וסרמן נחמה

הנצחה • 16/8/2014 כניסות

תאריך לידה: 20/10/1926
תאריך פטירה: 04/04/2014

נחמה וסרמן נולדה בעיר לודז' למשפחת לקס ב-20 באוקטובר 1926, אחות לשלושה אחים צעירים ממנה. אביה היה חייט במקצועו, ומקור פרנסת המשפחה היה בבית מלאכה לבגדי גברים. בית מסורתי, שומר מצוות אך לא פנאטי, כהגדרתה של נחמה עצמה.

מגיל 11 הייתה נחמה חניכה בתנועת הנוער הציוני, והוריה תמיד אמרו שאחרי שתסיים את לימודיה תעלה ארצה. נחמה מרדה במנהגים המקובלים, וכל שבת בהסכמתה הסודית של אמה, הייתה הולכת לקולנוע להצגות בוקר לבני נוער וחוזרת בדיוק כאשר האבא שב מבית הכנסת.

כשפרצה המלחמה הייתה נחמה בת 13 וחזתה בכניסת הצבא הגרמני לעיר מגוריה. ב-1940 גורשה המשפחה לגטו בלודז', שם חיו 4 שנים. שנים של קושי גדול אבל ביחד כל המשפחה, שעבדה בבית מלאכה שסיפק פריטי לבוש לאוכלוסיה שבעורף ועל כך גם קיבלו מנת מרק נוספת

פעילויות תנועות הנוער המשיכו גם בתוך הגטו ויחד נתנו תקווה וכוח להחזיק מעמד.

בשנת 1944 גורשה משפחתה של נחמה מהגטו ונשלחה לאושוויץ. שם הפרידו את גברים – האב ושני האחרים הבוגרים יותר נשלחו למחנה הגברים, בעוד נחמה עם אמה ואחיה הצעיר נלקחו למחנה הנשים, שם נערכו סלקציות תכופות. אמה ואחיה הומתו וגם אביה לא שרד ומת במחנה. באחת הסלקציות נשלחה נחמה לתוך גרמניה, למחנה ברגן-בלזן, ומשם למחנה עבודה בשטוטגרד. נחמה נשלחה לעבוד בבית חרושת לנשק, ושם, למרות התנאים הקשים, החזיקה מעמד והצליחה להגיע ליום השחרור בסוף אפריל 1945 כאשר חיילים אמריקאים השתלטו ברגע האחרון על הרכבת עליה הייתה אמורה להישלח למחנה השמדה.

הידיעה על כך ששני אחיה בחיים הגיעו אליה במקרה ומיד החליטה לצאת מגרמניה לאיטליה על מנת לפגוש אותם. בדרך לא דרך, לבד בלי לדעת את שפת המקום ובלי כסף המשיכה נחמה ולא ויתרה עד ששוב במקרה שמעה חייל דובר יידיש, חייל ישראלי ששירת בבריגדה. הוא פרש על נחמה את חסותו עד שפגשה את אחיה בהתרגשות גדולה בפירנצה.

באיטליה הוקמה חברת נעורים יחד איתה עלו הנערים הפליטים ארצה.

נחמה עלתה על אניית המעפילים ווג'ווד, ובדרך לנמל חיפה השתלטו הבריטים על הספינה ושלחו את המעפילים למחנה המעצר בעתלית.

בארץ חיכתה לה דודתה, אחות אמה שעלתה לפני המלחמה ארצה ובמפגש, מספרת נחמה, הביאה הדודה תיבה של ענבים שכמותם לא ראתה בחייה, טעמה של ארץ ישראל. בכך, כותבת נחמה, הגשמתי את חלומה של אמי. נציגי תנועות הנוער הגיעו למחנה המעפילים בעתלית ושם החליטה היא ואחיה להצטרף לקיבוץ של תנועת השומר הצעיר – בית זרע. לבית זרע הגיעו חברים נוספים ושם התגבשה קבוצת "ניצן", שיחד למדו, טיילו והתחילו חיים חדשים.

עם פרוץ מלחמת השחרור נשלחו חברי הקבוצה להגנה על יחיעם ומשם הגיעו לגזית והיו למייסדי הקיבוץ, שהיה לביתה עד סוף ימיה.

בגזית הקימה נחמה משפחה. מנישואיה הראשונים עם אדק גוטמן נולד בנה הבכור – רון, שנפל במלחמת ההתשה ברמת הגולן והוא בן 20 שנה, ונחמה חוותה אסון נוסף ויגון גדול בחייה. מנישואיה השניים עם עקיבא נולדו שלושת הילדים: אסף, נדב ואפרת.

נחמה השתלבה בקיבוץ בתפקידים שונים, ולקחה עליהם אחריות.

הייתה מטפלת בבית התינוקות, ומטפלת בקבוצת עופרים. לימים הייתה אחראית על הקומונה.

