תאריך לידה: 21.06.1959
תאריך פטירה: 02.06.2018
אסנת, או אוסי בפי אוהביה, נולדה בגזית בעשרים ואחד ביוני 1959 לדורית ובצלאל שולדר. הוריה עלו מארגנטינה והצטרפו לקיבוץ בשנותיו הראשונות. דורית הייתה אישה עדינה, רחבת אופקים ונבונה מאוד, עם לא מעט בעיות בריאות, שהקשו על חייה מגיל מוקדם. בצלאל, לעומת זאת, היה הר געש מתפרץ. איש מוכשר ביותר, איש אשכולות, איש של דרמות, שאהבת התיאטרון זרמה בעורקיו ועשתה אותו במאי נערץ במקומותינו.
דרורה היא הבכורה במשפחה, ונמרוד- נימי הוא הצעיר. אסנת שבתווך, ידעה להגדיר באופן הברור ביותר מה היא רוצה כבר בשלב הפעוטון. בגיל שנתיים החליטה שהיא מוכנה לאכול אך ורק תפוחי אדמה, ובאמצעות הקול המוזיקאלי שלה הצליחה לכופף את המערכת הקיבוצית הנוקשה, עד שקיבלה את המנה היומית שלה, שבושלה עבורה באופן מיוחד.
היא הייתה הילדה של אבא. כמוהו גם היא זכתה להיות ברוכת כישרונות, סוערת ויצירתית. תרומתה לחיי התרבות בקיבוץ לא תסולא בפז. המופעים שהפיקה לחגים ולאירועים מיוחדים עם תלמידיה מחברת הילדים ועם חברי הקיבוץ היו תמיד גולת הכותרת. הדובדבן שבקצפת. וההישגים לא הגיעו בקלות. היא הייתה מעבידה בפרך את העולים על הבמה. אם בשירה, אם בנגינה, אם בדקלום ואם בתנועה. אבל היות שהייתה כל כך מקורית וכובשת, כולם התמסרו ונענו בהסכמה, ובסופו של דבר גם נהנו.
בתום סערת ההצלחות, כשהקהל הנלהב מעתיר מחמאות, הייתה תמיד הציפייה הדרוכה למילה טובה מאבא, לביקורת שתצדיק את המאמץ הגדול. אבל הוא היה מקמץ בשבחים ובכל פעם מחדש היה מחלחל הכאב הזה, והדמעות היו זולגות ללא רחם. אולי האכזבות האלה הן שחישלו אותה ועשו אותה למי שהייתה. רגישה מאוד, מצד אחד, אבל מצד שני - דעתנית, אמיצה, נחושה ולא מוותרת בקלות. ואולי לכך גם התכוון, בסופו של דבר.
אסנת נולדה לתוך קבוצת "להבה". קבוצה חינוכית של מי שגדלו ביחד מבית התינוקות ועד לסיום י"ב. זו הייתה הקבוצה היחידה של בני גזית, שלהוציא תקופה קצרה, אף פעם לא התמזגה עם קבוצות אחרות, והלכה יחד לאורך כל השנים בחינוך המשותף. לטוב ולרע. עם הרעות והחום והביטחון מצד אחד, ועם הצפיפות ואובדן האינטימיות והתוויות וכל שאר הקשיים – מן הצד האחר. קבוצה של אחת עשרה בנות מוכשרות, יפות, חזקות ודומיננטיות, ושישה בנים שצמחו לצדן ובצלן. כך עוצבה אישיותה של אסנת. קבוצת "להבה" כבר נפרדה בצער עמוק ובכאב מניתאי ומרינה, וכעת אסנת. עצוב לנו מאוד.
דרכי ודרכה של אסנת נפגשו כשנשלחתי להיות מחנכת של קבוצת "להבה" . ליוויתי אותם מקרוב במשך ארבע השנים שבין ט' לי"ב. אלו היו שנים נהדרות ומרתקות, עם סערות גיל ההתבגרות, שלא פסחו גם על אסנת, בלא מעט דרמות, של אהבות, מריבות, פרידות ואכזבות. המון דמעות שצריך היה לנגב.
