת להעלות על דעתך שאי-פעם עוד תוכל להיתפש, להיזכר ולהאהב על-ידי בני-משפחה יקרים. ימים של אימה ומלחמה, שבהם נותרת ניצול יחידי מכל משפחתך הענפה; ונאבקת כל דקה, כל שעה, כל יום, להמשיך ולשרוד, כדי להיות – הודות לתכונותיך האנושיות, כוח עמידתך ואומץ לבך – גשר לעולם של תקווה ותיקון, עולם של בנייה ואיסוף השברים; גשר שהיה לעיתים שברירי ורעוע, כמעט מט-לנפול, שאותו יצרו כל ניצולי-השואה שעלו ובאו להקים מדינה; לבנות קיבוץ יש-מאין, להביט קדימה ולבקש לעצמם משאלה פשוטה: לשוב ולחיות בלי פחד, לשוב להיות גאים בחיים, לשוב ולשמוח בבית, בילדים, לשוב להרגיש. אני גאה בך, אבא, על שיכולת והעזת ליצור עבורי ועבור אחי, משפחה ובית.

חרדת לנו מאד. לפעמים, בעינינו, יותר מדי. אבל רק כך יכולת. סיפרת איך לא נרדמת בלילות חורף קשים לפני שעברת מבית-ילדים אחד למשנהו כדי לבדוק האם אנחנו מכוסים וישנים טוב; או כשהיית נהג, התלווית כמעט לכל טיולי קבוצת "עופרים", כדי לשמור עלי.

עבדת ברצינות, ביעילות, במסירות, ולא השארת שום פתח לחוסר-ידיעה, לספקנות או עצלנות. לעיתים התעמת עם החברים בשל כך, כאשר אתה לא מרשה לאף אחד אחר לדעת יותר טוב ממך... אבל מה שמהל את כל אלו ועזר לך ליצור יחסי-אנוש טובים וחמים היה חוש ההומור והיכולת שלך להביט בסיטואציות היומיומיות דרך הבדיחות, כתיבת הפיליטונים, או האמירות המפולפלות באידיש, במבט מן הצד, עם קורטוב של סארקאזם דק וצחוק בריא.

רציתי לדעת יותר על משפחתך ועברך בשואה, אבל שנים ארוכות לא רצית או לא יכולת לספר, כי לא רצית או לא יכולת לכאוב כל כך, והעדפת לבנות בשתי ידיך הטובות והמוכשרות, עם אמא, בית חדש. אבל מה שלא סיפרת, אבא, רחש בדמיוני והיה נוכח שם. לעיתים אתה צחקת אבל אני בכיתי ובכך העברת אלי, מבלי שהתכוונת, את מקל-הדורות וגם אני הפכתי לחוליה בשרשרת. נהגת לומר שאני דומה לאמך, ומזכירה לך אותה.

אני מבקשת את סליחתך, אבא, כי אני יודעת שהתרחקותי מן הקן שטיפחת כאן בקיבוץ, כדי לבנות את חיי, הכאיב לך מאד. אבל כהרגלך, נשאת את הכאב הזה בשתיקה שבה כל-כך הורגלת. אבל לא ידעת, אבא, שאת השתיקות שלך אני שמעתי בצלילות רבה מאד, וההד שלהן הגיע אלי ומהדהד בתוכי, וכך ימשיך וכך יהיה.

נוח על משכבך בשלום עכשיו. אתה כבר לא סובל יותר. כוס הכאבים שלך מלאה עד תומה מזמן, וכל מה שנשפך ממנה, נאסף על ידי באהבה ובחמלה. אנחנו כאן, כל המשפחה הגדולה שיצרת, כל החברים הטובים שהלכו אתך בדרך, ונמשיך כדרכך, את הנחישות והדבקות בחיים; את כוחות הנפש; את ההומור והצחוקים; את חכמת החיים שחיית עד תומם. אני אתגעגע אליך מאד, אבא –

הגר אורן (בר-שדה)

תאריך לידה: 05/05/1927
תאריך פטירה: 28/02/1992

יהודה נולד בעיירה קטנה בשם יוליה אלבה בטרנסילבניה להוריו אברהם ורגינה ריינר, משפחת פועלים, ציונית וחמה.

ילדותו עברה עליו בימי מלחמת העולם השניה. יחד עם רוב צעירי העיירה הצטרף לתנועת השומר הצעיר, ובתום המלחמה היה מהראשונים שהצטרף להכשרה בבוקרשט שברומניה. לאחר תקופה קצרה חזר לעיירה כדי לעזור ולהקים מחדש את הקן במקום כן להקים הכשרה עצמאית בטרנסילבניה.

ב- 14.5.1946 עלה יהודה במסגרת הגרעין התנועתי לקיבוץ שער העמקים. אחרי שנת הכשרה הצטרף יהודה, יחד עם חברי הגרעין לקיבוץ גזית שהיה אז בחדרה. יהודה מילא תפקידים רבים ומרכזיים בקיבוץ. היה מראשוני מרכזי המשק, היה מזכיר קיבוץ, מרכז ועדת חינוך, ועדת חברים וועדת בריאות. מסלולו המקצועי היה בהנהלת החשבונות בו עבד שנים רבות.

יהודה הקים משפחה עם חדוה ונולדו להם שלושה ילדים: ענת, אבנר ודגנית. אחרי מותה של חדוה יצר יהודה קשר עם שרה, שבהחלטה משותפת קבעו בגזית את ביתם.

לשרה ויהודה נולדה בת משותפת -רבקהל'ה.

מחלת לב שלקה בה, הביאה את יהודה לניתוח ממנו לא החלים. אחרי תקופה של סבל וייסורים הכריעה המחלה את יהודה והוא בן 65 במותו.

28 במאי 1992

כמה מלים על אבא -
אדם צנוע וסגור שלא ידע לדרוש הרבה לעצמו בחייו.
אדם שהוריש לילדיו אהבה וכבוד כלפיו, למרות שאף פעם לא ביקש.
אדם שידע סבל רב, אך יחד עם זאת אהבת חיים ואהבת הקיבוץ בבנייתו.
בחודשיו האחרונים בבית החולים, אפילו לא תיאר לעצמו כמה סבלנו איתו, דאגנו והתפללנו להחלמתו ועד כמה היה יקר לכולנו.
אבא, תנוח על משכבך בחיק שדות, הרים וציפורים.
ילדיך

יהודה מדווח על מצב המשק בשנת 1954

לא פעם מתכוננים ומהרהרים בממדי המשק שלנו. נכון הדבר שהצלחנו להקים יסוד למשק חי ופורח, גדל ומתפתח. ביססנו את הענפים היסודיים, הגענו ליחידות משק רנטביליות, הנבנו יבולים בשדה ובגן שאפשר להתפאר בהם, יסדנו גם בית חרושת שמעסיק מספר די גדול של ימי עבודה בתנאים מתקבלים על הדעת. השלד הזה גם הוכיח שהוא יכול לפרנס בכבוד את עובדיו. מי שמסכם את שנת תשי"ג (1953-4), יכול להסיק מסקנות מרחיקות לכת ולפנינו נפתרת גם בעיית המים אשר יזרימו דם חדש בעורקי המשק האינטנסיבי....
המסורת המשקית, היסוד החשוב למשק חקלאי, חסר לנו כמעט באופן מוחלט.

תאריך לידה: 25/05/1927
תאריך פטירה: 09/06/1984

חנקה נולדה להוריה שרה לבית גרינברג ומרדכי יוסקוביץ, בעיר סוסנוביץ שבדרום מערבה של פולין. שני אחים צעירים ממנה נספו יחד עם ההורים בשואה. האח הבכור, שלמה, שרד את מחנות ההשמדה. פגישתם הנרגשת היתה שנה לאחר השחרור במחנה העקורים בגרמניה. בשנות המלחמה נלקחה חנקה למחנה עבודה בגלייביץ, שהיה סניף של מחנה ההשמדה אושוויץ.

קרוב לשחרור, עוד הספיקה חנקה להשתתף ב"צעדת המוות" שבסופה הגיעה למחנה נוישטאט שבגרמניה. שם שוחררה ע"י הצבא האדום.

בשובה בשנת 1945 לפולין, לא מצאה איש מבני משפחתה.

היא הצטרפה לגרעין של השומר הצעיר "טוסיה אלטמן", כאן הכירה את חיים, לו נישאה בתחילת שנת 1949, בעת שהותם בהכשרה בקיבוץ הזורע. יחד עם חלק מקבוצת הגרעין הם עשו את דרכם ארצה בדרך "ההעפלה" מפולין לצ'כיה, גרמניה ואיטליה. מכאן הפליגו בשנת 1947 באוניית המעפילים "מולדת" ארצה. עוד שנה של שהיה במחנה העצורים בקפריסין היתה מנת חלקה. רק באביב שנת 1948 הורשתה יחד עם חברי הגרעין לעלות ארצה.

באביב 1949, לאחר שנת ההכשרה בקיבוץ הזורע, הצטרפה חנקה עם חברי הגרעין, והיתה בין מייסדיו של קיבוץ גזית, אשר שהה בעת ההיא ב"טירה".

חנקה היתה מטפלת התינוקות הראשונה. לאחר מכן נבחרה לרכז את קומונת הילדים". כ-14 שנים התמידה בתפקיד זה. לאחר מכן נבחרה לאחראית ה"כל בו". גם בעבודה זו התמידה שנים רבות.

בגיל 39 חלתה חנקה במחלת סרטן השד. מדי כמה שנים חזרה ותקפה אותה המחלה שוב ושוב, עד שכעבור 19 שנה נפטרה. בת 58 היתה במותה.

לחנקה וחיים נולדו שלושה ילדים: עירית, נועם ושמוליק. חנקה הספיקה בחייה לחבק את שתי הנכדות, אילת וגילי, הבנות של עירית וברוך ז"ל. אחר מותה גדלה המשפחה: הנכדים טל ואודי, בניהם של נועם וקלרה, וכן חן וגל, הבנות של שמוליק ולילך.

חנק'ה, האישה שכה אהבתי.
לא רק שמך החרות על מצבת הקבר נותר.
ילדייך ונכדייך,
הם הם יבול חייך שנפסקו.
חיים

אמא יקרה.
הלכת מאיתנו והתקווה בליבך.
קיווית וקיווית והשתוקקת שיוכלו לעזור לך.
רצית לחיות, רצית לחיות בלי גבול.
ברגעים הקשים ביותר לא ויתרת.
לא ויתרת גם כשהגוף כבר לא נשמע לך.
היתה בך אצילות שלא תאמן,
וכל כך הרבה ענווה לסבול בשקט.
ולדאוג לאחרים.
רק לאחרים דאגת, לעצמך ביקשת מעט.
מעט מאוד ביקשת לעצמך,
ובסוף גם המעט הזה כבר לא ניתן לך.
השארת אחרייך חיים שלמים
שהקדשת להם את כולך.
טיפחת את ביתנו באהבה גדולה,
כל פרט היה חשוב לך.
הבעל, הילדים והנכדות היו בראש דאגתך.
גם בשעותיך הקשות ביותר,
בתוך ייסורים גדולים חשבת רק עלינו.
לא רצית להכביד.
אנחנו שומרים בליבנו את זכרך באהבה רבה,
ונמשיך להיות ביחד ולטפח את הבית שאהבת כל כך.
בתך – עירית.

הוקרא ביום ה – 30 למותה

חנקה הופיעה בקיבוץ במלוא חינה וקסמה הכובש. צעירה, חייכנית, סוערת אך גם חסכונית ושקולה בדרכי הבעתה.

הופעתה היתה בוגרת, כשהתבונה היא בת לוויתה הנאמנה, שמדריכה ומכוונת את מעשיה. בזכות תכונות אלה היה להופעתה משקל רב. מחוננת היתה בכוח שיפוט הגיוני ומשכנע. אופי זה שיחק לה בהצלחה. אך כוחה של חנקה היה בראש ובראשונה במעשיה, בעשייתה היוצרת. זה היה המעגל החברתי המרכזי בו היא השקיעה את מיטב כישוריה בהתמדה, בדבקות וביושר. היא הפגינה אמניות אישית בלתי מעורערת.

חנקה הלכה מאיתנו. עצוב וכואב לדבר עליה במונחי העבר. בינה ובינינו, מרים ואנוכי, היו קשרי ידידות וחברות עמוקים...

שלושים ותשע שנים טיפחנו אותם בהדדיות מופלאה. אהבנו את חנקה אהבת נפש. חילקנו איתה יחד את ימות הסבל, גם אנו נטינו להאמין כי ידו של המלך הטוב והרחום נוגע בקודקוד ראשה, מסיט ודוחה את הרעה, את יום הדין.

ישבנו לידה ולא הסרנו עין ממנה אך ידנו היתה קצרה מלהושיע. שוב ושוב התפעלנו מגילויי אצילות רוחה שהפגינה בימי שפל הנוראים של חייה האחרונים.

מותה של חנקה הותירה פצע וחלל עמוקים בנפשנו.

מתוך דברי ברוך ומרים יחיאלי, מייסדי ומדריכי הגרעין ע"ש "טוסיה אלטמן".

תאריך לידה: 01/01/1938
תאריך פטירה: 29/07/1988

חיימקה נולד בתימן להוריו שושנה וסלם. חיימקה התייתם בגיל צעיר מאביו ואמו נאלצה לגדל ארבעה ילדים בתנאים קשים.

בשנת 1947 עלה חיימקה ארצה ובהיותו בן 12 וחצי פנה מיוזמתו לעליית הנוער. למורת רוחם של בני משפחתו שהקפידו מאוד על שמירת המסורת, הגיע בסוף שנת 1951 לחברת נוער "שיבולים" בקיבוץ נירים.

בנירים חי חיימקה עם בני קבוצתו חמש שנים. כבר בהיותו נער צעיר עבד בחשמליית הקיבוץ, שם הטילו עליו להיות אחראי על הדלקת הגנרטור בערבים ולספק תאורה לכל קיבוץ נירים.

בסוף שנת 1956הגיע חיימקה יחד עם בני קבוצתו לגזית, במסגרת גרעין שיועד לרמת השופט.

באופן טבעי נכנס חיימקה לעבוד עם איציק גלברד בחשמליה. במסגרת עבודתו אירעה לו תאונה קשה בעקבותיה לא גוייס לצבא. חיימקה נפגע באגן הירכיים והרופאים לא האמינו שיקום שוב על רגליו. בנחישות רבה התגבר חיימקה ושב לעבודה.

בשלב מסוים הצטרף לגרעין ברמת השופט, אך לאחר תקופה קצרה החליט להקים בגזית את ביתו.

כל שנותיו עבד חיימקה בחשמליה בה נתן את כל נשמתו. עם השנים הצטרף בועז אלון לחשמליה ויחד היו צוות מגובש, שנתן שירות גם לחברים וגם לענפים.

חיימקה נישא למזל להם נולדה בתם סמדר.

את מותו מצא חיימקה בביתו שאהב, מהתקף לב והוא בן 50 במותו.

אבא שלי היה קודם כל חבר, היה חבר נדרש מאוד.
כשהלכנו מהבית שלנו לבית הילדים או סתם כשיצאנו לטייל במדרכות הקיבוץ, תמיד עצרו אותו חברים להתייעץ או לשאול על בעיות החשמל המקצועיות ואם סתם לדבר.
ולכל אחד אבא היה עונה עם כל תשומת הלב.
אבא היה הדמות הרגועה במשפחה. כששמע את קצב ההליכה של אמא, היה הולך אחריה ובחוש ההומור המיוחד שלו היה מחקה את קצב הליכתה המהיר והקצוב.
גם לאבא הייתה הליכה מיוחדת רק לו.
סמדר

תאריך לידה: 28/02/1924
תאריך פטירה: 24/07/2007

חיים נולד בעיירה פודול-אילואי שליד העיר יאסי ברומניה, לאביו לייב לופו שעסק במסחר בתבואה ולאימו, אתיה, שהחזיקה חנות. לחיים 3 אחיות, ואח נוסף שנפטר בילדותו.

בגיל רך התמודד עם מחלת שיתוק ילדים ויכול לה.

את לימודיו בבית הספר היסודי והתיכון למד ביאסי. שם גם הצטרף לתנועת השומר הצעיר והדריך בה,

עם פרוץ מלחמת העולם השניה. חיים נתפס ונלקח למחנה עבודה על גדות הדניסטר, בו נאלץ לעמוד בפריקה וטעינה אין-סופית של חומרים כבדים לביצורים.

בחורף 1944, עם התקרבות הצבא האדום ונסיגת הגרמנים, הצליחו חיים והיהודים המעטים שנותרו במחנה, בסיוע השלטונות הרומנים ש"הפכו את עורם", להגיע ליאסי, בה התאחד חיים עם אחיותיו מינה, הדסה ועדה.

שליחי עלייה מארץ ישראל ארגנו את הצעירים לקראת מסע העלייה רב הסכנות לארץ, מסע שעבר דרך בוקרשט, הפלגה מנמל קונסטנצה על הים השחור עד לתורכיה, נסיעה ברכבת לסוריה, לבנון ולבסוף הגעה לחיפה – למחנה עתלית. חיים צירף למסע את שתי אחיותיו עדה והדסה שהגיעו עימו לארץ. מינה הבוגרת נשארה עם הוריו ברומניה.

חיים הצטרף לשורות הפלמ"ח ובמלחמת העצמאות לחם בקיבוצו – רשפים. יצא לפעילות במפ"ם והיה חבר בהנהלת "ספרית פועלים" ובתקופה זו הכיר את אורה.

לאחר ההכרות עם שלומית, בתה של אורה, נפלה ההכרעה לחיות יחד בגזית. כאן נולד עידו הבן והאח האהוב לשלומית.

גם בגזית בלט חיים בחוכמתו ובנועם הליכותיו, ומילא תפקידים מרכזיים בועדות, כמזכיר קיבוץ, ובהקמת הספריה. חיים עבד שנים רבות כלולן, כפי שעבד ברשפים, ולאחר מכן בהנהח"ש ובפלזית. תוך כדי פעל בהנהלה של "אוהל שרה" (היום המכללה) במשך מספר שנים.

אהבותיו הגדולות היו גינתו, בה השקיע את נשמתו, ספרים, הילדים והנכדים.

עברו על חיים תקופות קשות, במיוחד בזמנים האחרונים, בהתמודדות לא פשוטה עם קשיי נשימה ותלות הולכת וגוברת בחמצן. חיים הבין את חומרת מצבו. כל הזמן, עד לרגע האחרון, נלחם במחלתו כי רצה לחיות. אבל כוחותיו אזלו בסוף והוא הלך, בשקט ובצניעות, כפי שחי תמיד.

חיים עזב את העולם בתשעה באב והוא בן 83.

הן תשמע

הן תשמע, הן תראה,
עננים על ראשינו נפתחים למרחב
ואנו נצא לטייל בשניים
בשבילים שאהבנו או בדרך אי אן
כי בכוחם של צבעים להמריא
עד לגובה, אל תבור וחרמון
אל צפת או נצרת
אל חלום מני אז
או אולי אל חדש.
כי אנחנו אנשי חלומות
כי אל עברנו לא התכחשנו
ולכן בהווה, בין סדקיו האפלוליים
מחייכים, מאירים פנינו
זה לזו ופני אהובינו להם נוריש
הליכה בנופנו
ושלל הפריחות שבושמן משכר
יותר מספרים שקראנו
יותר משירים ואוצר מטמונים
(שממילא אין לנו)
הן תראה יקירי, עוד נזכה
לימים של שלום ונחת...
ולעת עתה, יום הולדת שמח
לך ולנו.
אורה
28.2.2003

תאריך לידה: 06/11/1926
תאריך פטירה: 25/04/1974

חיה נולדה בעיר סן-פרננדו שבארגנטינה בשם ביאטריס, להוריה מנדל ואיטה. בגיל צעיר התייתמה מהוריה וגדלה בביתם של קרובי משפחה.

בשנות נעוריה הצטרפה חיה לקן של השומר הצעיר בעיר ומצאה בו מסגרת שהתאימה לתכונותיה – שקטה וצנועה. הקן הפך עבורה תחליף לבית ולמשפחה, שכה חסרו לה. במסגרת ההכשרה לעליה עברתה את שמה לחיה, ולמדה את עבודת החקלאות וגידול ירקות.

לארץ עלתה חיה יחד עם הקבוצה השומרית מהקן, "קבוצת גאולה" והגיעה יחד עם חברי הקבוצה לקיבוץ המעפיל ב – 6 בינואר 1950. שם נישאה למשה אברמוביץ ויחד הקימו את משפחתם.

לגזית הגיעה חיה בנובמבר 1950, כאן נולדו ילדיה: אדוה, עמיר וירון, והם "מפעל חייה והנצחתה", כפי שכתבה בהספדה גולדינה.

במשך שנים רבות עבדה חיה במטבח ילדים, בו הביאה לידי ביטוי את אהבתה לילדים, אחריותה ורצונה להעניק לכלל, ערך שהיה נר לרגליה. באותה מסירות התייחסה לעבודתה כאחראית על דירת הקיבוץ בתל אביב, ודאגה לנוחיותם של החברים ושלא יחסר להם דבר.

