קיבוץ גזית

תאריך לידה: 26.02.1950

תאריך פטירה: 18.05.2022

גלעד צורף נולד בקיבוץ ההכשרה אליו הגיעו הוריו, המעפיל, להוריו אשר ונושה, אח בכור לניצה, רותי ועמליה. השם גלעד, מספר אשר אביו, נבחר בישיבת גרעין. כשהגיע הזמן לעבור לקיבוץ היעד שנבחר להיות גזית, היו חברי המעפיל בטוחים שזוג צעיר עם תינוק יישאר שם אבל להורים לא היה כל ספק, עלו למשאית ובצומת מגידו עשו הפסקה כדי שנושה תוכל להניק את גלעד. ההורים היו בטוחים אבל גלעד כבר התרגל לקיבוץ יותר מבוסס וכך כשהגיע גלעד מהמעפיל לגזית, היו רק 5 ילדים בקיבוץ, הם אכלו או ינקו מה שהיה אבל לא גלעד, הוא היה רגיל לאכול דלעת מבושלת, ירק שלא היה בגזית של אז. כל ירק אחר שהוצע לא בא בחשבון עד אשר לא נותרה ברירה ואבא אשר נסע עד המעפיל להביא דלעת גדולה ויפה שתספיק לגלעד למספר שבועות.

גלעד, 'בנקיבוץ' מקבוצת "ניצן", קבוצת הבנים הראשונה של הקיבוץ שינק אהבה כמעט בלתי מוגבלת לקיבוץ. כל בני ובנות "ניצן", הקדימו את כולם ותמיד, שוטטו סביב בית הילדים, חדרי ההורים ובין הענפים שהיו אז במחנה הקטן. הם הכירו כל פינה, סללו את הדרך. עבורם נבנתה מערכת החינוך, מטבח הילדים והמחשבה על דור ההמשך.

בשנת 1969 סיים י"ב במוסד בעין-דור, התגייס לנח"ל כמפקד והלך לקורס קצינים. גלעד השתחרר מספר חודשים לפני מלחמת יום כיפור, היה במאגר קצינים אבל לא שובץ לאף יחידה. אחרי המלחמה, בעקבות נפילתם של בני דודתו מטבעון חזר לשרת בקבע ועשה הסבה מנח"ל לשריון, החייל בו שירתו פינקי ויאיר. אחרי שנה חזר לאספסת בין גדרות הבקר.

כשנשאל איך שמר על קשר עם הקיבוץ ענה: "אהבתי לבוא הביתה ולתרום, ניסיתי לשמור על קשר עם מקום העבודה, עם אנשי צוות הענף, צעירים וותיקים – זה יחד רציני". כשהיה קטן הצטרף לאביו בעבודה בצאן אבל ה-ענף שלו היה כמובן ענף הבקר שבהמשך גם ירכז.

בשנת 1976 נישאו גלעד ומיכל ובנו את ביתם כאן. כבר כשנולדו הבנות, טל ונעמה היה לגלעד ברור שהוא רוצה בלינה משפחתית. בשנת 1981 כשהחלו שיחות בנושא שיטת הלינה אמר: "אין לי כל ספקות שהשיטה הקיימת אינה טובה, אני רוצה בלינה משפחתית והנימוקים שלי הם לא אידאולוגים או עקרוניים". עם השנים הצטרפו למשפחה רן ונטע.

בשנת 1983 עלה גלעד על מסלול התפקידים המרכזיים בקיבוץ: היה מזכיר צעיר ומרכז משק ותמיד הצהיר ש: "חברה בריאה צריכה לדעת להיות גמישה ולהתאים את עצמה למצבים משתנים".

עד שבשנת 1993 עבר ל"פלזית" ונבחר לתפקיד שליווה אותו עד יום עבודתו האחרון, משווק ב"פלזית". גלעד אהב לעבוד ונתן לעבודה ערך מקודש, וכמו שכתבו בחוברת שעשו לכבוד פרישתו לגמלאות: "רומן מתמשך של אדם עם עבודה שהיא מצידה החזירה לו אהבה משלה". כשהתאחדו "אריזות פלזית" עם "מדף" היה גלעד ברביעייה הפותחת שהצעידה את "אריזות מדף-פלזית" למקום בו הוא נמצא כיום.

