9.6.1929 - 13.3.2025
נפרדים מחיים שדמון
חיים שדמון נולד ב-9 ביוני 1929 באנטוורפן, להוריו יעקב ושושנה קליינפלד, שהיגרו מפולין לבלגיה. אביו יעקב היה אופה ועל שולחן המשפחה בבקרים היו מונחות תמיד לחמניות טריות. לאימו שושנה היה בית מלאכה קטן לבגדי צמר, עסק שהיה אופייני ליהודי בלגיה וגם למשפחת פוסטולסקה, משפחתה של אימו. חיים היה הבכור בין שלושת ילדי המשפחה, ארנה ומרסל.
משפחתו הייתה מסורתית, בבקרים הלך חיים לבית ספר ציבורי בו למד בפלמית וצרפתית ואחרי צוהריים למד חיים בבית ספר דתי 'תחכמוני' באידיש ועברית. כל סביבת הילדות שלו הייתה יהודית ובאופן טבעי הלך לתנועת בני עקיבא אך משום מה לא מצא שם את עצמו וכשחבר הציע לו לבוא איתו לקן של השומר הצעיר הלך ונשאר. מאז הוריד את הכיפה.
בשנת 1940 הופרה השיגרה וכל מה שהיה מוכר השתנה. בר מצווה עוד זכה חיים לציין ואז הגיעו הגרמנים לביתם. אימו אמרה לחיים ואחותו ארנה להיכנס לבית שכן עליו היה כתוב רכוש הרייך וכך הם היחידים שניצלו מכל משפחתם. לא רק אימו הצילה אותם אלא גם המלכה האם של מלך בלגיה וכך עברו את ימי המלחמה בבית יתומים עד 1945. לימים עבד חיים בסמינר הקיבוצים והזמינו אותו לספר עדות בקיבוץ דתי. כשקמה נערה ושאלה אותו איך יהודי כמוהו עזב את הדת אמר שאחרי שמשפחתו נרצחה, ואחרי שהבין שכל יהדות פולין נכחדה, אמר לעצמו שלא יתכן שאלוהים קיים.
חיים עלה לישראל בשנת 1948 על אוניית משא "תיאודור הרצל" עם חבורה של צעירים מההכשרה החלוצית של התנועה הציונית. הדרך ארצה לוותה בהתרגשות רבה ובפחד מפני הבריטים שניסו למנוע ממנה להגיע לנמל חיפה ובסופו של דבר, למרות שכבר ראו את חופי חיפה, ראו יהודים מחזיקים את דגלי ישראל ושרים את התקווה, הבריטים העבירו אותם לאוניה אחרת שלקחה אותם לקפריסין, שם הצטרף עם חבריו לשומר הצעיר מבלגיה לגרעין טוסיה-אלטמן. אחרי שנה בקפריסין הגיעו הסרטיפיקטים המיוחלים ויחד עלו לישראל, לקיבוץ הזורע, התגייסו ל'הגנה' ולחמו במלחמת השחרור באזור מגידו. בשנת 1949 הגיע חיים עם חברי טוסיה אלטמן לבנות את קיבוץ גזית ואת המדינה. התיישבו בטירה וכשהגיעו הארגנטינאים פגש את יהודית שלו בדרך מטירה לגזית. הקימו משפחה אליה הצטרפו יואב, עמי ואיריס.
חיים שדמון אהב את הקיבוץ ואהב לכתוב ולהתבטא. הוא היה פעיל מאוד בשלל תחומים. ריכז את ענף הרפת והמספוא, יצא להכשרת מורים במכון בירושלים וחזר הביתה רק פעם בשבועיים. מטרת ההכשרה הייתה ללמד ולחנך חברות נוער, הראשונה הייתה "אורן" והשניה "ארזים". כשהיו צריכים להעניק סמלי בוגרים לבני ובנות ארזים דיווח חיים בעלון בשנת 1966 כך: "כל הנערים הודיעו על הגשמה המבוססת על רגשות. הנערים רואים בגזית את ביתם." את הקשר הטוב שיצר עם בני הנוער החליטו לנצל וכך עבר ללמד במוסד תבור בעין דור ולהיות ללבורנט במעבדה בה. אבל את עיקר עולם העבודה השקיע חיים במפעל 'פלזית' מיומו הראשון במפרץ חיפה ועד ההתמקצעות במחלקת הדפוס, הכשרה אותה עבר באיטליה.