חיה נפטרה בהיותה בת 46 שנים בלבד.

תאריך לידה: 15/07/1929
תאריך פטירה: 15/07/1998

חוה נולדה בכפר קטן בארגנטינה להוריה שרה ואהרון אדלשטיין.

בילדותה התייתמה חוה מאביה ומשפחתה עברה לגור בקולוניה BERRO.

למשפחתה של חוה היתה רפת, בה היו עסוקים כל בני המשפחה. בבוקר מוקדם היתה קמה חוה ועוזרת לאמה בחליבה, ורק אחר כך הולכת לבית הספר.

בבוקר למדה חוה בבית ספר ממלכתי ואחרי הצהריים בבית ספר יהודי בשפת היידיש. חוה הגיעה בעקבות לימודיה לעיר רוסריו, בה התגוררה אצל דודה שלא היטיבה עמה.

ברוסריו גם התוודעה חוה לתנועת השומר הצעיר. קבוצתה עלתה ארצה בשנת 1950 ושהתה בהכשרה בקיבוץ גל-און.

לאחר שנת הכשרה הגיעה חוה עם כל חברי הקבוצה לגזית, כאן הכירה את פישל ואיתו הקימה משפחה.

בשנים הראשונות עבדה חוה כמטפלת תינוקות ופעוטים ובשנת 1956 יצאה ללימודי אחות בבית חולים השרון ועבדה כאחות בקיבוץ במשך שנים רבות עד שנת 1970. אז יצאה חוה לעבודת חוץ כאחות ציבורית בבית החולים העמק בעפולה.

עם השנים עלתה שרה, אמה של חוה לארץ והצטרפה אליה לגזית. זה היה עבור חוה הגשמה של חלום.

כשחזרה חוה לעבוד בקיבוץ, עבדה בספריית מוסד תבור, בקומונה, בכל-בו ובקופת בית. חוה היתה חברה בוועדות שונות כמו ועדת בריאות, ועדת חברים, ועדת הורים והיתה בין מקימי ועדת הוותיקים.

חוה חלתה במחלת הסרטן עליה התגברה, אך אחרי חמש שנים טובות שב ותקף הסרטן והפעם בחוזקה רבה. גופה הלך ונחלש ותוך מספר חודשים הוכרעה חוה. כל העת היו לצידה פישל, הילדים והנכדים.

חוה היתה בת 69 במותה.

12.7.98
אמא וסבתא יקרה:
איך נוכל להיפרד ומה נוכל לומר לך –
הרי כל המילים הרבות בעולם שמצטרפות למשפטים ארוכים ארוכים, לא יצליחו לתאר ולספר עלייך, על מי שהיית ועודנה כאן.
את היית עמוד האש שעמד בראשנו – חיברת בין כולנו, קוננת וגישרת על הריבים, רצית רק דבר אחד: לראות אותנו מאושרים ומוגנים.
שלא נדע כלום ובטח שלא נרגיש – תמיד הולכת וסוחבת איתך הילה של אור, מאופרת, מטופחת ויפה.
ואותו משפט חזק כל-כך, שגור בפיך כל הזמן:
אני מרגישה טוב והכל יהיה בסדר! ומה שלומכם אתם?!
גופך הרי לא איתנו אך נשמתך וקולך ורוחך הכה חזקה, נשארה ותישאר איתנו לנצח.
נמשיך את המסורת המשפחתית וזכרך יחיה איתנו לנצח.
סוף, סוף הגעת למנוחה שלך, המנוחה שאולי כל כך ייחלת לה. נוחי לך בשלום כי מגיע לך. תסתכלי עלינו מלמעלה ותראי אותנו גדלים, מתפתחים וממשיכים איתך הלאה.
אוהבים ומתגעגעים ועוד לא משלימים עם האבידה הכה גדולה
הנכדים והבנים.

תאריך לידה: 10/05/1928
תאריך פטירה: 24/05/1968

חדוה נולדה בעיר לודג' שבפולין, להוריה יונה ואדית, ולה שתי אחיות. שנות ילדותה עברו עליה בחיק משפחתה אך נקטעו עם עליית הנאציזם ומלחמת העולם השניה.

חדוה התייתמה מהוריה עוד בגטו לודג', ואיבדה גם את אחיותיה בימי המלחמה. היא עצמה נלקחה לאושוויץ ולאחר מכן למחנות עבודה. בתום המלחמה מצאה עצמה חדוה בודדה ובדומה לרבים מבני הנוער של שארית הפליטה, שמה פעמיה לארץ ישראל.

חדוה הגיעה לארץ מקפריסין בספטמבר 1946 והצטרפה לחברת הנוער בקיבוץ בית-זרע. לגזית הגיעה חדוה בדצמבר 1948, נישאה כאן ליהודה ריינר ובנתה איתו משפחה. מספר שנים עבדה חדוה בלול מטילות ויותר מאוחר עבדה בקומונה.

כאן נולדו ילדיה: אבנר, ענת ודגנית.

לחדוה היה קול יפה והייתה שותפה במקהלה מקובצת של קיבוצי השומר הצעיר.

לפרקים נדמה היה כי גידול המשפחה ופעילותה בקיבוץ מאחים את הקרעים ומאפשרים לה להתגבר על השנים הקשות, אך מאבק זה היה מעל לכוחותיה והיא נפטרה בהיותה בת 40 שנים בלבד.

למה כזבתם אורות רחוקים...

לזכר אמי חדוה רון

את אמי, חדוה רון, הכרתי מעט מאד. מעט מדי. זו היתה תקופה שבה החלוציות לא התירה לשאול שאלות. איש לא ניסה להבין אז מה באמת קרה שם, במחנות ובתאי הגזים. ומי ששרד את הגיהנום ועלה ארצה על גבה של אוניית מעפילים רעועה, כמו נצטווה למחוק את עברו ולהתחיל חיים חדשים של פרך ועמל. עבור אמא, שאיבדה בשואה את הוריה, אחיותיה, חבריה לספסל הלימודים, ובעצם את כל עולמה, המעבר היה חד. חד ודוקרני. בתום יום העבודה עלו הזיכרונות וצפו, והקורבן המשיך לפצוע בה פצעים חודרניים שרק הלכו והעמיקו. לשווא ניסו הרופאים למצוא מזור למחלותיה, שלא היו אלא תעתועי נפש שחזרו ושיטו בה עד שהפכה לצל אנוש. אמא שלחה יד בנפשה כשהיתה בת ארבעים. היא עשתה זאת כשהבינה שאין עוד טעם בחייה, שאין תקווה, שלעולם לא תוכל להעניק לילדיה את מה שנחסך ממנה. אם יש חטא שמלקה אותי גם היום, הוא החטא שלא שאלתי אותה. שלא ניסיתי מספיק לחדור לנבכיה, לתפוס באמת את עוצמת הבלתי נודע. אמא היתה ונשארה חידה עבורי. סוד בלתי מפוענח, וכך תהיה לנצח.

אבנר רון
עם יהודה ז"ל וענת, בתם

תאריך לידה: 12/02/1930
תאריך פטירה: 20/11/2006

דורית נולדה בארגנטינה, להוריה שמואל וקלרה, וגדלה באיזור הכפרי שיושב ע"י יהודים במימונו של הנדבן הברון משה הירש. דורית למדה בבית ספר יהודי בנוסף ללימודיה בבית הספר הכללי, ואחר למדה בבית הספר התיכון בעיר רחוקה מאוד מביתה, אליו היתה חוזרת רק בחופשים.

מרכז החיים והפעילות בכפר היו הציונות וישראל. לכן, אך טבעי היה עבור דורית להצטרף לתנועת נוער ציונית, תחילה לתנועת "דרור" של מפא"י ולאחר מכן ל"שומר הצעיר". מטרת התנועה היתה כמובן עליה לארץ ישראל, והגשמה בקיבוץ.
אחותה והוריה עלו לקיבוץ רמת השופט ואילו דורית עלתה עם חבריה לתנועה, כ"השלמה" לקיבוץ גזית. כאן הכירה את בצלאל ונישאה לו, וכאן נולדו הילדים: אסנת, דרורה ונמרוד.

בראשית דרכה בקיבוץ עבדה דורית בחינוך, עד שעברה ניתוח בעמוד השדרה ולא היתה מסוגלת לעבודה פיזית. הניתוח הותיר אותה מוגבלת מבחינה גופנית. אולם, גם אז לא ויתרה על העבודה ועברה לעבוד בהנהלת החשבונות, בה עבדה שנים רבות ופוריות, עד שנת 2005, עד שגופה לא עמד יותר בעומס.

בצלאל טיפל בה כל ימי חוליה במסירות רבה, וכשנפטר, תמכו בה הילדים וקבוצת חברים מהקיבוץ.

דורית נפטרה והיא בת 76.

אמא

בחודשים האחרונים לחייך שאלת אותי לא אחת האם אני אמא שלך. ואני, שקשה היה לי לוותר על מקומי מזה שנים, אמרתי לך את האמת.

אך אין זה משנה, כי בינינו נשארה הליבה, המהות. מהות של אם ובת. גם אם באופן מוזר, מזמנים החיים מצבים בהם לא ברור מי נושאת באיזה תפקיד, קראתי לך אמא והיית לי כבת.

פשוטת העם ממעמד האצולה, כך היית.

הסתפקת במועט.

כל עוד השעון מארגנטינה מראה את השעה המדויקת, לא הבנת למה צריך להחליפו, אפילו אם מניין שנותיו עלה על 25 שנה. וכך לגבי עולם החומר כולו.

ערנותך לעולם הרוח היתה עצומה. ערב, ערב, היית מקריאה מאמרים לאבא. מאמרים של שועי עולם, של אידיאולוגים של התנועה הקיבוצית ותנועת השומר הצעיר, ותמיד קראת גם ספרות יפה.

לאט, בדרכך, ורק מותך בא לך פתאום, בסערה וגאל אותך מיסורייך.

אצילותך באה לך מאישיותך פנימה. לא צריכה היתה לאישרור חיצוני כמו מספר אפסים בחשבון הבנק, מותג או כל סמל אחר.

נשאת את מעמדך כאצילה מבטן אימך וכמוה היית.

מעולם לא שנאת, לא התלהמת, לא לגופו של אדם ולא לגופו של עניין.

הייתה בך רוח של תבונה לעיקר, לאמת.

חלית במחלה איומה, נפלת וקמת וגם סבלת. את יסורייך חלקת בעיקר עם אבא, בתוך הבועה שבניתם סביבכם. לא הראית כאבך לעולם.

ורק בסוף, כשאבדו לך המלים – זעקת זעקות כמו שלא שמעתיך מעולם. כשנעלמו המלים, בינות לתאי המוח שבגדו, נשארה לך מאוצר המלים העצום, מלה אחת בלבד: כן! יכולת לבחור כל מלה אחרת – אך לא. ואותה אמרת וחזרת ואמרת כמענה לכל שאלה שנשאלת.

גם אם העולם כולו, מתנהל היום על פי קודים אחרים, למדתי ממך, מבלי שתנסי ללמדני, רק מעצם היותך – להבדיל בין עיקר לתפל. למדתי מה חשוב באמת. את נר לרגלי, אני אוהבת אותך

אוסנת

סבתא

אני מצטערת שלא באתי והייתי איתך. סבתא, תאמיני לי שלא יכולתי לראות את הרגעים בהם את עולה לאט לאט למעלה, לסבא ואבא ומצטרפת לעולם שם למעלה...

סבתא, אני בטחה שאת עושה שם חיים עם סבא ואבא...

סבתא למה הלכת לי, לעינה, לסתיו, להדר והכי חשוב לאמא...

קשה לי לראות ולשמוע את כל הדברים הנוראים שבשבילי יום אחרי יום קורים... אבא, אחרי זה סבא והנה בסוף את
מה קורה לנו סבתא?...

נכדתך נוגה

תאריך לידה: 27/05/1920
תאריך פטירה: 19/04/2008

דוד אלטמן נולד בגליציה ב – 1920. בהיותו בן 9 הצטרף לתנועת השומר הצעיר והיה פעיל מאוד בחיי התנועה.

ב-1939 הגיעו לעירו הרוסים שביקשו לקחת איתם לרוסיה מספר בחורים. דוד ועוד 5 מחבריו התנדבו ונסעו לרוסיה. שם עבדו במפעל פחות משנה, כשלפתע הואשמו כמי שפועלים נגד המשטר הרוסי. לאחר חצי שנה של לחצים נפשיים ופיזיים – הם הודו, ללא רצונם וקיבלו 5 שנות מאסר בסיביר, תחת שלטונו של סטלין.

בשנת 1946, כאשר השתחרר דוד מסיביר – נסע חזרה לפולין אך לא מצא זכר לביתו ומשפחתו. משם נסע לגרמניה והתחבר לקבוצת צעירים שהיתה שייכת לקיבוץ. הם נסעו יחד לצרפת וניסו לעלות לישראל.

דוד עלה על האוניה "אקסודוס" ועבר עם כל ניצולי השואה שהיו עליה, את התלאות והגירוש מחופי הארץ. לאחר שהאוניה חזרה לאירופה, שהה שנה בגרמניה ובשנת 1948 עלה דוד ארצה ועבר את מלחמת השחרור בקיבוץ מענית.

משם עבר לקיבוץ גלאון, בו הכיר את חברי גזית מארגנטינה, איתם עבר דוד לגזית. את חיה אשתו הכיר כשהיה בפלוגת עבודה שנשלחה לקיבוץ רמת השופט.

בשנת 1954 התחתן דוד עם חיה ונולדו להם שלושת הבנים – צביקה, תמיר ורונן.

דוד הקים את הנגריה בגזית ועבד בה באהבה ומסירות עד גיל 85.

דוד היה אספן בולים כתחביב, שאין רבים כמוהו בארץ. הוא אסף בולים בהתעניינות וקפדנות במשך כל חיו והשאיר אחריו אוסף גדול ומפואר.

אנחנו נפרדים מדוד אלטמן, שהיה כל שנותיו בקיבוץ אדם מסור וראה בעבודה ערך עליון.

בן 88 היה במותו.

בשם המשפחה: אני מבקשת לומר כמה מלים בשם המשפחה על אבא-סבא דוד שלנו. איש קטן עם נשמה גדולה, אדם עם ערכים ואידאולוגיה שבזכותו כולנו מאוד גאים להשתייך לשבט אלטמן המצומצם.

אבא-סבא דוד, למרות ועל אף שעבר תלאות והצליח לשרוד, היחיד מבין משפחתו הענפה, מעולם לא נטר טינה – לא לרוסים, לא לגרמנים, לא לפולנים ולא לאיש, ההיפך! דוד דגל באהבת האדם ובחר מתוך מודעות שלמה שהנקמה שלו בחיים, שהתאכזרו אליו כנער או כבחור צעיר, הנקמה תהיה הקמת משפחה והישרדות גאה! להיות שותף בהקמת קבוץ, הקמת מדינה ובעיקר בניית משפחה.

למעשה דוד לא היה איש של מלים גבוהות אלא איש של מעשים. החריצות, ההתמדה, העזרה לזולת, אלה הם חלק מהערכים המובהקים שהעביר לכולנו כמורשת גנטית.

עבורנו דוד היה האבא-סבא הכי משכיל ועם הידע הכללי הרחב ביותר שניתן לדמיין. מעולם לא פענחנו את התעלומה הכיצד לבוגר 7 שנות לימוד יש היכולת לדבר 5 שפות ולהתמצא במה שנעשה בעולם מחד-גיסא, ומאידך בכדורגל המקומי. ומי שלא שמע את דוד מדבר על הבול הפשוט ביותר כעל ספר שמכיל בתוכו עומק וחשיבה, לא מדמיין מה זה אספן בולים עם נשמה כמו דוד.

אני מתנצלת בשם כולנו, אבא-סבא דוד, שלא הצלחנו להדבק באהבה הגדולה שלך לענין.

סבא דוד בשביל הנכדים זה גם חווית התספורת בחצר הבית, גם ביקורים בנגריה והנאה מבית בובות ורהיטים ומה לא, שבנה עבורנו לשימוש.

סבא דוד זה כבוד למורשת העם והקפדה על ביקור בפולין, כתלמידים, בהרגשת שליחות.

סבא דוד זה יותר מהכל צניעות ועדינות ושלוה.

יהי זכרו ברוך
סמדר אלטמן

תאריך לידה: 10/05/1928
תאריך פטירה: 26/03/2006

דבורה נולדה בשם דוריתה, בתם הצעירה של יעקב ופרלה, בעיר ברסליטובסק (בריס) שבפולין.

משפחתה היגרה לארגנטינה מפולין כשהיתה בת 9 חודשים לעיר מנדוסה.

בגיל 17 זכתה במלגת הצטיינות ויצאה ללימודי רוקחות באוניברסיטה בעיר קורדובה. במהלך לימודיה פגשה שליח של תנועת "השומר הצעיר" מישראל ובזכותו הצטרפה לתנועת הנוער של מפ"ם בגיל 19. הוריה לא ידעו על כך, אך לקראת העליה לארץ סיפרה להם וקיבלה את ברכתו של אביה לעליה. אמה ביקשה שתסיים קודם לכן את לימודיה, ואכן עלתה דבורה לארץ לאחר סיום התואר, עם קבוצת סטודנטים שסיימו את לימודיהם כמותה, במסגרת גרעין של המפלגה.

דבורה הגיעה תחילה לקיבוץ רמת השופט בשנת 1951 ומשם לגזית. כאן הכירה את שאול ונישאה לו. נולדו להם 3 ילדים: דליה, יוחאי ותרצה.

בראשית דרכה בקיבוץ עבדה דבורה בגן הירק ושנים ארוכות בחינוך, עד שחשה כי היא זקוקה לסיפוק מקצועי והצליחה לחזור ולעבוד במקצועה – רוקחת, בבית החולים בעפולה.

עם יציאתה לפנסיה עבדה בקומונת ילדים.

בחג החמישים לקיבוץ השתתפה ורקדה, אך בערבו של אותו יום, חשה ברע ונלקחה לבית החולים, שם אובחנה מחלת הסרטן.

דבורה התמודדה עם מחלתה שנתיים וחצי, מאבק עיקש ואמיץ, עד אשר המחלה הכריעה אותה.

בת 75 היתה במותה.

לאמא
דברים שכתבו ילדיה של דבורה ליום ה-30 למותה:
כמעט 75 שנה היו מניין שנותיה של אמא, טרם הלכה לעולמה.
כמעט 75 שנה אמא הספיקה לחיות ולהיות איתנו טרם עזבה.
זהו פרק זמן לא מבוטל, תקופה.
תקופה שבה העולם שינה דמותו מספר פעמים, פשט ולבש צורה.
וכך גם אמא, מילדה שמחה ועולצת בארגנטינה, הפכה לנערה צעירה וחולמת, לחלוצה מגשימה, לאשת איש מסורה ולאמא אוהבת לנו הילדים, לבסוף גם לסבתא מלווה ודואגת לנכדים.
ולמרות שבכל פרידה יש עצב, יש לנו גם את הידיעה, שאמא הספיקה לחיות חיים מלאים. לעבור מארץ אחת לשניה, להיות חלק ושותפה ליצירת דרך חיים אחרת, שונה, שיתופית, שבה הכלל והקבוצה והערבות ההדדית היו הנדבך – התשתית. שותפה בניסיון ליצור עולם אחר, עולם טוב יותר.
אמא הקימה עם אבא בית ומשפחה וליוותה אותנו מאז ילדותנו במסירות, באהבה ובראייה מפוקחת על החיים והסביבה וטבע האדם והקבוצה.
היום, מתוך דפדוף באלבומים והזיכרונות שלנו הילדים, ניתן לראות את אותה רעות ושותפות ארוכת השנים שהייתה לאמא ואבא.
את אותן נגיעות וחוויות משותפות שחלקו יחד במהלך חיים מלאים, חוויות של טיול בעולם הגדול, טיולים בארץ, ליווי ילדים לצבא, לאוניברסיטה, חתונה, לידת נכדה ראשונה ועוד ועוד.
לא נותר לנו אלא להודות על כל מה שהספקתם יחד, ועל כך שעד הרגע האחרון נשארת בשבילנו אמא דואגת ומלווה, שואלת, מתעניינת, מקשיבה ומביעה דעה.
את חסרה לכולנו,

מתגעגעים מאוד,
המשפחה

תאריך לידה: 11/07/1930
תאריך פטירה: 10/10/2010

דבורה נולדה בבואנוס איירס – ארגנטינה בשנת 1930 להוריה אשר ורחל גרוקופ, שהיגרו מביאליסטוק שבפולין ב-1928.

היותה בת שמונה שנים, שלחה אמה יד בנפשה, טראומה, שליוותה את דבורה כל ימי חייה. שנים מעטות לאחר מכן נישא אביה לקאטה, שגידלה אותה ואת אחיה באהבה רבה.

אביה של דבורה היה אדם אמיד, שמילא תפקידים מרכזיים בקהילה היהודית בבואנוס איירס, והיה ממייסדיה של רשת החינוך היהודי "שלום עליכם".

