מרטה טבצ'ניק

הנצחה • 28/4/2015

תאריך לידה: 4.4.1932

תאריך פטירה: 26.8.2014

מרטה נולדה להיינריך צבי ואסתר פלדנבלום ב-4.4.1932 בארגנטינה. ההורים, מהגרים מפולין שהגיעו שנתיים קודם, היו נתונים עדיין בחבלי קליטה והתקשו בפרנסתם. בהמשך נולדו למשפחה עוד שני בנים – לאון וברנרדו – אחיה הצעירים של מרטה.

מרטה דמתה באופייה לאימה. שתיהן היו תוססות, יוזמות ומלאות טוב לב. כשמרטה הייתה עסוקה בגיוס כספים לתנועה, גייסה גם את אימה למבצע.

המציאות כפתה על מרטה לעבוד בגיל התיכון במתפרה, ובערב למדה בבית הספר לפקידות, למרות שאיפתה להיות אחות, שאיפה שלא זכתה לתמיכת ההורים השמרנים. מרטה הפעילה את מירב כישורי החיים שלה בתנועה על שם מרדכי אנילביץ' בבואנוס איירס. היא ריכזה חוג של בנות בשכונה שבה גרה, והייתה בין הבנות הראשונות שהצטרפו לחטיבה הצעירה.

מרטה הפיצה סביבה אווירת אכפתיות ופעלתנות. ההורים תמכו בפעילותה הציונית ובקשתם היחידה הייתה שהיא ובן זוגה חיים יינשאו בנישואים יהודיים כשרים טרם עלייתם ארצה. בני הזוג נישאו ועלו ארצה לקיבוץ שמרת ב-1956.

עמי נולד שנתיים לאחר מכן והביא עימו התמודדות קשה של גידול ילד בלינה המשותפת, התמודדות שהייתה קשה למרטה. מרטה עבדה בשמרת במקומות רבים: כמטפלת במוסד החינוכי "אשרת", ובחינוך בגיל הרך. בכל מקום בו עבדה הייתה איכפתית, מסורה ומוערכת מאוד.

ב-1961 נולד בנה השני עופר וב-1964 יצאה המשפחה לשליחות בארגנטינה. מרטה הרגישה שם בדידות. הקיבוץ והחברים חסרו לה מאוד. המשפחה חזרה ארצה אחרי מלחמת ששת הימים, וכפי שמרטה אמרה – "לבית שלנו".

בשנת 1969 נולד הבן יניב, ומרטה המשיכה להיות פעילה בוועדות שונות ובעבודה. המשפחה יצאה שוב לשליחות ב-1981, אך הפעם קטעה מלחמת לבנון את השליחות.

ב-1991 נפרדו חיים ומרטה. מתקופה משברית זאת, שהייתה קשה לה ביותר, נשאר עד היום עץ לימון ששתלה כדי לבטא את אפשרות הצמיחה וההתחדשות. ואכן, מרטה יצרה זוגיות חדשה עם חיים שורר, והצטרפה אליו לגזית, ובשנת 1994 התקבלה לחברות בגזית.

גם כאן בלטה בטוב ליבה ובאכפתיות שלה. היא הייתה מחנכת/מטפלת בחברת הנוער "אלמוגים". היא דאגה להם הרבה מעבר לשעות העבודה השגרתיות. אחר כך עבדה במועדון לחבר יחד עם נעמי גרוסמן. כדרכה הקפידה תמיד להשרות אווירה טובה על המקום. מדי שבוע עזרה באפיית העוגות שהוגשו לבאי המועדון.

למרטה היה חשוב לשמור על קשר עם חבריה בשמרת והיא ביקרה שם לעיתים קרובות. את ביקוריה הקדישה בעיקר למשפחה, לנכדים ולנכדות שבשמרת, בתל אביב ובעין המפרץ. היא נהגה לומר שהם האור בחייה.

בשנים האחרונות חלתה מרטה, וחיים שורר, חברה לחיים, סעד אותה במסירות, כולל שהייה לצידה לאורך שעות היום בתקופה האחרונה בבית הסיעודי.

מרטה נפטרה ב-26.08.2014 והותירה אחריה 3 בנים: עמי, עופר ויניב ו-7 נכדים. היא הובאה לקבורה בקיבוץ שמרת.