חיים אהב את הפעילות, היה חבר בוועדות ויזם בילויים לחברים הוותיקים שלאט לאט יצאו ממעגל העבודה, אירגן ויזם טיולים בחו"ל ובארץ ודאג לתעד. "לתור את העולם" כתב חיים, "היא אחת הדרכים להשכיל, להכיר תרבויות ואנשים, עולם אחר שממלא את נפשך בשלל חוויות, מעשיר אותה ואתה נשאר המום מהעושר שאתה קולט".
העלונים מכל השנים מלאים בהתייחסויות של חיים, אם בתקציב של המטבח, או שעות פתיחה של הבריכה וכמובן חברותו בוועדת הוותיקים, אותם העריך כמו בני משפחתו שלא הייתה לו. חיים התרגש בערבי ימי כיפור בקיבוץ וכתב על אלוהים שכבר לא האמין בקיומו, שיתכן שעשה תרגיל פסיכולוגי מבריק לעמו ביום הכיפורים, בו עם שלם יושב ומתבונן לתוך נפשו, לדבר על העבר ולהחליט איך ממשיכים הלאה.
לכבוד יום הולדתו ה-90 ערכו בני המשפחה לחיים חוברת קטנה עם סיפור חייו הכללי וברכות מכל בנות ובני המשפחה. בסוף אותה חוברת כתב חיים כך: כבן אדם שחווה משפחה בסך הכל עד גיל 13, ומאז ועד שבניתי לי משפחה משלי לא הייתה לי אחת כזאת, אני רואה בגזית את בית הולדתי-מולדתי. אני אוהב את הקיבוץ כבית וכדרך ומוכן לעשות עבורו הכל. תמיד הייתי מעורב בוועדות חברתיות, אני קושר קשרים טובים ואוהב את מה שהקיבוץ עושה למען כל מי שחי כאן. אני מאחל לקיבוץ שלי, שהייתי ממיילדיו וראיתי לאן הוא הגיע, שימשיך להתפתח מבלי לאבד את הרוח הערכית המיוחדת שלו.
נזכור את חיים מחייך, אוהב את החיים ועם כל המהמורות שפגש בדרך, ידע ליהנות, להכין תכשיטים, לאפות ולהיפגש. לחיות כדי ליהנות.
כמעט 96 שנות חיים השלים חיים, הותיר אחריו משפחה נרחבת וקיבוץ משגשג.
כתבה טלי ג.ס
לפני הכל - איריס
לפני הכל רוצה לומר תודה לכל מי שהגיע לכבד אותו ואותנו. זה חשוב ומחבק ומנחם לראות שהיה אהוב ושחי במקום שכל כך אהב, שהיה לו בית ומשפחה. תודה לכל האנשים הנפלאים שהיו איתנו לאורך הדרך כאן בסוף, לא אמנה שמות - הם יודעים ואנחנו מודים.
ותודה ענקית לסיבי שלנו – אחותי. לפני 6 וחצי שנים טסנו לארה"ב ושבנו כעבור יומיים – אמרו שנבוא להיפרד, אבל אבא התעקש ושרד, שוב שרד. כשהגיעה סיבי וטיפלה בו הוא אמר: אלוהים שלח לי מלאך. ואני אמרתי לו: אבא, זאת אני שהבאתי אותה מעפולה... והיא באמת הייתה לו כמלאכית וליוותה אותו באהבה ומסירות אין קץ. תודה.
נפרד מאבא - יואב שדמון
אבא
אני יושב פה לידך, השעה עשר בלילה ליד הכורסא שלך שסיבי שמה עליה כיסוי פרחוני. לפני רגע נכנסתי לבית, סיבי קיבלה אותי בקול שבור: אבא הלך.