בהיותה בת 16 הצטרפה דבורה לתנועת "השומר הצעיר" ובמשך שש שנים הייתה פעילה כחניכה וכמדריכה.

בת תשע-עשרה נשלחה ע"י התנועה למכון למדריכי חו"ל בירושלים. מכתבים ששלחה למשפחתה ולחבריה מהארץ באותה תקופה, שימשו מאוחר יותר גרעין לספרה "נערה פוליטית" שיצא לאור בשנת 2002.

באביב 1952 עלתה דבורה לארץ. באותה שנה נישאה לגבריאל שכנר ומאז ועד למותה הייתה חברה בקיבוץ גזית.

בשנים הראשונות עבדה כטרקטוריסטית בפלחה, עד שנולד בנה הבכור, דני. דבורה מילאה בקיבוץ תפקידים רבים. היא הייתה מזכירת קיבוץ, רכזת תרבות, ועורכת עלון.

בשנת 1959 נבחרו היא וגבריאל להדריך את גרעין ההשלמה הישראלי, גרעין "שגיב, והשניים תרמו רבות ליציבותו של הגרעין ולקליטתו המוצלחת.

בשנת 1960 יצאה דבורה ללמוד בסמינר "אורנים", ועם סיום הלימודים הפכה מורה להיסטוריה במוסד החינוכי, ולמשפחת שכנר נולד בן נוסף, ניתאי.

בשנת 1970 סיימה דבורה את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה באוניברסיטת ת"א בהצטיינות יתרה, ופרופ' יעבץ המליץ שתמשיך במסלול הישיר לדוקטורט. אולם דבורה חשה מחויבות לחזור לקיבוץ ולעסוק בחינוך ובהוראה, וכן רצתה להישאר קרובה לילדיה הצעירים.

במשך שנים ארוכות עבדה במוסד החינוכי "תבור" בהוראת היסטוריה, פילוסופיה ואזרחות, ושימשה כמחנכת בכיתות הגבוהות.

כשפרשה דבורה מההוראה, התחילה לעבוד כאחת הפועלות במפעל "פלזית", מתוך שהיא מייחסת ערך רב לעבודת הכפיים. ליד המכונה כתבה את ספריה הראשונים: "אוויטה – ביוגרפיה של אווה פרון", בהוצאת הקיבוץ המאוחד – 1994 , ו"נערה פוליטית" – בהוצאת הקיבוץ המאוחד – 2002 , ספר שעורר עניין רב אצל חניכי תנועות הנוער החלוציות בארץ ובחו"ל, ואף זכה לתרגום לספרדית.

בשנת 1992 נהרג ניתאי בתאונת דרכים, ושבע שנים מאוחר יותר הלך גבריאל לעולמו. זמן קצר לאחר מכן נתגלה סרטן בגופה של דבורה, אך היא לא נכנעה ולא עצרה. את הספר "מחכים ללנק", הפרוייקט הגדול של השנים האחרונות, הוציאה דבורה כמגשימה את צוואתו של גבריאל. הספר הוא יומן, שכתב יהושע שכנר, אביו של גבריאל, מתוך הבור בו הסתתרו בעשרת החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. מאות דפיו של היומן תורגמו במבצע מיוחד מאידיש, ובעריכתה של דבורה, שהוסיפה גם רקע היסטורי רחב, יצא הספר בהוצאת "יד ושם" בשנת 2009 .

דבורה זכתה להיות סבתא לשני בניהם של דני וברברה, בן וטל, להם גם הקדישה את הספר.

עשר שנים נאבקה דבורה במחלת הסרטן, עד שנכנעה. יהי זכרה ברוך!

דברים שכתב לזכרה של דבורה, יוסף פורת

חסרונה של דבורה מורגש על כל צעד ושעל: בנועם הליכותיה, בחן הכובש שלה, בשיחתה המחכימה. דבורה ניחנה ברוב המעלות, אותן ביקשה למצוא באדם החדש, אותה פנטזיה שלשווא חיפשה בבואה לראשונה לארץ: רעות, לויאליות, מודעות פוליטית, נכונות להטות שכם, רוחב אופקים, התעניינות בתרבות ואמנות, פילוסופיה, היסטוריה, אדם ערכי, המזדהה עם הקיבוץ והתנועה.

ברוכת כישרונות, כל כך נגישה ומיוחדת הייתה עד הרגע האחרון. כאשר ביקשה להיפרד מחבריה לדרך אמרה-לחשה מילה אחרונה לכל אחד, עצה אחרונה, חזקה בתוך חולשתה התהומית. היא יצאה לדרכה האחרונה – בדרכה שלה, ואנחנו נותרנו הלומים וכואבים.

דבורה הייתה אישה מאוד מיוחדת. היא הייתה חברה של כולם, וכולם חשו שהם חברים שלה. כולם אהבו את דבורה. כל פנייה אליה נענתה מיד, מוכנה להדפיס, לכתוב, לערוך חוברת זיכרון, להקשיב, לקיים פטפוטים ספרותיים, לרכל, כאילו כל עתותיה בידיה, והפנייה נופלת בדיוק בזמן הנכון. כולם הרגישו אתה בנוח, חופשיים לדבר אפילו על נושאים אישיים ביותר. ראו בה כתובת טבעית, יועצת זמינה וידידותית. מצבור שלם של הבנה וחמלה עמד לרשות הרבים. היא לא ידעה ליאות. להט הכתיבה והעשייה בער בעצמותיה, ואיש לא שמע ממנה מחאה או צעקה. הכל בשקט. בקול שקט, אך חודרני.

דבורה נלחמה בעוז ובעיקשות נגד האויב המר שהתגנב לגופה והתחיל בכרסום איטי, ממושך ולא פחות עיקש. גאוותה הפנימית סירבה להשלים עם רעיון התבוסה כאופציה. בהשראת הסרט "החותם השביעי" של אנגמר ברגמן היא דימתה לעצמה שבדומה לגיבור הסרט, היא משחקת אשקוקי (שח) עם המוות. קינן בה הביטחון שבכוח הרצון והאופטימיות יעלה בידה לגבור על האויב, כי הלא זה טבעו של כל משחק: אפשר לנצח. דבורה לא פחדה מהמוות. היא פחדה שלא תספיק, וכל עוד נשמה באפה המשיכה לעבוד ולשחק, עד שקיבלה את ה"מט" הגורלי, שהכריע אותה סופית.

דבורה לא החזיקה בשום תואר רשמי. לא הייתה דוקטור ולא פרופסור, אבל הדריכה דוקטורנטים והתרועעה עם פרופסורים כשווה בין שווים, כנסיכה בין נסיכים. בנעוריה נלחמה נגד הכינוי "נסיכה", כי הוא נשמע לה תואר של אצולה, והלא היא רצתה להיות פרולטרית. והנה, היא נהייתה פרולטרית-חלוצה והתקבלה בכל הכבוד בקרב האצולה האינטלקטואלית בארץ, בשל מעמדה כאישה עשירה ברוח ודעה עצמאית מוערכת, כיהלום יקר.

העבודה המונומנטלית על "לנק" (תחום חדש עבורה), הזניקה אותה לפסגות רמות של הכרה, פרסום ופרגון, בארץ ובחו"ל. בימים ההם, הכל-כך נוחים לביטוי אופוריה והערצה עצמית, היא הסתפקה בשמחה מאופקת והבעת סיפוק על כי המלאכה הושלמה בהצלחה. שום גינונים של גדולה או התנשאות. חטא היוהרה לא דבק בה גם פעם. ענווה כתמיד. עבודתה הראשונה של דבורה בתחום החקר ההיסטורי התמקדה במלחמת האזרחים בספרד. נערה פוליטית, שהפכה לאישה פוליטית, ביקשה לבסס מדעית את הרטט האמוציונאלי שנלווה לתמיכה ברפובליקנים אי-שם בשנות הילדות הרחוקות.

שנים רבות השקיעה דבורה גם בחקר תופעת ה"סנה'איזם". הפרק הראשון של המחקר, "עם חזן בבוקר", עבר מיד ליד, הזכיר נשכחות ועורר ציפיות שלא התממשו. מלאכת הוצאת הספר נתקעה כבפני מחסום סמוי.

אסונות גדולים פקדו את חייה של דבורה: מותו הטרגי של ניתאי ואובדן גבריאל. מבט לאחור מוביל למסקנה שדבורה הייתה שחקנית מעולה: בהתנהגותה החברתית הגלויה, היא העלימה מכל עין רואה את הנטל הכבד שרבץ עליה. ביתה היה מבצרה, ותעצומות נפש בלתי נדלות זרמו בגופה הקטן. כבר בגיל 8, אחרי התאבדות אמה, היא קבעה לעצמה עיקרון ברזל: עלי לא ירחמו! וזה היה כנראה שורש עוצמתה.

תאריך לידה: 02/05/1926
תאריך פטירה: 28/11/2003

דב נולד בבולקוביסק- פולין (בלארוס). בשנות חייו הראשונות גדל ברוז'נוי לשם עברה משפחתו.

ערב פרוץ מלחמת העולם השניה הצליחה המשפחה לעבור לארגנטינה, במסגרת תוכניתו של הברון הירש. הם הצטרפו למשפחות יהודיות שהקימו את המושבה החקלאית מונטיפיורי במחוז סנטה פה בצפון ארגנטינה.

אחותו הבכורה ומשפחתה לא הצליחו לצאת מפולין. כל חייו חיפש דב וקיווה שאולי ימצא לפחות את בת אחותו.

בגיל צעיר נאלץ לעזוב את לימודיו ולקחת חלק בפרנסת המשפחה. בוקר בוקר עלה על סוסו ורכב לשדות לטפל בעדר הבקר או לחרוש את השדות עם סוסיו. לצד עבודתו היה פעיל בתחום התרבות, אהב לרקוד והיה אחראי על הקרנת סרטים במרכז היהודי שהקימו במושבה.

לאחר המלחמה עשה חשבון נפש והחליט לעזוב את הדת.

הוא הצטרף לשומר הצעיר, הקים קן של התנועה במושבה ולקח חלק בהדרכה. ב‑ 1950 עלה ארצה במסגרת התנועה והגיע להכשרה בקיבוץ המעפיל. לאחר ההכשרה עבר לגזית ונקלט בקלות.

הוא היטיב לתקשר עם אנשים ויצר קשרים חברתיים במהירות. בגזית עבד תחילה בלול, במספוא וברפת, שם הוא מצא את אהובתו גליה, נשא אותה לאשה והקים משפחה.

כשהקבוץ חיפש תעשיה יצא דב עם פלוגת עבודה למפעל גמל בשריד אך היה לו קשה והוא התגעגע לאדמה ולשדות. לבסוף חזר לחקלאות, השתלב בצוות המטעים, ושזר את העבודה וטיפוח השקדים כחלק מרכזי מחייו כמעט עד קיצם.

בד בבד עם העבודה קיבל על עצמו תפקידים שונים בקיבוץ. היה אקונום, ריכז את ועדת תכנון והיה חבר מזכירות. דב שם דגש על שילוב הפן החברתי בחיי הקיבוץ. הוא ריכז את ועדת חברה, שימש כבורר בין זוגות שנפרדו, וכשהתגייסו הבנים הראשונים הקים ועדה לטיפול בחיילים. דב הדריך קבוצת נערים שעלו לארץ ללא הוריהם ונקלטו בקיבוץ, והכניס את העובדת הסוציאלית הראשונה לגזית.

ביתם הקיבוצי של דב וגליה, שבו גדלו ארנון, יורם ואיתי, היה תמיד פתוח. הם הזמינו אנשים צעירים לבוא לביתם והיו להם משפחה מאמצת. כשנולדו הנכדים: תמנע, נמרוד,ליאור, יפתח, עילם ונעה, היה גאה ומאושר. את נכדיו רוני וגלעד לא זכה להכיר. דב עזר לשני אחיו ומשפחותיהם להיקלט בארץ. עם מותם של אחיו, בגיל צעיר יחסית, ראה עצמו כחוט המקשר בין כל חלקי המשפחה.

שנים רבות סבל דב ממחלת לב ואף עבר שני ניתוחים, אך תמיד שאף לחזור למטעים. דב נהג לומר ש"התרופה הטובה ביותר היא העבודה בשקדים", שם גם רצה לסיים את חייו. בראיון שנתן בשנותיו האחרונות סיכם: "אלו החיים שרציתי, הגשמתי את עצמי".

דב נפטר בגיל 77

תאריך לידה: 30/10/1960
תאריך פטירה: 09/06/1982

גרג נולד להוריו פטרישה ואדוארד, בקליפורניה שבארצות-הברית. גרג היה הבן הבכור במשפחה שלה שלושה בנים. ילדותו עברה עליו בבית חם ואוהב. את לימודיו התיכוניים השלים בעיר הולדתו.

הוא אהב ספורט, בעיקר שחיה, ולתחביבו זה הקדיש הרבה זמן ומרץ.

כנער לא היה בעל השקפות ציוניות, אך באוקטובר 1979 נשתנה מהלך חייו, כאשר הצטרף לקבוצה שיצאה במסגרת מבצע של הסוכנות היהודית לביקור בארץ. קבוצתו התנדבה לעבוד בקיבוץ והוא נשלח לקיבוץ גזית. שישה חודשים שהה בגזית ובמהלכם יצר קשר חם וקרוב עם חברים שונים. בתקופה זו השתנתה השקפת עולמו, ובמקום לשוב לארה"ב ללימודים, בחר לחזור לגזית ולארץ. ואכן, כעבור חודשים ספורים ובלי כל הודעה מוקדמת, חזר והופיע יום אחד בקיבוץ.

בינתיים שינה את מעמדו החוקי, נרשם כעולה ואומץ על-ידי משפחת אורן (נורית וויקטור). גרג התחבב על הכל, על משפחתו המאמצת ועל חבריו. הוא אהב את הבריות - בעיקר כרוך היה אחרי ילדים והם השיבו לו אהבה. הוא אהב את חיי הקיבוץ ואת החברים שאיתם עבד ובילה.

כשעמד גרג לפני גיוס, נאמר לו כי לא יוכל לשרת ביחידה קרבית, עקב ליקויים בריאותיים, אך גרג לא ויתר ובאוגוסט 1981 התגייס לצה"ל במסגרת גרעין נח"ל של עולים חדשים, לגדוד 50, והוצב כמאגיסט.

שבוע לפני פרוץ מלחמת לבנון, קיבל אישור ממפקדיו לצאת לביקור משפחתי בארצות-הברית, אולם הביקור לא יצא אל הפועל. פרצה מלחמת שלום הגליל וגרג עלה עם יחידתו לחזית בלבנון.

ביום כ' בסיוון תשמ"ב (9.6.1982) לחם בגיזרה המרכזית, ליד עין-זחלתא. מארב סורי, שהיה מבוצר בעמדות, פתח באש ופגע בטנק. גרג, יחד עם המ"פ והחובש, חשו לחלץ את החיילים שנלכדו בטנק הבוער, אך הסורים המשיכו להמטיר אש גם עליהם והם נפגעו.

גרג נהרג והוא בן 20.

מכתב שכתבה חן, אמו של גרג

אני רוצה לספר לכם על גדעון כשהוא היה בארצות הברית. אני רוצה לספר לכם איזה יהודי הוא היה.

אני יהודיה אבל אבא שלו לא היה יהודי. במשפחתנו חגגנו את חג המולד הנוצרי.

כשגדעון היה בן חמש היה לו חבר יהודי בשם דוד. יום אחד גדעון שאל אותי: אמא, האם אני יהודי? כן, אמרתי לו. אז הוא אמר שהוא רוצה לחגוג את חג חנוכה. כמובן שהסכמתי ומאז חגגנו את שני החגים בבית.

כשהוא היה בן שלוש-עשרה, גדעון ואבא שלו נסעו לקליפורניה וגרו שם שנה אחת. גם ההורים שלי חיים בקליפורניה הוא אהב אותם מאוד ואני חושבת שהקשר בין גדעון והורי השפיע עליו. כשהוא חזר הביתה הוא אמר שהוא רוצה לעשות בר-מצווה. הייתי מאוד שמחה ואמרתי לו שיצטרך ללמוד בבית ספר עברית במשך שנתיים לקראת בר המצווה. הוא הסכים ואהב את הלימודים. הוא היה תלמיד חרוץ ובאמת אחרי שנתיים הוא עשה בר-מצווה.

הוא התעניין ביהדות והתחיל ללכת עם מגן דוד. הוא גם לימד בגן בבית הכנסת ואנשי המקום זוכרים את גידי ככה: נער גבוה, יפיפה מחייך, ואיך כל הילדים רדפו אחריו. זה היה מראה ממש יפה, גדעון הגדול והילדים הקטנים.

אחרי שהוא גמר את בית הספר החליט לא ללכת ישר לאוניברסיטה אלא לבוא לארץ ולהיות בקיבוץ. כמו שאתם יודעים, הוא בא לקיבוץ גזית. וכמו שאתם יודעים הוא התאהב בקיבוץ, בארץ ובחיים שלו פה. כשהוא היה יחד איתכם הוא היה מאושר.
כולכם יודעים את המשך הסיפור. אתם יודעים יותר טוב ממני על חייו פה בקיבוץ. אני יודעת שהוא היה איש יהודי נהדר. הוא אהב את הארץ יותר משהיה יכול להגיד ואני מאוד מאוד גאה בו.

אני יודעת שכל מי שהכיר אותו יזכור אותו לעולם.

תאריך לידה: 25/04/1927
תאריך פטירה: 08/03/1999

גבריאל נולד בעיר טלוסטה אשר באוקראינה המערבית, בן יחיד להוריו נחמה ויהושע.

בן 12 ההתייתם מאימו וגדל בבית אביו, שעסק במסחר והיה ציוני פעיל בתנועת "גורדוניה".

עוד בילדותו המוקדמת למד גבריאל את השפה העברית המתחדשת בגן הילדים ובבית הספר, וזו סייעה להתערותו והקלה על קליטתו המהירה בארץ לאחר המלחמה.

כשפרצה מלחמת העולם שרד גבריאל עם אביו את תקופת האקציות והגטו בעיירה הקרובה הינקוביצ'ה. הם ניצלו ע"י איכר פולני פשוט, שהחביא 14 יהודים במערה שבחלקת שדהו, במשך עשרת החודשים האחרונים של המלחמה. האיכר יחד עם אישתו ובנו, נוצרים מאמינים ורחמניים, דאגו לצרכיהם במידת האפשר. במארס 1944 שוחררה העיירה על ידי הצבא האדום, וגבריאל בן-17 התגייס לצבא האדום ביחידת צלפים.

עם סוף המלחמה נדד עם אביו על פני אירופה בנתיבי "הבריחה" עד שהגיעו לדרום איטליה. גבריאל סירב לבקשת אביו להגר עמו לארצות הברית. בעיר ברינדיסי הם נפרדו. שם מצא חברים בגילו ולפי טעמו והצטרף לאחת הקבוצות של "השומר הצעיר". איתם עלה לארץ באוניית המעפילים "ווג'ווד", שהגיעה לחיפה ב-26 ביוני, 1946ערב "השבת השחורה". לאחר חודש מעצר במחנה עתלית, הצטרף עם חבריו לחברת הנוער בקיבוץ בית-זרע.

במלחמת העצמאות נלחם בגדוד "ברק" של חטיבת גולני. השתתף בקרבות ביחי-עם, בעמק הירדן, בגשר, מגידו וכן בגליל התחתון.

בתום מלחמת העצמאות הגיע גבריאל עם גרעין "ניצן" להשלים את קיבוץ גזית שהיה בהתארגנות למעבר מחדרה להתיישבות בטירה, כמקום היאחזות לקראת בנייתו של יישוב הקבע.

ב-1952 נישא לדבורה לבית גרוקופ, ונולדו שני הבנים, דניאל ב- 1954 וניתאי ב-1959. באותה שנה היה מדריך של גרעין "שגיב", שבא להשלים את גזית.

גבריאל היה דמות מרכזית בקיבוץ ושימש בתפקידים רבי אחריות כמזכיר ומרכז משק. שנים רבות ריכז את ענף השלחין. למד מזרחנות והיה פעיל במחלקה הערבית של מפ"ם, במסגרתה יזם את הוצאת העיתון "על המרסאד". התחום האידאי עניין אותו מאוד. כתב מאמרים רבים בעיתוני התנועה; הוא ריכז חוג רעיוני בקיבוץ והיה חבר פעיל ב"חוג אורנים".

בשנותיו האחרונות מצא סיפוק ועניין בתחום חדש – מיחשוב ותכנות, בו עסק כמנהל מערכת המחשב בקיבוץ.

באביב 1992 נספה הבן ניתאי, שהיה חבר קיבוץ אליפז, בתאונת דרכים.

גבריאל נפטר לאחר אירוע מוחי, והוא בן 72.

כמה אור

"כמה אור" – אמר לעצמו בעברית הנער גבריאל.

עומד היה על הסיפונה של ה"וודג'ווד", לבדו, בין 1257 הניצולים שראו את הכרמל מנגד ולא יכלו לבוא אליו, משום שארבע משחתות בריטיות עצרו בעדם. יום קיץ בהיר וחם היה ה-26 ביוני 1946, "השבת השחורה".

