שדמון יהודית

הנצחה • 1/10/2017 כניסות

תאריך לידה: 5.11.1929

תאריך פטירה: 30.10.2015

אאידה רוטשטיין, שאנחנו מכירים כיהודית שדמון, נולדה בקורדובה להוריה חוסה ופרלה שהיגרו לארגנטינה ממזרח אירופה. אחות צעירה לאסטלה.

בית משפחת רוטשטיין היה בבוליוואר לאס היראס, שם גדלה והתחנכה לאהוב את היפה והאיכותי. בית הספר היסודי אליו הלכה יהודית היה בית ספר ציבורי קתולי, בו לא הכריחו את התלמידים היהודים לקיים טקסים דתיים.

בגיל 12 הצטרפה יהודית עם חבריה היהודים לתנועת השומר הצעיר בקן קורדובה. יהודית אהבה את פעילויות התנועה, את המחנות והטיולים והפכה להיות מדריכה בקן. יחד עם חבריה הגיעו לקבוצה הבוגרת שהכשירה עצמה לעלייה ארצה בחוות ההכשרה גולאנד. בחווה היה מפעל קטן לריבת חבושים, דולסה דה-ממריז'ו, שלא תמיד הצליחה. יהודית הייתה לחקלאית של ממש ונשמעה להוראותיו של לוצ'ו המדריך. עם מעדר ביד ריכזה את גן הירק בחווה ואת הצנוניות, היא סיפרה, שתלה במעגל כדי שיהיה יפה.

לאונייה קונטרה בלאנקה-מאנו, איתה עלתה ארצה, ליוו אותה הוריה ואחותה שחיה עד היום בבואנוס איירס. דרך איטליה הגיעה עם הקבוצה הראשונה של התנועה שעלתה ארצה, לקיבוץ המעפיל ומשם לגזית.

כשהגיעה לגזית עוד היו המגורים בטירה אבל חדר האוכל כבר היה בנקודת הקבע. חיים הציע ליהודית שילכו יחד את הדרך לארוחת הערב ועל השביל הזה פרחה האהבה. יחד הקימו יהודית וחיים את משפחת קליינפלד שעוברתה לשדמון ונולדו שלושת ילדיהם – יואב, עמי ואיריס.

בגזית מילאה יהודית תפקידים רבים. בהתחלה עבדה בגן הילדים, מקום שתחזור אליו בשנות הפנסיה לשמחת הילדים והצוות. הייתה לקומונרית, כשהקומונה עוד הייתה מרכזית מאוד בחיי הקיבוץ הצעיר ואחר-כך עבדה כמנהלת חשבונות במוסד החינוכי תבור בעין-דור. אבל יהודית לא הסתפקה בכך. היא עשתה הסבה מקצועית והפכה להיות מזכירה רפואית, את המקצוע מימשה בבית החולים העמק בעפולה, שם התקדמה וניהלה את המזכירוּת הרפואית במשך 18 שנים.

יהודית עזבה את בוליוואר לאס הראס אבל הוא לא עזב אותה וכך הפכה מרכזת הועדה המוניציפאלית, דאגה לכל פרט בחצר הקיבוצית, מלאת איכפתיות, יוזמה ומרץ. לא הייתה דלת של בעל תפקיד או מלאכה שנשארה סגורה בפניה. מה שצריך לעשות, ייעשה.

לפני כשנה בגד בה גופה ויהודית הנמרצת והלבושה בקפידה תמיד, יהודית שהייתה מגיעה לכל פעילות ותמיד הייתה מעורבת, הלכה והתרחקה מהמרחב הקיבוצי, עד שגם ליבה נדם.

בת 86 הייתה במותה.

השאירה את חיים, יואב ואיריס ושמונה נכדים ונכדות

יהי זכרה ברוך

הספד של חיים

יהודית שדמון – Aida Rotstein

כמו מהולוגרמה ראיתי אותה פוסעת לעברי. חיוך על שפתיה והעיניים הגדולות והשחורות שלה עוטפות אותי באהבה, מלטפות את לחיי בעדינות אין קץ, והיא לוחשת: חיים אהובי, אל תהיה עצוב ואל תזיל דמעות אין סוף, אולי דמותי איננה, אך נשמתי נשארת ושומרת עליך עד סוף ימיך.