חושב על התקופה שעברתי איתך, חתיכת כברת דרך. אני זוכר איך בגיל שש אבא הביא לי גור כלבים קטן ושחור, קראנו לו טייפו, מאז פיתחתי אהבה לכלבים עוד כ-60 שנה. היית מאוד יצירתי, כשלא היה כסף לצעצועים בנית במו ידיך את האוליבר הירוק והפורד עם הכף המתקפלת וה-D4 שהיו בשנות ילדותי, הכל ביצוע שלך. הייתה תקופה שעישנת פייפ (זה היה באופנה), אהבתי את ריח הטבק, לאמא זה מאוד הפריע, היא שמה לך אולטימטום – המקטרת או אני, אבא בחר בה.
אבא אהב את ההוראה, חינך שתי חברות נוער והיה מורה במוסד תבור. אני זוכר איך באחת השבתות הגיע בריצה אלינו אחד מנערי 'ארזים' ואמר שיש בעיות. נסענו אבא ואני באופניים לאזור החדרים שלהם וליד אחד הצריפים ראינו התקהלות, גדעון ישב על הגג. התברר לנו שהוא עשה משהו ליענקלה והאחרון הבטיח להרביץ לו. אבא דיבר בשקט עם יענקלה ששמע לו תמיד ודרש מגדעון לרדת מהגג. אני זוכר שבנית פטיש גיאולוגים וירדנו לואדי חמוד, למפל למצוא מאובנים. גם הילדות שלי וגם הנכדים אוספים אבנים.
מאוחר יותר חזרת לאהבתך הישנה צורפות. בנינו לך מתחת לבית סטודיו ובאחד מימי ההולדת ביקשתי מענקל'ה שיבנה שולחן צורפים בשבילך (שקיים עד היום). יצרת המון תכשיטים, עגילים, ענקים ותיליונים שעד היום בנות המשפחה עונדות. יונתן ושיר קיבלו ממך מזכרת נפלאה, את טבעות הנישואים שלהם וכך גם קשת ויוחאי.
חמשת החודשים האחרונים שלך היו קשים אבל חייך היו נהדרים, פרט לשתי תקופות, שואה ופטירתו של עמי. כשבאנו לבשר, איריס ואנוכי לאבא ואמא זה היה ביום שישי בצהריים, לא שעה רגילה ושנינו ביחד, אבא ישר שאל מה קרה לעמי? כשסיפרנו להם אבא התפרק ואמא החרישה. אבא ידע להביע רגשות, אמא הקפידה להיות מאחוריו שיעשה את הדבר הנכון. כך גם כשצריך היה לדבר עם אחד מאיתנו, אמא הייתה אומרת: חיים תגיד לו והוא היה אומר. לכתו של עמי פירק לנו במידת מה את המשפחה, לקח עוד הרבה זמן עד שחזרנו, היה זה עם בואם של הנכדים שלנו.
מאז שעמי נפטר הקפדתי להגיע לאבא ואמא כל יום שישי, אחרי מותה של אמא לאבא היה מאוד חשוב המפגש בימי שישי וכבר בדרך משמרת הוא היה מקפיד להגיד לי "אם אתה מגיע אחרי 19.00 תבוא לחדר אוכל" (כמו תקליט קבוע). באחד מימי השישי הייתי עם הגב אליו במטבחון, סיבי נכנסה, הסתכלה עליו ושאלה: מה יש אבא? אבא ישב בכורסא ובכה, אמר שהוא רצה נשיקה. סיבי אמרה לו שהיא חולה והגישה לו את ידה לנשיקה וכך שלושתנו התחבקנו ובכינו.
בימי החגים תמיד הכנתי לך ראשים של גפילטעפיש, סיפרת לי שכשהיית קטן ההורים שלך לא נתנו לך לאכול ראש של דג וזה משהו שהולך איתך כל חייך. איריס ואני דאגנו לא להשאיר אותך לבד בחגים.