כך הוא זכר את עצמו גבריאל שכנר, בן ה-19 ברגע הולדתו מחדש . עוצם עיניים ורואה עת עצמו לא מהגר כי אם עולה; לא פליט, כי אם חלוץ; לא קורבן אלא אדם לוחם.

האור והחום של ארץ ישראל המיסו (כך חשב) את זכרון האופל שנשא, את זכר הפחד וההריגה בעירו טלוסטה וסביבותיה, את רישומם של עשרת החודשים בהם הסתתר בבונקר תת-קרקעי.

גבריאל נכבש על ידי הארץ. קלט אותה בטבעיות: את נופיה, את אנשיה, את שפתה, תרבותה. הוא אימץ את הפרוגרמה הציונית סוציאליסטית ונפעם מאורח חייו של הקיבוץ. אהב את עבודות השדה הן בפירוש "גורדון" והן בפירוש "בורוכוב".
"גורדון" והן בפירוש "בורוכוב".

עוד בשנת 1981 היה כותב כך:

"יש לגבש שוב מחנה של חלוצים, שייתן דוגמה באורח חייו ומתוך הכרה ימלא את כל החללים שנוצרו בחברה הישראלית (כמו למשל, במקצועות שהתרוקנו מיהודים: חקלאות, בניין, ועוד'). מחנה כזה יוכל לרכוש את אמון העם, רק על ידי דוגמה של הגשמה אישית. הדרך השנייה: חינוך הנוער. שחייה נגד הזרם קשה אך אפשרית." (חותם, 4.9.81)

עם חבריו פעל גבריאל בכל משימות הזמן: המאבק, הלחימה, ההגנה, ההתיישבות, הקיבוץ. כל הפרקים של הסיפְר המכונן של טרם מדינה ושל שנותיה הראשונות. ואף אם מדי פעם חזר הפרק האפל לתודעתו, אמנם חזר אך לא גבר עליו. האור הרב שהספיק לצבור הוא ששמר על נפשו. כמה אור.

ביתר שנותיו השקיע עצמו בבניית המשפחה והקיבוץ – קיבוץ גזית בגליל התחתון - ביתו ומבצרו עד יום מותו.

כך הספידה אותו מיכל קריספין, בת גרעין ההשלמה של ילידי הארץ:

יותר צבר מהצברים, ש"שיר הרעות" היה מעין מוטו בחייו. כמעין חולייה מחברת בין מורשת הפלמ"ח לבין יסוד הרעות שבחיי הקיבוץ. אמנם מצד אחד – אינדיווידואליסט, המסתגר בְד' אמותיו, ומגן בעקביות על פינתו. אך מצד שני, כמעט פרדוקס, מאוד איש רעים להתרועע. נאמן למכנסי החאקי, שכבר מזמן יצאו מהאופנה, שהיוו כעין אמירה ערכית, כמעט מפגינה, מתגעגעת לערכים של ארץ=ישראל היפה, לעבודת האדמה, לחיים ללא ניצול הזולת, לסולידריות ולרעות. שראה בקיבוץ את גולת הכותרת של החברה – לא דרוויניסטית, לא קפיטליסטית – ומאוד אנושית.

ב-8 במרס 1952 החלפנו מבט ראשון. ב-8 במרס 1999 נעצמו עיניו של גבריאל. בין שני אביבים אלה זרמו חיינו המלאים, שיחד עם הצער והכאב היו טובים, מלאי עניין ומשמעות. ומימוש עצמי טוטאלי.

אלה חייו של האיש שהותיר סימן. איש שאהב אהבה עזה אותי, את שני בנינו. ונאהב. רֶעַ קרובלחבריו, נאמן לקיבוץ - המקום והדרך.

דבורה שכנר, גזית, מרס 2006

תאריך לידה: 16/04/1926
תאריך פטירה: 19/11/2011

ברלה ספרן נולד בשנת 1926 באחת הקולוניות היהודיות בארגנטינה. בגיל צעיר מאוד עבר עם משפחתו לעיר סאן-רפאל שבמנדוסה, שם הצטרף לתנועת השומר הצעיר.

ברלה למד בבית ספר מקצועי את מקצוע החרטות, בו התמחה במשך כל חייו. מסגריית הקיבוץ הייתה עבורו מקום ליצירתיות ותמיכה עצומה במימוש הרעיון הקיבוצי כולו.

בשנת 1950 עלה ברלה ארצה עם משפחתו ועם קבוצה קטנה של חברי השמור הצעיר והצטרף להכשרה בקיבוץ המעפיל. יחד עם שאר חברי התנועה שהיו בהמעפיל, הגיע ברלה לקיבוץ גזית, בית שברלה היה מעורב בכל מה שקורה בו באופן רגשי ועמוק.

כאן הכיר את קלרה ויחד הקימו משפחה. ארבעה ילדים היו לברלה ולקלרה – ראובן, אורלי, דקלה ואילן. 7 נכדים זכה לראות בחייו.

השנה האחרונה לחייו היתה שנה של התמודדות קשה בסופה נפטר ברלה והוא בן 85 במותו.

יהי זכרו ברוך

אבא יקר שלי,

נתת לנו כמעט שנה להתכונן ליום הזה... הרצתי אין סוף הספדים ובכולם חוזרת אותה תכונה המאפיינת אותך בצורה הכי טובה: אתה בן אדם במובן הכי טהור שאפשר. ברחוב קוראים לך "איש טוב" ובאמת היית כזה.

אל חיי נכנסת כשהייתי בן שנה, שנה וחצי, אימצת אותי ואת אמא שהייתה בהריון מתקדם עם אורלי ומאז אנחנו יחד.
קיבלת אותי כיוצא חלציך ולך קראתי "אבא". מעולם לא הרגשתי זר או לא שייך. בשלב מאוחר בחיי, כשהחלטתי למצוא את הביולוגי, עמדת מהצד ונתת לי את המרחב לו הייתי זקוק. לא נעלבת והבנתי את הצורך שלי, בדיעבד זה רק קירב וחיזק את היחסים בינינו אבא.

אהבת את הקיבוץ בכל נפשך. הקיבוץ היה אתה, אהבת את היצירה שנתנה לך את עבודתך. היית שם דבר, האורים והתומים בתחום הנפחות ומטלורגיה, מכל האזור היו מגיעים חקלאים הזקוקים לתיקון מיוחד, בעיקר ריתוכי פלדות. יצא לי לעבוד איתך כנער, כל כך רציתי להיות כמות ולתת תפרים שהשלקה יורדת מעצמה, אבל אתה התחלת מ-א' ולא ויתרת על אף שלב מהשלבים, פרוטקציה לא עזרה פה. כאשר מיצית את שלב המסגרות, ועם הקמת פלזית, התחלת התמחות חדשה: עיבוד שבבי חריטה. התפתחת והפכת לחרט יוצא מן הכלל, היית בונה לעצמך את הסכינים כדי לייצר צורות מורכבות.

היית סבא נפלא, סבלנו, מלמד ומשקיע. תמיד היה לך אנרגיה ונושאים לדבר עליהם, אם זה כדורגל או היסטוריה או פוליטיקה... כמה שהנכדים אהבו לשמוע את הסיפורים שלך על ילדותך בארגנטינה, על מעשי הקונדס שלך – כן, היית שובב גדול. היה לך זיכרון מדהים וגם בערוב ימיך נשארת צלול וחד כתער. כל כך אהבו אותך הנכדים, הם קראו לך "סבא התותח".

ידענו לא מעט משברים, חלקם גדולים וכואבים, ואתה נשארת אופטימי, חיובי ואוהב אדם כי זה בטבע שלך. איש קטן-גדול אתה אבא.

המחלה שלך והדעיכה האיטית הייתה כואבת וקשה, אבל מצד שני אפשרה סגירת מעגלים, היפרדות ופיוס.

כל כך הרבה אהבה וחום העניקה לך אמא בשנה זו, היא נתנה את כל כולה לך. היה כיף לראות אתכם ככה, איזו זוגיות.

גם לך ולי היה זמן איכות לומר דברי נועם ואהבה, שלא התאפשרו קודם... היה לי את הכבוד ללוות אותך במסע זה, אתה יודע שאהבתי אותך מאוד.

אל תדאג אבא, אנחנו פה נמשיך את החיים כי ככה היית רוצה, שלא נפסיק לשמוח, לחייך ולאהוב וכמובן שנדאג לפולניה שלך כפי שביקשת.

נוח לך בשקט כי מגיע לך איש טוב

אשר צורף מספר על ברלה

ברלה ספרן נולד ב-1926 באחת הקולוניות היהודיות בארגנטינה. בגיל צעיר מאוד עבר עם משפחתו לעיר סנרפאל במנדוסה. בעיר הזאת חיו כ-30 משפחות יהודיות.

כאשר אני ביקרתי בעיר הזאת, במסגרת פעילות של תנועת השומר הצעיר, פגשתי אותו ומאז ברלה היה מאוד קשור אלינו ואל התנועה. גם המרחק הגדול לא הפריד בינינו והקשרים היו מאוד הדוקים.

ברלה היה תמיד איש עבודה, גם בארגנטינה וגם כאן בארץ. הוא למד בבית ספר טכני והיה לחרט מקצועי ומעולה. ברלה עסק בחרטות במשך כל שנותיו בקיבוץ כמעט עד ליומו האחרון והיה מהחרטים הבולטים והידועים באזור כולו. פעם היתה תכנית להקים באזור מפעל למכונות חקלאויות וברלה הלך להכשרה מיוחדת לקראת זה, בסופו של דבר התכנית לא בוצעה.

ברלה עלה לארץ בשנת 1950 יחד עם משפחות ועם קבוצה קטנה של חברי השומר הצעיר. הוא הצטרף להכשרה בקיבוץ המעפיל ומשם עבר לגזית עם חברים נוספים.

בגזית הכיר ברלה את קלרה והקים איתה משפחה נהדרת. הוא היה אדם אהוב ומסור בכל ליבו למשפחתו, לקיבוץ ולעבודה. היה מתעניין במתרחש בכל פינה בקיבוץ וחשוב להוסיף שברלה היה ציוני נלהב בליבו ובנפשו.

יהיה זכרך ברוך חבר יקר.

תאריך לידה: 10/09/1926
תאריך פטירה: 03/02/2000

ברכה נולדה ביום כיפור בשנת 1926 להוריה מאיר ושרה-חיה הרשקוביץ, בעיר דומברובה גורניצ'ה אשר בפולין. לברכה היו שתי אחיות – צילה ורייזלה התינוקת ואח – ברלה, בן יחיד ומפונק.

אחיה והוריה נספו בשואה. את שנות המלחמה עברה ברכה תחילה בגטאות ולאחר מכן במחנה עבודה ליד העיר גלייביץ, בהתכת גופרית. בינואר 1945, עם התקרב הצבא האדום למחנה, צעדה ברכה ב"צעדת המוות" לעומק גרמניה, והוחזקה במחנה "נוישטט" עד שזכתה ליום השחרור.

לאחר המלחמה חזרה לעיירת הולדתה בתקווה למצוא את בני משפחתה, אולם משגילתה שאיש מהם לא שרד, הצטרפה לגרעין "טוסיה אלטמן" שהתארגן בעיר סוסנוביץ. מפולין עברה יחד עם חברי הגרעין למחנה המעבר במרסיי, בו פגשה את משה וקשרה את חייה בחייו. במחנה זה החלה את ייעודה כמחנכת ומטפלת בילדים, עת עבדה עם יתומים שניצלו מהשואה בחוות לה-שו, ע"י הסתרתם במנזרים במשפחות נוצריות. באהבה ובמסירות נטעה ברכה בילדים אלו את הזהות היהודית שלהם מחדש.

בשנת 1947 עלו חברי הגרעין ארצה באוניה "מולדת" אך גורשו לקפריסין. ב 25 באפריל 1948 הגיעה ברכה לארץ, לקיבוץ הזורע, שם נפגשה עם שאר חברי הגרעין לתקופת ההכשרה ומשם לגזית, בו הקימה את משפחתה עם משה ובו נולדו הילדים: עודד, איתן ואופירה.

עם השנים אספה אל ביתם ילדים רבים נוספים ושימשה להם כאם מאמצת.

ברכה היתה מטפלת תינוקות, מורה ומחנכת, ובילדים מצאה סיפוק ואושר, אך עיקר אושרה וגאוותה היו על הבית שבנתה עם משה, הילדים והנכדים.

שנות המלחמה נתנו בה את אותותיהם ובשנותיה האחרונות סבלה מכך מאוד.

ברכה נפטרה בגיל 74.


שבוע בלעדייך, סבתא

בתום שבוע בלעדייך, אנחנו מתחילות להבין שלא
נראה אותך יותר,
שלא נריח ונטעם יותר את העוגות, העוגיות,
המלוחים ויתר המטעמים שלך,
שלא נשמע יותר את הסיפורים שלך,
שלא נזכה לפינוקים ולמחמאות שלך יותר,
שלא נרגיש את החיבוקים והנשיקות שלך יותר,
שלא נשמע יותר את הצחוק המתגלגל שלך
ולא את רעש הקקמיקה שלך, כשאת יושבת בו.
שלא נראה אותך בכיסא הגלגלים יותר,
שלא נבוא לבית הסיעודי
ושלא נצטרך לראות אותך סובלת יותר.

אנחנו אוהבים אותך המון, סבתא.
מתגעגעים ואת חסרה לנו מאוד,
אוהבים תמיד – המושלמים שלך.

נכדותייך: יסמין ונעמה

תאריך לידה: 16/01/1931
תאריך פטירה: 14/04/2006

בצלאל נולד בארגנטינה והתייתם משני הוריו בגיל רך. יחד עם אחיו, התגלגל בין מקומות שונים, עד שאומץ במשפחת דודו. בגיל 15 יצא לבדו אל החיים ובנה את חייו בכוחות עצמו. בצלאל הגיע לתנועה והקן הפך עבורו תחליף לבית ולמשפחה, שכה חסרו לו.

בצלאל היה בין חברי הקבוצה הראשונים שיצאו להכשרה חקלאית בארגנטינה, ובשנת 1950, במסגרת פלוגת העלייה החמישית של קיבוץ ב', הגיע לארץ לתקופת הכשרה בקיבוץ גלאון.

יחד עם כל חברי הקבוצה, הגיע בצלאל לגזית, כאן פגש את דורית נישא לה ונולדו להם שלושת הילדים: דרורה, אסנת ונמרוד.

בקיבוץ היה בצלאל איש עבודה מסור. עבד בביח"ר "נעמן", במטבח והיה אקונום, היה חצרן ילדים ונמנה על הראשונים שיצאו לעבוד במפעל "פלזית", עוד כשהיה במפרץ חיפה. הוא התמיד בעבודה ליד המכונה במשך שנים ארוכות. לאחר פרישתו עבד פרק זמן משמעותי בארכיון, עד שהחליט כי נוכחותו לצד דורית וטיפולו בה חשובה לו יותר.

מעל לכל, היה אמן ויוצר, במאי ומפיק, שהשפיע רבות על תחום התרבות ועיצוב דפוסי החגים בקיבוץ ובתנועה. כבר בראשית יסד בצלאל חוג דרמטי, בו השתתפו חברים וביחד העלו הצגות קלאסיות, להעשרת החיים התרבותיים בקיבוץ. עוד הפיק וביים אירועי תרבות שונים כמו: חגי קיבוץ, מופעי בר-מצווה, חתונות, ערבי גרעין וכד'. בצלאל יצא לפעילות במחלקת התרבות של הקבוץ הארצי ובמקביל למד יהדות ובימוי.

בצלאל חלה בסרטן, ומצבו התדרדר במהירות, עד שנפטר בפסח 2006, והוא בן 75.

בדרכו הקפדנית, היה איש משפחה מסור, מטפל ומעניק לילדיו ונכדיו, עמוד תווך ומשענת לאשתו ומשפחתו.

הכרתי את בצלאל לפני 60 שנה. היו אלה הימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ימים של מאבק מדיני ותקוות רבות לקראת הקמתה של מדינה היהודים. קבוצה של כ-20 נערות ונערים, נכבשנו ע"י רעיונות התנועה והתמסרנו להם באופן מלא. האמנו בתמימותנו כי אנו עתידים להקים חברה חדשה ואפילו לצקת דפוסים לאדם חדש.

בצלאל, שאז קראנו לו CELO – היה אחד מאיתנו ומאז חיינו נמשכים באותו מסלול. בצלאל היה בין חברי הקבוצה הראשונים שיצאו להכשרה חקלאית בארגנטינה וממנה עלינו לארץ.

56 שנים חי בצלאל בתוכנו. עם השנים הצטרפו רבדים נוספים למרקם החברתי בגזית, וישנם כבר לא מעטים ש"לא ידעו את יוסף". נדמה לי שיש שלושה תחומים בהם בצלאל הטביע את חותמו ותרם את תרומתו העיקרית לחיי קיבוצנו:
לאחר שהוחלט על הקמת המפעל – בצלאל היה בין הנחשונים שהגיעו למפרץ חיפה ללמוד את רזי המקצוע החדש. מאז, במשך שנים רבות היה קשור לפלזית. חברים רבים שעבדו במחיצתו התרשמו מכישוריו הטכניים, מתבונת כפיו, מאחריותו בעבודה ומרמתו המקצועית הגבוהה.

התחום השני בו הצטיין התחיל לאחר החלטתו לצאת לסמינר על יהדות ומקורותיה למשך שנתיים בסמינר אורנים. בצלאל לא זכה לחינוך יהודי בגולה והתמצאותו בשטח זה היתה שטחית ביותר. באורנים התמסר ללימודים ועד מהרה הפך לבעל ידע רחב בנושאים אלה, נהנה להעיר ולהאיר את סביבתו, כאחד הבודדים, שללא כל השכלה פורמלית בהוראה, יכול היה להתמודד עם סוגיות המצויות בארון הספרים היהודי.

עם צאתו, לאחר מכן לתקופת פעילות במסגרת המחלקה לתרבות של הקיבוץ הארצי, מצא הזדמנות מתאימה לתרום מידיעותיו לעיצוב דפוסי החג והמועד ברחבי התנועה.

אך אין לי ספק שבתולדות הקיבוץ שלנו ייזכר בצלאל כבמאי הראשון, מוכשר ויצירתי שאין דומה לו, שהוציא תחת ידיו הצגות נפלאות, בהן השתתפו עשרות חברים, וילדים.

בשנים האחרונות, עם הירידה המתמשכת במצבה הבריאותי של דורית, הקדיש עצמו בצלאל לביתו ומשפחתו. והנה – באה הסתלקותו הפתאומית של איציק חתנו והנחיתה עליו מכה נוראית, ממנה לא הצליח להתאושש. בביקורנו האחרון בביתו פקדו אותו כאבים נוראים, ובצלאל דיבר בחופשיות על הסרטן המקנן בגופו, ממנו אין לו סיכוי להשתחרר.
הידרדרותו היתה מהירה ומפחידה ואפשר היה לראות את צבע המוות המתקרב.

אנו, החברים הקרובים עוד מימי חברותנו בתנועה, מבטיחים לעמוד לצד בני המשפחה שכה אהב ולא להשאיר אותך, דורית לבד ביגונך.

אליהו להב

תאריך לידה: 14/05/1928
תאריך פטירה: 16/04/2010

בטי אשל נולדה בתאריך 14.5.1928 בעיירה בוקובינה שבקרפטו-רוסיה, שבגולה הצפונית של רומניה. בת להוריה בן-ציון ואלקה מאליק.

בטי גדלה בבית דתי מובהק עם זיקה ליהדות החרדית. היא נולדה עשירית מתוך 12 אחים ואחיות, למשפחה בה האב היה רב וחזן של הקהילה המקומית, קהילה שמנתה עשרות אלפי יהודים, טרום עליית הנאצים, שלא פסחו גם על קהילה זאת. בהיותה בת 8 נחשפה בטי על ידי אחיה הבוגר, לתנועת השומר הצעיר. זרע שנטמן בליבה הרך ושלימים הפך לאילן שורשי ומשמעותי בחייה.

בהיותה בת 11 פרצה מלחמת העולם השנייה, שבעקבותיה המשפחה נאלצה להתמודד עם מעברים מכבידים, בתנאים קשים ושייכות מוטבעת של הטלאי הצהוב על הבגדים. בטי ומשפחתה שרדו בשטחי רומניה הכבושה.

עם תום המלחמה, בשנת 1946, עלתה בטי לארץ באוניית "מקס נורדאו", אשר נתפסה ע"י הבריטים ומשם נשלחה יחד עם פליטים אחרים למחנה ההסגר בעתלית. מחנה עתלית היה פסיעתה הראשונה על אדמת הארץ. למרות התנאים הקשים ציינה בטי את האושר והשמחה שהיו בראשית חייה בארץ ישראל. לאחר שהות בת מספר חודשים הגיעה בטי עם חבריה לקיבוץ שער העמקים, להכשרה. משם נשלחה עם הגרעין הרומני לחדרה, שם התאחדו עם הגרעין הטורקי ששהה במקום. בחדרה פגשה בטי את איציק, איתו הקימה בית ומשפחה.