במשך כעשרים שנות עבודתה האחרונות, הייתה ספרנית במוסד החינוכי ״תבור״ ולמדה, בהצלחה, להשתמש במחשב הספרייה למרות גילה המתקדם.

ב-88 שנות חייה עברה את השואה, נלחמה במלחמת השחרור, לקחה חלק בהקמת המדינה, זכתה להקים את הקיבוץ, לגדל בו משפחה טובה וליהנות מנכדיה ונכדותיה.

יהי זכרה ברוך.

אמא יקרה.
בילדותי היו לנו שנים מאושרות, אחר כך באו שנים של עצב עמוק ושתיקות ארוכות ...
עם לידתו של רון שלי, הרגשתי שכמו נולדת גם את מחדש וחזרו האושר והשמחה לחייך.
הקרבה והקשר בינינו התחזקו והיו לאחרים. הייתי מסוגל להבין אותך עמוק יותר כהורה,
כבן וכאיש משפחה.
נתקלתי בספר שאני קורא בפסקה שהיטיבה לתאר, בחייו של אדם, את הערך שאנו נותנים לדברים, אשר לעתים הם מובנים מאליהם ואיננו נותנים עליהם דעתנו ...
נכתב: "מהות החיים אינה מה שאנו מקבלים, כי אם מה שנלקח מעמנו".
את, אמא שלי, שהיתמות והשכול – האובדן – שרטטו את קווי המתאר של חייך, מצאת את כוחות הנפש לצמוח מן האפר כל פעם מחדש, לקבל את גורלך, להשלים עמו ולהמשיך הלאה.
אותנו, ילדייך, לא שיתפת בצערך ולא יכולת לחלוק עמנו את העצב האינסופי. רצית שחיינו יהיו מאושרים ומלאי שמחה ללא נטל שהכביד על ליבך ונפשך.
אמא, היית אישה קטנה בגוף שהכיל נשמה ענקית.
אהבתך ודאגתך האינסופית לאבא, לילדייך ולנכדייך, המלווה בחרדה עמוקה, עטפה אותנו תמיד ובכל מקום.
היית אישה של ספר. על השידה ליד מיטתך תמיד היו מונחים ספרים שקראת, גם כשכהו עינייך ולא יכולת כבר לאחוז בספר בידייך.
השפה העברית הקסימה אותך וידעת לתאר, עד ימייך האחרונים, באופן חד ואירוני את תחושותייך ומחשבותייך. ההומור הדק, והכל כך מדויק, בו השתמשת כדי לקבל עלייך את המצב כמות שהוא, הקסים את סובביך עד ימייך האחרונים בם התכנסת בשתיקתך.
זכינו להיות לך. אהבנו אותך.
אסף


אמא אהובה שלי.
אינני זוכרת את הרגעים הראשונים בהם הגחתי לאוויר העולם, אבל אני יודעת שהחיבור בינינו היה מיידי.
אני זוכרת שתמיד אמרתי לעצמי שאת הגיבורה שלי, כי ראיתי איך את מתמודדת עם חיים לא קלים. הרי, בגיל כה צעיר פגשת את הרוע והאכזריות הגדולים ביותר: איבדת משפחה ועולמך חרב, אבל את בחרת, מתוך אישיותך המיוחדת, לא להישאב מטה, אלא לחיות את החיים במלואם.
יכולתך המדהימה לתת ולהעניק בשקט ובצניעות, תמיד לחשוב על אחרים ולא על עצמך, הסתפקותך במועט ובצנוע, הרצון שלך שכולם ירגישו בטוב... לא דיברת הרבה אבל עשית המון. הייתה לך תושייה מופלאה לפתור כל בעיה שהייתה נקרית בדרכך ולהתגבר על המכשולים, תמיד ביסודיות ועד הסוף.
נועה, נכדתך, אמרה אתמול שהיית טהורה ולידך אפשר היה להרגיש בן אדם טוב יותר.
נכדייך ונכדותייך כל כך שמחו לבוא אל ביתך וכל כך אהבו אותך.
כאשר איבדת את רוני חרב עלייך עולמך בשנית ואת נשאת עמך עצב עמוק וצלקת שלא הגלידה. אך שוב מצאת את הכוחות, אולי בשבילנו, להמשיך... אם כי העצב כבר נשזר בנפשך ולא הרפה.
החיבור בינך לבין אבא היה דבר נדיר: שניכם הענקתם זה לזו אור, אהבה וחברות עמוקה עד יומך האחרון. את טיפלת באבא במסירות ובידיעה ברורה כי כך נכון לעשות – עד שלא יכולת עוד.
משפט שחזרת ואמרת לי בילדותי נחרט בזיכרוני: "בושם טוב מגיע בבקבוקים קטנים".
וזו היית את – אישה קטנה מלאה בטוב.
רסיסי הבושם שלך ורוח אישיותך המיוחדת דבקו לעד בנו, ילדייך ונכדייך, שכה אהבוך, וילוו אותנו בחיינו.
נוחי בשלום ושלווה שכה ביקשת לך, אמא אהובה שלי.
אפרת


