קיבוץ גזית

תאריך לידה: 30/12/1925
תאריך פטירה: 31/10/1977

ציפורה נולדה בעיר קוטנו שבפולין. בנעוריה הצטרפה צפורה לתנועת השומר הצעיר, יחד עם עזריאל בן עירה.

בזמן מלחמת העולם השניה היתה במחנה הריכוז אושוויץ וניצלה. לאחר המלחמה פגשה שוב את עזריאל ויחד הצטרפו לקבוצת "טוסיה אלטמן". יחד עם חברי הקבוצה עלתה צפורה ארצה באוניית מעפילים "מולדת".

כמו ניצולים רבים אחרים, ציפתה צפורה להתחלה של חיים חדשים אך מנת הסבל לא תמה. לאחר שלושה שבועות בלב ים, בתנאים ירודים ביותר, עמדה האונייה לטבוע. הבריטים קלטו את אותות הקריאה לעזרה, העבירו את המעפילים לאוניה אחרת ושלחו את כל 1500 המעפילים לקפריסין. צפורה היתה כבר בחודשי הריונה הראשונים.

המפגש עם מחנות הפליטים בקפריסין, היה קשה מאוד עבורה ועבור כל מי שנאלץ לשהות בהם. בעת שהותם בקפריסין יצרו חברי הקבוצה חיי תרבות ולימוד. מרדכי, בנם הבכור של צפורה ועזריאל, נולד בקפריסין, היה גם לבנה הבכור של הקבוצה כולה ונחשב לבן הבכור של קיבוץ גזית.

לארץ ישראל הגיעה צפורה ב – 28 בנובמבר 1947 בעלייה מיוחדת לזוגות עם תינוקות. המשפחה הצעירה חיכתה לשאר חברי הקבוצה וביום 15.5 1949 הגיעו צפרוה, עזריאל ומרדכי התינוק לקיבוץ גזית. עם השנים הצטרף למשפחה גם ערן.
בגזית עבדה צפורה במכבסה וכשהוקם מועדון לחבר הפכה צפורה לאם הבית במקום במשך שנים רבות.

צפורה חלתה ואחרי תקופה לא ארוכה נפטרה.

בת 52 היתה במותה.

לזכרך...

אני זוכרת את צחוקך
רחב, נפרש משביל ביתך כמו
רוצה לפרוץ איזו מגבלה איומה
שבשמחה.
תאוות החיים שבך למדה מהר
מהר מדי
את גבולות היכולת
שבהיותך אדם, אישה, אנוש
כצל יחלוף.
אך לא כצל, דעי,
מלאת חיות
בצליל, בצבע,
קווים עזים של רישומך
יטבע חותמך בזיכרון.
אורה לוטן

זיכרונות מגטו קוטנו

"אחרי שכל שכבות הבוגרים ברחו מזרחה, נשארנו אנו הצעירים בלי הדרכה מוחלטת. היינו אובדי עצות ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו. בתקופה ההיא חיינו בתקווה שכל זה ייגמר והחברים ישובו ונתחיל את חיינו מחדש. לא תיארנו לעצמנו את גודל האסון שפקד אותנו. פשוט היינו ילדים.

וכך עבר עלינו קיץ שלם שהיה מלווה בדאגות וגזירות למיניהן שיצרו הגרמנים. בקיץ 1940 אינני זוכרת את החודש שניתנה הפקודה לעזוב את הבתים ולעבור לגטו, חשבתי שהכל נגמר. ... אבל דבר אחד אני חייבת לציין שבתוך הגיהנום האיום הזה, אחרי מאמצים רבים מצאנו אחד את השני. ואחד מסר לשני על הימצאו של כל חבר קן על מקום מגורים ואז בלי החלטות מאורגנות, באופן לגמרי ספונטאני, התחלנו להיפגש שכבות שכבות ולארגן פעולות. אמנם הפעולות לא היו מעמיקות מבחינה רעיונית תנועתית, כי מי שהיה שם יכול לדעת שלא היו שום תנאים לכך, כי מלבד מיטה לא היה איפה להעמיד שום חפץ אחר. הפגישות פשוט היו על אחת הגבעות שבתוך הגטו. זה היה המקום שלנו. ועל מנת לשמור על כל דבר שהיה יקר לנו היינו נפגשים, מעלים זיכרונות. קראנו ספרים וחלמנו על מחר אחר...

תמיד מישהו היה שומר שלא ידעו על האספות האלה. היו הרבה מקרים שבאמצע פעולה היינו צריכים מהר להתפזר. אבל בכל זאת היינו נפגשים למרות שידענו על הסכנה שבדבר. הרי כל אחד לחוד הרגיש שזה הדבר היחידי שנשאר לנו.

וכך עברו עלינו חודשים על גבי חודשים, במצוקה, מבחינת דיור, הרעב שרר בכל פינה, המחלות התפשטו על כל צעד, ולסבל לא היה סוף. עוד באותו קיץ החליטה משפחתי לעזוב את הגיהנום ויהי מה. על ידי כל מיני שידולים ושוחד העמסנו את הקצת שנשאר לנו ועזבנו את הגטו. ערב לפני זה נפרדתי מכל החברים ולא ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותם בחיים שלי".