בצבא שרתה אוסי כמורה חיילת, ושם חברה לנוגה ולשרית, שהיו לה לידידות נפש נפלאות ואהובות עד עצם היום הזה. לאחר השחרור מהצבא לא חזרה לקיבוץ כמקובל, אלא נסעה לעבוד כחצי שנה באנגליה בתור או-פר למשפחה ישראלית. כקינוח - טיילה ברחבי אירופה. את הודו למדה להכיר רק בשנים האחרונות בנסיעותיה לשם יחד עם יורם, לטענת החברות, כדי לחדש את המלתחה הצבעונית והאוריינטאלית שנהגה לעטות על עצמה.
לאחר שחזרה לארץ, יצאה לשנת שירות לקיבוץ הצעיר "גשור", ושם גם הכירה את איציק ,אהבת חייה ואבי ארבעת ילדיה. איציק נכנס לחייה, בידיעה ברורה וחד משמעית – שהם נועדו. ואכן, הייתה זו אהבה גדולה. השניים החליטו להקים את ביתם בגזית, וכאן גידלו את ילדיהם: סתיו, עיינה, הדר ונגה.
איציק היה מעורב מאוד בחיי הקיבוץ. קודם צאינ'יק ואחר כך רפתן וממונה על הזנת הפרות, מוכשר ובעל ידע רחב בתחומי אמנות שונים, מאוד חברי ואהוב, עם חוש הומור בריא, טוב לב ושמחת חיים. הוא ידע להכיל את אסנת המיוחדת כל כך. עם ההברקות ועם הלחצים, עם המזג הסוער ועם החוכמה והרגישות הרבה. הוא נשא אותה על כפיים ואפשר לה לגדול ולצמוח, להתפתח וליישם את שאיפותיה וחלומותיה. הוא ניהל את הבית. טיפל בילדים, אפה ובישל ודאג לצרכים היומיומיים של בני המשפחה, בעוד היא מסייעת על ידו ובעיקר עוסקת בעולם היצירה.
אסנת למדה הוראת מוסיקה, עבדה במשך שנים עם ילדי הקיבוץ והפיקה איתם מופעים מקסימים, אולם היא לא הייתה מסופקת וחיפשה משהו חדש. היא מצאה אותו בלימודי התואר השני בתרפיה באמצעות מוסיקה. לאחר שסיימה את לימודיה עבדה עם אסירים ועם חולי סרטן, מאוחר יותר תעבוד גם עם פדופילים, עם מנהלי מפעלים ועם דיירים בבית סיעודי. היא לא נרתעה משום דבר וידעה לכבוש את הלבבות של כל מטופליה.
עד שבא המפץ הגדול. בחודש יוני 2004 (הכול קורה ביוני...), בהיותו בן 43, התמוטט איציק בגלל מחלה בלבלב, ואחרי פחות מחודשיים של מאבק עיקש שנאבקו הרופאים, שנאבקה אוסי, שלא זזה ממיטתו, שנאבקו בני המשפחה, החברים והקיבוץ כולו, הלך איציק לעולמו. כפי שהיטיבה לנסח זאת אסנת בספרה "עיני שקד חומות", שכתבנו יחד: "ביום בהיר, שטוף שמש, החלה הרעשה מכל הכיוונים, ללא שום תכנית מגרה... מאז מותו מלווה אותי דימוי, בפנים, בתוכי, מסה של לבה רותחת, המכוסה קרום דק".
כתיבת הספר שארכה למעלה משלוש שנים, הייתה עבורה סוג של תרפיה ושחרור. לאורך הזמן שעבר, לקראת יום השנה למותו, היינו יושבות יחד והיא הייתה מתייעצת ומתלבטת באשר לפרטי הטקס. לא יכולתי להעלות בדעתי שיום יבוא ואדרש להספיד גם אותה. עד עכשיו אינני מאמינה.
