קיבוץ גזית

תאריך לידה: 9.04.1942

תאריך פטירה: 23.07.2016

דני, המכונה בפי כל זיקי, נולד ב-9 באפריל 1942 להוריו שרה וחיים גלנט, שהגיעו ארצה מפולין עם כל משפחותיהם עוד לפני מלחמת העולם השנייה. אח צעיר זיקי היה לשני אחיו גדעון ואמנון. בית משפחת גלנט בפתח תקוה היה כרבים מהבתים בשנים ההם, עם חצר בה גידלו כמה בהמות בית, תרנגולות וירקות לתצרוכת ביתית. אביו היה טייח ואמו עקרת בית. את השקפת עולמו השמאלית-סוציאליסטית גיבש בעקבות אחיו שהיו חניכים ומדריכים בקן השומר-הצעיר בפתח תקוה, והצטרפותו לקן הייתה טבעית ומובנת מאליה.

זיקי היה שייך לגדוד "ברעם" הצעיר לעומת שאר חברי שגיב השייכים לגדוד סער הבוגר בשתי שכבות, ואין זה דבר קל כי בן ובת שכבה בקן שומרי הם הרבה יותר מאשר חניכים באותו הקן. בשלב מסויים החליט זיקי ללכת ללמוד בפנימייה צבאית והמפגשים שלו עם התנועה היו רק בחופשים. כשחזר מהפנימייה היו עדיין בני שכבתו במסגרת התיכון והוא החליט להצטרף לשכבת סער, כך הצטרף לגרעין שגיב איתם הגיע באוגוסט 59 לגזית.

במסגרת הצבאית בחר זיקי לצאת כאחוזים, היה מ"כ בנח"ל ויצא לקורס המבוקש מדריכי צניחה. על היותו מד"צ היה זיקי גאה מאוד. כשנשאר בין הרווקים האחרונים של שגיב יצא לפעילות והיה לנהגו של מאיר יערי. קשר מיוחד במינו היה בין זיקי ליערי שהקדיש לזיקי את המלים הבאות: לדני, שהוליכני במישרין ובבטחה.

בסופו של דבר מצא זיקי את אהבתו בבית ומספר ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים נישאו יפה וזיקי. יערי אמר לזיקי שיארוז תיק לימים רבים כי הולכת לפרוץ מלחמה וכך היה.

למרות הקשר הבלתי פורמלי של זיקי למנהיג מפ"ם, הוא עצמו הלך שמאלה ואחרי מלחמת ששת הימים הצטרף לתנועות 'מוקד' ו'שלי' ואף הצביע עבורם, הלך להפגין כנגד החזקת השטחים שנכבשו במלחמה ולמד את השפה הערבית. מתוך רשמים ממלחמת ששת הימים סיפר זיקי בעלון של אותם הימים על רושם קשה שהשאיר עליו קצין סורי שנכנע אחרי קרב בו הפסיד, זיקי הרגיע אותו ונתן לו לשתות אך לפתע פילח כדור מצד אחד מהחיילים והרגו. על מלחמת לבנון הראשונה כתב זיקי בעלון שזאת הייתה המלחמה הראשונה שלא היינו צודקים בה והוסיף שבעיות פוליטיות לא פותרים בכוח. שמו"צניק נאמן.

גם בנושאי חברה וכלכלה היו לזיקי דעות צלולות. באחד הראיונות בעלון הוא טען שהעבודה לאמונתו, וכך גם עשיית הכסף הם אמצעים ולא מטרה. המטרה, אמר זיקי, היא להשיג רווחת חיים והנאה, העבודה היא אמצעי לתת לנו אפשרות לעסוק במה שאנחנו אוהבים באמת. שורת הבתים בה גרו יפה וזיקי בשכונת שגיב הישנה הייתה שורת הבתים האחרונה בקיבוץ של אז ומאחורי הבתים היה שטח פתוח. אחרי העבודה עשה זיקי מה שהוא אהב, גידל מיני ירקות שחילק לשכנים וכלב סולוקי שענה על השם חצל'ה.

