הרשקוביץ פישל (פישקה)

הנצחה • 16/8/2014 כניסות

תאריך לידה: 12/07/1927
תאריך פטירה: 05/06/2010

פישל נולד בשנת 1927 בעיירה קטנה בשם-פרובוז'נה שליד העיר צ'ורטק'וב שבדרום מזרחה של פולין שלפני מלחמת העולם השנייה. אזור המכונה- גליצייה המזרחית.

פישל היה בן בכור להוריו- מרים ואליעזר ואח לשמחה, שהיה קטן ממנו בשנתיים. בית הוריו היה בית מסורתי אך ציוני. אימו הייתה פעילה בתנועת השומר הצעיר שבעיירה. אביו אליעזר עסק במסחר. הוא היה בעלים של חנות בדים ובנוסף לכך היתה בבעלותו חלקת אדמה חקלאית באחד הכפרים הסמוכים. באותו כפר היה למשפחה בית, בו נהגו לבלות בתקופת החופשה בקיץ. בילדותו למד פישל בבית ספר עממי ממלכתי ובנוסף, כנהוג בעת ההיא ביקר גם ב-"חדר".

בשנת 1939 הגיע לאזור הצבא האדום. פישל המשיך את לימודיו בבית הספר. כששפת ההוראה היא יידיש ואוקראינית שהחליפה את הפולנית. שלטון זה הסתיים ביוני 1941 עם הכיבוש הגרמני.

בין הקורבנות הראשונים מצד האוקראינים היה גם אביו של פישל. מהר מאד החלו הגרמנים לסגור את היהודים בגטאות ובמחנות עבודה. באחת האקציות הראשונות נחטף אחיו הצעיר ועקבותיו נעלמו. בעת האקציה הזו הספיקו פישל ואימו לברוח אל השדות, אלא שהאם החליטה לשוב מוקדם מדי העירה בכדי לחפש את בנה הקטן. בדרכה נתפסה על ידי אוקראינים שכנראה רצחו גם אותה.

הרגע הקשה מכל הגיע. פישל, נער בן 15, נותר בודד בשדה ללא אח ורע. פישל נקלע למחנה עבודה, ברח ממנו ומצא מקום מסתור עד שיום השחרור הגיע. הסתיימו ימי הרעב והפחד בפני רודפיו.

לאחר השחרור התגייס פישל לכוח משטרתי סובייטי שניהל מלחמה בטרוריסטים אוקראינים, אנשי בנדרוב הלאומנים.

בחלוף שנה בא אליו קצין יהודי ויעץ לו לעזוב ולעבור לפולין. בבואו לפולין הצליח ליצור קשר עם הדודים שלו בקנדה ובארצות הברית אבל הוא הצטרף לגרעין על שמה של טוסיה אלטמן, במגמה לעלות ארצה. יחד עם קבוצת חברי הגרעין עלה ביולי 1946 על אונית המעפילים, וודג'ווד בדרכו ארצה. הקבוצה הופנתה לקיבוץ דן להכשרה. שם השתתף פישל עם חברי הקבוצה בהגנה על הקיבוץ במלחת השחרור. בשנת 1949 עבר עם חברי קבוצתו להזורע, ועוד באותה שנה הגיע עם חברי הגרעין לכאן והחל בבנייתו של קיבוץ גזית.

בשנת 1955 פישל נישא לחווה ז"ל. יחד הקימו משפחה שגידלה באהבה רבה את שלושת ילדיהם- מירה, גיל ודורית. פישל זכה לנכדים ואף לנין, שכה שמח לחבקו.

בגזית הספיק פישל לתרום את חלקו במפעל הבלוקים שהיה לנו בכפר תבור, בענפי שדה שונים, היה מעובדי הנוי הראשונים והיה גם בין ראשוני צוות עובדי המפעל- "פלזית", שם התמיד לאורך שנים רבות. לאחרונה עבד במסירות האופיינית לו, בבית העובד.

פישל היה אחד היוזמים לשתילת העצים בחורשת הזיכרון. והוא שהקים את קיר הזיכרון הקטן, שקיים שם עד היום. במשך עשרות שנים היה פישל אצלנו איש הביטחון שהוכר ככזה על ידי המשטרה. בשעתו זה כלל האחריות והטיפול בנשקייה שהייתה במקום.

מעל לכל היה פישל האיש החביב על כולם. הבדיחה שלו הבלתי צפויה, הייתה חלק מכל מפגש עמו. דבר זה היה תמיד מלווה בחיוך השופע טוב לב.

יהי זכרו ברוך

דבריה של מירה ביום ה-30

אבל'ה יקר,

הדמעות עדיין רטובות מצער וגעגוע עמוק. הגעתי לביתך – פתחתי את הדלת וחיפשתי אותך. חיכיתי לשמוע את קולך קורא אלי: הו מיידלע שלי את כבר הגעת? איך עברה הנסיעה ומה את סוחבת כל כך הרבה דברים?

אבל'ה – הבאתי לך רק דברים טובים שאתה אוהב ועכשיו אתה כבר לא תזכה לטעום את טעמם. המחשבה הזאת מעבירה בי תחושה של עצבות וגעגוע עמוק.

כאן בבית החם והמפנק – הבית של כולנו, שבו חווינו ביחד כל כך הרבה שנים מופלאות, עם הרבה שמחה וצחוק, עם עצב וצער – הבית הזה כולו אתה ועכשיו אתה כה חסר.

אתה היית גדול מהחיים: כל-כך צנוע, ביישן,חייכן, תמיד סובלני לכולם, אוהב ומחבק, בלי הרבה מלים מיותרות. ידעת איך להוביל את הספינה קדימה והצלחת בגדול. אל תשאל אותי איך אני מרגישה, כי אני עדיין בחלום רחוק ואין אני רוצה שהחלום הזה יחלוץ. אתה עכשיו מביט בנו מרחוק – רוצה לדעת, לגעת ולחבק. כולנו כאן בסיסך עומדים, מביטים ולא מבינים. האם כך אנחנו נפרדים?

חלמת חלום, עצמת את עיניך ונרדמת.

תמשיך לנוח בשלווה, אנחנו נשתדל להיות חזקים.
תמיד ביקשת שנהיה ביחד חברים טובים.
אתה ואמא עכשיו ביחד ואנחנו נשארנו יתומים.
אבל'ה שלנו שלום לך.

 פישל הרשקוביץ