כזוג צעיר עלו בטי ואיציק להקים את קיבוץ גזית עם ראשוני המתיישבים בתאריך 15.7.1948. קיבוץ גזית, ביתה האהוב של בטי היווה כר פורה ועשיר עבורה, הן מהבחינה המקצועית והן מהבחינה המשפחתית והערכית.

בתחילת דרכה בקיבוץ עבדה בטי כאחות מרפאה, לאחר שעברה קורס עזרה ראשונה בהכשרה בחדרה. בהמשך ולאורך שנים רבות, היתה מעורבת בתפקידים חברתיים שונים ומגוונים, הן בגזית והן בתנועה. שמחת החיים שלה התבטאה באפייה ובישול, בתפירה ובאימוץ יחידים וקבוצות אל ביתה.

בגזית נולדו לבטי ואיציק שני בנים: יאיר ורמי, וששת נכדיהם: ירון, יעל, יפתח, יונתן, נמרוד ודורון. שחר, נינתה הבכורה של בטי, הייתה לאושרה ברגעים בה היא ניצחה את זיכרונה ההולך ודל.

כמעט בת 82 היתה בטי כשנפטרה לאחר מחלה ממושכת.

יהי זכרה ברוך

אמא יקרה,

לפני יומיים החלטת להיפרד מאיתנו בעיניים פקוחות משום שאמרת לעצמך ולנו, במבטים בהירים וברורים, שכל מה שהיה צריך לומר נאמר, שכל מה שהיה צריך להיעשות נעשה, ואין צורך להוסיף דבר ואפשר להיפרד ולומר שלום .

כמו תמיד חשובים היו לך שני דברים ראשית שאבא יהיה מוקף ומחוזק בחיק המשפחה והחברים. שנית שהכול יהיה מסודר. חייכת אלינו הצחקת אותנו ושמחת איתנו עד הימים האחרונים. בדרך שבחרת כל פעם הורדת את המינון, צמצמת את רגעי התקשורת בכדי שנתרגל, בכדי שנסתגל , בכדי שנבין...

אז אולי בשבילך הכול היה מאורגן ומסודר ומובן. אבל בשבילינו, אמא, זה חידלון. זה מחסור וזה חוסר אונים.

אם הייתי צריך לסכם את המוטו שלך בחיים הייתי מסכם זאת במילה אחת, פשוטה ומובנת לכל: לתת. לתת ועוד פעם לתת. אני יודע שחששת מהרגע בו לא תוכלי לתת ועשית הכנות שונות ליום הפרידה בדרכך המיוחדת. לשמחתי לא העמדת אותנו במבחן, אולי כי לא רצית להכשיל אותנו ולכן לא נדרשנו לבצע את שביקשת, נפרדת מאיתנו בעיניים פקוחות בכוחותיך האחרונים.

אמא שלנו מעולם לא הייתה אמא פרטית לשני בניה. אמא שלנו הייתה אמא גדולה, אמא שלנו מעולם לא חסכה בחיבוקים. אודה ואתוודה שפעמים רבות שאלתי את עצמי מהיכן זה נובע והתשובה שנתתי לעצמי לא הייתה ברורה. לימים חיברתי את תשובתי הפרטית האישית והגעתי למסקנה שהבאר נחפרה בילדותך והחיבוקים האין סופים באו לפצות על כך שילדת רק שני בנים, ובכדי לפצות על כך תמיד מצאת את הדרך והזמן להרחיב את המשפחה מתוך דחף ושליחות שכך צריך לעשות כאן ועכשיו. מעולם לא נדרשת לחשיבה ארוכה האם לצרף כך או אחרת מישהו נוסף שווה זכויות אם לא יותר למשפחה.

יאיר, בנך הבכור

תאריך לידה: 22/12/1942
תאריך פטירה: 11/12/2009

בועז נולד בפתח תקוה – אם המושבות, להוריו רותי ומרדכי דומפרוכט. עד גיל 5 חי בועז עם הוריו ואחותו הבוגרת בתיה, בדירה דלה בת חדר אחד, מטבחון קטן, בו בישלו על פרימוס ושירותים בחצר משותפים לדיירים נוספים. כשעברו לדירה חדשה בין פרדסים לבוסתנים, בה היה שני חדרי שינה, סלון ומטבח, הרגיש בועז שעברו מאוהל לארמון. בדירתם החדשה התווסף אחיו הצעיר אבי.

בית הספר היסודי בו למד היה מרוחק מהבית אך קרוב לבית הספר בו למדה אחותו הגדולה, וכך חיכה לה שתלווה אותו חזרה לביתם. הוריו היו אנשים חרוצים, בנו משק עזר של בעלי חיים מהם הוציאו בשר, ביצים וחלב, וכן גן ירק שסיפק ירקות לביתם. בנוסף לכך עבדה אמו בחורפים במיון פרי הדר, אביו היה פועל בנין ב"סולל בונה" ומצב הפרנסה בבית היה לא קל.

כשגדל בועז הלך בעקבות אחותו לתנועת "השומר הצעיר" ואת חופשותיו חילק כך שחודש עזר בפרנסת הבית, וחודש בילה עם חבריו לתנועה במחנות עבודה בקיבוצים שונים. תיכון למד בועז בבית ספר מקצועי "עמל" ובסיום הלימודים יצא לעבוד במפעל לבניית קופות מפלדה לבנקים, משרדים וכד', הרוויח ועזר בפרנסת הבית. במקביל חבריו הבוגרים כבר התגייסו לנח"ל והגיעו לגזית כגרעין. למורת רוחם של הוריו החליט בועז שעד הצבא הוא יצטרף לגרעין "שגיב" בגזית וכך היה. לאחר גיוסו נשלח בועז מטעם הגרעין לקורס מ"כים, הדריך טירונים ומחלקות נח"ל לאורך כל שירותו הצבאי.

לאחר השחרור התייצב בועז בקיבוץ גזית ומיד הצטרף לצוות העובדים בצאן. כאן בגזית הכיר את דיאנה, ארגנטינאית עדינה, ויחד הקימו את משפחת אלון. נולדו להם ארבעה ילדים: שרית, טל, יריב ואורי. בועז הספיק להיות סבא מחבק ואוהב לשמונה נכדים.

עם השנים הפך בועז לחשמלאי, מקצוע שהיה לחלק מאישיותו. כחשמלאי היה בועז מעורב בכל האירועים בקיבוץ, מהפסקות החשמל דרך פעילות תרבותית, קטנה כגדולה ועד לחגים הגדולים על הדשא, תמיד באיכפתיות ובמלוא האחריות.

דווקא בחג האורות – חנוכה שנת 2009, חש לפתע ברע וכל המאמצים להצילו לא הועילו. בועז נפטר והוא בן 67 שנים במותו.

בועז הותיר חלל גדול במשפחתו, חברי גרעין "שגיב", בחשמליה ובקיבוץ כולו.

יהי זכרו ברוך

אבא למה?

"לאבא שלי יש סולם…" הפעם אבא הסולם היה גבוה מידי, טיפסת למעלה למעלה ולא עצרת לרגע, להישאר איתנו... כל כך מוקדם, כל כך בהפתעה בלי שום טיפה של הכנה.

סוף סוף התחלת גם ליהנות ממה שהחיים מציעים, התחלת לעגל את הפינות, ליהנות מהזמן החופשי, מהמשפחה, עם אימא, עם הנכדים, לתכנן תוכניות גדולות לקראת הפנסיה הכול כך קרבה – והכול נפסק ברגע אחד.

איך אתה עם הגוף הכול כך חזק, כל כך גבוה, כל כך בטוח בעצמך, שעברת כבר הכול – בשנייה אחת התמוטטת והלב שלך קרס ולא יכול יותר???

אבא הכאב כל כך גדול בור ענק נפער בפנים – ואין נחמה. אין נחמה על האובדן הכול כך גדול.

אנחנו יושבים כולם בבית שלך ושל אימא וכולם נמצאים וכולם מתחבקים ורק אתה בנוכחות המלאה שלך כל כך חסר. כל כך חסר שתיכנס ותגיד – שהכול יהיה בסדר, שתחבק בחיבוק דוב שלך ובצביטה קטנה – ותגיד הכול יהיה בסדר..
אבל הפעם זה לא יהיה בסדר, אתה לא נכנס, עוברות השעות ואתה לא נכנס והכול בבית עומד מלכת.

בנית עם אימא משפחה לתפארת, לאט לאט, מזוג צעיר חסר כלום – רק אהבה ומעט חלוציות, בניתם בית, בניתם משפחה, שתלתם יער של אלונים שורשי וחזק, נטוע בקיבוצכם גזית ובכל הארץ כולה. ידי הפלא שלך הכינו, בנו, תיקנו ושיפצו – צעצועים, קישוטים, מדפים, בית– עולם!!!

אנחנו נזכור אותך לעד, תמיד בחודש דצמבר שכל כך אהבנו, החודש הקר והרטוב, המלא בימי הולדת ובאור נרות יישאר לעד גם החודש בו נפרדנו ממך לנצח.

אנחנו נשמור אחד על השני, נשמור חזק חזק על אימא, נשמור על הקן המשפחתי שכל כך אהבת וטיפחת וזכית ליהנות ממנו, אך לא מספיק.

אוהבים אותך לנצח אבא יקר

שרית, בתך הבכורה

תאריך לידה: 04/05/1926
תאריך פטירה: 11/05/2014

אשר נולד למשפחה דתית, בכפר הולט-היז שברומניה בשנת 1926. שמו בהונגרית היה קורצ'י וברומנית קרול.

כשהיה בן ארבע המשפחה עברה לעיר אלבה-יוליה, בעקבות עבודת אביו שהיה שוחט בקהילה היהודית. הוריו דברו אידיש ואשר ואחיו ענו בהונגרית, ובבית הספר היהודי בו למד דברו רומנית. אשר למד עד הצהריים בבית הספר, ואחר הצהריים עבר ללמוד בחדר. בשעה 17.00 הלך לבית הכנסת לתפילת מנחה ומעריב והגיע הביתה רק בשעה 19.00 .

בביתו לא היו מים זורמים, הייתה חצר ובה באר ועצי דובדבן, גודגדן ואגס.

בגיל ארבע-עשרה הסתיימו לימודיו, והוא הלך לסנדלרייה יהודית גדולה ובה למד את עבודת הסנדלרות. בשנת 1940 הגרמנים הגיעו לרומניה והיא נמסרה להם ללא מלחמה. עם כניסת הגרמנים לרומניה, הם חוקקו חוקים כנגד היהודים: נאסר עליהם להקשיב לרדיו, ללמוד באוניברסיטאות, חובה היה עליהם להתגייס (כמו הרומנים) אך לא לצבא אלא למחנה עבודה, כפי שעשה אחיו הגדול משה. אך באופן כללי, חייהם לא נפגעו מעבר לכך. בגיל חמש-עשרה החליט אשר להוריד את הפאות, אך הקפיד להמשיך ללכת עם כובע ככיסוי ראש.

בגיל שש-עשרה הצטרף אשר בתחילה לתנועת הנוער הציונית "פועלי אגודת ישראל", אך מכיוון שרוב חבריו היו ב"השומר הצעיר" הוא עבר לתנועה זו וכך החליט שאינו נשאר ברומניה אלא עולה לארץ, ומגשים את שאיפתו להיות חלוץ בארץ. לאחר סיום המלחמה הוא יצא להכשרה בבוקרשט, שם התקבצו קבוצות הכשרה רבות ממדינות נוספות ממזרח אירופה כדי לעלות בעליה בלתי לגלית לישראל.

הם הפליגו באוניה "מקס נורדאו" מנמל קונסטנצה, אך בהגיעם לנמל חיפה, לאחר ארבעה ימים, נעצרו ע"י הבריטים והועברו למחנה המעצר בעתלית. לאחר חמישה שבועות בעתלית, השתחרר אשר ונשלח לקבוץ שער העמקים להכשרה ולאחר שנה וחצי הוא וקבוצתו הגיעו לחדרה, שם הייתה תחילתו של קבוץ גזית. בשנת 1948 הם עברו לנקודה הראשונה של גזית, טירה. לאחר מכן עברו לנקודת הקבע.

בתחילה עבד אשר במפעל לבלוקים ואחר-כך בסנדלרייה. כשטינה הגיעה לגזית הם הכירו, התחתנו והקימו משפחה, והביאו לעולם את שלושת ילדיהם: איתמר, הלל ורחלי.

בגזית נשא אשר בתפקידים שונים: היה גזבר תנועת "השומר הצעיר" למשך שלוש שנים, לאחר מכן סדרן עבודה במשך מספר שנים ונהג להציב את עצמו בכל גיוס ותורנות, הוא עבד גם במטבח ובשנת 1976 החל את הרומן שלו עם המטעים. אשר נטע, טיפל וטיפח את מטע השקדים. הוא המשיך לעבוד במטעים עד גיל 83, בחלק מהזמן הזה אף היה מרכז המטעים.

אשר נפטר בשיבה טובה בגיל 88, כשהוא מוקף בבני משפחתו, בילדיו ונכדיו.

יהי זכרו ברוך.

מתוך דברים שנאמרו על קברו על-ידי בתו רחלי והנכדים שקד וגב:

כשהכנתי את עבודת השורשים שלי שמעתי מסבא סיפור מדהים: בהכשרתו, בשנת 1946, פנו אליו ובקשו ממנו, ומחמישה חברים נוספים, להעלות איתם לספינה שני ארגזים. לא ספרו להם מה יש בארגזים, אבל הם נחשו שאֶלו מכשירי קשר עבור ההגנה. הם היו צריכים להחליט האם הם מוכנים להסתכן ולעשות זאת. מצד אחד סבא היה מאוד גאה שנבחר מבין כ- 2,000 עולים למשימה זו, מצד שני נאמר לו שאם יתפסו אותם הם יכנסו לכלא. סבא וחבריו לקחו על עצמם את האתגר, והסכימו להעביר את הארגזים. הם קבלו כסף רב לשחד את כל מי שבדרכם, ותכננו כיצד לעבור מנמל קונסטנצה ברכבת עם הארגזים מבלי לעורר חשד. למזלם הכל הסתדר והם הגיעו עד הים השחור. בנמל חיכתה אונייה שנראתה כקליפת אגוז – לא ממש ספינה, ועדיין לא מוכנה להפלגה, עדיין עבדו עליה ובנו קומה שנייה, כדי שיהיה יותר מקום לשכן עולים. עם צאת השבת הם יצאו לדרך, ולאחר הפלגה של 4 ימים הגיעו לנמל חיפה, שם נעצרו ע"י הבריטים ונשלחו למחנה המעצר בעתלית.

כשגב היה קטן וטיילנו ליד צריף הראשונים בקבוץ, ספרתי לו שסבא היה מראשוני הקבוץ, הוא בנה והקים את הקבוץ וגב שאל בתמיהה: "מה, הוא בנה את הקיבוץ יחד עם אלוהים?" כן, אבא, בחייך בחרת להיפרד מהדת אך לא הפסקת לשוחח עם אלוהים.

אין ספק שזכינו באבא פעיל, תורם, איש שיחה מעניין, אדם סבלני, נעים הליכות שתמיד התעניין במעשינו ודאג באהבה לכל צרכנו.

סבא היה איש עבודה ומעשֶה. אך גם מאוד אהב לדבר: אהב לספר סיפורים מילדותו, אהב לשאול ולהתעניין על המתרחש בחיי ילדיו ובקרב הנכדים, אמנם לא תמיד זכר שכבר שאל את השאלות אך תמיד רצה לדעת עלינו ועל הלימודים שלנו. הוא היה מעמודי התווך ב"פרלמנט ארוחות הערב" בחדר האוכל, ובעיקר סבא אהב להתווכח, היה מתווכח עם הקריין בטלויזיה, עם הפרשנים בתכניות, עם שחקני הכדורגל בעת צפייה במשחק, עם החלק הדתי שהיה מרכיב זהותי בילדותו וכמובן שגם איתנו. וכשאמא, הלל או איתמר לא היו מוותרים לו אז הוא היה אומר בביטול (עם תנועת יד נלווית): "אתם לא מבינים שום דבר!"

סבא, אל תדאג, יש לך יורשים שאהבת הויכוח וההתפלמסות כבר ידועה בקרבם.

סבא, אנו מוקירים וזוכרים את האדם הטוב שהיית, מוסר העבודה הגבוה שלך, המסירות וההתמדה שכה אפיינו אותך, הרוגע, הצניעות ואהבת המשפחה והאדם. אנו אוהבים אותך מאוד! הלוואי ונדע ללכת בדרכך.

נוח על משכבך בשלום.

תאריך לידה: 10/06/1929
תאריך פטירה: 25/12/2

אריה –צ'יטו- נר (NEER) נולד בעיר SAN-FERNANDO במחוז הצפון מזרחי של בואנוס אירס למשפחה של המעמד בינוני. אביו יוסף היה חייט ואימו חנה, כמו רוב נשות המשפחה דאז, הייתה עקרת בית. לצ'יטו היו אח ואחות מבוגרים ממנו ואח שלישי, צעיר יותר. בשונה מרוב המשפחות היהודיות בקהילת העיר ש מנתה אז כ-200 משפחות, לא הייתה משפחתו של צ'יטו מעורבת בחיים התוססים במישור התרבות היהודית והפעילות הציונית.

בעיר הייתה קהילה מאד מאורגנת בתחום חיי הקהילה שונים ובתוכם בית ספר יידיש ועברי. מוסדות הקהילה היוו מקורות לפעילות ציונית בכלל ובמיוחד של תנועת השומר הצעיר. צ'יטו, שלא נשלח לבית הספר היהודי, הגיע ל"שומר הצעיר" לקראת סוף לימודיו בבית הספר הממלכתי היסודי. כך שהצטרפותו של צ'יטו לקן התנועתי וחברותו בקבוצת "זבולון" היוו עבורו, ודרכו למשפחתו, את חבל הטבור לעולם היהודי. ככל יתר בני הנוער היהודי גם צ'יטו המשיך לימודיו בבית הספר התיכון הממלכתי. בשנות הארבעים המוקדמות עסקו היהודים בפיתרון לבעיית האנטישמיות, בשאלת ארץ ישראל, ובבעיות שונות שהאיצו את כלל הקהילה ובמיוחד את ה"שומר הצעיר", לפעילות נמרצת ומתמדת. כמו רבים גם צ'יטו ראה בקן מוקד חיים עיקרי והקן היה לבית שני בו היו מתכנסים יום- יום לאחר הלימודים.

מטבעו היה צ'יטו בחור צנוע ונחבא אל הכלים, שקט ומעשי. הוא מצא את מקומו בקבוצת "זבולון" ומאוחר יותר ב"עדת גאולה", זיווג של שתי קבוצות 'שומרים' מקבילות. הקן התנועתי היה גדול ומאורגן יפה, במבנה בבעלות הקהילה: חצר גדולה עם מגרש כדורסל למשחקים קבוצתיים, מחסן לציוד צופי, ספריה גדולה ואפילו פטפון להשמעת מוסיקה, קלאסית במיוחד. רק המזל זימן לחבורה בחור כצ'יטו, שבשקט, בלי להרים קול היה אוסף ומסדר הכל, החל בציוד המשחקים, ספסלי הישיבה והצפייה. הסדר והניקיון של החדר הגדול של השבט, היה מובטח תודות לו.

תכונתו זו לסדר וניקיון התגלתה באופן מיוחד במחסן של עצים המיועדים לעשית צעצועים לילדי ספרד, קורבנות המרד והחתרנות של פרנקו נגד הרפובליקה. צ'יטו היה שוקד על בניית מכוניות קטנות, טרקטורים ובית בובות. לא ידוע אם משלוחים אלה הגיעו לתעודתם אך מפעל זה נשאר חרוט כמעשה סולידרי עִם עם כבוש וסובל.

עם סיום בית הספר התיכון עבר צ'יטו לחוות הכשרה של השומר הצעיר, ובנובמבר 1951 עלה ארצה במסגרת פלוגת עליה של בוגרי השוה"צ בארגנטינה. כך, ללא פקפוקים ובדרך הישרה הצטרף לקיבוץ גזית. בשנים הראשונות עסק צ'יטו בגידול חזירים, עד שנאלצנו לחסל ענף משתלם זה. צ'יטו עבד במכבסה שנים רבות, היה חצרן ילדים, עבד במרכולית אבל את רוב זמנו וכושר היצירה שלו, השקיע בנגריה, שאת תוצאות סוד המגע עם העץ ראינו בחצרות הילדים ובסביבת ביתו.

תחום יצירתי ייחודי היה לצ'יטו, הפקת סרטים 8 מ"מ תוצרת בית. מתחת לכל בית בו הוא גר, היה מעין סטודיו בתוכו קמו לתחייה סיפורי ילדים וגושים של פלסטלינות, והיו לסרטים של ממש.