מהצבא הגיע זיקי אחרי שרוב חברי הגרעין כבר היו כאן. כחבר קיבוץ החל זיקי עבודתו כעוזר הראשי של אריה נאור בחזיריה, משם עבר לפלחה, עשה קורס באקסטרוזיה ותרם את חלקו בפלזית, ושימש כקניין שלנו, מה שנקרא רכז קניות. במהלך שנות התשעים גם ריכז מחלקה במילובר אבל עיקר עולם העבודה שלו היה מאחורי ההגה. מנהגו האישי של יערי עשה זיקי בשנת 71' רישיון על אוטובוס בדרכו להיות נהג ההסעות של המוסד החינוכי שלנו בעין-דור, ועד ההגה האולטימטיבי של משאית בקואופרטיב התבור. כל עבודה וכל תפקיד עשה תמיד זיקי עם כל האכפתיות והמעורבות האופייניות לו.

גאוותו של זיקי היו על ילדיו והנכדים. כל כך גאה היה על התפתחותם של עופר ניר ועידית, שמח שניר בנה כאן את ביתו ובשנתיים האחרונות גם זכה שעידית תחזור לגזית עם משפחתה. ליבו הסמלי התרחב משמחה אך ליבו הפיזיולוגי הלך והכביד עד שהכריע אותו.

צעיר מדי נפרד מאתנו זיקי אבל נחמה תהיה לנו שמבחינתו שלו נפרד בדיוק בזמן.

בן 74 היה במותו.

יהי זכרו ברוך

הספד של עופר

אני כותבת ולא מאמינה, איך אפשר לכתוב עליך בלשון עבר? ומעבירה לעצמי תסריטים בראש של השנה האחרונה וגם של חוויות משותפות שלנו שהיו במשך שנים ארוכות ונפלאות. איך הכל נגמר באמצע הלילה כל כך במפתיע, ואיך הגענו אני ושאול ממש דקות ספורות אחרי שהכל כבר נגמר, והיה לי כל כך עצוב לראות אותך כך.

לפני שנה בבית החולים היינו לידך בשעות הקשות ויכולנו לקרוא לרופאים שבאו והחיו אותך כל פעם שאיבדת את ההכרה. יכולנו אני וניר לעמוד לידך בין התקף להתקף, להחזיק לך את היד ולהגיד לך שאנחנו פה ונקרא לרופאים כל פעם שתצטרך. הסתכלת עלינו ותקשרת איתנו, אבל היית כבר כל כך חיוור.

כשיצאת מבית החולים, הראש והמחשבות שלך נשארו חדים כמו שהיו, אך הגוף בגד בך, והרגשת שאתה לא יכול לעשות הרבה דברים שאהבת. השתדלנו לבקר הרבה בקיבוץ בשנה האחרונה, וכל פעם שהתחבקנו לפרידה, הייתי רואה בעיניים שלך ובמבט שאין לנו עוד הרבה זמן.

כילדה, אני זוכרת כמה אהבת את הקיבוץ והנוף של התבור והנחל. היינו יורדים לנחל בשבתות לטיולים עם הכלבים שהיו לנו, וכמובן מטיילים כל המשפחה עם משפחות של חברים בכל הארץ, מן המפלים שבצפון ועד הנגב.

הכי אהבנו לנסוע כילדים לשבוע בסיני. אחרי הנסיעה הארוכה היינו מבלים בחושות על החוף, מתקשרים עם הבדואים וכלבי הסלוקי שלהם שכל כך אהבת, וכמובן צוללים עם שנורקל ומסכה במשך שעות וצופים בריפים המרהיבים של ים סוף.

לא אשכח בוקר אחד בשעה מוקדמת, לקחת אותי לבד לים ושחינו לעומק הים עם מסכות – הראש במים וצופים בים המתעורר. באיזה שלב סימנת לי להוציא את הראש מהמים ולעמוד על השונית ואמרתי: "עופרי, הבוקר אנחנו מחפשים כרישים, נשחה לעומק הים ובמידה ואת רואה כריש, פשוט תצופי על המים, תצפי בו ואל תזוזי".

אני כמובן, כמו ילדה טובה בת 8, הנהנתי בראש בהסכמה, ואני חייבת להודות שלא ממש פחדתי כי אתה היית איתי.

את הקיבוץ מאוד אהבת. האמנת בערכים ותמיד אמרת לנו שבאת לגזית מבחירה, אבל הקפדת שתהיה לך דעה עצמאית ולא ללכת תמיד עם מה שכולם אומרו.

היינו שומעים אותך מתווכח על דעותיך גם הסוציאליסטיות וגם הפוליטיות.

