קיבוץ גזית

תאריך לידה: 24/12/1926
תאריך פטירה: 10/08/2004

ציפקה נולדה בפולין להוריה מרדכי ורחל, ולה ארבעה אחים ואחיות, ובנוסף חיו סביבם רבים מבני המשפחה המורחבת – דודים ודודות ומשפחותיהם.

למשפחתה היתה חנות של כלי מטבח וממנה התפרנסו.

בילדותה הלכה לבית ספר שבו למדו ביידיש ולבית ספר פולני.

כילדה אהבה מאוד ילדים וטיפלה בכל ילדי המשפחה וכן באחיה הצעיר שנולד בשנות המלחמה.

כשפרצה המלחמה עברה עם משפחתה לגטו, עד לאקציה בה הוצאו כל הילדים. הפרטים אינם ידועים במלואם, אך לדבריה הלכה לבדה עד שהחליטה להיכנס למשפחה פולנית, שאותה לא הכירה קודם לכן, והם אספו אותה לביתם עד לסיום המלחמה. ציפקה לא נאלצה להתחבא בזכות תעודת לידה של ילדה נוצריה שנפטרה.

לאחר המלחמה עלתה לארץ ופגשה את דודתה. מכיר משותף הפנה אותה לבית זרע, שם הכירה את קבוצת "ניצן" והצטרפה אליהם. עימם עברה את מלחמת השחרור ביחיעם, עימם עברה להכשרה בחדרה עד שלבסוף הגיעו להתיישבות בטירה, והקימו את נקודת הקבע בגזית.

ציפקה חיתה ועבדה בקיבוץ, אולם לאט לאט משא האימה והסבל של שנות המלחמה הכביד עליה כל כך, עד שפרשה מהחיים, הסתגרה בתוך עצמה וניתקה עצמה מהסביבה.

את שנותיה האחרונות חיתה בבית הסיעודי, ושם השתלבה להפליא למרות חששותיה, ואף הפכה לאחת הדמויות המרכזיות בבית.

ציפקה הלכה לעולמה לאחר חיים רווי כאב וסבל והיא בת 78. בעדות שנתנה לארכיון הקיבוץ מספרת ציפקה על עצמה:
היינו חמישה ילדים במשפחה. להורי הייתה חנות של כלי מטבח. היינו משפחה גדולה, הרבה דודים ודודות. בילדותי הלכתי גם לבית ספר פולני וגם לבית ספר יהודי בו למדו ביידיש. אני תמיד אהבתי מאוד ילדים והייתי המטפלת של כל הילדים במשפחה.

בזמן המלחמה היינו בגטו עד שהוציאו אותנו משם. הלכתי והלכתי עד שהחלטתי להיכנס לבית של משפחה שלמזלי הסכימה להחזיק אותי. כל זמן המלחמה חייתי בתור פולניה. המשפחה הפולנייה התייחסה אלי מאוד יפה, לא הייתי צריכה להסתתר, הלכתי חופשייה עם תעודה פולנית על שם ילדה אחרת שמתה. יום אחד בא פולני וסיפר שהלילה מוציאים את היהודים למחנה.

אחרי המלחמה עוד כתבתי למשפחה הזאת מכתב וסיפרתי להם שאני עולה לפלסטינה. בארץ היתה לי דודה וגם כמה מכרים, הם שלחו אותי לאדם בשם קיבה פליישר והוא שלח אותי לקיבוץ. כך פגשתי את חברי גרעין "ניצן" בקיבוץ בית זרע והצטרפתי אליהם.

בבית זרע היה לי מאוד קשה, לא הייתי רגילה לעבודה בשדה, היה שם מאוד חם והיה לי קשה להתרגל לתנאים, בסופו של דבר התרגלתי. עבדתי בגן הירק ואחר כך עברתי למטבח, עבדתי בכל מקום שהיה צריך. עבדנו ולמדנו ומאוד אהבתי ללמוד.

בזמן מלחמת השיחרור היינו ביחיעם. הבחורים היו מגוייסים ואנחנו, הבחורות שמרנו בעמדות. היה לנו נשק אבל גם פחדנו מאוד. אחרי המלחמה עברנו לחדרה ומשם הגענו לגזית. היה כאן קשה, לא היה כאן כלום. עבדתי במטבח וגם בתור מטפלת תינוקות של גבי לייטנר וורדית, אני אהבתי אותם והם אהבו אותי.

כל זמן שיכולתי לעבוד היה לי טוב, כשהפסקתי לעבוד היחס השתנה. אנשים הקימו משפחות, לכל אחד הילדים שלו. כשאני עובדת בקומונה, אני שקועה בעבודה שלי ואוהבת אותה. ליליאנה נותנת לי כל מה שאני מבקשת.

אני לבד אבל שמחה, יש לי שקט, יש לי טלויזיה, יש לי רדיו. אני זוכרת את הקיבוץ שהיה צעיר, היה אז מאוד קשה, זה טוב שהקיבוץ גדל ויש בו הרבה ילדים.