טוב לבו, התמסרותו ונאמנותו הוכחו כשנשא את אילנה לאישה. הוא היה לאבא של יעל, ליאור וגיל, ועם השנים הפך גם לסבא של ילדיהם. דמותו הייתה מקובלת והיה חלק מנופה של גזית. אדם פשוט ישר ואהוב שהשאיר עקבות עמוקים בגזית.

אבא שלנו היה אדם מהשורה. יום אחר יום היה קם והולך, יום אחר יום היה קם ואוסף, היה קם ובונה, היה קם. יום אחר יום. הוא היה כאן כמעט מההתחלה. אדם מן השורה, הולך במדרכה, נראה-לא נראה, טבעי ושייך לנוף כמו סלע, כמו ספסל בצד הדרך, תמיד בבגדי עבודה אפורים, בנעליים כבדות ובלות, האמן, מסור, עיקש ושתקן. את יומו ואונו נתן למולך, ובמבט תם סקר את שנעשה סביבו, מבין-לא-מבין, חושב שכמוהו – העולם חוזר על עצמו, חוזר אל עצמו.
אל המקום התמים בו הכל התחיל. זו הייתה האמונה שלו, זו הייתה כוונה שלו, וכך הוא בנה בית, שתל עץ, אסף פרי וחוזר חלילה. זו הייתה שירתו, זו הייתה תהילתו.

אבא שלנו אהב את העץ אהבה חושנית, רחומה ורכה, הוא היה מלקט את שבריו מצידי הדרכים שם היו מונחים עזובים, נשכחים, מרקיבים.

וודאי קיימת בזיכרון המקום תמונה של איש ההולך בצעד חרישי, קצת כבד, קצת נשבר, גורר אחריו עגלה עמוסת עצים – זה הוא, זה אבא שלנו, את העצים היה מוביל למרתפו, שם היה מנקה, מלטש, משייף, מנסר, מחבר עוסק במלאכתו, כמו רופא, כמו הורה, ואז העניק לנו כשי בובה, טרקטור, בית מעץ על העץ, בעץ – זו הייתה שפת אהבתו. וכך היא ניתנה לנו, ואנחנו עוד נדרש לפענוח.

יעל נאור

תאריך לידה: 19/03/1926
תאריך פטירה: 24/03/2010

אריה נולד בשם לאון גורוביץ', בן בכור למשפחה יהודית שמוצאה ברוסיה. אריה נולד בכפר בשם באסובילבאסו שבפרובינציה אנטרה-ריוס שבארגנטינה, להוריו פרלה וזאב גורוביץ'. להורים נולדו עוד שלושה בנים, כשהבנים החלו לדבר על עליה ארצה, הבינו הוריהם שכך יעשו גם הם. לאמו פרלה, היתה משפחה בגן-שמואל וכך עלו כולם יחד ארצה בשנת 1951.

כארגנטינאי חם ושמח, העדיף אריה את האווירה ששררה בגזית על פני זו שבגן-שמואל ובביקור משפחה אצל חיים ריפא, החליט שכאן יבנה את ביתו. כאן הכיר אריה את בת-שבע והקימו יחד את משפחת גורן. יאיר, טלי והדס. אריה איבד את אחיו הצעיר עמוס – שנהרג בתאונת עבודה בבית החרושת בגן-שמואל, ואת אחיו האמצעי אברהם, שנפטר לפני מספר שנים ממחלה. בכור הגיע לעולם ואחרון יצא ממנו. אחרי עלייתו ארצה, התגייס אריה לצה"ל ובשנת 1954, עוד בהיותו חייל התקבל לחברות בגזית. בתום השירות הצבאי הצטרף לצוות הפלחה. השדות היו עבורו בית וכשהפך למרכז הפלחה, כיהן בתפקיד 16 שנים. בגאווה רבה היה מסיע את הוריו וילדיו לשדה ובודק מה עומק הרטיבות באדמה.

כשנרכש מפעל פלזית, היה אריה מראשוני החברים שנסעו במשמרות למפרץ חיפה ויחד איתם הקים את המפעל בגזית. עם השנים היה אריה לכתובת נהדרת עבור בתי הילדים וצוותי החינוך, כשבנה לעצמו אטלייה תחת אחת הכיתות. מאוחר יותר תיקן את אופני החברים והילדים והתפתח ככל שיכול היה עם התפתחות נושא האופניים.

בת-שבע חלתה ואחרי כעשר שנים של טיפול בה, נפטרה. אריה היה בן 61 כשהתאלמן ואז קיבל את תפקיד הסבא. כמה גאה היה בנכדיו וכמה ערג אליהם.

הקשיים החלו עם מחלת הפרקינסון בה חלה ושנגסה בבריאותו. הבדידות בביתו וקשיי הגוף אילצו אותו לעזוב את הבית הפרטי שלו ולעבור לבית הסיעודי, בו שהה בשנתיים האחרונות.

בשבת האחרונה חש אריה ברע, בבית החולים מצאו כי דופק החיים נחלש והולך, עד שבבוקר יום רביעי, 24 במרץ, נדם לתמיד.

יהיה זכרו ברוך

‏יום רביעי 24 מרץ 2010 אבא הרבה פעמים בשנים האחרונות חשבתי על המלים האלה שישבתי הבוקר לכתוב. ידעתי שמותך יביא לך מנוחה גדולה. "נקמת הרפואה" אמרה לי מנהלת המחלקה כשבאתי להיפרד מגופך הדומם, "נקמת הרפואה" הביאה עליך הרבה שנים שהיינו מעדיפים שלא היו ולא נבראו.

ליווינו אותך לצד אמא, שנים של קשר זוגי חם וטוב ושנים של קושי ואשפוזים. מודל למשפחתיות הייתם לי אתה והוריך, סבא זאב וסבתא פרלה שלי. הבילויים בגן שמואל והמשפחה שהתרחבה סביבם מודל היה ונשאר, מזל אדיר שנפל בחלקי. כך גדלתי לצידך, מתפנקת וצומחת.

איש שמח וחם מזג היית אבא שלנו. בשר על האש, מטה טוב ואיזה טיול בארץ או בחו"ל – אלו היו המרכיבים העיקריים שלך. גם כשאמא חלתה והתקשתה מאוד בתנועה, על הטיולים ברחבי הארץ לא ויתרתם. הכל היה מוכן –גזיה, ערכת מטה וטרמוס. פריז'ה וצידנית ואדלנטה יוצאים. כך נסענו לכותל המערבי כשרק שוחרר, לנחלים בצפון הארץ ועד לדהב שבחופי סיני. הכל נראה איתך פשוט ונכון, העיקר לבלות. רגע לפני שהחזירו את ימית נסענו גם לחבל ארץ זה, הכרנו כל מקום ואתר.

חינוך לסוציאליזם ואחוות עמים, לא היה עבורך רק כותרת בעיתון על המשמר, אלו היו החיים עצמם. נהנינו מהקשרים שהיו לך עם הפלחים בסביבה, שהביאו לנו ממתקים שלא היו לאף ילד אחר. כך גם למחשבה נאורה ולהשכלה. תמיד דחפת אותנו לעבר היותר. כשדורון ואני החלטנו שנינשא בחתונה שלא יהיה בה רב, שאלתי אותך מה דעתך על כך, בלי כל היסוס ענית שככה חינכת אותי. וזה נכון, עובדה גם הדס ואילן נישאו בדרך זאת. פעם, לפני המון שנים למדתי ממך איך מסתדרים נהדר עם תקציב קיבוצי והורים קיבוצניקים. לא ברור מאיפה אבל תמיד היה לנו מה שביקשנו. לאמא, שהיתה ידועה באהבת האפיה נסעת וקנית תנור הרבה לפני שיטת הפריטים. כשרצתה ללמוד גיטרה, גם זאת הופיעה פתאום וכך גם טייפ נייד – המודרנה שבחידושים. אופני מיני חנו יום אחד לפני הבית, אופניים מהחלומות. הכל פשוט היה. לכסף התייחסת בכיף. כל יום הולדת שלנו ואחר כך של הנכדים, נתת מתנות גדולות בלי כל חשבון.

כשחילקו בגזית את כרטיסי האגד החופשיים אמרת שעכשיו, כשיש לך כרטיס לנתב"ג רק חסר לך כרטיס להונולולו ואתה מסודר. היו שנים שחיית מטיול אחד לחו"ל, לתכנית לטיול הבא. המון הספקת לטייל ולשמוח – מורשת נפלאה השארת לנו כשלקחת את כל המשפחה לכל פינה בארץ הזאת וכן הספקנו יחד גם לטייל בחו"ל. עם הנכדים הגדולים שטת בקרוז וגם איתי ועם תמה. טיילת לחו"ל כמעט כל שנה ותמיד שאלת איך זה יכול להיות שזה כל כך זול.

מאז שעזבת את הבית שלך, ועברת לבית הסיעודי, שלמרות הטיפול החם והמסור שהיה לך שם, התחלת לחוש איך הולכים ונוטשים אותך הרכוש שצברת מצד אחד והיכולות שרכשת מצד שני, אולי אלו הם הדברים אבא שגרמו לך בערוב ימיך לשאול אותי: זה כל מה שנשאר לי?, אני עניתי "תסתכל סביב, כל מה שיש כאן זה שלך, אתה בנית". אבל אתה כבר לא הצלחת להרגיש את האמת הזאת ולהתנחם בה. מה שניחם אותך היו חיבוקים חמים מהנכדים, מפגש משפחתי ואיזו מסעדה כמו שצריך.

היום תופסות השנים האחרונות שלך מקום מרכזי בתחושות ובמחשבות שלנו, אבל אנחנו מבטיחות לעצמנו ולך, לשים אותן בפרופורציות המתאימות ולזכור אותך כפי שהיית בשבילנו אבא וסבא נהדר לנכדיך, שהגדולים ביניהם גם הספיקו לחוות אותך ממש: על טרקטור עם המַטֵה והארוחות שהכנת להם בכל שעה, העיקר להיות יחד איתם.

ידעתי שביום בו ידום ליבך, תרגיש הרבה יותר טוב. ידעתי שהמחשבה הזאת שמלווה אותי לא תפגע בנאמנות שיש לי להיות איתך כמו שאתה. היום כאן גופך נפרד מאיתנו, הגוף שכלא אותך בתוכו וטוב ששיחרר אותך. קרוב מאוד לחג החירות קיבלת אבא את חירותך.

טלי והדס

כשהייתי בגן סבא היה מגיע כל יום ולוקח אותי לטיול. בדרך החוצה מהגן, הוא כבר היה דוחף לי ליד כמה קוביות של שוקולד. בחוץ חיכו האופניים האדומים עם הסל הירוק, שעד גיל 6 עוד הייתי יכול להיכנס אליו, והיינו נוסעים לסיבוב היומי. עולים לרפת לבדוק מה שלום הפרות, אם הן קיבלו מספיק תחמיץ, ואח"כ ממשיכים אל עבר האורווה. שם תמיד חיכתה לנו המכונית – גרוטאה ממש, בה היינו נוסעים יחד לעפולה וטבריה וחיפה. כשקצת גדלנו היינו הולכים הלל ואני לסבא ותוך כדי ה"שלום סבא, מה שלומך?" כבר היינו פותחים את המגרה ושולפים משם איזה שוקולד טוב, כזה שיש רק אצלו ואף פעם אין בבית. אחרי שהיה מקריא לנו בפעם המי יודע כמה את מעשה בשלושה חזרזירים או את הדרדסים, שני ספרי הילדים היחידים שהיו לו ולא נמאסו עלינו אף פעם, הלל החליט שהגיע הזמן לתקן את העולם. אז היה סבא שולף את ארגז הכלים הצהוב, נותן לנו איזה מכשיר חשמלי מקולקל, ויחד היינו פותחים את כל הברגים, בוחנים כל מעגל חשמלי - מוציאים את מה שהיה צריך, סוגרים את הברגים והינה מתוקן.

השנים חלפו להן בכיף בין סופי שבוע בהם היינו ישנים על הספה של סבא וימי שבת וארוחות הבוקר, חגים, וימי הולדת. ואז היה מגיע היום האחרון של החופש הגדול, ושוב הייתה נשאלת השאלה- לאיזו מסעדה נוסעים הפעם? כי לכל שנה יש סעודת פתיחת שנה. בהתחלה רק אני והלל וסבא, ועם השנים הצטרפו גם הנכדים הקטנים יותר.

הזמן ממשיך לעבור והתיכון כבר בעיצומו, ותוך כדי ימים ארוכים ואימוני הכדור-עף של הלל התפתח לו מנהג חדש ישן- יורדים מההסעה של הלימודים וישר חותכים לבית של סבא. רק היינו נכנסים בדלת וסבא כבר היה מסתובב בכורסא ככה שאפשר היה לראות רק את הראש שלו מהכניסה והוא כולו קורן מאושר. צ'יק צ'ק המים למטה כבר היו מתחממים בקומקום, הטוסט היה נכנס לטוסטר-קווץ', עוד קצת זיתים וגבינה טובה וזהו ארוחת מלכים. כשסיימנו לאכול והתה כבר התקרר עוד היינו יושבים ומדברים על נושאים אקטואליים וסבא היה שואל מה איתנו, ואיך הלימודים ומה התוכניות להמשך. שאלות כנות ואכפתיות פשוט כי היה לו חשוב לדעת. ואם לא הייתה לנו תשובה סבא היה אומר: בשביל מה שולחים אותך לבי"ס אם אתה לא יודע...

בשנתיים האחרונות כבר היה קשה יותר להגיע לסבא, גם הי"ג וגם הצבא הרחיקו אותנו פיזית וגם הפעמים שהיינו מגיעים הביתה הלכו והתמעטו. זה נורא הדאיג את סבא. כי הדבר שהיה לו אולי הכי חשוב זה התא המשפחתי שלנו שישאר יחד.

בדרך כלל כשבאים להיפרד מאדם שנפטר מספרים על שהותיר אחריו. בפעמים אחרונות שראיתי את סבא הוא כאילו סיכם את החיים והשאלה שלו, "מה נשאר לי?.." הייתה עולה יותר ויותר. לא ממש ידעתי מה לענות, כי איך אומרים לו כמה הרבה דברים יש סביבו שהוא יצר ובנה והקים לאורך חייו. עכשיו סבא יש לי תשובה, אנחנו נשארנו. אנחנו שזכינו בך, וככה נרצה לזכור אותך. סבא אוהב, וחם וחי.

אוהב אותך, נכדך הבכור רביד ספיר

תאריך לידה: 01/09/1928
תאריך פטירה: 02/03/2014

אפרים (Feri) שלומי נולד באחד בספטמבר 1928 בחוות הברון סנטה איסבל שעל יד הכפר פדרמר בחבל אנטרה-ריוס בצפון ארגנטינה, למשפחת פרידליך-פרידמן, שתהפוך לשלומי.

אפרים היה השני מבין שבעה ילדים שנולדו למשפחה.

כל השנים שומרים האחים לבית פרידמן-שלומי, על קשר קרוב ורצוף, מלא חום ואהבה.

לבית הספר רכב אפרים על סוס פוני והחשמל בבית, היה מגנרטור שהופעל על אנרגיית רוח.

משפחתו עברה לעיר הקרובה פרנה והמעבר השאיר את המשפחה מחוסרת אמצעי פרנסה. אפרים תרם לכלכלת המשפחה כשעבר מבית לבית למכור ביצים ומוצרי מכולת, בדרך בזמן לימודי התיכון שלו. עם הזמן פתחו ההורים פרידמן את חנות הצילום "פוטו צ'לה" ומכרו דבש "מיאל בלולה", דבר ששיפר את מצבה הכלכלי של המשפחה.

לאחר התיכון התגייס אפרים לחיל הפרשים הארגנטינאי, שירות צבאי שלא אהב ושם פגש בגילויים אנטישמיים, שעזרו לו לגבש את רעיון הגשמת החזון הציוני בישראל, בקיבוץ של השומר הצעיר.

כדי להגשים את החזון הזה עזב אפרים משפחה חמה ותומכת ועתיד מסודר, אל שפה ותרבות שונות. אפרים הגיע לארץ עם חבריו לתנועה בתקופת הצנע. יחד היו בהכשרה עד שהגיעו לגזית. את נירה פגש אפרים עוד לפני שעברה לגזית, ויחד בנו משפחה עם ארבעה ילדים שגדלה וגדלה.

בגזית עבד אפרים איפה שצריך היה, אדם צנוע, דייקן ויעיל, אבל האהבה הגדולה שלו הייתה הפלחה. החריש עם ה-D-4 והקציר על הקומביין היוו עבורו סיפוק והנאה אדירים.

בשנות ה-70 יצא אפרים אל עולם התעשייה, בהתחלה עבד ב"גמל" שריד וכשרכשו את מה שיהיה "פלזית", נסע יחד עם חבורת המייסדים למפרץ חיפה כאיש אחזקה, שם קרתה לאפרים תאונת העבודה בה איבד את עינו. כשעבר המפעל לגזית המשיך אפרים לעבוד באחזקה לאורך שנים רבות עד שעבר לעבודה משרדית בהנהלת החשבונות. גם כשיצא אפרים לפנסיה המשיך להיות יצרני בבית היוצר. כמו כל חלוץ אידיאליסטי, עולם העבודה היה מרכיב מרכזי בזהותו של אפרים.

בשנים האחרונות נגסה בו מחלתו עד שהכריעה את כל גופו.

בן 84 היה במותו. יהי זכרו ברוך

דברים שכתב ינאי:

אבא, גדלת בסערת מלחמות ומהפכות שעיצבו את אופייך.

בחלקן היית שותף פעיל אם מבחירתך האישית ואם מכורח הנסיבות.

בילדותך ובגרותך חווית עוני ותנאים קשים למרות הסיפורים היפים שסיפרת לנו. זהו אופייך האופטימי, לשכוח את הקשיים ולזכור רק את הדברים היפים. ההומור שהיה חלק בלתי נפרד ממך היה אחד המנגנונים שסייעו לך להתגבר על הקשיים. סיפרת לנו בדיחות באידיש שהזכירו לך עולם שאבד, העשרת את ילדותנו בסיפורי ילדותך, המתובלים בקורטוב של עגה ארגנטינאית מקומית.

האנטישמיות שחווית בעת שירותך בצבא ארגנטינה ותוצאות המלחמה שמעבר לים, הביאו אותך להכרה, כמו צעירים יהודים רבים באמריקה הלטינית, שאין תחליף לפתרון הציוני. היית צעיר נמרץ, חדור אמונה שבחר לנטוש את המשפחה התומכת, העבודה המובטחת, שפה ותרבות שלמה לתוכה גדלת ונסעת אל הבלתי נודע.

הקבוץ החדש שהקמתם, היה להתחלה חדשה בתנאי מחסור קשים שהכרת מילדותך. אך אתה עם אופייך הנוח וההסתכלות האופטימית קדימה אמרת: "זה מה שיש ועם זה ננצח!". סקרנותך והחוש הטכני שלך הביאו אותך ללמוד דברים חדשים שלא הכרת, כמו ריתוך צנרת ותיקון ושיפור הכלים החקלאיים של הפלחה.

בראשית שנות ה-70 שוב עשית מהפך מקצועי לתחום הבלתי מוכר - לתעשייה. נמנית בין מייסדי "פלזית" ועבדת במפעל שנים רבות, ולא נתת לתאונה הקשה, בה איבדת עין, להפריע לך בחיים: נהגת במכוניות, קראת ספרים ונתת לי רשימה של ספרים אותם כדאי לי לקרוא. בעינך האחת ראית כל לכלוך קטן וכל עשב שוטה בגינה שכה אהבת לטפח.

עצבת את אישיותנו מעצם היותך "מענטש", לא בדיבורים אלא בדוגמה האישית. חינכת לצניעות, ליושר, כנות וישירות. למדנו ממך להתייחס לאנשים "השקופים" ולתת תשומת לב להורי החברים, לעובדים בקרבנו ולכל אדם באשר הוא. ליווית אותנו בהתבגרותנו, התעניינת במעשינו והיית נכון לתת עזרה. היית צמא לדעת מה עושים הנכדים והנכדות.

אני בטוח שאתה מסתכל מלמעלה בחיוך מסופק ושואל את עצמך: את כל זה אני הספקתי לעשות? וואלה! באמת חתיכת חיים. הגשמת את חלומותיך, ואני יודע שתמשיך לשמור עלינו מלמעלה.

נוח בשלום על משכבך אבא, מכאן אנחנו נמשיך הלאה.

ילדיך האוהבים
כתבה: עטרה.אבא שלי,
שהיה לי כוכב צפון
שהאיר לי את דרכי
ונתן לי כִּיוון- לבחור ולאהוב.
אבא שלי היה מצפן ואור
ועכשיו?...
משוחרר לדרך חדשה.
אל תדאג,
אני יודעת שאתה סומך עלי, עלינו...אנחנו כוכבים חדשים,
מַצפן לילדינו ממשיכים דרכך
מאירים וּמדליקים
ניצוצות חדשים
בשוּבל של אור
שסללת עם קודמיך...

הֶיֵה שקט, המסר הועבר:
אופטימיות, כבוד ואהבה לַבְּריות.
אני זוכרת ואוהבת.