בוא נחזור אל כל החוויות שחווינו בחיינו המשותפים, מהיום בו חברנו יחד בברית הנישואים ועד הולדת ילדינו. כל החוויות שהיו לנו בזוגיות נפלאה, אל האהבה הגדולה, אל החיים שעשינו בטיולים בחו"ל ובארץ, ואל הולדת נכדינו ונכדותינו, האוצר הגדול שלנו, משוש חיינו.

אז - אל תהיה עצוב כל-כך ואל תזיל דמעה, כי נשארת אני לשמור על כל הרכוש הרוחני הנפלא הזה, ותודה לך על המתנה שזכיתי ממך.

אבל אהובתי, עניתי לה, הגעגועים עזים הם, ולא נותנים מנוח לנפשי. רוצה אני כי תבקרי אותי כל לילה בחלומותי, ויחד נחווה שוב אותם רגעים נהדרים שהיו לנו. זאת תהיה הנחמה האמיתית, לה אני כה זקוק.

אז מול קברך רואה אני אותך טמונה באדמת גזית שכה אהבת, עטופה באהבה גדולה שלי ושל כל משפחתך.

היי שלום אהובתי, נוחי מכל הסבל שסבלת, זכרך חרוט עמוק בנשמתי לעד.

הספד של איריס

אימא יקרה ואהובה שלי,

שיר אחד ליווה אותי לאורך השנה האחרונה של חייך – השנה בה שבת מבית החולים, לאחר אירוע מוחי קשה, לבית הסיעודי, בכסא גלגלים:

שירם של טבנקין ומתי כספי – "בבגוד באדם דרכו - /מארבע רוחות העולם /רגליו יוליכוהו שולל - /אל מחוז אין בו חפץ..."

כל חייך אימא, היית לי דוגמא. לא תמיד כזו שיש לחקות, לעיתים רק להתבונן ולהשתאות:

החוכמה שלך – לתת לנו כילדים - כאחים, לריב, ולצאת מהחדר. להבין שזו דרכנו לקשר ולא להפריע. עוד לפני שהמציאו את בתי הספר להורות, את כבר ידעת, בחוכמתך וחושיך שזו דרכה של אהבת אחים.

חוש האסתטיקה שלך – הניסיונות החוזרים ונשנים שלך להפוך אותי (בת אחרי שני בנים) לגברת מג'ונדרת - הלובשת "פראדה". היית חוזרת מטיוליך בעולם עם אבא ותמיד: מעיל לך - מעיל לי, חולצה לך- חולצה לי... לא ויתרת מעולם על התקווה לחנך את הסוררת. בהמשך, זוכרת אותך עולה בכל גיל על מסלול תצוגת האופנה הקיבוצית ומדגמנת בכייף על המסלול. כל שבוע במספרה מסדרת את הרולים בשיער ומתייפה לקראת שבת.

הרצון לייפות את סביבתך היה נר לרגלייך: ריכזת את הועדה המוניציפאלית, זו שדאגה לחזות הישוב - שיהיה מטופח ונאה, ובערוב ימיך היית יוצאת ומטאטאה את סביבת ביתכם המוקפד, כדי שיהיה נעים לעוברים ושבים... לא עזרו כל ניסיונותי להסביר לך שמחטי האורן - יש בהם יופי ועלי השלכת - טבעיים הם לנוף.

האומץ שלך – להיות שונה בקהילה המדגישה שיוויון – הרצון להיות תמיד בקשר עם העולם שבחוץ – רכזת קניות, נסיעות לתל-אביב ולבסוף – קריירה של 18שנות עבודה כמנהלת מחלקת רשומות רפואיות בבי"ח "העמק" בעפולה, אותה התחלת בגיל 47 כשנסעת מדי יום באוטובוסים לחיפה ללמוד את המקצוע. איך הערצתי אותך על המהלך הזה... ועל הצלחתו.

אשת מעשה – כמהגרת זו אשר ניטלה ממנה שפת אימה ולא רכשה עד היסוד את השפה החדשה, פנית למעשה. יזמת וביצעת. גם בבית – לא היית מהמחבקים בגוף, את זה השארת לאבא, אבל כמה חום, אהבה, קשר, אמפטיה וגאווה קרנו ממך אלי – אלינו...

היית לנו כשמש – המחממת, העוזרת לקיים תהליכים היוצרים חיים.

ממך קורן אורי – ממך קורנים חיינו.

