שכנר גבריאל

הנצחה • 16/8/2014 כניסות

תאריך לידה: 25/04/1927
תאריך פטירה: 08/03/1999

גבריאל נולד בעיר טלוסטה אשר באוקראינה המערבית, בן יחיד להוריו נחמה ויהושע.

בן 12 ההתייתם מאימו וגדל בבית אביו, שעסק במסחר והיה ציוני פעיל בתנועת "גורדוניה".

עוד בילדותו המוקדמת למד גבריאל את השפה העברית המתחדשת בגן הילדים ובבית הספר, וזו סייעה להתערותו והקלה על קליטתו המהירה בארץ לאחר המלחמה.

כשפרצה מלחמת העולם שרד גבריאל עם אביו את תקופת האקציות והגטו בעיירה הקרובה הינקוביצ'ה. הם ניצלו ע"י איכר פולני פשוט, שהחביא 14 יהודים במערה שבחלקת שדהו, במשך עשרת החודשים האחרונים של המלחמה. האיכר יחד עם אישתו ובנו, נוצרים מאמינים ורחמניים, דאגו לצרכיהם במידת האפשר. במארס 1944 שוחררה העיירה על ידי הצבא האדום, וגבריאל בן-17 התגייס לצבא האדום ביחידת צלפים.

עם סוף המלחמה נדד עם אביו על פני אירופה בנתיבי "הבריחה" עד שהגיעו לדרום איטליה. גבריאל סירב לבקשת אביו להגר עמו לארצות הברית. בעיר ברינדיסי הם נפרדו. שם מצא חברים בגילו ולפי טעמו והצטרף לאחת הקבוצות של "השומר הצעיר". איתם עלה לארץ באוניית המעפילים "ווג'ווד", שהגיעה לחיפה ב-26 ביוני, 1946ערב "השבת השחורה". לאחר חודש מעצר במחנה עתלית, הצטרף עם חבריו לחברת הנוער בקיבוץ בית-זרע.

במלחמת העצמאות נלחם בגדוד "ברק" של חטיבת גולני. השתתף בקרבות ביחי-עם, בעמק הירדן, בגשר, מגידו וכן בגליל התחתון.

בתום מלחמת העצמאות הגיע גבריאל עם גרעין "ניצן" להשלים את קיבוץ גזית שהיה בהתארגנות למעבר מחדרה להתיישבות בטירה, כמקום היאחזות לקראת בנייתו של יישוב הקבע.

ב-1952 נישא לדבורה לבית גרוקופ, ונולדו שני הבנים, דניאל ב- 1954 וניתאי ב-1959. באותה שנה היה מדריך של גרעין "שגיב", שבא להשלים את גזית.

גבריאל היה דמות מרכזית בקיבוץ ושימש בתפקידים רבי אחריות כמזכיר ומרכז משק. שנים רבות ריכז את ענף השלחין. למד מזרחנות והיה פעיל במחלקה הערבית של מפ"ם, במסגרתה יזם את הוצאת העיתון "על המרסאד". התחום האידאי עניין אותו מאוד. כתב מאמרים רבים בעיתוני התנועה; הוא ריכז חוג רעיוני בקיבוץ והיה חבר פעיל ב"חוג אורנים".

בשנותיו האחרונות מצא סיפוק ועניין בתחום חדש – מיחשוב ותכנות, בו עסק כמנהל מערכת המחשב בקיבוץ.

באביב 1992 נספה הבן ניתאי, שהיה חבר קיבוץ אליפז, בתאונת דרכים.

גבריאל נפטר לאחר אירוע מוחי, והוא בן 72.

כמה אור

"כמה אור" – אמר לעצמו בעברית הנער גבריאל.

עומד היה על הסיפונה של ה"וודג'ווד", לבדו, בין 1257 הניצולים שראו את הכרמל מנגד ולא יכלו לבוא אליו, משום שארבע משחתות בריטיות עצרו בעדם. יום קיץ בהיר וחם היה ה-26 ביוני 1946, "השבת השחורה".

