חיים ריפא

הנצחה • 1/3/2016

חיים ריפא

תאריך לידה: 25.03.1927

תאריך פטירה: 21.05.2014

חיים ריפא נולד ב-25 במרץ 1927 ברוסריו שבארגנטינה.

בגיל צעיר מאוד נחשף חיים לרעיון הציוני והצטרף לתנועת השומר הצעיר. יחד עם חברים נוספים, שעלו והגשימו בגזית, היה בין חניכי קבוצת "חניתה" שהקימה את קן השומר הצעיר בעיר מגוריו.

לא רק חיים האמין ברעיונות ובאידיאלים של תנועת השומר הצעיר, כל שלושת אחיו האחרים האמינו בהם.

חיים הכיר את נתניה עוד בילדותם בחופשה משפחתית משותפת ופגש אותה שוב במחנה תנועה כשהיו בני 12, מאז הם ביחד. בשנת 1949 נישאו בעודם בארגנטינה, כשהנישואין היו בעצם הרישיון מההורים לעלות ארצה, ואכן בשנת 1950 הגיעו חיים ונתניה לארץ, להכשרה בקיבוץ המעפיל, משם הגיעו לגזית.

מהר מאוד הפכו חיים ונתניה להורים כשבאוקטובר 1950 נולדה בתם הבכורה נירה, מקבוצת הילדים הראשונים של גזית. כבר בשנותיו הראשונות בקיבוץ נקרא חיים להצטרף למשה גפני וזאב זהבי לענף הלול. עם השנים נולדו זיוה ורן, וחיים עשה תפקידים נוספים בשליחות הקיבוץ, אבל ענף הלול יהפוך למקום בו מימש חיים את היכולות המקצועיות שלו במשך כל ימי חייו. בשנות ה-60 נבחר חיים להיות גזבר הקיבוץ ובתחילת שנות השבעים יצא, יחד עם כל המשפחה, לשליחות חקלאית בפרס, להנחות וללמד את האיראנים לגדל עופות. כששבה המשפחה מהשליחות, שימש חיים כמנהל האדמיניסטרטיבי של המוסד החינוכי "תבור" ובסיום התפקיד הזה יצא להקים את מפעל הבשר של משחטת עוף העמק ולנהלו.

כשסיים חיים את התפקיד הזה חזר הביתה מלא מרץ ורעיונות לפיתוח בענף הלול, בו תרם ויצר ושכלל ועבד עד שהתגלה בגופו הסרטן שהכריע אותו, למרות המאמצים, האופטימיות והתמיכה שהיו לחיים וליוו אותו כל חייו.

חיים שהכרנו, חי בתוכנו כחלק מובן מאליו מהפאזל הקיבוצי. מדי פעם היינו עדים לתערוכות הצילום שלו, מדי פעם שמענו על התפתחות ברמה ארצית של הלול הניסיוני והמחקרי, תמיד הוא היה כאן והותיר את חותמו.

בן 87 היה חיים במותו, יהיה זכרו ברוך

הספד של אליהו להב

אנו שוב מכונסים פה בתדירות מצמררת, כואבים והמומים, נפרדים מחבר ותיק נוסף, מראשוני הקיבוץ שהלך לעולמו בשבת האחרונה, לאחר מחלה קשה וייסורים לרוב.

ההיכרות, החברות ושותפות הדרך ביני לבין חיים נמשכה כמעט 80 שנה. מהימים הרחוקים בהם נפגשנו כתלמידים מן המניין בכיתה א' של בית הספר היהודי בשכונתנו, תחת שרביטו של המורה הדגול דוד רמז, איש קטן מימדים אך גדול ברוחו ובהשפעתו על חניכיו הרבים.

הידידות עם חיים צמחה גם על רקע היחסים ההדוקים בין הורינו ועל פעילותם רבת השנים במשותף, למען הקהילה ומוסדות שונים בתוכה, פעילות שנסתיימה עם עלייתם לארץ והשתלבותם בחיי הקיבוץ, כשמאחוריהם זיכרונות משותפים לרוב.