תאריך לידה: 31/01/1979
תאריך פטירה: 14/04/2001

אלעד נולד להוריו חנה ואמנון, דור שלישי לניצולי שואה ומייסדי הקיבוץ. אח לאסף, מירב ואייל. אלעד גדל והתחנך בקיבוץ ולמד בבית הספר היסודי "ניצני תבור" בקיבוץ. עבר עם קבוצתו 'אלונים' למוסד החינוכי "תבור" בעין דור, וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי בעין חרוד. אלעד עסק הרבה בספורט, שיחק כדורגל באופן קבוע ומדי פעם התאמן בחדר כושר. כשלמד בתיכון שיחק בקבוצת קט-רגל, קבוצה שהשתתפה בתחרויות בין-כיתתיות והרבתה לנצח. אלעד אהב מאוד לארגן את החבר'ה לטיולים בואדי, שבסופם ארוחה "כמו שצריך", והכיר כל פינה בטבע הסובב את גזית - אם בטיולים רגליים ואם ברכיבה על אופנוע או על טרקטור. אלעד, דור שלישי של עובדי פלחה, אהב את העבודה בשדות וידע את מקומו של כל בורג בכל מכונה.

בחודש אוקטובר 1998 התגייס אלעד לצה"ל, והוא נחוש בדעתו לשרת רק ביחידה קרבית. אלעד שובץ בחיל-השריון, כאביו אמנון לפניו, והיה לנהג טנק מרכבה. בסוף 1999 סיים קורס מפקדי טנקים, וחזר לשרת בצפון. אלעד אהב מאוד את הצבא והיה טנקיסט גאה, מפקד מצטיין, אחראי ומסור מאוד, אשר שאף למצוינות והציב סטנדרטים גבוהים לעצמו ולחייליו. חייליו העריצו ואהבו אותו מאוד. הצוות בפיקודו זכה להישגים מרשימים המעידים על המקצועיות והרצינות שלו. הוצע לו לצאת לקורס קצינים, אך הוא סירב. אלעד עמד לפני שחרור ותכנן לגור שנה בגזית, עם חברתו גפן.

ביום 14.4.2001 נפל אלעד בפעילות מבצעית בהר דב. הוא נהרג מפגיעת טיל נ.ט. שנורה מלבנון ופגע בטנק עליו פיקד בסמוך למוצב 'גלדיולה'. בן עשרים- ושתיים היה בנופלו.

משפחתו וחברי הקיבוץ הקימו לזכרו את "נווה אלעד" - פינת תצפית לנוף שכה אהב.

אהלן אלעד, אהלן חבר'ה

אולי תהיו מופתעים לשמוע מי כותב, אבל כן, זה אייל, ההוא – האח המופנם שהכל רחוק ממנו וכלום לא פוגע ומזיז לו. אז כנראה שכן.

אלעד, אם תרים את הראש למעלה ותסתכל שחסרה פה דמות משמעותית בחיים שלי, שכרגע לא נמצאת פה לצידי, אז תבין מאיפה בא המכתב הזה. כנראה לא סתם היא לא פה, כנראה הייתי חייב לחטוף פצצה כדי להבין ולהכיר בזה שאתה אח שלי.

אלעד, אני שוכב בניו זילנד בשדה התעופה ופתאום מתחיל המכתב הזה להופיע לי בראש, נבהלתי אני לא אשקר.
אז אולי כדאי אחרי 7 שנים של הדחקה, להוריד את כל המסכות והשריונות והחסינות של משפחת ליטוק ולהגיד לך כמה אתה דמות משמעותית בחיים שלי.

אלעד, כל צעד שעשית בחייך, אני ניסיתי לחקות אותך.

אם זה בעבודה ואם זה בצבא – להיות הכי הכי, ואם זה להתחבר לחברים שלך ולדבר כמוך, ולהתלבש כמוך, וכמובן לנסות למצוא את הבחורה הכי יפה בעמק. נראה לי שאת כל הדברים האלה הצלחתי, אבל היום אני בגיל שאתה לא הספקת להגיע אז אני חושב שהגעתי לעמוד האחרון של הספר.

אלעד, מפה והלאה אני אצטרך להילחם ולפלס לעצמי דרכים, בלי העזרה הקבועה שלך.

אני אנסה לפחות לדמיין, איך אתה היית עושה את המשך חייך.

אלעד, אכלתי הרבה פצצות עד שהגעתי למכתב הזה, אבל כמו שחבר שלי מהצבא אמר – הכל לטובה.

אוהב ומתגעגע – אייל

המכתב נכתב בטיסה מלאה בדמעות מהונג-קונג הביתה במרץ 2008

תאריך לידה: 27/12/1953
תאריך פטירה: 25/09/1975

נולד להוריו מריו ומלכה באורוגוואי, ולו אח, מוריס, המבוגר ממנו ב-8 שנים. כבן למשפחה שומרת-מסורת למד אלי את לימודיו היסודיים בבת-ספר יהודי באורוגוואי, ולאחר-מכן למד שנה אחת בבית ספר טכני. עקב עליית אחיו ארצה, במסגרת 'עלית-הנוער', הפסיק אלי את לימודיו ועלה עם הוריו בשנת 1968 בהיותו בן 14. מעבר זה היה קשה מאוד עבורו - הצורך להתנתק מכל שאהב והכיר. בארץ המשיך את לימודיו בבית-ספר מקצועי במגדיאל, במגמת אלקטרוניקה, במסגרת "עליית הנוער".

מתום לימודיו ועד גיוסו לצה"ל, עבר אלי לגור בגזית בעקבות אחיו מוריס. אלי עבד בענף הצאן ויצר קשרים חמים עם העובדים ועם חברי הקיבוץ בכלל.

לאלי היו נטיות אמנותיות בתחומים שונים: גרפיקה, שירטוט, ציור, מוזיקה קלאסית ופילוסופיה. כמו כן, השתלם בציור קריקטורות, שהתחיל לצייר עוד בהיותו באורוגוואי. אלי תכנן לצאת לטייל בחו"ל ולהתמחות בתחום זה.

אלי התגייס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972 והוצב בחטיבת גולני. לאחר שסיים את הטירונות והוסמך כלוחם מן המניין הוצב ביחידת-סיור מובחרת. ביחידה עבר קורס חובשים-קרביים, אותו סיים בהצטיינות, והשתתף כחובש בקרבות שניטשו בחזית-סיני ובחזית הצפון במלחמת יום-הכיפורים. לקראת שחרורו, מתוך תחושת מחויבות ורצון להחזיר במשהו את שקיבל, החליט לחיות קודם כל שנה בגזית. ואולם שבוע לפני תאריך השחרור, בהתנגשות קטלנית בין הזחל"ם בו חזר מפעילות בגבול הצפון, לבין רכבת - נהרג אלי.

אלי אחי היחיד. הפרש הגילים הגדול בינינו ועלייתי לארץ, כמעט שלא אפשרו לנו ליהנות מקשרים של אחים בוגרים.

עם עלייתו לארץ, עוד לפני שמלאו לו 15, למד אלי במוסד של עליית הנוער במגדיאל ובתקופה זו הקשרים בינינו התהדקו. בהגיעו לגיל 18 התגייס לצבא ושירת שרות ארוך ומפרך בגולני. בחופשות הקצרות מהצבא, גילינו כמה טוב להיות משפחה.

עד שהכל נקטע בפתאומיות, שבועיים לפני השחרור. טעות של נהג וחיים שלא הספיקו לפרוח, תמו. תקוות וחלומות נמוגו.

שנים אחרי, הכאב גדל ונעשה חודרני יותר, המבט לאחור בחיפוש אחרי כל פרט קטן, עוד משהו שמזכיר לנו אותו, נעשה תכוף יותר. הצורך הפנימי להזכיר אותו שוב ושוב, מתגבר עם הזמן.

המחשבות על מה שיכול היה להיות, מעלות בי לסירוגין רגשות של כעס והשלמה, כשבקרע נמצאת השאלה האם עשיתי מספיק?

ואם יש אלוהים בשמים או גורל כלשהו המתעתע בנו, יוצר חיים וקוטע אותם בשיאם – אז למה?

שנה לאחר שנהרגת אלי – נולד בננו הצעיר שנקרא על שמך – אלי. השנים חולפות ובשביל הילה, הגר ואלי אתה תמיד תהיה הדוד שמדברים עליו ושכמעט לא הספיקו להכירו.

בשביל החתנים והכלות שלנו אתה הדוד שאף פעם לא הכירו.

בשביל הכדים שלנו אתה האח של סבא.

אבל בשבילנו אלי – אתה הנער הנבון, המבריק והרגיש שהכרנו ואהבנו.

תמיד שמורה לך פינה חמה בליבנו

אהבנו, אוהבים ונאהב תמיד

מורים ושושנה סבח

תאריך לידה: 17/12/1960
תאריך פטירה: 09/08/2004

איציק נולד בבית שמש למשפחה גדולה, חמה ואוהבת, שהגיעה לארץ מטטואן שבמרוקו הספרדית, כאח תאום לאתי, ולהם עוד ארבעה אחים ואחיות. בהיותו בן 12 החליט על דעת עצמו, ובהתנגדות חריפה של אביו, לקום ולעזוב את הבית. מיוזמתו הגיע הנער לקיבוץ גת, שם התחנך עד לגיוסו לצבא.

את שירותו הצבאי עשה במסלול הנח"ל, כשאת זמנו חילק בין לבנון לקיבוץ גשור שברמת הגולן. בגשור פגש את אסנת, שהיתה שם בשנת ש.ש. ומאז נקשרו חייהם בעבותות של אהבה.

לאחר שהשתחרר מהצבא עבד שנתיים בספארי ברמת-גן בטיפול באריות. כשנה חי באוסטריה ועם שובו לארץ התחתן עם אסנת. מאז חיו בגזית וגידלו יחד את ארבעת ילדיהם: סתיו, עינה, הדר ונוגה. בקיבוץ עבד איציק ברפת, והפך להיות אחראי על מזון הבהמות. את כל כולו הקדיש איציק לתת עזרה, אם בהקמת שידורי הוידאו בראשית הדרך, אם בהגברה לאירועים בקיבוץ ואם כחבר לאנשים שבאמת היו זקוקים. כתפיו הרחבות היו תמיד עמוסות ועסוקות בנתינה אין-סופית.

יום אחד, והוא בן 44 בלבד, אושפז איציק בבית חולים והחל להתמודד על חייו. חודשיים נאבק במחלתו, כשאסנת לא משה מצידו ולידו אחיותיו, ילדיו ומסע בלתי פוסק של חברים מודאגים.
הקיבוץ כולו התגייס למאבק סביב איציק והמשפחה, במאבק הנואש על חייו באו לידי ביטוי זרמים וכוחות שלא הכרנו קודם לכן, אבל ללא הועיל.

כנראה שהיו זקוקים לו במקומות אחרים והוא נלקח מאוהביו, הרבה טרם זמנו.

דברים שכתבה אסנת ליום השנה למותו:

קמתי הבוקר, וכמו רבים שכמותו – רעד גופי מעוצמת הגעגוע. הזיכרונות צפים בעוצמה ואיתם הכאב. נשארתי תלויה על בלימה, כשפתיל חיי מוחזק על ידי בלבד לבל אפול אל פי תהום. לאחר למעלה משני עשורים של חיים משותפים, שתי ישויות כל-כך שונות – נהפכנו לאחד. כמו מעגל של פלסמה משותפת, מעגל חיים אחד והכל נקטע באבחת מחלה נוראה.
רציתי לדבר על פיוס,
רציתי לדבר על השלמה – אין.
יש רק רעד וגעגוע.

חוויות רבות עברתי השנה הזו – ובכולן רק לא היית, כל פעם מחדש. כל שביל, כל אדם, כל מקום, כל אירוע, כל שיר ישן וכל חדש – אני מגלה מחדש שאתה לא שם. לא איתי.

הקמת לי חומת מגן מהעולם, שלעיתים נכווה, מאיים, הקמת לי חומה של אהבה וקבלה – כזו שלא היתה לי מעולם.

ועכשיו, אין לי עור, הכל חשוף וכואב.

ראית אותי תמיד בתוך חדר מלא אנשים, או אולם, או דשא, עיניך היו עלי וידעת אותי, וידעת להציל אותי אם צריך. אני חיפשתי אותך. גם כדי לצווח עליך רק כדי להתפייס מאוחר יותר.

איש של אומנות היית.

עיצבת עוגות ביד אומן, את הפנים ואת החוץ, בישלת באיכויות של שף, עיצבת את עבודות ילדינו במשך שעות, בחוש וטוב טעם נדירים.

צילמת עם הלב. ידעת לראות אנשים דרך המצלמה, להבין אותם. היית מחובר למוסיקה באהבה אמיתית. היית מבקר אמנות מספר אחד, קוטל ללא רחם עם כל חושיך המפותחים – וגם אוהב.

ידעת להתנהג כמו אציל מימי הביניים, עם גינונים וחוש טבעי לאיך מתנהגים באירועים ומקומות אליהם הגענו, ועם זאת היית ספונטני ושלוח רסן, פשוט כנה, ישר מהרחוב.

וידעת לאהוב. כמה ידעת לאהוב. שרדת אותי – וזה מבצע שעוד יסופר.

באותו לילה אחרון, במשך שעות הגסיסה האין סופיות, הלך גופך והתקרר לאיטו,
הלך גופך והתקשח.
מעולם לא ראיתיך קר או קשה. חם היית, חם ורך.
ובאותו הלילה, כמו קרו הדברים בסדר הפוך, היית קר, קר. והלב פעם ופעם.
ואני – אנא אני באה.
אחזתי בידך בינות לצינורות ולצפצופים של אין ספור מכשירים.
ראיתי כי אינך עמי יותר.
לעיניך החצי פקוחות היה גוון כחלחל.
בטיפול נמרץ הראשון, קדחת מחום ואנו עקבנו בחרדה –
אני ידעתי שאתה שם ואתה נלחם. נלחם על חייך ועל חיינו.
אז למה קרסת?
למה התקררת?
לאן הלכת?
איך כל זה קרה?
רציתי פיוס ואין.
רציתי אותך
אהובי.

תאריך לידה: 13/03/1924
תאריך פטירה: 05/05/1998

יצחק, או איציק, כמו שתמיד קראו לו, נולד בפולין להוריו פולה ויוסף. כשהיה איציק בן 6 התייתם מאביו ועל אמו נשאר לפרנס תשעה ילדים. בשנת 1930 נכנס איציק לבית יתומים בורשה. כשפרצה מלחמת העולם יצא איציק מבית היתומים כשפניו לעבר גבול פולין-רוסיה. בניסיונות של בני המשפחה להגיע לגבול חוו איציק, אמו ואחותו הקטנה, רעב, מכות והשפלות. בדרך לכיוון רוסיה איבד איציק את אמו אך מצא בדרך מקרה את אחד מאחיו.

בשנת 1940 הובלו יחד לרוסיה. בנדודים ובתנאים קשים, בקור הרוסי העז הצליח איציק למצוא עבודה בחשמלאות ובשנת 1943 התגייס לצבא הרוסי. בתום המלחמה חזר איציק לפולין לחפש את בני משפחתו ותוך כדי כך פגש פליטים יהודים רבים. איציק הצטרף לקבוצת נוער שאורגנה לעלות ארצה ובשנת 1947 עלה על האוניה "לטרון". כמו עולים רבים אחרים גם את האוניה עליה היה איציק גרשו לקפריסין, שם פגש את שושנה. ארצה הגיעו חברי הקבוצה בחודש מאי 1949 להכשרה בקיבוץ דן.

לגזית הגיע איציק בשנת 1949. כל השנים עבד איציק בחשמליה והיה חבר בועדת תכנון.

לאיציק ושושנה נולדו ארבעה ילדים: נורית, גיורא, אורנה ודורון. הם היו לסבים הראשונים בקיבוץ, וכן לרב סבים הראשונים בקיבוץ.

בשנים האחרונות היה איציק חולה, גופו הלך ונחלש עד שהוכרע.

בן 74 היה במותו.

אבא יקר ואהוב שלנו –
אני עומדת מול הקבר ולא מאמינה. רק לפני שבוע הבטחת לכולנו שאתה נכנס לניתוח קטן וחוזר מהר וביקשת שלא נעשה סיפור מכל דבר.
הבטחת שתחזור ולא קיימת.
אבא, היית בעל נהדר לאמא ויחד איתה גידלתם אותנו במסירות ודאגה. אבא, כשהייתי קטנה והיתה רוח חזקה, היית אומר לי "אורנה, תכניסי את הידיים שלך לכיס שלי, שלא תעופי לי".
אבא יקר, כמה הייתי רוצה להגיד לך עכשיו שתכניס את הידיים לכיס שלי ואני אחזיק אותך חזק, שאתה לא תלך ממני. אבא אנחנו מבטיחים לך שנשמור על אמא.
אוהבים אותך וכבר מתגעגעים.
אורנה.

סבא –

עכשיו כשאתה לא איתנו, עולים בנו זכרונות על האדם שהיית. האדם שזכינו להכיר היה אדם עם ניגודים רבים. אנחנו זוכרים את הרגעים שבתור ילדים קטנים היינו מתרוצצים בחדרים, מחטטים בארונות ואתה ישר היית רודף אחרינו וצועק עלינו "תפסיקו לחטט לי בדברים".

איך היית מסיע אותנו בקלנועית סביב הקיבוץ ומלמד אותנו כיצד לנהוג בקלנועית ואיך הקיבוץ היה פעם.
אנחנו זוכרים את הכיסים הגדושים בסוכריות מנטה שהיית מחביא כדי שסבתא לא תריח את ריח הסיגריות, למרות שגם אתה וגם אנחנו ידענו שסבתא יודעת. את הבונבוניירות המוחבאות בארון. אנו גם זוכרים כיצד היית שולף אותן, נותן לנו שוקולד אחד ומחביא ישר חזרה בארון.

היום, כשאנו עומדים פה מול קברך, אנו רוצים שיזכרו אותך כמו שאנחנו נזכור סבא שידע לצחוק, לצעוק ולאהוב בדרך המיוחדת שמתאימה רק לו.

היום סבא, כשנכנסנו לבית שלך ושל סבתא, רצינו וחיכינו שתרוץ אחרינו ותצעק עלינו – אל תגעו, אל תכנסו לחדר, תפסיקו להסתובב בחדר. עשינו הכל כדי שתבוא ותצעק עלינו, אבל זה לא קרה. הכל שקט ושלו כאן ואתה חסר.

אוהבים אותך –
כל הנכדים והנין.
רותם

תאריך לידה: 07/11/1952
תאריך פטירה: 31/01/1956

בנם השני של חוה ואברי
אח לעופר
אילן היה שייך לקבוצת "רימון", אך לא זכה.

אין מלים שיכולות לתאר ילד קטן, חמוד ושמח שלילה אחד עולה לו החום, הרופא מוצא דלקת ריאות חריפה, מאשפזים את הילד וכעבור שלושה ימים – בגיל שלוש ושלושה חודשים – הוא נפטר.

קטע שהתפרסם בעלון הקיבוץ בעקבות מותו של אילן:

"נשאנו את אילן יקירנו אל הדרך האחרונה כפעוט רך על שכמנו
והדמעות צרבו בעיניים.
על אדמתנו כאן, נומה, נומה ילדנו הקט.
ננו לשמור על שנתך.
הננו לשמור את זכרך,
זכר אילן צעיר אשר נכרת ללא עת מגננו הריחני והיפה ביותר."

תאריך לידה: 10/02/1985
תאריך פטירה: 08/08/2006

אורן נולד בקיבוץ גזית להוריו מילי ועופר, שעלו מארגנטינה יחד עם גרעין של תנועת הנוער על שם "מרדכי אנילביץ". אח לערן, קרן ואלמוג.

למד בבית הספר היסודי "ניצני תבור". את לימודי התיכון עשה בבית הספר האזורי "עמקים-תבור" שבקיבוץ מזרע. הלימודים לא היו קלים בעבורו אך אורן נלחם, נאבק בכל מאודו, בכוח, באנרגיות אדירות, וכך גם הצליח. שנים אלה הסתיימו ואורן נושא אחריו שובל ארוך של חברים ואוהבים.

נזכרת תרצה, המחנכת: "בכיתה י' היית אגוז קשה לפיצוח, אגוז קשה, תרתי משמע. מחד, היית עקשן, הדבק בעקרונותיו בצורה חסרת פשרות ... האמונה שלך בצדקת הדרך והשאיפה שלך לשלמות, היו מעל הכול. ... בכיתה י"א היית אורן אחר - גבר מדהים! השכלת לסמן לעצמך את המטרות החשובות להתמקד בהן. בסוף השנה ההיא, הייתי כל כך גאה להעניק לך תעודת הצטיינות. בי"ב כבר היית עמוק בבגרויות ועמוק מאוד בצבא - כבר לא היית תלמיד מן המניין, אלא גבר, אדם בוגר מן השורה".

בקיבוץ עבד אורן בענף הפלחה. הוא אהב את העבודה והרגיש קשר עמוק למקום עבודתו; אורן כמו אורן - מתמסר עד הסוף, עובד בטירוף שעות על גבי שעות, ללא חשבון ובמסירות אין קץ.

