קיבוץ גזית

תאריך לידה: 12/02/1930
תאריך פטירה: 20/11/2006

דורית נולדה בארגנטינה, להוריה שמואל וקלרה, וגדלה באיזור הכפרי שיושב ע"י יהודים במימונו של הנדבן הברון משה הירש. דורית למדה בבית ספר יהודי בנוסף ללימודיה בבית הספר הכללי, ואחר למדה בבית הספר התיכון בעיר רחוקה מאוד מביתה, אליו היתה חוזרת רק בחופשים.

מרכז החיים והפעילות בכפר היו הציונות וישראל. לכן, אך טבעי היה עבור דורית להצטרף לתנועת נוער ציונית, תחילה לתנועת "דרור" של מפא"י ולאחר מכן ל"שומר הצעיר". מטרת התנועה היתה כמובן עליה לארץ ישראל, והגשמה בקיבוץ.
אחותה והוריה עלו לקיבוץ רמת השופט ואילו דורית עלתה עם חבריה לתנועה, כ"השלמה" לקיבוץ גזית. כאן הכירה את בצלאל ונישאה לו, וכאן נולדו הילדים: אסנת, דרורה ונמרוד.

בראשית דרכה בקיבוץ עבדה דורית בחינוך, עד שעברה ניתוח בעמוד השדרה ולא היתה מסוגלת לעבודה פיזית. הניתוח הותיר אותה מוגבלת מבחינה גופנית. אולם, גם אז לא ויתרה על העבודה ועברה לעבוד בהנהלת החשבונות, בה עבדה שנים רבות ופוריות, עד שנת 2005, עד שגופה לא עמד יותר בעומס.

בצלאל טיפל בה כל ימי חוליה במסירות רבה, וכשנפטר, תמכו בה הילדים וקבוצת חברים מהקיבוץ.

דורית נפטרה והיא בת 76.

אמא

בחודשים האחרונים לחייך שאלת אותי לא אחת האם אני אמא שלך. ואני, שקשה היה לי לוותר על מקומי מזה שנים, אמרתי לך את האמת.

אך אין זה משנה, כי בינינו נשארה הליבה, המהות. מהות של אם ובת. גם אם באופן מוזר, מזמנים החיים מצבים בהם לא ברור מי נושאת באיזה תפקיד, קראתי לך אמא והיית לי כבת.

פשוטת העם ממעמד האצולה, כך היית.

הסתפקת במועט.

כל עוד השעון מארגנטינה מראה את השעה המדויקת, לא הבנת למה צריך להחליפו, אפילו אם מניין שנותיו עלה על 25 שנה. וכך לגבי עולם החומר כולו.

ערנותך לעולם הרוח היתה עצומה. ערב, ערב, היית מקריאה מאמרים לאבא. מאמרים של שועי עולם, של אידיאולוגים של התנועה הקיבוצית ותנועת השומר הצעיר, ותמיד קראת גם ספרות יפה.

לאט, בדרכך, ורק מותך בא לך פתאום, בסערה וגאל אותך מיסורייך.

אצילותך באה לך מאישיותך פנימה. לא צריכה היתה לאישרור חיצוני כמו מספר אפסים בחשבון הבנק, מותג או כל סמל אחר.

נשאת את מעמדך כאצילה מבטן אימך וכמוה היית.

מעולם לא שנאת, לא התלהמת, לא לגופו של אדם ולא לגופו של עניין.

הייתה בך רוח של תבונה לעיקר, לאמת.

חלית במחלה איומה, נפלת וקמת וגם סבלת. את יסורייך חלקת בעיקר עם אבא, בתוך הבועה שבניתם סביבכם. לא הראית כאבך לעולם.

ורק בסוף, כשאבדו לך המלים – זעקת זעקות כמו שלא שמעתיך מעולם. כשנעלמו המלים, בינות לתאי המוח שבגדו, נשארה לך מאוצר המלים העצום, מלה אחת בלבד: כן! יכולת לבחור כל מלה אחרת – אך לא. ואותה אמרת וחזרת ואמרת כמענה לכל שאלה שנשאלת.

גם אם העולם כולו, מתנהל היום על פי קודים אחרים, למדתי ממך, מבלי שתנסי ללמדני, רק מעצם היותך – להבדיל בין עיקר לתפל. למדתי מה חשוב באמת. את נר לרגלי, אני אוהבת אותך

אוסנת

סבתא

אני מצטערת שלא באתי והייתי איתך. סבתא, תאמיני לי שלא יכולתי לראות את הרגעים בהם את עולה לאט לאט למעלה, לסבא ואבא ומצטרפת לעולם שם למעלה...

סבתא, אני בטחה שאת עושה שם חיים עם סבא ואבא...

סבתא למה הלכת לי, לעינה, לסתיו, להדר והכי חשוב לאמא...

קשה לי לראות ולשמוע את כל הדברים הנוראים שבשבילי יום אחרי יום קורים... אבא, אחרי זה סבא והנה בסוף את
מה קורה לנו סבתא?...

נכדתך נוגה