לפני 6 שנים בערך לקחנו אותך לבית חולים כשמצבך היה קריטי. הרופא אמר לי שסיכוייך קלושים. איריס הייתה בארה"ב, הזכירה לי שחתמנו שאין אפשרות להחיות. כשבא הרופא אלי ואמר שעכשיו הזמן להחליט הרגשתי שהדם נוזל ממני ואמרתי: החלטנו. ניגשתי אליך ושאלתי אותך אם אתה רוצה לחיות אנחנו נעזור לך. למחרת בבוקר פקחת את העיניים הכחולות שלך ואמרת לי: כן. אהבתי אותך, היית כמו עוף החול, התגברת והחזרתי אותך לגזית.
בזמן האחרון איריס טפטפה לי כל הזמן שזה הסוף, אבל אני אופטימיסט סירבתי להשלים. חשבתי שתצליח למשוך עד גיל 96 כאילו שהגיל כרגע לא מספיק. לפני שבוע, כשלקחתי אותך לבית החולים, איריס הזכירה לי שלא משאירים אותך שם לכן כשהציעו לי להשאיר אותך אמרתי שאבא לא נשאר בבית החולים ולקחתי אותך עם מה שניתן לטיפול, בתקווה שזה יעזור.
ביום שבת האחרון אמרתי לקשת, בואי ניסע לסבא אולי זאת הפעם האחרונה שנראה אותו.. תכננו להיות קצת, סבא מאוד שמח, החיבוק של אלה ואביתר היה בשבילו אויר לנשימה.
אבא מאוד אהב טיולים, הוא ואמא חרשו את כל העולם עד גיל מאוחר 80+. הטיול האחרון היה לבלגיה, כאילו סגירת מעגל.
אבא, אין לי ספק שהתחברת לאמא ועמי ואתם נחים ושומרים עלינו מלמעלה
היית לנו אבא, נר לדרכנו
היה שלום אהוב
נפרדת מאבא - איריס רטנר
אבא שלי שכב במיטתו, ניגשתי אליו ושאלתי לשלומו, אמר לי: אני בן? יש לי כבר שם? אבא שלי יבוא לקחת אותי? ואני אמרתי: לאן תלכו? נלך, הוא ענה, לא משנה לאן. הוא סגר מעגל. אמא בלידה, אבא בפרידה. הולכים.
אופטימיסט בלתי נלאה. כזה שניתן היה להפיק ממנו כדורים של אופטימיות. איש שמח ואוהב את החיים – החיים הזה.
מגיל צעיר נפר – מאביו ואחר כך מאימו ואחיו, בהמשך מבני משפחה בשואה ולבסוף גם מבן – הכי קשה זה להיפרד מבן שלא לפי הסדר, ומאמא – אשתו. ובכל זאת ותמיד אמר: אני רוצה לחיות. וחי.
אני זוכרת איזה אבא נפלא היית לי. לוקח על הגב בכל גיל שק קמח, ורצים במדרכות לבית הילדים בערב. מגיע בשבתות לקחת אותנו לטיול – מטגנים זעתר במחבת בשדה וטובלים בחלה. הנסעות לאחותך ארנה בתל אביב, לטעום קצת משפחה ועיר. כמה סקרנות וידע ואהבת העולם – היינו מתחרים בשמות הבירות בעולם ועוד פרטי טריוויה שתמיד ידעת, ושבע השפות בהן דיברת. מי מדבר היום 7 שפות?