אני זוכרת לפני הבחירות, כל הקיבוץ היה מגיע בתורות למרפסת שלנו להתווכח אתך כשהחלטת לעזוב את מפ"ם שהייתה מיינסטרים למדי בשבילך, ולחבור למפלגת שלי החדשה. עמדת על המרפסת אחרי צהריים שלמים והתווכחת עם כל חברי הגרעין והקיבוץ שבאו לשנות את דעתך. פעם אחת לאחר שכולם כבר התייאשו והלכו שאלתי אותך: "אבא, למה אתה מתווכח איתם? למה אתה לא חושב ומצביע כמו כולם?" ואתה אמרת לי משפט שאני זוכרת עד היום: "במשך כל ההיסטוריה תמיד המיעוט צדק ואני גאה להיות מיעוט".

ובשנים האחרונות קצת היה עצוב לך מכמה שאנחנו מיעוט במדינה הזו.

מהחולשה הפיזית ירדה גם יכולת הוויכוח שלך. אני בטוחה שגם בקיבוץ הרגישו את זה.

מאוד אהבת מוסיקה ותמיד התעניינת במוסיקה שאנחנו הילדים שמענו. קנית לנו תקליטים שאהבנו ודאגת להיות מעודכן. כשהבנות שלי גדלו גם ניסית לדבר איתן על מוזיקה שהן אוהבות.

כשגדלתי ועזבתי את הקיבוץ, תמיד היית מתעניין במה שקורה איתי ועם שאול ולמה החלטנו לעשות החלטה כזו או אחרת בחיינו, ותמיד לאחר שהקשבת היית אומר לי שאתה סומך עלי, ולאמא שלעיתים הייתה נלחצת היית אומר בשקט: "עופר יודעת מה שהיא עושה..."

ההומור היה חלק מחייך והנחלת לנו וגם לנכדים את ההומור וגישה צינית שלא חייבים תמיד להסתכל על החיים כל כך ברצינות, ולפעמים זה עוזר.

אהבת לבוא אלינו יחד עם אמא "לראות את הבנות" כדבריך.

כשהגענו לגזית תמיד היית מחכה לנו בקוצר רוח, יושב ומדבר איתנו, שואל מה קורה ומפתח שיחה עם הבנות שלי בניסיון להבין קצת יותר על חיי הטינאג'ריות שגדלו לנו פתאום.

הספד של עידית

אבא, תמיד אמרת לנו כשהיינו ילדים שאתה לא תרצה לוויה "אני כבר אזחל לקבר לבד..." היית אומר. מי שמכיר אותך יבין בדיוק, תמיד העברת לנו את המסר שלא צריך לקחת דברים ביתר רצינות, אפשר לצחוק על הכל, אם היית כאן עכשיו, באופן פרדוקסלי היית אומר: עזבו, אז היית כזה, אז עשית את זה... לא צריך להגזים עם כל הרגש הזה וכל הדיבורים...וכמילות השיר, הלאה, החיים ממשיכים...

אבל זה לא נכון. כי ברגע שמת לך מישהו קרוב, החיים שלך כבר לא יהיו כמו שהכרת אותם. השיגרה כבר לא אותה שיגרה, המשפחה כבר לא אותה משפחה, היא אחרת בלעדיך.

ובשבילנו, מהלילה של יום חמישי הכל השתנה. הזיכרונות יהיו אותם זיכרונות, אך הם יציפו עצב וגעגוע.

בכל טיול שלי עם הילדות בקיבוץ, בכל ביקור אצלכם בבית, בכל ארוחת שישי בח"א, בכל החלטה, בכל התלבטות, בכל שיחה על הבית החדש, בכל מאמר פוליטי שאקרא, זה לא יהיה אותו הדבר..., כי החיים לא באמת ממשיכים. הם נפסקים וממשיכים אחרת.

ביום חמישי אחה"צ הגעת במפתיע לבקר אותנו בבריכה. לא ייחסתי לזה חשיבות יתרה, איך יכולתי לדעת שזאת תהיה הפעם האחרונה? עכשיו, אחרי שהלכת אני כל הזמן משחזרת את מבטך כשראיתי אותך ומרגישה שכל מה שהייתי רוצה זה לפגוש אותך עוד פעם אחת בדיוק ככה, כמו שאתה, רק עוד פעם אחת.