כך הוא זכר את עצמו גבריאל שכנר, בן ה-19 ברגע הולדתו מחדש . עוצם עיניים ורואה עת עצמו לא מהגר כי אם עולה; לא פליט, כי אם חלוץ; לא קורבן אלא אדם לוחם.

האור והחום של ארץ ישראל המיסו (כך חשב) את זכרון האופל שנשא, את זכר הפחד וההריגה בעירו טלוסטה וסביבותיה, את רישומם של עשרת החודשים בהם הסתתר בבונקר תת-קרקעי.

גבריאל נכבש על ידי הארץ. קלט אותה בטבעיות: את נופיה, את אנשיה, את שפתה, תרבותה. הוא אימץ את הפרוגרמה הציונית סוציאליסטית ונפעם מאורח חייו של הקיבוץ. אהב את עבודות השדה הן בפירוש "גורדון" והן בפירוש "בורוכוב".
"גורדון" והן בפירוש "בורוכוב".

עוד בשנת 1981 היה כותב כך:

"יש לגבש שוב מחנה של חלוצים, שייתן דוגמה באורח חייו ומתוך הכרה ימלא את כל החללים שנוצרו בחברה הישראלית (כמו למשל, במקצועות שהתרוקנו מיהודים: חקלאות, בניין, ועוד'). מחנה כזה יוכל לרכוש את אמון העם, רק על ידי דוגמה של הגשמה אישית. הדרך השנייה: חינוך הנוער. שחייה נגד הזרם קשה אך אפשרית." (חותם, 4.9.81)

עם חבריו פעל גבריאל בכל משימות הזמן: המאבק, הלחימה, ההגנה, ההתיישבות, הקיבוץ. כל הפרקים של הסיפְר המכונן של טרם מדינה ושל שנותיה הראשונות. ואף אם מדי פעם חזר הפרק האפל לתודעתו, אמנם חזר אך לא גבר עליו. האור הרב שהספיק לצבור הוא ששמר על נפשו. כמה אור.

ביתר שנותיו השקיע עצמו בבניית המשפחה והקיבוץ – קיבוץ גזית בגליל התחתון - ביתו ומבצרו עד יום מותו.

כך הספידה אותו מיכל קריספין, בת גרעין ההשלמה של ילידי הארץ:

יותר צבר מהצברים, ש"שיר הרעות" היה מעין מוטו בחייו. כמעין חולייה מחברת בין מורשת הפלמ"ח לבין יסוד הרעות שבחיי הקיבוץ. אמנם מצד אחד – אינדיווידואליסט, המסתגר בְד' אמותיו, ומגן בעקביות על פינתו. אך מצד שני, כמעט פרדוקס, מאוד איש רעים להתרועע. נאמן למכנסי החאקי, שכבר מזמן יצאו מהאופנה, שהיוו כעין אמירה ערכית, כמעט מפגינה, מתגעגעת לערכים של ארץ=ישראל היפה, לעבודת האדמה, לחיים ללא ניצול הזולת, לסולידריות ולרעות. שראה בקיבוץ את גולת הכותרת של החברה – לא דרוויניסטית, לא קפיטליסטית – ומאוד אנושית.

ב-8 במרס 1952 החלפנו מבט ראשון. ב-8 במרס 1999 נעצמו עיניו של גבריאל. בין שני אביבים אלה זרמו חיינו המלאים, שיחד עם הצער והכאב היו טובים, מלאי עניין ומשמעות. ומימוש עצמי טוטאלי.

אלה חייו של האיש שהותיר סימן. איש שאהב אהבה עזה אותי, את שני בנינו. ונאהב. רֶעַ קרוב לחבריו, נאמן לקיבוץ - המקום והדרך.

דבורה שכנר, גזית, מרס 2006

 גבריאל שכנרshecnerdlumi