סבתא יקרה שלי.
אף פעם לא חשבתי שיום זה יגיע, שלא אראה אותך יותר..., תמיד חשבתי שתהיי איתי בכל שלב ובכל מכשול. היה לי קשה ומכאיב לראות אותך בשנה האחרונה, שלא זכרת אותי. אך בכל זאת חייכת אלי בחום ונישקת אותי.
סבתא, בפעם האחרונה שדיברתי אתך ישבנו עם סבא בחוץ, הסתכלנו על האנשים שבאו והלכו ופתאום פנית אל סבא ואמרת לו: "נכון שהיא דומה למיקה?" וסבא צחק מכך ואני אמרתי לך: "סבתא אני מיקה, פשוט התבגרתי" ואת חייכת והיית מאושרת.
כך אני זוכרת אותך מאז שהייתי קטנה, מחייכת ומאושרת איתי.
עברת חיים לא קלים ולא פשוטים, אני יודעת, ובכל זאת המשכת בחייך ופינקת את נכדייך ונכדותייך. אמרת בכל הזדמנות, שאנחנו האושר שלך.
היית קונה לי הפתעות שהיו ממלאות אותי שמחה, היית מסרקת את שערי בעדינות רבה, שלא יכאב.
סבתאל'ה, לא הספקתי לדבר אתך, אבל זכיתי להיפרד ממך ליד מיטתך. ליטפתי אותך ואמרתי לך כמה שאני אוהבת אותך ושלא אשכח לעולם את כל מה שעשית בשבילי, ושאת היית הסבתא הטובה בעולם. נישקתי אותך בפעם האחרונה, התחלתי ללכת ונעצרתי, הסתכלתי על מיטתך מתקשה להבין שזו הפעם האחרונה שאראה אותך...
סבתא, אני מקווה שטוב לך היכן שאת נמצאת. תדעי שתמיד תהיי בלב שלי.
תודה על הילדות המקסימה שחוויתי בקרבתך.
אוהבת אותך לעולמים.
מיקה

נחמה.
היכרותנו היא כמעט בת שבעים שנה. בתחילה כחברות גרעין "ניצן" ואחר-כך כחברות ומייסדות של קיבוץ גזית.
שתינו אודים מוצלים מהתופת ההיא. שפר גורלך וגם שני אחייך שרדו משם. אחרי המלחמה שהית בחווה איטלקית בחברת נערים ונערות, שם הכרת את אדק והייתם לזוג.
כשנפגשנו לראשונה, הייתי בנדודי מפולין לגרמניה והגעתי לעיירה האיטלקית טְרַדָטֵה, שם נפגשנו בטרם יצאנו להפלגה החלומית ארצה. 3 חודשים שהינו בטרדטה, יום יום, בוקר וערב עמדנו במסדר ושרנו עם דמעות בעיניים את השיר שהפך להמנון: "אנו עולים ושרים".
ביוני 1946 הובלה אונייתנו בעזרת שלוש משחתות אל חופי הארץ. ונכלאנו במחנה המעפילים בעתלית, שם נקבע שיעדנו הסופי הוא בית-זרע שבעמק הירדן.
כאילו לא חווינו מספיק מלחמות, עברנו גם את מלחמת השחרור, יחד שירתנו ביחיעם. כשעברנו סוף סוף לחדרה ולטירה, משפחתך ערכה לך חתונה בתל-אביב והטבעת שלך מילאה תפקיד נכבד בכל החתונות שלנו. ילדת את רון בין קבוצת הילדים הראשונים של גזית.
נישואייך עלו על שרטון וכשהחלו להגיע ראשוני הגרעין הארגנטינאי הכרת את עקיבא, נישאתם והקמתם משפחה לתפארת.
תפקידים רבים מילאת בקיבוץ: בחינוך, בשירותים שונים ובכל שנתבקשת.
אך כוס הכאבים שלך עדיין לא מלאה ובמלחמת ההתשה נפל בנך הבכור רון והוא רק בן 20. אסון כבד ירד עלייך ועל הקיבוץ כולו אבל משפחתך האהובה, עקיבא והילדים תמכו בך באהבתם ובליבם.
רבו הצללים בחייך אך היה בהם גם הרבה אור ושמחה.
זכרך נצור בליבנו ובלכתך נותרו רק שלושה עלים מה"ניצן" שהיינו.
נוחי בשלום על משכבך
ברכה קידרון









 נחמה וסרמן