עם השבר הנורא, ההתמודדות של אסנת, שהפכה באחת להיות גם אמא וגם אבא, הייתה מעוררת השראה. היא למדה לבשל, למדה לנהל לבדה משק בית והפכה כתובת בלעדית לארבעת ילדיה. ולא די בכך, שהרי בתוך שנתיים ממותו של איציק הלכו לעולמם גם שני הוריה, קודם בצלאל וכחצי שנה אחריו דורית, כשהתחושה המלווה את אסנת היא תחושה שהאדמה שתחת רגליה אינה מפסיקה לרעוד. היא סעדה וליוותה את הוריה עד לרגעי חייהם האחרונים בהמון דאגה ואהבה, והנה, לא עבר זמן רב, והיא עצמה התמוטטה, כשהרופאים בבית החולים רמב"ם מכינים את ילדיה לגרוע ביותר.
אולם היא התעוררה מחדש לחיים וניצחה את כל הנבואות השחורות. כמו בשירו של עמיר בניון, שאיציק אימץ לעצמו, והיא השמיעה לו אותו שוב ושוב בימים הקשים – "ניצחת אתי הכול". היא שינתה כיוונים בעבודתה והקימה את מקהלת הבנות "נגה", שאותה טפחה באהבה רבה ועליה נצחה עד שאזלו כוחותיה. הרבה מאוד דמעות נשפכו בשנים האלה. המשברים היו רבים, אבל אסנת, כעוף החול, קמה כל בוקר מחדש ועשתה כל מה שנדרש כדי להמשיך. טפלה במצוקות שלה ושל ילדיה, הסיעה ותמכה ודאגה - ולא ויתרה.
למזלה הגדול, לפני שבע שנים וחצי נכנס לחייה יורם ברזל. אסנת הגדירה את יורם כמלאך הטוב של חייה, ותחת הכותרת הזאת הוא תיפקד עד לרגעיה האחרונים. אין מילים על האיש היקר הזה, שאיבד לפני שנים לא רבות את נורית, אם ילדיו, ועתה איבד את אוסי האהובה, כשבדרך הוא מפגין אצילות, התחשבות, תמיכה ואהבה אין קץ. בזכותו ובזכות התמיכה הגדולה של ארבעת ילדיה ושל החברים והאוהבים הרבים כל כך שאספה אסנת סביבה במשך השנים – יכולה הייתה להתמודד עם המחלה האיומה, שתקפה אותה ללא רחמים, ובסופו של דבר יכולה הייתה להגיע לתחנה האחרונה של חייה, עטופה מכל עבר בהמון אהבה וחום.
מה נאמר? עוד לא בת 60, עם כל כך הרבה תכניות ומשאלות שלא מומשו, ועם זאת, מאחוריה סיפור חיים עשיר, של מי שהספיקה להקרין סביבה שפע של אור ותקווה, כשהיא מותירה אחריה חלל גדול אצל ילדיה, אצל יורם ואצל כל אוהביה. לאוסי היה ברור מאוד איך היא רוצה לחיות. היה לה גם ברור איך היא רוצה למות. קשה לנו מאוד להיפרד ממנה. גם לה היה קשה מאוד להיפרד מאתנו. יהי זכרך, אוסי היקרה שלנו, ברוך.
כתבה: מיכל קריספין
בת 59 במותה.
יהי זיכרה ברוך.
דברים לאמא
ליד המיטה שלי יש תמונה.
אני בערך בת 6/7. ילדה .
מצד אחד אמא ומצד שני אבא.
אני עומדת ושניהם יושבים, משני צדדי.
אנחנו באותו הגובה.
הרבה אני מסתכלת על התמונה וכל פעם אני רואה משהו אחר בה.