והשואה – שרק בשלב מאוחר יותר בחייך התפנית לספר ולשתף. איך ברחת לבית שלידכם בעת האקציה וכינסת הנאצים לרחוק 'קורטה ואן רויסברוק', יחד עם אחותך. וכיצד נלקחתם לקפריסין – החבירה לגרעין 'טוסיה-אלטמן' שם וההגעה לגזית. כעסת על אלוהים, לא הסכמת להכנס לבית כנסת ולהדליק נרות, ולאט לאט עם נכדיך חזרת למסורות מהן באת. עלית לתורה בבית הכנסת הגדול באנטוורפן בבלגיה ביוני 1942 וכעבור שלושה חודשים הנאצים הגיעו לרחוב שלך. אבא שלך עטף אותך בטלית ובירך. כעבור 70 שנה עטפת את נועם דלנו בטלית שקנית לו ובירכת אותו בשירו של
יהודה עמיחי:
"מִי שֶׁהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית בִּנְעוּרָיו, לֹא יִשְׁכַּח לְעוֹלָם:
הַהוֹצָאָה מִשַּׂקִּית הַקְּטִיפָה הָרַכָּה
וּפְתִיחַת הַטַּלִּית הַמְּקֻפֶּלֶת,
פְּרִישָׂה, נְשִׁיקַת הַצַּוָּארוֹן לְאָרְכּוֹ
(הַצַּוָּארוֹן לִפְעָמִים רָקוּם וְלִפְעָמִים מֻזְהָב),
אַחַר כָּךְ, בִּתְנוּפָה גְּדוֹלָה מֵעַל הָרֹאשׁ,
כְּמוֹ שָׁמַיִם, כְּמוֹ חֻפָּה, כְּמוֹ מַצְנֵחַ,
אַחַר כָּךְ לִכְרֹךְ אוֹתָהּ סְבִיב הָרֹאשׁ
כְּמוֹ בְּמַחְבּוֹאִים,
אַחַר כָּךְ לְהִתְעַטֵּף בָּהּ כָּל הַגּוּף,
צְמוּדָה צְמוּדָה,
וּלְהִתְכַּרְבֵּל כְּמוֹ גֹּלֶם שֶׁל פַּרְפַּר,
וְלִפְתֹּחַ כְּמוֹ כְּנָפַיִם
וְלָעוּף.
וּמַדּוּעַ הַטַּלִּית בְּפַסִּים,
וְלֹא בְּמִשְׁבְּצוֹת שֶׁל שָׁחֹר-לָבָן כְּמוֹ לוּחַ שַׁחְמָט?
כִּי הָרִבּוּעִים הֵם סוֹפִיִּים וּבְלִי תִּקְוָה,
וְאִלּוּ הַפַּסִּים
הֵם בָּאִים מֵאֵין סוֹף וְיוֹצְאִים לְאֵין סוֹף.
כְּמוֹ מַסְלוּלֵי הַמְרָאָה
בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה לִנְחִיתַת הַמַּלְאָכִים וּלְהַמְרָאָתָם."
גם אתמול – עטפנו גופך השקט שנרגע מהמאמץ לנשום, והקשבנו לשקט שנוצר. ולחלל.
עלה על פסי הטלית אבאל'ה וטוס עם המלאכים לאינסוף.
אני אוהבת אותך ואוהב תמיד.
נפרד מסבא - אביב רטנר
פרידה מסבא חיים
בוקר טוב הנרי קליינפלד, השישה ביוני 1929, כ"ה בסיוון התרפ"ט, הגעת לעולם. החיים בתחילת הדרך לא האירו לך פנים, לצורר הנאצי היו תוכניות אחרות. נעקרת יחד עם ארנה אחותך הקטנה מבית הוריך החם אל בית היתומים הקר והמנוכר. כל משפחתכם נספתה במחנות ההשמדה, רק אתם, אתה וארנה שרדתם את התופת. הצלחת אחרי מסע רווי טלטלות, שכלל מעצר בקפריסין, לעלות לארץ המובטחת יחד עם גרעין 'טוסיה-אלטמן'. גם פה בארץ תחילת הדרך לא הייתה קלה, נשלחת לטירה יחד עם הגרעין, שלימים הקים את הקיבוץ, לקחת חלק בהגנה על העמק במלחמת יום העצמאות והקמת יחד עם סבתא יהודית, משפחה לתפארת.