נוח על משכבך בשלום, אבא מתוק ואהוב שלי.

הספד של נועה – הנכדה

סבא,

הזיכרונות והסיפורים מציפים אותי. הנוף המוכר כל-כך מילדות שהשתנה ברגע. מציאות חדשה להתרגל אליה.

תמיד ידעת למצוא איתי נושאי שיחה ועניין – קולנוע, פוליטיקה, טבע ואפילו מוזיקה... היה לך ידע נרחב בכל, סקרנות תמידית וחדות מחשבה.

סבא,

אתה כבר לא תשב מול המחשב שלך בחדר ותקרא לנו כשניכנס בדלת.

אתה לא תתקשר אלי בטלפון, לא תזכיר לי לקרוא את הספר ההוא על הקבוצה מהרי האנדים, ולא תאמר לי: "נועה, חבל שלא הלכת ל-8200...

אך דמותך תהיה איתי ותלווה אותי, וכך גם כל הזיכרונות.

להתראות

נועה.

הספד של עקיבא וילנד

כשאנו עומדים פה למראשותיך ומנסים להעלות על הכתב מילות פרידה ממך, הדבר הראשון שעולה לנו, היא דמות של חבר שהשאיר מאחוריו שובל ארוך של עלילות, מתיחות, בדיחות, הווי וצחוק. וכך אמנם אנו רוצים לזכור אותך.

הגעת אלינו מפתח תקווה, לא היית בגדוד סער אבל קשיי קליטה בגרעין לא עברת. תוך שעות הפכת לאחד מאתנו.

העבודה הייתה כל חיינו. אהבתך לטרקטורים גלגלה אותך מהר מאד לענף הפלחה. הפלחים היו גיבורי הגרעין. דמותך המאובקת עדיין חרותה בזיכרוננו. אחת המתיחות מהתקופה ההיא, שנכנסה ל"אגדות המקום" – האיש עם הכפייה דובר הערבית, מפריח גרפסים בנעמן גזית ומפחיד קבוצה לא קטנה של אמיצים.

את רוב חייך בילית מאחורי ההגה. היית אחד מראשוני הגרעין שנהג במשאית כבדה - המק הזכור לטוב. אחריו באו שורה ארוכה של משאיות ואפילו אוטובוס צהוב של המועצה. אבל יותר מכל זכורה לנו תקופה יפה שהיית נהגו של מאיר יערי.

האוטו המפואר שעמד לרשות הגרעין בכל רגע. לפעמים הסכמנו גם למאיר לנסוע בו. תשאלו את אלישבע ודליה בנות גשר מה בסופו של דבר שכנע אותן לעבור לגזית. כן ניחשתם, האוטו של מאיר. ערב מלחמת ששת הימים התייצבת יחד עם שני זוגות מהגרעין שנקבצו בחיפזון מכל גדודי צה"ל ל- 24 שעות, לערוך טכס נישואי בזק. היה זה בל"ג בעומר. חוץ ממך ויפה, התייצבו מתחת לחופה באותו הערב גם אמנון ואלישבע (זו מהאוטו של מאיר), רבקה ואני. בגרעין נחשבת למומחה לכלבים וילדים. חץ, הכלב הסלוקי האגדי ליווה אותך בסיפורים עד סוף ימיך, והילדים של הגרעין נדלקו עליך עוד לפני שלך היו ילדים. וגם אלו הגיעו בשמחה וגאווה ועוד יותר מכך, נכדיך שהיו עבורך כל עולמך. ברגע גורלי לבך בגד, והיית חייב להיפרד מהגה המשאית. אבל על הנהגות לא ויתרת. נחשבת בגרעין לחלוץ: מערכת הסאונד הראשונה, היית חלוץ לסודות המחשב, חיית במרחבי הרשת כשאנחנו עוד לא ידענו מה זה עכבר.

לסיום, גם בתקופות קשות התמדת להגיע יום יום למוסך. היית מעורב בכל נושא ועניין. אם אתבקש לזכור תמונה אחת ממך כחבר ושכן, תמיד אראה לנגד עיני איש צעיר, יפה תואר, לבוש מדים, עונד כנפי צנחן מעורר קנאה.

נצרור אותך בזיכרוננו כאיש משפחה למופת, חבר קרוב, אחד משלנו.

בשם הגרעין

עקיבא וילנד.