באחד מתהליכי החשיבה הרבים שעברנו בקיבוץ אמר גלעד: "את הסיסמאות של האידיאולוגיה עלינו לפרוט למילים ולראות מה אנו מעוניינים ובמה אנו מסכימים. אני אישית מאמין בעזרה הדדית ובחברה שיתופית". בשנת 2006 הביע גלעד את אכזבתו מתוצאות הצבעה משמעותית וכתב: "קיבוץ גזית הוא ביתי יותר מ-56 שנים, אני אוהב את בית גזית ואת חבריו, חלקם שותפים לדעותיי וחלקם לא אבל כולנו שותפים לדרך." לא רק דרך ראה גלעד בקיבוץ אלא ואולי קודם לכל בית ומשפחה. כשראה שחדרי הצעירים אינם ממוזגים ובאחת ההזדמנויות לא צירפו בני ובנות קיבוץ לטיול הוא כתב: "בעיני קיבוץ זאת משפחה גדולה, יותר מחברה אידיאולוגית משימתית. ובמשפחה שלי לא משאירים אף אחד בבית כשיוצאים לטיול."

גלעד פרט את האידיאולוגיה שלו למעשים, קם לפני כולם לעבודה ויצא ממנה אחרון. אחד הלקוחות פרט את התכונות שליוו את גלעד בכל מה שעשה: נאמנות, אמינות ויושרה ללא דופי.

המשפחה מתרחבת וגלעד הופך לסבא, מקפיד לצעוד סביב הקיבוץ לפני או אחרי העבודה, להביע את עמדותיו באופן נחרץ על בסיס ניסיון חיים הולך ומתרבה ומשקיע את כל כולו בממלכת השיווק של "מדף-פלזית" על השלוחות שמתווספות לו. בחוברת הפרידה שערכו לו "אריזות מדף-פלזית" כתבו כך:

גלעד יקר,

אתה נפרד מהתפקיד, אבל אנחנו לא נפרדים ממך. אתה משאיר כאן מורשת שלמה של תרבות שיח ואיכויות מקצועיות של מעורבות בכל פרט.

בנוכחותך איתנו הבאת חיוך, דרך לומר כל דבר בנועם כך שיוכל להתקבל על השומעים אותו ולייצר שיתוף פעולה מקדם. הבאת איתך את האמונה באדם ובעובד, במבט הצלחת להוציא מכל אחד את הטוב שבו ואת הרצון להיות טוב יותר עבורך.

ידעת מתי להשאיר את האגו בצד ולהיות באופן מופלא האדם שאיתו רוצים לעבוד. הרגשנו את זה בכל בוקר וגם הלקוחות הרגישו את זה. לראייה הממלכה שהקמת.

בזכותך גלעד, השיווק נמצא במקום הטוב אליו הגענו, ובזכותך גלעד, כל אחד מאיתנו רוצה להיות קצת יותר טוב.

גלעד, תודה על עבודה רבת שנים ובעיקר גלעד, תודה על מי שאתה עבורנו.

לצערנו הגדול ולכאבנו הרב אנחנו כאן נפרדים ממך ושומרים את כל הזיכרונות מהחיים המלאים שחיית.

בן 72 שנים היה גלעד שהלך מאיתנו לאחר מחלה שגם האופטימיות והחוסן הנפשי שלו, לא יכלו לה.

השאיר אחריו את מיכל, ילדיו, נכדיו, אחיותיו ומשפחותיהן, בני ובנות קבוצת "ניצן", קיבוץ שלם ורבים רבים מאוד שפגשו אותו בדרך.

יהיה זכרו ברוך

כתבה: טלי גורן ספיר

הספד של מיכל צורף

גילי יקר שלי.

יושבת איתך בחדר. הכל מצפצף, רועש, דולק, קר... תמיד אהבת גם מזגן וגם מאוורר. האינפוזיה מטפטפת בקצב שלה.

אתה אהבת חיי שוכב רגוע וישן כמו תינוק. בשמיכה וכריות שלנו מהבית.

מייחלת בשבילך שקט ושלווה. שלא יכאב, שלא תסבול, שתנוח בשקט. בודקת כל כמה דקות את נשימותיך...

כמה אהבת אותי ואני אותך.

יצאנו למסע לפני שלוש וחצי שנים עם הידיעה המטלטלת שיש לך A.L.S. שממנו אין דרך חזרה.

לאורך כל הדרך לחמת ותכננת כל שלב, תמיד ראית קדימה. אתה עשוי מחומרים חזקים, לא מוותר, אופטימי עם חיוך. איזו אצילות ותעצומות נפש היו בך גם ברגעים קשים, עם הכל שמרת על חיות. היו בך כוחות "יש מאין" שתמיד הפתיעו אותי, והאמת – גם חיזקו אותי.

