טוטר חוליו

הנצחה • 13/11/2017 כניסות

תאריך לידה: 17.04.1927

תאריך פטירה: 4.08.2017

חוליו טוטר נולד ב-17 באפריל 1927 בבואנוס איירס בארגנטינה להוריו ראובן וגניה שהתכוונו להגר מפולין לישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה, אך כיוון שלא קיבלו סרטיפיקטים היגרו לארגנטינה. אח בכור לטרסה.

ילדותו עברה עליו בעיר הבירה בביתם של מהגרים במצב כלכלי לא פשוט. בין ההורים הייתה אהבה גדולה שהפיצה חום ושמחה שעזרו להתגבר בעזרת חוש הומור על המצב. לראובן האב היו נטיות סוציאליסטיות, מהם הושפע חוליו, האמין, העמיק והיה בקיא ברעיונות אלה לאורך שנים רבות. סביר להניח שהם שהובילו אותו לאחר שהשתחרר מהצבא להצטרף למפלגת מפ"ם, שם פגש את רחל. באחת הפעולות בה נדרשו להתחלק לזוגות ולעשות יחד משימה מצאו עצמם חוליו ורחל יחד מאז ועד עולם. הם נישאו בחודש מרץ 1953 בארגנטינה. חוליו המשיך לעבוד בשירות המפלגה ותרם לה בדרכים יצירתיות לכן התעכבה עלייתם ארצה.

להוריו של חוליו ואחותו הייתה הפרידה קשה מאוד עד שבשנת 1980 התאחדו כשעלו לארץ ואמו של חוליו באה לחיות איתנו בגזית.

את שנות הזוגיות בעיר הגדולה ניצלו חוליו ורחל לצריכת תרבות, וללא כל בסיס של השכלה פורמלית, מלבד לימודי הגננות של רחל, הרחיבו את השכלתם והרוו את סקרנותם. בדרך ארצה זכו חוליו ורחל לפגוש את המקומות עליהם שמעו ולמדו - רחובות ונציה ותעלותיה, מוזיאון הלובר ונכסי תרבות אירופאיים נוספים, תמיד עם טרמוס המטה וכוס הז'רבה.

בדיוק לפני 60 שנה, באוגוסט 1957 עלו חוליו ורחל לישראל והקימו בית בגזית. מבואנוס איירס הגדולה והמודרנית דרך אירופה נוחתים חוליו ורחל ביום קיץ חם בגזית ומראים להם צריף קטן בסוף הקיבוץ. בחוץ ברז קטן, בלי שירותים, בלי מדרכות, ותרבות מסוג אחר לגמרי. אפשר רק לתאר את ההלם שחשו למרות שידעו שהם באים להיות חלוצים. בדצמבר אותה שנה שלח אותם הקיבוץ ללמוד עברית בקורס מזורז, ומהבית משוחח התרבות שבנו חוליו ורחל יצאו שני בניהם מיכאל ואמיתי, שכל אחד מהם יוצר תרבות בדרכו.

את חייו הקיבוציים החל חוליו כחקלאי בשדות הקיבוץ לזמן קצר ואז עבר ללול. כעשר שנים עבד חוליו בלול והעשיר את שיחות הצוות בידע הפוליטי שצבר ותמיד העסיק אותו. עם השנים עבד בתפקידים שהתאימו למהותו – איש של שירות שרווחתם של החברים הייתה עבורו ייעוד.

בשנת 68 לקח על עצמו חוליו את האחריות על תחום ההנעלה בקיבוץ, תחום רגיש הנושק לעולם העבודה המקודש וכן גם לימי חג. כתבות בעלון מהימים ההם מספרות על מאבקו של חוליו להתאים את תקציב ההנעלה לצרכים האמיתיים של החברים. כזה היה.