אצילת נפש – מכונסת, שמורה, לא מגלה צפונות ליבה. גם לא ברגעי המשבר הגדולים שעברת-עברתם עם מותו הפתאומי כל-כך של עמי..., אספת עצמך ויחד עם אבא שבתם לקהילה שחיבקה אתכם בחום.

אם הזכרתי את עמי, רוצה להוסיף, אימא, שהוא היה חסר כל-כך לאורך הפרידה הזו, כמו שהיה חסר כל-כך בהרבה רגעים לאורך תשע השנים שחלפו.

אני יודעת שחסרת אותו מאד, עמי'לה שלך...ילדך האהוב.

ולפני פרידה – מילת תודה, שוודאי לא תספיק להביע את שבליבנו לאנשים בקהילה הזו שנקראת - קיבוץ גזית. קהילה מופלאה היודעת, באופן כל-כך שונה מסביבתה, לכבד וללוות את האנשים המבוגרים החיים בקרבה. כן, אלה שייסדו והקימו את המקום הזה. הבית הזה, והנווה שבניתם בתוכו – "נווה גזית"- הם דוגמא יוצאת דופן לאופן בו ניתן ללוות את שארית חייהם של המבוגרים והחולים הנוטים למות ואלה המתחזקים ויוצאים חזרה לחיים.

פגשנו שם מלאכים – אנשים מלאי חמלה, נתינה, עדינות ואהבה.

אהבה גדולה עטפה אותנו ואת אימא, וכמה זה מנחם לדעת שנפרדה מחיים מלאים, שלמים ומוגשמים – בבית שלה, במיטה שלה בקרב הקהילה שלה.

יהי זכרך ברוך אאידה רוטשטיין לבית שוורצבורט – יהודית שדמון.

יהי זכרך ברוך אמא'לה שלי, אדיוס קרידה. אני אוהבת אותך.

שיר פרידה : " נפשי הציצה מהחרכים" / זלדה

נפשי הציצה מהחרכים

אשר בתוך הבוקה והמבולקה

של חוליי.

משבייה קראה

ל- היה הווה ויהיה,

בחושך לחשה

בידך אפקיד את רוחי, את כאבי,

את כבודי, את חיי, ואת מותי.

הספד של יואב

דונה אאידה רוטשטיין, יהודית שדמון, אמאל'ה

המוסיקה הקלאסית מתנגנת ברקע, הבנות המפנקות והמלטפות של הבית החמים הזה כל כך (הבית הסיעודי), אבאל'ה שיושב לידך ומנסה לקבל את הדקות האחרונות שלך, איריסי, שדואגת שכל דבר יהיה כפי שאת רצית, ושלא נכביד עליך ברגעים אלה, אני והנכדים שכל כך אוהבים אותך, כולנו כאן, איתך, ואת שהולכת לך לאט לאט בקצב המוסיקה שכל כך אהבת, הולכת ונעלמת.

קשה לי לכתוב עליך, הדמעות מציפות אותי והכל מתערבב כשמאבדים משהו יקר.

אני זוכר ילדות נהדרת בבית הקטן שלנו, העברית לא תמיד הייתה שגורה בפיך ואבא תמיד היה הדובר והכותב, "חיים" היית אומרת והוא כבר הבין מה את מתכוונת.

כשנולדה איריס אבא החליט שצריכה להיות עוגה בבית. הוא קנה סינור והתחיל לאפות עוגיות, אמא שהבינה שיש לה מתחרה הכינה עוגות גבינה בסיר פלא.

חדרי ההורים באותה תקופה היו חדר אחד, מיטת הורים, ארון משחקים ומטבחון קטן. אנחנו הילדים היינו נכנסים ויוצאים תוך טריקת דלתות. בכל פעם שהדלת נטרקה עוגת הגבינה ירדה מדרגה. לאחר מספר כישלונות החליטה אמא שאין אפשרות להיכנס לבית כשהיא עושה עוגת גבינה.

הבית היה במצור כל ההקמה. כך אחרי מספר שנים שאכלנו רק עוגות גבינה שונתה הוורסיה.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתי ברגילה בגזית. יום שבת בצהריים, אנחנו משחקים כדורגל, אמא שידעה שהיחידה שלי ברמה"ג הגיעה למגרש ב- 12:30 בערך ואמרה לי שמודיעים על קרבות. אמרתי לה שזה סתם יום קרב, שלא תדאג. היא הלכה וחזרה לאחר כשעה ובפיה בשורה זאת מלחמה.