חיים היה בתוכנו, חברי קבוצת "חניתה", שהקימה את קן השומר הצעיר ברוסריו, כנחשון בחבורה. יחד עם נתניה היו הראשונים שיצאו להכשרה חקלאית בגואלנד goland, שנה לאחר מכן היו הראשונים מהקבוצה שמימשו את צוו העלייה והפליגו לארץ ישראל, ראשונים בהקמת משפחה, בין הראשונים ללדת ילדים, כשרובנו עדיין היינו רווקים.

בחודש מרץ הקרוב עומד לראות אור ספר על המשפחה השומרית בארגנטינה. משפחת ריפא משמשת, יותר מכל אחד אחר, המחשה חיה למושג האופייני והמוכר: "משפחה שומרית". שני הבנים הצעירים, חיימה וניוּמַה, היו חברים בגזית, האח והאחות הבוגרים לייבה ודליה, התנסו מספר שנים כחברי גרעין המפלגה ברמת השופט. ההורים עלו, נקלטו וחיו עד יומם האחרון בגזית ורבים רבים מקרובי משפחותיהם, החליטו בגיל מבוגר למדי לנטוש את עיסוקיהם בגולה ולעלות כחבורה ביחד לקיבוץ גן שמואל, מעשה אולי חסר תקדים בהיקפו ובטבעו, בתולדות ההתיישבות הקיבוצית בארץ.

שלוש אהבות מילאו את ליבו של חיים במשך כל חייו, ותמיד מצא איזון בין שלושתן: היחס למשפחתו, בוודאי הגרעינית אך גם הרחבה, שזכה בה ביד נדיבה בישראל, ארגנטינה ובברזיל. לא זכורה לי שיחה אחת בינינו שלא כללה תיאור מפורט של הישג של בן או בת משפחה, הורגשה גאווה רבה ותחושה עמוקה של "שבטיות".

העבודה – חיים עבד רוב שנותיו בקיבוץ בענף הלול בו הגיע לרמה מקצועית גבוהה ולהישגים כלכליים מרשימים. בשנים האחרונות, ולמעשה עד להתדרדרות במצבו הגופני, הקדיש את כל זמנו מעל ומעבר לגיל יציאתו לגמלאות, ללול הניסיוני, רעיון אותו הגה, פיתח והרחיב וזכה בו להכרה מדעית בארץ ולציונים לשבח לרוב.

ליד כל אלה מעולם לא נטש את אהבתו ומסירותו לצילום האמנותי. השתתף בכל השתלמות שנזדמנה לו, יצא למסעות צילום בחו"ל, יזם והשתתף בתערוכות רבות בכל חלקי הארץ.

בהרבה שיחות אקראי בין אחדים מהחברים הוותיקים ליד שולחנות בחדר האוכל, או סביב כוס קפה במועדון בימי רביעי ושבת בצהריים, נהגנו לציין שחיים, דווקא בשנותיו האחרונות, כשרובנו הולכים ונחלשים, יכול לשמש דוגמא של חיוניות, של פעילות רצופה וענפה בעבודה בלול, בהתמסרותו לצילום ובניסיונותיו האחרונים לרכוש מיומנות בעבודה בעץ בסב-יום וגם במסירות אין קץ לסייע לנתניה להתגבר על מצוקותיה. כך ראינו והתפעלנו מחיים עד לאחרונה.

ופתאום הכל השתבש! כרעם ביום בהיר נחתה עלינו הידיעה על הגידול שהתמקם במוחו והבנו אילו סכנות טמונות בכך. לאחר הניתוח, שהוגדר כמוצלח, חשנו הקלה ואף שמנו לב לסימנים של התאוששות.

אך המצב הזה לא נמשך זמן רב ומיד באו אותות הנסיגה, ותופעות חדשות וקשות החלו לפקוד את חיים. תהליך הנסיגה קיבל תאוצה. כולנו חשנו שהמחלה הארורה תנצח ובשבת זה אכן מה שקרה.