באופן טבעי לקח חוליו אחריות על הצורך הבסיסי ביותר של כל אדם – תזונתו. בתחילת שנות ה-70 נכנס חוליו למקום שיהפוך לאימפריה במהלך 15 שנות עבודתו כאקונום. לצורך התפקיד עבר קורס טכנאי מזון ברופין, בזמנו התפתח והתקדם המטבח, נוספו חדרי קירור, הוקם מחסן ענק במרתף המטבח ונבנתה מעלית שירות אליו. חדר האוכל מתח פניו לבלי הכר, עברנו מפינת רחצת כלים למכונת כלים שדרשה החלפה של כלי הפלסטיק בהם אכלנו לכלי חרסינה אסתטיים, הכל בניצוחו של חוליו. אבל התקציב אף פעם לא הספיק. כשביקשו מחוליו לצמצם את מנות בשר הבקר אמר שאצלנו כבר חודשים רבים בשר כזה מסתובב רק בוואדי.... אבל כשאנשי הבקר, בראשם משה אברמוביץ ז"ל באו אל חוליו ביוזמה לערוך מסעדה לפני פורים, מצא חוליו את המשאבים ומאז ועד היום על המסורת הזאת אין כל ערעור.

דברים רבים שנראים לנו כאילו תמיד היו, השתנו בליווי ארוך שנים של חוליו ובדאגתו האין-סופית לרווחתו של הציבור כמו לרווחתו של הפרט.

מהאקונומיה עבר חוליו לנהל את הכל-בו, מקום שירות המהווה עורק ראשי של חיים בקיבוץ מרוחק ממרכז עירוני. אל הצריף שהפך לכלבו נכנס חוליו לנהל בשנת 86, ועבר איתו את כל השנים עד המעבר למבנה הנוכחי כ-12 שנה מאוחר יותר. מעברים רבים התרחשו בתחום הצריכה בקיבוץ אותם ליווה חוליו מעבר לשולחן הצנוע בכל-בו הצריף שלנו. ברגישות ובנחישות עקב אחרי הצרכים שלנו והאפשרויות של הקיבוץ, הכל מאותו מקום של נותן שירות נאמן לחברים, לפני שקראו להם לקוחות.

המפגש עם חוליו לא מתועד בשום מקום וגם כנראה לא יכול להיות. מפגש עם חוליו הוא עניין תרבותי. שיחה עם חוליו העשירה בידע היסטורי, על אירועים ומקומות ומנהיגים. יוצרים היו בני בית בידענותו, סופרים ומלחינים, נגנים ויוצרי סרטים, ידע תרבותי נרחב שתמיד שמח לשתף בו.

אחד המונומנטים העומדים לתפארת בקיבוץ שלנו מבטא את עולם התרבות שהיה חוליו. בסוף שנות ה-60 קיבל ירושה בת אלפי דולרים מדודתו. לחוליו היה ברור לגמרי שהכספים ייכנסו לקיבוץ והקיבוץ הוא שיחליט מה ייעשה בהם. הדודה לא הבינה איך יכול מי שהיא בחרה להעביר אליו את ירושתה לוותר עליה וכך הגיעו לפשרה שתיבנה ספרייה גדולה שתכבד את זיכרה של הדודה ואת עולמו התרבותי של חוליו.

בשנים האחרונות השתלט חוליו על המחשב רק על מנת להצליח לקרוא את העיתון הארגנטינאי "קלרין". כך שמר על טווח נרחב מעבר לעיתונות בישראל, הרווה את צימאון הסקרנות שלו והרחיב את הניתוח הפוליטי שלו.

חוליו שדאג תמיד לרווחת החברים היה חוליו שהתמקד כולו, בכל נפשו ובכל מאודו לתמוך ברחל בשנים הרבות בהן הייתה חולה בבית, ובשנים הרבות שהקשר איתה הפך ממילולי לרגשי בלבד. חוליו היה שם כל רגע כאילו לזה הכין עצמו כל חייו. עד שגם הוא הפך סיעודי. לא בקלות נתן לעצמו לקבל עזרה, המשיך לנסות וללכת גם כשצעדיו כמעט לא קידמו אותו. המשיך לנסות ולשוחח איתנו גם כשהמלים כבר לא התחברו למשפטים ורק עיניו מבקשות להמשיך ולהיות חלק מהחברה לה היה שותף שנים כה רבות.