אני, בציניות של נערים בני גילי אמרתי לה טוב, אם את שולחת אותי למלחמה אז אני הולך, היא פרצה בבכי. כזאת היא הייתה, מלאת מחוייבות ומלאת דאגה.

השנים חלפו והנכדים הגיעו, לא הייתה מאושרת ממך. בכל מפגש תמיד דאגת שיהיו לכל אחד מהם מתנות עם שם וכיתוב אישי. אהבת והשתתפת איתם בבדיחות על העברית שלך. אביף (אביב) היה מבקש שתגידי ג'ורש או אצטבה ואת היית נעתרת לבקשתו והכל עם חיוך ובדיחה.

אחרי לכתו של עמי ידעתי שקשה לך מאוד. לא השלמת עם רוע הגזרה.

פעם בשבוע כשהייתי מגיע לביקור, ראיתי אותך דועכת לאט לאט, למרות החיבוקים והאהבה שנתנו לך. כובד המשקל שהיה עליך הכריע אותך, משהו בך נכנע (כל כך לא אופייני לך).

המוסיקה הקלאסית ממשיכה להתנגן לה ואנחנו - אבאל'ה, איריסי, אני והנכדים יושבים ודומעים ומעלים זיכרונות מאותם ימים יפים איתך.

מקווים שעכשיו כשנפגשת עם עמיחיל'ה (כפי שקראת לו) טוב לך ושקט לך

אוהבים בוכים ומחבקים אותך לעד.

יואב שדמון

הספד של הנכד אביב

סבתא,

את ההספד הבא כתבתי לך בעודך בחיים.

אני מקווה שאת לא כועסת עליי על כך, ואם כן – אז תני לי להסביר את סיבותיי.

רציתי להספיד אותך מתוך אהבתי והערכתי אליך ולא מתוך געגועיי, רציתי לדבר על היותך ולא על זיכרונך.

רציתי שתדעי שאני גאה במי שאת ולא במי שהיית.

להגיד לך תודה שנתת לנו - נכדייך, כל טוב, ברוחב לב, כשהדבר היחיד שרצית לקבל בחזרה זה את שביעות רצוננו.

רציתי להודות לך על משפחתנו הקטנה, שלא בכדי עלית מארץ רחוקה ותוך כדי הגשמת החלום הציוני, גם הצלחת, יחד עם סבא, להקימה.

64 שנים יחדיו, מקור השראה לזוגיות ואהבה אמתית עבור כל הסובבים אתכם.

חלק מדור הולך וכלה היית סבתא, דור שידע להקריב, לוותר ולתת בשביל האחר.

חלק מחברה סוציאליסטית אמתית שהצליחה להפוך את ערכיה לדרך חיים.

סבתא, אני לא אשכח את שבועות החופש הגדול בהם היינו באים להתפנק אצלך ואצל סבא בקיבוץ, מבלים שעות בבריכה, והולכים לטיולים בפרדס, ואף פעם לא שומעים "לא", על עוד שטות שרצינו לקחת בכלבו.

כזו היית סבתא,

אדיבה, צנועה, אוהבת, מחבקת וחמה.

וכזו נזכור אותך, יפה כמו שהיית רוצה שנזכור.

אוהב תמיד,

אביב (בנה של איריס)

הספד של הנכד גל

ההצגה נגמרה והמסך ירד ואף קול כבר לא נשמע מן העבר השני.

אך אתה מתרווח בכיסא ומחכה עוד קצת, רק עוד רגע,

מתקשה לקום ולהיפרד.

כי נהנית כל-כך והיא נעמה לך,

והיטיבה עימך,

והיא הייתה יפה ונעימה ומסודרת

ומנוהלת היטב ומצחיקה...

ואהבת אותה.

אז אתה מתרווח בכיסא ובוהה במסך שירד, רק עוד רגע קט.

קשה להיפרד מאדם אהוב שליווה אותנו במשך ילדותנו ונעורינו,

אך עלינו לזכור שזהו סיום של משהו שלם וטוב,

סגירת מעגל של הטבע, המעניק חיים – ומבקשם חזרה בבוא העת.

נזכור את סבתא כפי שהייתה תמיד:

צנועה, עדינה, מצחיקה, מסודרת ודואגת.

אהובה.

יהי זכרה ברוך.

יהודית שדמון