יהי זכרה ברוך!

מרטה יקרה.

לפני 21 שנה הצטרפת אלי לגזית לבניית חיים משותפים. הופעתך בביתנו כאן הביאה לי קרן אור. מהיום הראשון לבואך, שוב לא פגשתי דלת נעולה בשובי מיום העבודה. פגשתי אותך מרטה, בבית מטופח, מחומם בימי החורף ומקורר בימי הקיץ החמים, ובימי שישי, שוב קידם את כניסתי הביתה, הריח הנעים של עוגה או של ה"רוגלך" שאת אפית בתנור.

מיד עם הגיעך השתלבת בתפקיד המטפלת של חברת הנוער שנקלטה בקיבוץ. עשית את עבודתך

נאמנה בהמון מסירות. על הצלחתך בתפקידך זה, מעידה העובדה שרבים מאותם נערים ונערות המשיכו לשמור איתך על קשר ממושך.

אחר-כך הצטרפת לעבודה במועדון לחבר, ושם היית לאורך שנים רבות שותפתה של נעמי גרוסמן.

להפתעתי נקלטת גם מהר בחוג החברים שלי, ידידיי משכבר הימים. הרי הייתה זו קבוצה של "פולנים" עם מנטליות כה שונה משלך הארגנטינאית (אפשר שנוכחותה של דבורה שכנר הארגנטינאית, בחוג שלנו, היא שהקלה עלייך את הקליטה באותם המפגשים המיוחדים והקבועים של ערבי שבת).

מעבר לזה, את המשכת לקיים קשרי ידידות עם קבוצת החברים שלך שבקיבוץ שמרת. כל מפגש עימם היה עבורך חוויה. מהר מאד גם אני הרגשתי מחובר אליהם, ושמחתי לקראת כל מפגש איתם.

מרטה, לפני שנים רבות פקד אותך מדי פעם ופעם חולי אחר חולי... והיו אלה מחלות לא קלות, אך את, כעוף החול שוב ושוב קמת ושבת לאיתנך. לא נפלת ברוחך ושבת מהר לקיים אורח חיים רגיל.

בתקופת חיינו המשותפים זכית להשיא שניים מבנייך, את עופר ואת יניב. הספקת לחבק חמישה

נכדים/ות בנוסף לשניים שנולדו לעמי ודליה עוד קודם בואך אלי.

אני עד לכך, שהקשר אם בני המשפחה שלך עמדו תמיד בראש דאגתך, הדבר היקר ביותר

בחייך היו המשפחות על ילדיהם. בהתרגשות רבה קיבלת תמיד כל ביקור שלהם בביתנו, וכך גם כל ביקור של שנינו בשמרת אצל משפחתך ואצל החברים הקרובים שלך, היו בשבילך חגיגה אחת גדולה ומהנה.

בני המשפחה שלי קיבלו אותך תמיד באהבה והעניקו לך הרגשת קשר, השתתפו בכל אירוע משמח במשפחתך וכן העניקו לך תמיכה רבה בעיתות חולי.

פעמיים הספקת גם לנסוע לארגנטינה ולפגוש את בני המשפחה הרבים שלך שם. כמה גאה היית

בשובך מהנסיעה, ראית בזה חלום שהתגשם. היו גם טיולים משותפים שלנו, בחו"ל ובארץ.

החיים שלנו התנהלו על מי מנוחות, עד שלאחרונה פקדה אותך מחלה סופנית ולא נותר סיכוי להביא לך מרפא.

באו ימים אין חפץ בהם, והם לא היו קצרים. קשה, קשה מאד היה להיות עד לאפסותו של האדם.

את מרטה, שהיית מלאת חיים, שקעת אל חוסר שליטה ולדעיכה מתמשכת שאין ממנה חזרה. לפני שניטל ממך הדיבור, הספקת לומר לי באחת הפרדות שלנו, כאשר אמרתי לך לילה טוב, משפט שנחרט בזיכרוני. אמרת: "למה, למה צריך אדם לסבול כה הרבה?"

זו הייתה התלונה היחידה שאי פעם השמעת. בכל המצבים הקשים שפקדו אותך, לא השמעת אף לא "אוי" אחד...