חוליו הטוב והמיטיב הלך מאיתנו לא לפני שחגג 90 בקונצרט נפלא שערכו לו נכדיו המוזיקאים המוכשרים ולא לפני שחבק נין.

באותו תיאטרון קולון בבואנוס איירס, אליו כך סיפר, לקח אותו אביו כפעוט, ואליו הגיע גם בנעוריו ניגנה הלל טוטר נכדתו בדיוק ביום בו נפרד חוליו מהעולם.

שני בנים ושתי כלות השאיר חוליו, שישה נכדים ונין.

בן 90 היה במותו.

יהי זכרו ברוך

הספד של מיכאל:

מות אבי – יהודה עמיחי

אבי פתאום, מכל החדרים

יצא למרחקיו המוזרים

הלוך הלך לקרוא לאלוהיו

שהוא יבוא לעזור לנו עכשיו

ואלוהים כבר בא כמו טורח

תלה את מעילו על וו ירח

אך את אבינו שיצא להובילו

יחזיק האלוהים לעד אצלו

מאז שהתחלתי את לימודי באוניברסיטה לפני 30 שנה ואחר בשנות עבודתי ביד ושם, הייתי משוחח עם אבא על נושאים מתחום לימודי ועבודתי ואלו היו שיחות מאד מיוחדות ומקרבות. אבא אהב לשמוע את הדברים שסיפרתי. זה היה מעורר את מאגר הידע והסקרנות שתמיד התקיים בו בכל מה שקשור להיסטוריה ולתרבות האנושית. הוא נהנה לשמוע דברים חדשים אבל תמיד גם היה מפתיע אותי בכמות הפרטים ההיסטוריים והספרותיים שהיה שולף מזיכרונו ומידענותו. ידע שבעצם היום לא ברור לי כיצד ומתי רכש אותו – מבחינתי הוא תמיד היה שם.

במקביל אבא היה מאזין נלהב לסיפורי על עבודתי, על יחסי עם שותפי לעבודה כמו גם על האינטריגות הבלתי נגמרות שבהן צפיתי מהצד. הוא נהנה גם לשמוע על כל מערך היחסים המסובך בין חתולי הבית שלנו למרות שבאופן אישי לא התייחס לחתולים – אבל אהב את הסיפורים.

אבא היה אדם מקבל, ללא ביקורת ושיפוטיות ולא ניסה להכתיב לי במה לבחור, מה עלי לעשות ומה עלי לא לעשות וכך באופן הכי טבעי קיבל את אופק שלנו – לפעמים דאג.

אחותו טרסה אמרה לאחר מותו שבכל השנים הארוכות של חייהם ולמרות שנים של עוני ומחסור הם מעולם לא רבו ולא התווכחו ותמיד שררה ביניהם אחווה עמוקה.

העדר נוקשות ודוגמתיות אפיינו את הדרכים בהן חי ופעל בקיבוץ. רק בשנים האחרונות הבנתי שהוא היה ער לעוולות שהתרחשו בקיבוץ במקום שבו הצרכים המיוחדים של הפרט לא זכו למענה מספק ועד כמה הוא ניסה כאשר היה יכול, לראות את החברים ולהבין את המצוקות שדרשו תשובה גם אם לא התאימה לכללים ולחוקים.

מהבית אבא ינק כבר את הנטיות הסוציאליסטיות ונמשך אל תנועות השמאל שצמחו בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא העריך את המנהיגים, הסופרים והמשוררים הקומוניסטים. הרצח של המשורר הספרדי פדריקו גרסייה לורקה סימל בעיניו את רצח ספרד החופשית.

כאשר תמוז נכדתו הבכורה למדה באוניברסיטה קורס על המשורר הספרדי, נוצר ביניהם ערוץ נוסף של קשר בזכות האהבה המשותפת ללורקה. תמוז נסעה במיוחד לביתו של המשורר בספרד להביא לסבא תצלומים ומזכרות משם.

אבל אבא היה מפוכח, הוא הבין מזמן שמברית המועצות וסין לא תגיע הישועה לעולמנו המסוכסך ורב הסבל.