אנו, חברי הקבוצה שעדיין נותרנו, מבטיחים לנתניה, האישה שאיתו עוד מימי הקן הרחוקים, לנירה, זיוה, רן ולמשפחות שלהם, יד עוזרת וכתף להישען עליה בשעות מצוקה וגעגועים.

אני איבדתי חבר טוב ונאמן. חיים, כאח בוגר היית לי.

נוח בשלום על משכבך ומי יודע, יתכן שעוד נתראה.

הספד של מאיר חינדי

חיים יום עצוב היום, יום שאני צריך להיפרד ממך, לדעת שלא תהיה איתי כל בוקר ותספר לי מה קורה בלול המחקרי, שלא תספר לי יותר דברים אישיים, לפעמים שמחים ולפעמים פחות. שלא נדבר יותר על משחק הכדורגל של אתמול ולא ננתח אותו יותר.

יהיו חסרות לי הערותיך על גידול האפרוחים, תמיד בשקט, תמיד בנועם, עם ההקפדה והדיוק שאפיינו אותך. עם האכפתיות על מה שמתרחש סביבך – הכל יהיה ריק מעכשיו.

לחיים היסטוריה מפוארת בענף הלול. הוא הצטרף למשה גפני ולזאב זהבי בשנת 1958 ויחד הם בנו ענף לתפארת. בשנות ה-70 המוקדמות יצא לשליחות בפרס מטעם ארגון מגדלי עופות לרבייה ושהה שם עם כל המשפחה כשלוש שנים. בהמשך פעילותו בענף הלול הקים וניהל את מפעל הבשר של עוף העמק. תחת שרביטו של חיים הגיע המפעל לרמות גבוהות של הצלחה.

כשסיים את תפקידו זה חזר הביתה ועם המרץ שאפיין אותו, חיפש פעילות נוספת בענף וכך, בסוף שנות ה-80 הביא את הרעיון לגדל ברברים, גידול שהחזיק מעמד שנתיים. לאחר שנסגר ענף הלול בקיבוץ הזורע, שכלל לול ניסיוני, ראה חיים הזדמנות והביא את הלול הניסיוני אלינו. הוא הפך, עם הרעיונות הפרקטיים והדמיון הפורה שלו חלק ממבנה בית החרושת הישן ללול ניסיוני. אילתר, חיבר, המציא, שינה את המבנה הישן והתאים אותו לצרכים של לול ניסיוני, שעתיד היה להיות מפורסם.

כעבור 20 שנה, כשהלול הניסיוני הישן והטוב, סיפק לענף בארץ אין ספור ניסיונות למחקר, היה חיים שותף מלא לרעיון ולביצוע של הלול המחקרי שלנו. הוא הביא רעיונות חדשים, דחף קדימה את הפרויקט ותרם תרומה מכרעת ליישום הלול המחקרי. בזמן הביצוע היה ער לכל פרט, לכל זווית של המבנה. כל בוקר התעניין איך מתקדמים הדברים. הוא ראה בלול המחקרי אתגר ראוי להתמודדות איתו ולסיכויים גדולים להצלחה בו. ערב חנוכת הלול למחקר יישומי ניגש חיים אלי ואמר בשיא הרצינות: ביום שאני בלול, רק אני מטפל בו ולא אף אחד אחר. זה היה כשמלאו לחיים 83 שנים... שיא האושר שלו היה כשקיבל את הפרס הכי יוקרתי בענף הלול – פרס על מפעל חיים של המכון הוולקני על שם פרופ' קימרון.

בראיון שעשו לחיים לרגל תערוכת צילום בשדרות רמת השרון, אמר חיים: "שתי אהבות יש לי - הלול והצילום.

חיים המשיך לטפל בלול המחקרי במסירות ובעיקר בהרבה, אבל בהרבה אהבה עד התקופה האחרונה.

חיים, אתה איתנו בכל דבר, בכל פרט, נזכור אותך בכבוד ובאהבה.

כל צוות הלול מרכין ראש ומתאבל.

יהיה זכרך ברוך

2.6.2014

summday_7188342965