קיבוץ גזית

תאריך לידה: 15/02/1928
תאריך פטירה: 25/02/2005

רפאל מוגרבי נולד בביירות בירת לבנון, להוריו יוסף וסלחה.

בנובמבר 1942 עלה לארץ במסגרת "עליית הנוער", כנער בודד. רפאל עבר בקיבוצים אחדים עד שבשנת 1947 הצטרף לקבוצה הטורקית שהקימה את גזית, עוד לפני היציאה לעצמאות בחדרה.

בהכשרה בחדרה עבד עם קבוצה של עובדי חוץ בגן שמואל במפעל לחלבה ועוד. כשעלו לקרקע בטירה, עבד כרועה צאן והתנדב להשתתף במארבים ובשמירות מפני המסתננים הערבים.

בסוף שנות החמישים מצא את מקומו בעבודה במטבח, בה התמיד עד יציאתו לגמלאות, ואף לאחריה הוסיף לתרום ולסייע בעצה טובה ובהכנות.

בהיותו כבר בארץ, היגרה משפחתו מלבנון לאיטליה,ברזיל, צרפת, ארה"ב ובפיליפינים, והוא ביקר אותם מעת לעת, והם אותו.

רפאל לא זכה להקים לעצמו משפחה, ובעצם הקיבוץ היה עבורו בית ובני משפחה.

בשנה האחרונה לחייו התדרדרה בריאותו והוא נחלש, אך סירב לעבור לבית הסיעודי, מתוך רצון לשמור על פרטיותו והרגליו. ולמרות זאת, ביקר שם יום יום.

רפאל מוגרבי נפטר והוא בן 77.

רפאל מוגרבי – "פולה"

המפגש הראשון של משפחתנו עם פולה, היה במטבח גזית.

סביב סיר המרק הסמיך והמהביל, אהב לספר על ילדותו, על משפחתו ועל סודות המטבח שלו. דבי, שעבדה אז במטבח, הקשיבה לסיפוריו והוא סיפר עוד ועוד.

כשהצטרפתי אני לקיבוץ, הייתי רואה את מוגרבי יושב בשולחנו הפינתי הקבוע בחדר האוכל, שאליו הצטרפו לשיחה חברים. הקבוע שבהם היה איציק כהן ז"ל, שראה בחברותא זו מצווה. מצאתי את עצמי מצטרף אליהם וכך אט אט העמיקה היכרותנו.

תחילה הצטרף אלינו "פולה" לארוחות משפחתיות בבית, כשהוא נותן לדבי ה"טבחית" עצות של שף. הוא היה מפליג בסיפורים על לבנון, על משפחתו ועל עיסוקו במטבח.

הקשר הלך והתרחב והפכתי גם לנהגו הצמוד. יחד נסענו לאירועים משפחתיים במרכז הארץ, כשהוא שמח מאוד כל פעם שקיבל הזמנה לבר מצווה או חתונה. היה למוגרבי מאוד חשוב לשמור על קשר עם קרוביו, קרובים ורחוקים. המשפחה מאוד הייתה חסרה לו. הוא המתין בכיליון עיניים לכנסי הפלמ"ח, בהם הסתובב בין האנשים וניסה להעלות סיפורים משותפים.

מוגרבי לא רק בישל לאחרים, הוא הצטיין בתיאבון בריא ואהב להכין מאכלים מתובלים ואף לאכול במסעדות. פעמים מספר הסתיימו המסעות שלנו במסעדה חדשה זו או אחרת, והוא נהנה לקחת על עצמו את תפקיד המבקר הקולינארי: "אני הייתי מוסיף.... חסר לזה....", כך היה אומר.

כשהתנועה נעשתה לו קשה והוא ישב שעות לבדו בבית, הייתי מגיע אליו והיינו מדברים, הוא יושב בכרוסא הגדולה שלו ואני מולו מקשיב לסיפורים שלו שחזרו שוב ושוב.

בערוב ימיו הסתגר "פולה" בביתו, הוא לא נראה עוד במדרכות הקיבוץ נוסע בקלנועיתו. דאגתי לבקרו לפחות פעם אחת לשבוע והוא קיבל את פניי בשמחה רבה.

אט אט הלך ודעך ותחלואיו הכריעו אותו.

יהי זכרו ברוך

רפי עצמון