תמיד אהבת אנשים ואנשים אהבו אותך. היו באים אליך על בסיס קבוע מרחוק ומקרוב. אהבת את הביחד, שוחחת על הכל, וכל פעם אחרי פגישה אמרת לי: לא כאב לי כלום! חבריך מ"ניצן" היו כל הזמן בתמונה – "מלאכים".

אני מרגישה במציאות מקבילה: ממשיכה בחיים שלי: פעילויות, חוגים, שחיה ועוד... כשחלקים ממני נשאבים להיות איתך, להיטיב איתך בכל רגע נתון.

אוהבת ואוהב תמיד.

מיכל שלך.

הספד של האחיות

איך נפרדים, איך מסכמים שנות חיים?

אולי מהסוף: ביום ראשון בשיחתנו האחרונה שהייתה שיחת הפרידה החזקנו ידיים. ראשך מוטה מעט, עיניך הכחולות כאילו מציצות אלי, חייכת ואמרת: אהבנו אחד את השנייה, ואז נתת לי לחיצה קטנה ביד ואמרת: לא רבנו אף פעם. מתוך 72 שנותיך, 68 אני שלך. הייתי מקניטה לפעמים את הבנות שאתה יותר שלי משלהן, אני הגעתי קודם.

נולדנו באותו החודש: פברואר, סוף החורף תחילת האביב, הכל מסביב ירוק, הפריחה בעיצומה. הייתה לנו מסורת יום הולדת – טיול רגלי בנחל תבור. אז עוד קראו לו 'ואדי בירה'. אנחנו שנינו עם אבא. אבא עם תרמיל הרועים על הכתף, בתוכו אולר לקילוף התפוזים, הולכים בנחל עד קיבוץ גשר וחוזרים הביתה באוטובוס.

ימים רבים בילינו עם אבא בצאן. יציאה למרעה השכם בבוקר ובחליבות. אתה ילד בן 8 – 9 משגיח על אחותו הקטנה. גם כשרכבנו על האתונות מלונה או ציניטה ישבת מאחורי, חיבקת את מותני ביד אחת ובשנייה החזקת את המושכות. המושכות האלה הפכו ברבות השנים למושכות המשפחה. רבות נכתב, דובר והוסרט על מבנה המשפחה בחינוך המשותף ובלינה המשותפת ועל היחסים שנרקמו בין האחים שבעצם לא חלקו את חדר השינה, לא את המקלחת ואפילו לא את שולחן האוכל. אכן באמת לא הייתה סיבה לריב. זכורות לי שנות ילדות נפלאות עם הצטרפותן של רותי ועמליה למשפחה. אני מאמינה שלהורינו הייתה התבנה לזרוע בנו את אהבת האחים שרק התעצמה במשך השנים.

כשעליתי למוסד עם כל בני כיתתי הייתה לי הסתגלות קשה! אתה נער תמיר כחול עיניים בן שש-עשרה – שבע-עשרה היית בא כל לילה לשבת ליד מיטתי ולהפיג את פחדי. היום במרחק של יותר מחמישים שנה אני נזכרת בערבים אלו ומבינה כמה לא מובן מאליו שאח גדול לקח על עצמו להגן על אחותו הקטנה (לא פלא שמרגע שהופיעו הסימנים המוזרים הראשונים של מחלתך, היה לי ברור שאלווה אותך בדרך הייסורים).

בילדותינו נהגנו לצאת לחופשות משפחתיות אצל הדודות מילה בגעש ולוסי בטבעון. בגעש יורדים לחוף הים ברגלים יחפות על החול הלוהט ובטבעון טועמים עירוניות מהי. מסורת משפחתית של טיולי משפחה חודשה גם כשבגרנו והקמנו משפחות, ואנחנו נוהגים לצאת עם ילדינו ונכדינו.

אני זכיתי איתך ועם מיכל לייצג את אבא באירוע משפחתי במנדוסה עיר הולדתו, והייתה לנו הזדמנות לראשונה בחיינו לחלוק ימים ארוכים יחדיו. אהבנו לשוחח על כל נושא: על חיי הקיבוץ, על המשפחה, על חינוך וגם קצת רכילות. קראנו לזה העברת מידע.

איזה בעל ואיזה אבא היית יעידו רעייתך מיכל וילדיך. אנחנו האחיות נוצרות בליבנו את כל הטוב שזכינו מאח גדול.