שלוש השנים האחרונות לא היו קלות, אבל אז זכה לכך שזיו נכדו גר במשך שנה וחצי בגזית וביקר אותו מידי יום וזכה לראות נין שנולד לו מתמוז נכדתו הבכורה. אני שמח שזכינו לציין את יום הולדתו התשעים של אבא בקונצרט בו ניגנה הלל נכדתו הצעירה, שהיה גם מחווה והערכה לחברי הקיבוץ. לחבריו וידידיו בקיבוץ שאליו היה מסור אני רוצה להודות. אני שמח שהמסגרת הזו אפשרה לו לסיים את חייו בביטחון כלכלי ותומך.

הספד של הנכד יותם

לסבא היקר.

תודה על כל השנים שהיית איתנו, והיום אנו נאלצים להגיד לך שלום.

תודה על העזרה ועל ההזדמנות להיות איתך כאן בגזית.

הייתי מאד קשור אליך ואהבתי כשקראת לי חבריקו ושתמיד שמחת לקראתי.

אני תמיד אזכור אותך ולא אשכח אותך ואת הרגעים היפים שהיינו יחד.

היה שלום סבא

אוהב אותך

הספד של אמיתי

אבא יקר

אביו של הרברט עליו השלום אמר לך לפני שנים: "חוליו, כשתגיע שעתך להתייצב לפני האלוהים, אני אעמוד שם בכדי להעיד איזה אדם טוב אתה היית".

דומה כי טוב הלב, הנתינה, המסירות, הנאמנות, האהבה וההתמסרות האינסופית שלך כפי שאלו התבטאו כל כך בדאגתך, טיפולך ואהבתך לאימא, היו התכונות המזוהות ביותר איתך.

לאורך השנים כאשר כבר הייתי מחוץ לקיבוץ ופגשתי עוזבי גזית בנסיבות ובמקומות שונים, היו אלו זיכרונותיהם ממך יחד עם הלבביות והחיוך המאיר והמתעניין בהם בין אם בכלבו, בחדר האוכל או בחוצות הקיבוץ.

הייתי רוצה לקוות כי זכיתי אף אני בקצת מאלו ולו במקצת מאורך הרוח והשקט בו קיבלת את פני הדברים.

אך היו גם מאפייני תכונות אחרים וכעת אני רואה עד כמה נחרטו ועיצבו באופן מובהק יותר את דמותי ואת דרכי.

אולי הזיכרון הראשון החי בי ממך הוא ההגנה והדאגה שלך כלפי כשאתה עוטף אותי חזק בידייך בליל סופה, בעוד הגשם מכה במטריה השחורה והרוח בעצמתה שוברת את מוט העץ ומותירה אותך עם ידית המטריה בלבד ואתה מחיש צעדיך ומנסה לסוכך, להגן עליי מפני הסערה המצליפה בפניי.

החורף בילדות המוקדמת מוקדש היה בשבתות לטיולים בנוף הנפלא הסובב את גזית. היינו רק שנינו. המסלולים היו משתנים כל פעם כשזכור לי כי תמיד היית בוחר ללכת מחוץ לתלם - מרימים או מטפסים על גדרות תיל, חוצים אחו, שדות, עולים דוך במדרון התלול.

אל תחושת הביטחון לה אני זוכה ממך מצטרפת גם גאווה עם היותך לאקונום, היית עבורי כמלך בלב ליבו של הקיבוץ - במטבח ואני מהלך שם בין כתליו כנסיך בהיכלו.

התמסרותך לעבודה הייתה כה טוטאלית - מוסר העבודה כה חזק וכך, מלבד היותך שם מחמש בבוקר, אתה שב לשם כל יום בשעה שש בערב כדי ללוות את תורן הערב של ההגשה העצמית. תמיד רץ, תמיד נמרץ, תמיד שופע כוחות - אודה כאן כי למרות שעל פי רוב הייתי עסוק במשחק והשתובבות מחוץ לבית, הרי שלעתים גם הייתי כמה לנוכחותך. אפילו בתקופת לימודי במוסד, כאשר הייתי מגיע לביקור קצרצר עם האוטובוס של שש.