בפרקי אבות נאמר: "על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת"

שלך חיים שורר

הספד למרטה מהבנים

אימא, בכל מקום, כולם תמיד אמרו עלייך שאת אישה טובה. רצינו עכשיו כשאנחנו נפרדים ממך, להגיד כמה מילים על הטוב הזה שלך. כי מה בדיוק היה בו בטוב הזה שלך שגרם לאנשים לזהות אותו מיד? אולי ראו את הרצון לעשות ולתרום בלי שום חשבון, אולי ראו את המקום הנקי והטהור שממנו הוא בא. אולי ראו את החמלה שהייתה בך לאנשים. לכן כל כך הרבה אנשים אהבו אותך. כי הטוב הזה שהיה בך הוא באמת נדיר. וחוץ מטוב לב הייתה לך גם היכולת לזהות זיוף בשנייה, ולראות תמיד בבני אדם את מה שחבוי בהם. אולי בגלל זה תמיד מצאת את עצמך עובדת עם אנשים, וגם אחרי גיל 60 עוד עבדת כמטפלת עם בני נוער שאהבו אותך. כי כולם, בכל המקומות בהם היית בחייך, תמיד הרגישו את אותה איכות טהורה שהייתה בך.

היה לך גם אומץ גדול. אחרי גיל 60 עזבת את הבית שחיית בו במשך יותר מ-35 שנה והתחלת את הכל מחדש. מקום חדש, עבודה חדשה ומשפחה וזוגיות חדשה, ותודתנו הגדולה נתונה לחיים שורר ומשפחתו שאימצו אותך לחיקם והפכו אותך לבת משפחה יחד עם קיבוץ גזית כולו. אנחנו זוכרים את היום שסיפרת לנו על האיש הזה שפגשת, שקוראים לו חיים, ושהחלטת ללכת אחריו ולהקים איתו בית חדש. כל כך שמחנו לראות אתכם ביחד במשך השנים. לראות שבחלק האחרון של חייך זכית לחוות חברות אמת ומסירות אין קץ, וגם שהספקת לראות את הנכדים והנכדות שלך גדלים. שהספקת לבלות איתם ולשחק איתם ולאהוב אותם.

למרות שהשנים האלה תמיד היו מלוות במחלות ובבגידתו האיטית והמתמשכת של הגוף, דווקא האומץ והרוח המיוחדים שלך הם שבאו בתקופה הזו לידי ביטוי. זאת הייתה התקופה שבה נתת לנו דוגמא לאופן שבו צריך לחיות. גם כשסבלת והיו כאבים וטיפולים נשארת אופטימית וסקרנית ודואגת לכולם.

אימא, רצינו שתדעי שראינו את כל זה ולמדנו ממך כל הזמן. אני מקווה שאת גאה בנו על מה שהפכנו להיות, כי מי שאנחנו היום זה הכול בזכותך.

אנחנו נפרדים ממך היום, אבל נזכור תמיד את הדרך שהראית לנו. נמשיך לנסות ולהיות אנשים טובים כמוך.

יהי זכרך ברוך

עמי, עופר ויניב.

דבריו של חיים שורר ביום השלושים למרטה:

מ ר ט ה.

לפני חודש הבאנו אותך למנוחת עולמים בפיסת האדמה של קיבוצך של פעם - קיבוץ שמרת.

כאן, בקיבוץ הזה את עשית את צעדייך הראשונים בקליטה בארץ ובחיי הקיבוץ. כאן

הקמת ובנית את הקן המשפחתי שלך, כאן ילדת את שלושת בנייך וגידלת אותם במסירות של "אם פולנייה גזעית"...

את השתתפת בבנייתו של קיבוץ שמרת במרוצת יותר משלושים שנות חייך הפעילים.

עבדת במסירות והיית פעילה תוך השקעת כל יכולתך ומסירותך, אותם הכרתי בתקופת

חיינו המשותפים בגזית.

את האופי החזק שאפיין אותך, למדתי להכיר אצלך בתקופות משברי הבריאות שפקדו

אותך שוב ושוב. אפילו פעם אחת לא הבחנתי אצלך כניעה. אדרבא, היו בך כוחות פנימיים

בלתי נדלים, כוחות נפש נדירים מאד לשוב ולתפקד. אף לא פעם אחת נפלת ברוחך.