ביום 27.11.2003 התגייס אורן לפלחה"ן "צנחנים". מתחילת הדרך אותר לפיקוד בשל היותו בעל ערכים, יכולת מנהיגות, אחריות, מוטיבציה ואחוות לוחמים. אורן סיים מסלול ארוך וקשה ולאורך כל הדרך היה מהאנשים שהובילו ודחפו את הצוות קדימה. הוא הצטיין בכל תחום אפשרי - ניווטים, חבלה ועוד ועוד. הקשר המיוחד של אורן עם הצוות שאתו עשה את מסלול ההכשרה, הוביל אותו לוותר על תפקידו כסמל של הצוות הצעיר, "הגורים", כפי שכינה אותם. למרות הפצרות מפקדיו כי יישאר בהדרכה, ואף כי נותרו לו חמישה חודשים בלבד לתום השירות, החליט אורן לחזור ולשרת עם חבריו לצוות. ומיד ביקש להיות סמל הצוות, הבכיר והמקצועי. למרות שמדובר בתפקיד קשה, הכרוך בפיקוד ישיר על חבריו לצוות איתם גדל, הוכיח מיד שאישיותו הכובשת והמנהיגות הטבעית הם הכוח המניע.

אורן היה אמור להשתחרר בנובמבר, אחרי שלוש שנות שירות בצנחנים. במלחמת לבנון השנייה נלחם אורן מהיום הראשון לקרבות, ומאז לא יצא הביתה. באמצע הלחימה ירדה היחידה שלו להפוגה של יומיים באזור הכנרת, ושם נפגש עם הוריו בפעם האחרונה. כשמפקדו, רם הרוש, נפצע, הוטל על אורן למלא את מקומו ולפקד על הצוות שבו שירת כאחד מהחיילים. בעת פעילות בתוך בינת ג'בל, נפצע סמל-ראשון מורן כהן, חייל מהפלס"ר, ומשך שעות רבות התנהל הקרב ואי אפשר היה לחלצו. על הצוות בפיקודו של אורן הוטל להשתלט על בית כדי להוות כוח תצפית, חיפוי ועתודה לחילוצו של מורן הפצוע, שמאוחר יותר נפטר מפצעיו. אורן הוביל את הצוות. לאחר שכוח החה"ן השתלט על הבית, הספיק אורן לחלק את הצוות לעמדות. כאשר עמד בפתחו של אחד החדרים, נפתחה על הבית אש תופת. אורן נפגע מכדור בודד בחזהו ונהרג במקום. בהמשך הסתבר כי נפל מאש כוחותינו. אורן חולץ ללא רוח חיים בעוד הלחימה נמשכת, בזכות אורן, בזכות גבורתם ומסירותם של צוותו. בן עשרים ושישה חודשים היה בנופלו.

ילד עם תרמיל על הגב במסע החיים פניו צוחקות ועיניו בוהקות
קצת אוכל ומים הרבה משחקים
חלומות, אמונה ותקוות... נער עם תרמיל גב במסע מתמשך פניו התבגרו ועיניו שואלות
קצת אוכל ומים ותיק עם מפות
מחפש בשבילים רק תשובות ילד עם תרמיל גב במסע החיים
פניו צבועות ועיניו מחייכות
תרמיל עם תחמושת בארץ זרה
והשיירה פתאום נעצרה.
(אדווה גל , בת דודתו של אורן)

אורן היה חזק. בנוי חזק מבחוץ ומבפנים" אומרת מילי. "מילדות התגבר על מכשולים רבים, אך יכול להם מתוך אמונה בכוחו והתמדה: אורן נולד עם רגל ימין פגועה ובגיל 11 חודש שמו אותה בגבס. על אף הגבס, כבר בגיל שנה הוא התחיל ללכת. בגיל 4 גילו שי לו קוצר ראיה. אורן הרכיב משקפיים וספג את כל העלבונות האפשריים מחברת הילדים. הוא בכה והתגבר והתחזק. בגיל 8 אורן מסר לנו את המשקפיים ואמר: אני לא צריך אותם יותר. הלכנו לבדיקה והוא אכן צדק. בביה"ס היו לו בעיות בקשב ובריכוז. רכישת הקריאה היתה משימה קשה עבורו, אך כוח הרצון שלו שוב ניצח. הוא ידע שכך יתקדם הלאה". "אני חושב שמה שהכי השפיע עלינו היה כוח הרצון החזק שלו. זה הדביק אותנו", אומר עופר, "אורן הרגיש שהוא המוביל במשפחה. אם היינו נוסעים ביחד, היה זה אורן שתמיד ישב ליד ההגה, תרתי משמע. בצדק, כי היתה בו מנהיגות טבעית.הוא היה בנוי להובלה הזו של המשפחה. הוא הציב לנו סטנדרטים גבוהים והוביל אותנו בדרכו האמיצה והבלתי מתפשרת".

כדוגמא לנחישותו של אורן מספר עופר: "אחת לכמה חודשים היינו הולכים לרופא בנושא בעיות הקשב והריכוז. באחד המפגשים שאל אורן את הרופא אם יוכל לשרת היחידה מובחרת בצבא. הרופא ענה בשלילה, אך אורן דרש הסברים ובסוף אמר: עד כאן! אני לא מוכן לשמוע יותר! אתה מדכא אותי, אני צריך להיות חזק! והלך... הוא ויתר על התרופות והתגבר בזכות כוח הרצון. לאחר כשנתיים, כשנבחר לצוות הראשון שיצא לקורס מפקדים, הוא התקשר אלינו ואמר: תספרו לחבר שלכם הרופא..."

אורן היה רגיש וקשוב לחבריו, לחייליו, הציקו לו הפערים בחברה והעוני. לא היתה פעם, אומרת מילי, שעבדתי בגינה או בבית ואורן עבר ולא עזר. זה לא מובן מאליו שילד מרגיש שצריכים אותו לעזרה. סיפרו לנו למשל על חייל שאיבד את כל הציוד שלו ואורן הגיע לקיבוץ, מילא תיק שלם ושלח שני חבר'ה מהקיבוץ עם ציוד שאירגן בשבילו". כך גם דאג לנזקקים בכלל ולחייליו בפרט. אורן נהג לבקר בבתי ה"גורים" כדי לראות אם יוכל לעזור וכדי להכיר מקרוב את המשפחות. מספרת אחת האימהות, שאמרה לבנה אחרי הביקור של אורן: מצאתי את חבר חייך. החייל הזה מאוד קשור אלינו והוא עכשיו הסמל של הצוות".

תאריך לידה: 31/01/1949
תאריך פטירה: 24/02/2011

אורה נולדה להוריה אלכסנדר ופני טיר בשכונת בת גלים שבחיפה. כבר בילדותה התבלטה אורה בכושר הגופני שלה ובאהבה לספורט, אפילו אלופת הארץ בסגנון חתירה היתה אורה.

בית הוריה מורכב היה מאב פולני ואם טורקיה שעסקו בפרפומריה.

את שנות בית הספר היסודי עשתה אורה בבית ספר בשכונת בת-גלים בחיפה ובגיל 15 הצטרפה לחברת הנוער "ארזים" והתחנכה בקיבוץ גזית. שנות הנעורים היו שנים של פריחה, יחד עם בני הקבוצה התגייסה אורה לנח"ל וביחד חזרו לגזית. בגזית בנתה את ביתה עם יענקל'ה, חניך אף הוא בחברת הנוער, שהשלים את הגוון השחרחר של אורה והוסיף את הצד הבלונדיני והעיניים הכחולות. שמחת החיים של אורה וגופה התמיר הביאו אותה לעלות על הבמה כרקדנית ריקודי עם, עד שהיה זה לסמלה המסחרי. כל חג ואירוע היתה אורה, עטורה שמלת ריקוד, כובשת את הבמה. בגדי הריקוד הלמו אותה והיא היתה זוקפת גו וראש ומתנועעת בחן ובשמחה. מי שיעקוב אחר תיעוד החגים בגזית, ימצא את דמותה של אורה כמעט בכל תמונה בה רוקדים, ובעיקר בחגי הביכורים. כך הגיעה אורה לרקוד בלהקת המחול של גברי לוי, אחד השיאים בחייה בתחום זה.

אורה עבדה בחינוך כמטפלת במוסד החינוכי וגם בגיל הרך. עבדה גם בכל-בו של הקיבוץ שנים מספר עד שהתייצבה במחלקת הדפוס של פלזית והפכה לאחת המומחיות בתחום זה של הדפסת כוסות וגביעים. בשנים האחרונות השתלטה אורה על המחשב, למדה תוכנות שרטוט ותחזקה את תכניות החשמל של המפעל.

אהבת הנעורים של אורה ויענקל'ה הביאה להולדת התאומים הראשונים בגזית, שגיא וצפי ולבן הצעיר אביב. יחד חיו אורה ויענקל'ה קרוב לחמישים שנים, עוברים את כל השמחות והכאבים. שלושת הבנים הביאו שלוש כלות ואיתן נכדים, המשפחה גדלה והתרחבה.

בשנים האחרונות חלתה אורה ונחלשה. לאורך כל הזמן הזה סעד אותה יענקל'ה וטיפל בה במסירות מעוררת השתאות עד שגופה לא עמד עוד ונכנע.

יהי זכרה ברוך

תאריך לידה: 16/02/1929
תאריך פטירה: 24/01/2008

אהרון נולד בחוטין שבבסרביה, בן זקונים להוריו שמעון וחייקה, אח ליענקל ואטל. אהרון גדל במשפחה מסורתית אמידה – הוריו היו בעלים של חלקות אדמה רבות ובית מלאכה לנעליים.

כשפרצה מלחמת העולם, אביו ואחותו התגייסו לצבא הרוסי. כשהגיעו הגרמנים לעיר, גירשו את היהודים ממנה בשיירה ארוכה של עגלות, למסע ייסורים ארוך, בו נרצחו רבים. אהרון, אמו, אחיו וקבוצת בני משפחה שרדו יחד, עד שהגיעו לשפת נהר הבוג. אהרון ודודו נדחפו למעבורת, ואילו שאר בני המשפחה נשארו מאחור, ובדיעבד – כך ניצלו. ביהודים שעברו לצד הנהר האוקראיני ירו, ואילו אהרון ניצל בזכות בגדיו האוקראיניים. איש מיליציה אוקראיני שלף אותו מתוך הטור היהודי, בחושבו שנכנס בטעות לשיירה.

אהרון נותר לבדו, כבן 12, בין כפרים אוקראיניים. הוא הלך עד שהגיע לזוג זקנים, שניחשו את יהדותו, ולמרות זאת טיפלו בו עד שאמרו לו ללכת הלאה. כך נדד אהרון בין הכפרים, עד שהבין כי עליו לחצות שוב את הבוג, על מנת להינצל. בעורמה הצליח לעשות זאת ונדד שוב לבדו עד שפגש חבורת ילדים, שמצאו דרך לשרוד בתחבולות שונות. בשלב מסויים שמעו כי אוספים ילדים יהודים יתומים ומעבירים אותם לרומניה, לטיפול המוסדות היהודיים.

שוב הצליחה חבורת הילדים ואהרון בתוכה, לעשות את המסע לנקודת האיסוף ולשכנע את האחראים להצטרף לקבוצה. אהרון יצא למסע לארץ ישראל באוניה, אחת מבין שלוש אוניות. הגרמנים הטביעו שתיים מהן ואהרון זכה פעם נוספת לשרוד, ולהגיע באונייה היחידה לחוף מבטחים, ומשם ברכבת דרך תורכיה, סוריה ולבנון לעתלית. אהרון הגיע לארץ בקיץ 1944, תחילה לכפר יהושע ובסופו של דבר הצטרף לגרעין בבית זרע, שהקים את גזית. במלחמת השחרור נלחם בקרבות לטרון ואחרי המלחמה הגיע לגזית ב 1949.

בקיבוץ עבד אהרון כרועה צאן, והכיר כל פינה בואדי, ולאחר מכן יצא לפעילות בקליטת נוער עולה בחיפה. שם פגש בלאה ובשנת 1956 נישאו, ונולדו הילדים: נאוה, רפי ורינת.

במהלך השנים עבד אהרון במוסך, באקונומיה, שנים רבות בפלזית ולבסוף גם ב"בית העובד".

אהרון שמר כל ימיו על ייחודיות בתוך הכלל הקיבוצי ועל חשיבה עצמאית. אהב את הטבע, חיות וצמחים, והעביר את אהבתו אליהם לילדיו ונכדיו.

אהרון נפטר לאחר מחלה קשה והוא בן 79.

אנחנו רוצות לספר לכם קצת על אבא שלנו, שהיה איש מיוחד.

אבא אהב כל מה שקשור לטבע – לאדמה, לצמחים, לחיות.

בהיותו רועה צאן הכיר כל פינה בואדי והעביר את אהבתו לטבע המקיף את גזית, אלינו ילדיו, באמצעות טיולים רבים.
לידי הזהב של אבא היה מגע קסם עבור כל הצמחים בגינה ובעציצים. אבא אהב מאוד בעלי חיים והבית היה תמיד מלא בחיות שונות: כלבים, חתולים, תוכים, אוגרים וגוזלי יונים.

בתוך הקולקטיב הקיבוצי, אבא היה פרט ייחודי שניחן בחשיבה עצמאית ולא פחד להיות שונה ואחר...

בגלל השואה אבא לא זכה ללימודים סדירים אך לימד את עצמו כל דבר בו התעניין – ממכונות ותיקון מכשירים ועד לגידול צמחים. אבא היה מציב לעצמו מטרות וחותר אליהן בהתמדה...

לסבא:
מאז שהיינו ילדים
אהבנו לשמוע ממך סיפורים.
והנה היום המיוחל הגיע
ואתה כבר בן שבעים.
ישבנו, חשבנו, בררנו
ולבסוף... החלטנו לכתוב לך שיר:
לסבא שלנו היקר מאוד
נברכך בבריאות, שמחות ועוד.
שחייך ירבו בשמחה,
לך ולכל המשפחה.
שתמשיך לעבוד בפלזית,
ולגדל עציצים בגזית.
שתזכה לחיים ארוכים
ולנחת מהנכדים ומהילדים.
שתזכו שניכם לחיים מאושרים
ביחד עד 120.
כולם מאחלים לך כל טוב והצלחה
בברכה – מהנכדים שלך!

תאריך לידה: 14/07/1925
תאריך פטירה: 12/03/2003

אדק נולד בלודג', העיר התעשייתית הגדולה שבפולין. יוסף אביו עבד כחייט ואימו פייגָה לבית וקס, היתה עקרת בית. למשפחה היו ארבעה ילדים: שרה הבכורה, אדק, אחריו הֵניֵיק ודורקָה הבת הצעירה.

ביולי שנת 1944 נכנסו הגרמנים לעיר והמשפחה נאלצה לעבור לגטו.

הראשון שנפטר בגטו היה האב, אחריו חלתה דורקה הצעירה בשחפת. פייגה האם מכרה חלק מלחמה של המשפחה כדי להשיג מעט חלב עיזים, בתקווה להציל אותה אך הדבר לא הועיל והיא נפטרה. פייגה עצמה חלתה באפנדיציטיס אך סירבה ללכת לבית חולים כדי לא לעזוב את ילדיה. כשמצבה החמיר היא הגיעה לביה"ח מאוחר מדי ונפטרה גם היא.

עם חיסול הגטו, גורשו שרה, אדק, הנייק ואחד הדודים ומשפחתו לאושוויץ.

אדק והנייק עמדו צמודים בשורה לסלקציה. כשמנגלה סימן בידו, גזר את דינו של הנייק למוות במשרפות. לאחר מספר ימים נודע לאדק מה עלה בגורלו של הנייק ובמשך כל חייו הרגיש אשמה כבדה, כאילו ביכולתו היה להצילו.

אדק וחנן הכירו בבירקנאו והיו לידידי נפש. התנאים במחנה היו גרועים ביותר.

מצבם השתפר כשהועברו לאושוויץ ולמדו בביה"ס לבנאים, שם התגבשה קבוצת "נערי לודג'" שדאגו אחד לשני לאורך כל הדרך. בינואר 1945, יצאו ל"צעדת המוות". אדק נחלש מאוד וחש שכוחותיו עוזבים אותו. הוא החליט לעלות לרכבת אותה הציעו הגרמנים, למרותשהיה ברור שלא נועדה להצלה. משהבחין חנן בכך, משך את אדק בכוח, תוך סיכון חייו שלו וכך הציל אותו.

הקשר עם חנן ומשפחתו נמשך עד היום הזה.

ב"ולס", המחנה האחרון בו היה אדק, זכה להגיע ליום השחרור. שם פגש חיילים עבריים מהבריגדה, אשר ארגנו את הניצולים לעלייה לא"י. לאיטליה עברו דרך האלפים במשאיות. כעבור חצי שנה, ב-1946 אדק עלה לארץ בעלייה בלתי ליגאלית באונייה וודווג'. כשהתקרבו לנמל חיפה גילו אותם הבריטים. העולים ניסו לגלות התנגדות יחד עם הקפטן והמלחים האיטלקים שהתערבבו ביניהם. לבסוף כולם הובלו למחנה עתלית. כעבור זמן קצר, הודות להסדרים שהיו לתנועות הקיבוציות, הגיעה הקבוצה של אדק לקיבוץ בית זרע, שם עבדו ולמדו עד פרוץ מלחמת השחרור. במלחמה לקחו חלק בשמירה בקיבוץ יחיעם ובסיום המלחמה היתה קבוצה זו בין מקימי קיבוץ גזית.

שרה אחותו עלתה לארץ, הקימה משפחה ובנה יוסי נולד. כשהיה בן 3 נפטרה שרה ויוסי נשאר בקשר הדוק עם המשפחה קיבוץ גזית. אדק עבד שנים רבות ברפת ולעתים אף ריכז את הענף. בין הקדנציות של גזברות, חזר אדק לעבוד ברפת. מאוחר יותר עבד בהנהלת חשבונות, מילא תפקידים מרכזיים כמרכז משק, מזכיר, רכז ו. חברים וו. חברה.

אדק נישא לנחמה ונולד בנם רון, שנהרג במלחמת ההתשה בגולן, טרם מלאו לו 20.

עם לאה הקים אדק משפחה חדשה ונולדו ילדיהם: אלי, מיכה וצופית.

למרות חוויותיו הקשות בשנות המלחמה ובריאותו הלקויה, נשאר אדק אדם אופטימי ופעיל בחיי הקיבוץ. בשנותיו האחרונות עבר אירוע מוחי שגרם למוגבלות קשה, לאה טיפלה בו במסירות אין קץ ובכבוד רב. בן 78 היה במותו.

תפילה
אני נחל אני אבן אני עץ
נשות הכפר מהלכות
ופעמוני סתיו מצלצלים
הלך אבי
עטוף אהבה וכאב כאבן
אני נחל אני אבן אני עץ
אני משק כנפי השחף בשחקים
עייפת כשחף שכבדו כנפיו
וצללת אל נבכי הזמן
השחור הלא נודע
הלכת שמה
ובתי שלא נולדה
לא תרחץ את זיו חיוכך

הלכת להזדכך
כיהלום רב זוויות
שהואר בו משחק
ואני עכשיו מביטה בך
נוגעת לא נוגעת...
צופית

תאריך לידה: 01/07/1949
תאריך פטירה: 08/06/1967

אברהם נולד להוריו מנשה וחנה בבגדד, בירת-עירק. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1951.

אברהם למד בבית-ספר יסודי במוסד עירוני לילדים שבהוד-השרון ושם סיים את לימודיו היסודיים. לאחר-מכן למד במשך שלוש שנים לימודים תיכוניים בכפר הנוער מאיר שפיה.

אהב לקרוא ספרים ובייחוד ספרי-מדע.

כאביו, עבד בנגריה.

היה חבר בגרעין "ארזים", איתם התגייס לנח"ל בינואר 1967 ואחרי תקופת-הטירונות התנדב לקורס מכי"ם. אברהם הצטרף לגרעין בשנה האחרונה, בעקבות אחיו שהיה חבר באותו הגרעין ועד מהרה נקלט בחברה ובקיבוץ.

אברהם הצטיין כחייל בכל אשר הלך. נכונותו לעשות כל דבר, לבצע כל משימה בצורה יעילה ומושלמת, הביאו לא פעם לדרישות מפקדיו לשחררו מהגרעין לתפקידים מיוחדים.

תמיד היה אופטימי, חברותי מטבעו והרוח החיה בפלוגתו. נוח היה ומוכן לעזור ולהרגיע, נשא פצועים, נשק ותחמושת לחבריו ועזר לכל עייף ונכשל.

למחרת היום בו הגיע לקורס מ"כים פרצה מלחמת ששת הימים ואברהם נשלח לחזית הדרום יחד עם חבריו לקורס. ביום הרביעי לקרבות, התנדב לצאת לסיור לפעולה מיוחדת, ממנה לא שב.

אברהם נפל בקרב במוצב ג'ירדי שבסיני, עוד בטרם מלאו לו 18 שנה.