אי אפשר לדעת אבל מעניין אם הם תיארו לעצמם שבמקרה הספציפי שלהם הברק יכה בנו פעמיים ושניהם בגיל צעיר מידי כבר לא יהיו בחיים.
אחרי שאבא נפטר, מסביב לאמא נוצרה במוחי קרן אור ענקית שהקיפה אותה. אין דבר בעולם שיכול לפגוע בה, להרחיק אותה או חס וחלילה לקחת אותה ממני. כך האמנתי. לפני שנתיים קיבלתי את הכאפה הגדולה באמת של החיים ואמא חלתה. היום אני מבינה שהחיים הם שבריריים ושכלום לא מוגן או בטוח לכן, במוות של אמא אני מרגישה שהיא מצווה עלי לחיות חיים במלואם כי כלום לא מובן מאליו.
אני חושבת איך הייתי חיה ואיך הייתי מעריכה יותר את החיים אם הייתי יודעת בתוך תוכי שככה זה יגמר. עוד לפני הכל .
אבל אז עוד מחשבה עולה בי.
זה לא נגמר.
הם לא נגמרו. הם חיים שניהם בתוכי, בתוך שלושת אחיי ובתוך כל אדם שכנראה נמצא כאן וגם מי שלא.
כי אלו בדיוק החיים.
אוסף של זיכרונות ותחושות והתפקיד שלנו הוא להשתמש בהכל.
לא הכל חייב להיות בווליומים משוגעים אבל כן לחיות, להחיות ולזכור .
אמא שלי. אהבת חיי.
מי שדאגה כל החיים להאיר לי את הדרך, ללמד אותי מה נכון, ללוות אותי בכל משבר שעברתי, לא איתי היום ולא איתי עכשיו כדי לחבק אותי ברגעים ההזויים האלה. לפני שאמא נפטרה התחבקנו חזק והיא הבטיחה שתישאר תמיד בתוך הלב. אני כל כך רוצה להאמין.
בתחושה שלי, אבא איתי תמיד ואני רוצה להאמין ולהרגיש שגם אמא.
הקבר עוד פתוח, והנשמה שלה, הריח שלה, הקול שלה עדיין חזק בראש.
המילים שהיא אמרה בקושי רב.
אמא לא ויתרה. מהרגע שהמחלה פרצה היא חיפשה בכל כוחה דרכים לעצור, להקל, חקרה..., עד שהמחלה לא ריחמה והיא התעייפה.
ואיך לא?
אמא היא סמל החיים והיא לא הייתה מוכנה לחיות בלי לחיות. כמה שהיא צדקה.
ועכשיו ברגעים האחרונים שהיא פיסית מחוץ לאדמה, אני רוצה להגיד לעיינה, להדר ולנוגה האחים היקרים שלי - אנחנו לא לבד. יש לנו קודם כל את עצמנו, את ארבעתנו, אנחנו משפחה חזקה ואנחנו נצליח. אחר כך יש עוד הרבה אנשים שמחבקים ואוהבים שילוו אותנו לאורך החיים.
ולך אמא אהובה שלי, הצלחת.
היית אמא נפלאה. נתת לנו את כל מה שהיה לך. נלחמת על הבית, נלחמת עלינו. לא עזבת בחיים, וגם היום כשאת הולכת לעולם שכולו טוב את לא עוזבת, את תהיי בכל כוכב בשמיים ובכל פרח באדמה.
ובהזדמנות הזאת אני רוצה להגיד תודה ליורם בן זוגה של אמא שכל מילה שאני אגיד כאן תתגמד לעומת מה שאתה עשית לבית, למשפחה ולאמא.
ותודה גם לכל החברות והחברים שבאו, ניגנו, שרו, עזרו, חיזקו, בישלו, כיבסו, דאגו, תיקנו ובעיקר פשוט היו.
תודה 🙏🏻❤️
אוהבת כל כך סתיו.