בכל פעם ששאלתי אותך "מה שלומך סבא" וענית "מצוין", תהיתי לעצמי מאיפה אתה שואב את הכוחות להמשיך ולדבוק בחיים אחרי כל המכות שחטפת. המילה שבה נהגנו להשתמש כדי לתאר את התופעה הלא מוסברת הייתה 'אופטימי'. אחרי שיצאתי מחאן יונס בחורף שעבר קראתי את 'אדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל, והבנתי את הטעות. להגיד עליך שהיית 'אופטימיסט' או אפילו 'אופטימיסט חסר תקנה' זה תיאור שטחי מדי של המציאות. אתה לא האמנת שיהיה טוב, אתה ידעת שלא משנה איזו מכה עוד תחטוף, אתה תקום, תחייך ותמשיך לחיות ולהגיד 'הכל מצויין'. לא היה כח בעולם שיקח ממך את החירות להחליט בעצמך איך אתה מתמודד עם הסיטואציות הכי קשות שיש לחיים להציע. אתה היית 'בלתי שביר' סבא, וזה היה מעורר השראה עבורי.
עם הקשיחות והבלתי שבירות היית סבא אוהב, מחבק וחם. ההיילייט של כל חופשה מבית הספר היה ללכת לקייטנה אצל סבא חיים וסבתא יהודית. טיולים לפרדס, בילוי בבריכה, חליבת בוקר ברפת, מצברייט בפסח ותמיד קופסת הממתקים העגולה במגירה התחתנוה בארון שמתחת לטלוויזיה, מלאה בכל טוב.
היית מעלים עין כשהיינו רבים עם כריות הנוי של סבתא יהודית, ואיך שהיא הייתה כועסת כשהייתה מגלה. הזוגיות שלך ושל סבתא הייתה מעוררת השתהות בעיניי, לא הבנתי איך אתם מצליחים לשמור על אהבה וחברות במשך כל השנים. גם כשהתבגרנו הקפדתם לפנק אותנו וגרמתם לנו לזכור שאתם חושבים עלינו ואוהבים אותנו. קופסאות האלפחורס במשלוח לצבא, היו הדרך הכי טובה להעביר את המסר.
לפני מספר שנים, הזמנתי אותך להעביר עדות ביחידה ביום השואה. הגעת עם אמא ליחידה וסיפרת בפני כל היחידה את סיפור ההישרדות שלך בשואה. אני יודע שהתרגשת מאד ושזו הייתה סגירת מעגל חשובה עבורך. גם אותי זה מילא בגאווה. בספטמבר האחרון אני והגר היינו אמורים להתחתן בבריכה בגזית, המלחמה שיבשה את התוכניות והנחיות פיקוד העורף לא אפשרו לקיים את האירוע. נאלצנו לדחות את החתונה ליוני. כל כך רצינו שתהיה בה. בשבת האחרונה אחרי הצהריים באנו לבקר אותך, אמרת לנו שאתה מחכה לראות אותנו בבגדי כלולותינו, הגר שאלה אותך אם אתה זוכר שהחתונה ביוני ואם תגיע, ענית לה את ה-'בטח' הכל כך אופייני לך, ואני כמו תמיד האמנתי לך.
תודה על הכל סבא, אתה היית כל כך הרבה בשבילי ותחסר לי מאוד.
לילה טוב חיים שדמון
נפרד מסבא - גל רטנר
סבא חיים
האופטימיות בערה בך. חדוות החיים הייתה מנת חלקך וידעת למצוא תמיד את חצי הכוס המלאה, אפילו שארית מים או לחלוחית דקה על דופן הכוס, הספיקו כדי להוציא ממך אמירה אופטימית.
נזכור ממך את הלב הרחב והחיוך, את המטעמים שהכנת, התכשיטים ועבודות היד, איך אהבת את סבתא ודאגת לה עד הסוף, איך קיבלת את פנינו תמיד בחיוך, בלשון חדה וידיים טובות וחזקות, ידיים חזקות להפליא היו לך עד הרגע האחרון.
בנימה אישית סבא, תודה שבחרת בחיים
תודה שהישרת מבט למלאכי מוות רבים ובחיוך בחרת בחיים וחרטת חיים בשמך ועל דלת ביתך ובקומך בבוקר היית כל כולך חיים.
ואנו נזכור ונישיר מבט ונבחר בחיים תמיד.
"כל אדם נושא בשורה
באשר הוא חי
במעשיו, בחירותיו
בעשר אצבעותיו"
ואתה נשאת בידייך בשורות שתיים: האחת 'לזכור' והשנייה 'לבחור בחיים'.