לפני כשלושים שנה, כשאמא חלתה, ועשרים שנה מאוחר יותר סביב מחלתו של אבא התלכדנו למשימת הטיפול בהם כשכל אחד מאיתנו לוקח תפקיד.

אנחנו אחיותיך וגיסיך השתדלנו באהבתנו לעטוף אותך ולהקל עליך במיוחד בימים האחרונים. הייתה לנו זכות להיפרד, שחררנו אותך ואתה אותנו כשאתה יודע כמה אנחנו אוהבים, כמה למדנו ממך וכמה זכינו להיות שלך.

אני בטוחה שאתה סומך עלינו שרקמת המשפחה לא תיפרם.

עכשיו כשאתה מת, משהו מאיתנו מת איתך, אך משהו ממך נשאר איתנו. תודה ענקית לך אחינו האהוב כל-כך שהיית לנו.

רותי, עמליה וניצה

הספד של יורם סרוסי - מנהל "אריזות מדף פלזית"

גלעד שלנו שחקן נשמה

כך נכתב בהזמנה לאירוע פרידה ב-20 במאי בשנה שעברה, שנערך במועדון גזית. ושוב, במאי שנה אחר כך אתה נפרד מאיתנו באצילות מדהימה, והפעם לתמיד.

אני, משפחת אריזות מסף פלזית, קיבוץ גזית ומשפחת בן יהודה, העובדים והעובדות מרכינים ראש, כואבים וכבר חסרים אותך.

תפקדת כמנהל שיווק מ- 1995. במהלך שנים אלה, ייצגת את המפעל בהצלחה ובכבוד רב. בתקופה זו היינו מתחרים גדולים: מדף – ופלזית. פעילותך בשוק היתה מאוד משמעותית והצבת רף גבוה.

במהלך השנים נוצרי קשרים אישיים, שבנו את תהליך המיזוג שהבשיל ב-2003. היתה מהתומכים במהך ומוביל משמעותי ומרכזי בשותפות שהוקמה. שימשת חבר דירקטוריון, הנהלה וברביעיה שהובילהת את החברה.

כשרכשנו את פולירז ב-2011 הצטרפת לדירקטוריון וגם שם השפעתך היתה גדולה. גדולתך היא קודם כל באדם שבך, בכנות, ביושרה, בתרבות השיח, בסבלנות, בסובלנות ובהבנה העסקית.

לא הכל היה ורוד, היו ויכוחים, חילוקי דעות, פשרות והסכמות לא מעטות. תמיד ידעת לקבל את דין התנועה, גם במקרים שבהם לא בהכרח הסכמת. ברגע שההחלטה התקבלה, התייצבת מאחוריה. עוד הוכחה לאדם שבך.

במשך כל תקופתך, כ-25 שנים – הייצור עבור הלקוחות נשמר ברצף. לעולם לא נעצר עקב מחסור. תמיד ידעת לספק את הסחורה. רמת השירות שהצבת – היא מהראשונות במעלה. זה חלק מהמורשת שהצבת עבורנו. נעשה את כל המאמצים להמשיך לעמוד בסטנדרטים שהצבת.

בשנים האחרונות, עם ההבנה שבריאותך נפגעה עשית כל אשר ביכולתך להמשיך לשרת את החברה. שמרת על קשר, התעניינת, שאלת שאלות והמשכך לתרום מדעותיך ומניסיונך. השתתפת אפילו בהכנת התקציבים ל-2021 ו-2022. אנחנו זכינו.

גלעד, תודה לך על הדוגמה שהיית. על החיוך המיוחד רק לך, על איכפתיות ומסירות אין קץ. על ירידה לפרטים הקטנים וההעמקה ששמורים רק לך. ידעת לנהל את המפעל, את חייך ואפילו ברגעיך האחרונים נתת לנו שיעור בפרידה. היית ובדרכך תמשיך להיות השראה עבור כולנו.

למיכל, לאחיות, לילדים, לנכדים ולמשפחה כולה אני רוצה לומר – אתם כןלכם חלק מהמשפחה של אריזות מדף פלזית. תודה שהכנסתם אותנו למשפחה שלכם.

ובנימה האישית, ברצוני להודות לך גלעד בשמי, כחבר, כעמית, כשותף (גם שותף למלפפון והגזר בבקרים), על החברות והקשר שנוצר, שימשיכו ללוות אותי.

תודה לך.

אוהב ומתגעגע.

יורם.