עם היציאה לטירונות אתה מעניק את אהבתך באמצעות ערמת הסנדוויצ'ים בימי ראשון ובהמשך היו אלו מגשים עם ארוחות בוקר משגעות אותן היית מגניב לחדרי בשבתות בעודי ישן.

נתינה זו אשר נעשתה תמיד בשקט, תמיד בצנעה התקבלה אצלי בזמנה כמובנת מאליה ולא זכור לי כי אי פעם אמרתי לך עליה אפילו תודה.

בשנים מאוחרות יותר בהיותי כבר אבא, זכיתי לפגוש אותך לבד ליד השולחן כשאנו משתפים בנושאים שונים המעניינים את שנינו - ספרות, היסטוריה, מהלכים פוליטיים או תובנות שונות וכנות של החיים. גיליתי כמו מחדש את מידת הידע העצום שלך בנושאים כה מגוונים, את העניין והסקרנות שהיו בך- כשתמיד לוותה הקשבתך באיזה חיוך דק ועיניים בורקות כמענה להתלהבותי. אפילו באחריתך, ממש לא מכבר, כאשר כבר התקשית לדבר, יכולתי לספר לך על איבן או סטאוורוגין, לשאול על מהפך זה או אחר ועדיין יכולת לזכור ולנקוב בתאריך של אותו מאורע.

את משפחתי קיבלת בברכה מן הרגע בו עברה דינה את סף ביתכם. עם החום והחיבוק היא חשה מיד כמו הייתה היא חלק מאז ומתמיד של ביתנו. – אהבתך זו הייתה כל-כך טבעית וכנה ונותרה כך לאורך כל השנים. עבורי אין הדבר מפליא שאת שמה זכית לזכור ולומר ממש עד ימיך האחרונים. תודה אבא ותודה על האהבה הזו שניתנה גם לילדיי, ליותם אשר כל כך אהבת וכל כך קשור יהיה תמיד אליך, אל אוריה הבכור ואל הלל הצעירה שזכו לקרבתך ודאגתך ולמרחב בקיבוץ בכל שנות ילדותם.

ואוסיף מתנה אחרונה יקרה לה זכיתי מהבית והיא אהבתכם למוסיקה קלאסית. באופן כל כך חי אני זוכר את תקליטי הקונצ'רטים לצ'לו של סן סאנס ושומאן, את הקונצ'רטים לכינור של מנדלסון, פגניני ואותך כשאתה עומד במרכז הסלון הקטנטן של אז ובידייך בלבד מסלסל בחיוך כל צליל מצלילי הרונדו קפריציוזו של סן סאנס המתנגנים ברקע. לא הרבית להפגין בחיי היומיום רגשות אולם מדי פעם זכיתי לראות אצלך התרגשות רבה דרך המוסיקה אשר פגשה ונגעה בך ועתים היוותה חלון דרכו יכלה קשת הרגשות של נפשך להשתקף.

המוסיקה אשר הפכה להיות כה מרכזית בפעילותי הבוגרת זכתה לעבור גם לילדיי אשר לקחוה צעדים רבים קדימה. אני מאושר כי זכית לשמוע את ילדיי בקונצרט כסולנים עם תזמורת או בהרכבים קאמריים גם כאן בגזית.

הלל בתי הצעירה אינה נוכחת עימנו כאן אבל זכתה להיפרד ממך ממש עכשיו עם הסימפוניה ה- 5 של צ'ייקובסקי מעל בימת תיאטרוקולון בבואנוס איירס מקום אליו הרבית ממש מינקות להגיע.

אני מבקש להיפרד עם קטע ההדרן אשר חתם את הופעת הרביעייה של הלל כאן ביום הולדתך ה- 90 .

טנגו ארגנטיני זה Por Una Cabeza משל קרליטו גרדל המנוגן על ידי הרכב מיתרים אירופאי קלאסי הוא שיר פרידה לך והוא גם מחוות פרידה למקום האהוב והמיוחד הזה שהוא מלא חום ורגש ולהט וגם עומק שאתה היית חלק כל כך אהוב וכל כך שייך לנופו.

Julyo Tuter