שוב אציין כאן כי הבנים ובני משפחתם, על הנכדים והנכדות, היו כל העת במרכז דאגתך. כל ביקור שלהם אצלנו היה לך לחגיגה אחת גדולה. ואת זכית לקבל מהם עזרה ותמיכה בעת הצורך. כל קריאה שלי לקבלת עזרתם, נענתה ללא דיחוי. וזאת הייתה תמיכה רבת ערך בשבילך, והקלה גדולה בשבילי...

בציווי של כיבוד אב ואם , הם עמדו בצורה מכובדת שאין למעלה ממנה. וכי מה עוד צריך לבקש אדם בימי חלדו ?

את קירות דירתנו המשותפת עדיין מקשטים התמונות הרבות, פרי עבודת הרקמה היפה שלך. בשבילי הן מזכרת יקרה מאד.

מצאתי אימרה:

"הרואה את המתים אין לו מילים להעיד.

הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי ש ה פ ס י ד".

יהי זכרך ברוך

שלך חיים

הספד של נעמי גרוסמן

מרטי יקרה.

מאוד לא רציתי להגיע לרגע הזה, כי ידעתי שאצטרך להיפרד ממך לעולמים, וכואב לי מאוד.

מרטי, אנחנו הכרנו עוד בארגנטינה כשהיית בשליחות, ומהרגע הראשון חיבבתי אותך על אף שהקשרים עדיין לא היו קרובים.

באחד הערבים כשישבנו על הדשא, לפני יותר מ- 20 שנה סיפרת לי שאת עוברת לגזית. מאוד שמחתי והערכתי את החלטתך,מכיוון שבגיל 60 לא קל לעבור מקום, ובכל זאת, אני מתארת לעצמי שאחרי התלבטות לא קלה, החלטת לחיות את שארית חייך אצלנו. השארת בשמרת בנים ונכדים, ועל אף הכל אני רוצה להגיד לך שהבחירה שלך הייתה מאוד אמיצה ונכונה.

האסרטיביות שלך ליוותה אותך במשך כל חייך, כמעט עד לרגעים האחרונים.

הציעו לך לעבוד בחברת נוער והסכמת. עד היום הנערים שמרו איתך על קשר, לא מן הסתם, כי בכל מקום שעבדת השארת את חותמך.

לפני כ- 15 שנה בערך הציעו לנו לעבוד ביחד במועדון ושם התקרבנו עוד יותר. המועדון היה הפנינה שלנו, טיפלנו וטיפחנו אותו, היינו שותפות מלאות בעשייה בכיף ובנחת, הכל נעשה בשקט שהקרנת ובאהבה. כמה סיפורים וכמה שיחות אינטימיות היו בינינו במועדון. יותר מפעם אמרתי לך שאת כמו אמא שנייה עבורי. הרבה מתכונים שהבאת למועדון כתובים אצלי ויישארו בליבי: עוגת גבינה, עוגת גזר ומה לא.

אחרי שנפרדנו מהמועדון המשכתי לבקר אצלך. לא היה עובר שבוע בלי ביקור, והיית מאוד שמחה לבואי. יצאנו להליכות והיינו יושבות לנוח תמיד באותו ספסל שהיה שם רק בשבילנו.

מה לא עשינו ביחד – טיולים, התעמלות וסיפורים, הרבה סיפורים. אף פעם לא שכחת לשאול לשלומם של הילדים והנכדים שלי, כמעט עד לרגעית האחרונים.

הרקמות של מרטי היו מאוד מקצועיות, שוחחנו כל ספרים שקראנו, עשיתי לך קוסמטיקה וגם מניקור, הטיפוח האישי היה לך מאוד חשוב.

מרטי, עכשיו שהגיע הזמן להיפרד, קשה לי מאוד, ומאוד מוזר לי שאני עומדת פה ונפרדת ממך. אזכור תמיד את החיבוקים והנשיקות בכל המפגשים שלנו.

מרטי, נוחי על משכבך בשלום,ואני אזכור אותך תמיד כמו שהיית: נמרצת, אסרטיבית, מתוקה, מתחשבת ומה לא.

יהי זכרך ברוך.

נעמיקה, כמו שהיית קוראת לי.

marta tabachnick