אורה לוטן
תאריך לידה: 08.03.1930
תאריך פטירה: 14.09.2020
הפרטים הבאים לקוחים מדברים שכתבה עירית אמינוף מורה מ"אורנים", לכבוד יום הולדתה ה-70 של אורה.
אורה נולדה בקורדובה שבארגנטינה ב-8 במרץ 1930 לאביה אדולפו ואמה רחל אוגורינסקי, היא בתם המשותפת היחידה, אחותם של שני בנים של אביה. שני הוריה היגרו לארגנטינה ממזרח אירופה בשנות ה-20. הבית היה בית יהודי ציוני, אבא חדור הכרה סוציאליסטית שאסף תרומות לחולים ואמא דתיה שעסקה בעזרה לזולת וגמילות חסדים. בבית דיברו רוסית, אידיש וספרדית שאמה לא למדה אף פעם.
בגיל 15 הצטרפה אורה לתנועה "השומר-הצעיר" שם מצאה שייכות גם אידיאולוגית, גם חברתית וגם תרבותית. כחברה בתנועה שמאלנית בימי הגנרל פרון, בילתה אורה בהפגנות וסייעה לסטודנטים שהתבצרו באוניברסיטה.
בת 19 יצאה אורה להכשרה חקלאית של התנועה בפרובינציה של בואנוס-איירס ולאחר שנה ב-13 במרץ 1950 עלתה ארצה. הפרידה מבית ההורים לא הייתה קלה. אחיה הבוגרים כבר לא היו בבית והיא נשארה לבד עם הוריה. אביה שהתקרב לציונות בעקבות אורה, האמין ושוכנע כי היא נוסעת לבנות עולם חדש... בו יגדלו יהודים עובדי אדמה. לימים כתבה אורה שיר שביטא את הקושי ההוא: אבא נשאר על החוף הזר / שהיה ביתנו / מניף זרוע שוב / שאראה אותו / מסיפון הקונטה ביאנקמנו. / לחש בקולו שובר את הגלים / ואני שומעת את שמי ביידיש... / רק לאחר שנים הגיעו הוריה ארצה אך לא נשארו כאן. לאחר מות אביה עלתה רחל האם ארצה והתגוררה בגזית עד יום מותה.
עם עלייתה הצטרפה אורה לחברי הגרעין שהיו בהמעפיל ויחד הגיעו להתיישב בגזית "הנגב של הגליל". לא עץ, לא פיסת ירק, לא שתיל, נגב ממש. אורה החליטה לשנות את הנגב של הגליל ועבדה בנוי. היא נטעה את העצים הראשונים שרק בודדים נותרו ירוקים. בשנים הראשונות, לאחר הכשרה בסמינר מדריכים של עליית-הנוער בירושלים, חינכה אורה חברות נוער. את שנות לימודיה- 1953-55בסמינר "אורנים" הגדירה כחסד וזכות גדולה וכינתה את "אורנים" "כרטיס הכניסה שלי להוויה הישראלית".
לפני שדיברה עברית כראוי כבר הדריכה אורה שנה בקן מרכז של "השומר-הצעיר" בתל-אביב יפו, שם הכירה את מי שעתיד להיות בעלה – חיים לוטן שעבד בספריית הפועלים, היה חבר קיבוץ רשפים ובעקבות הניגון הארגנטינאי עלה גזיתה. עד 1984 חינכה ולימדה אורה חברות-נוער בגזית ובמוסד החינוכי בעין-דור. בשל מקצועה המחייב כבשה אורה במשך שנים את תשוקת הכתיבה שלה והתמסרה לחינוך והוראה. אבל ספרות הייתה עבורה יותר ממקצוע, הייתה אורח חיים: חוגים, קריאה מרובה, שיג ושיח, עיון והנאה גדולה. ספרה הראשון "שוב", שיצא בשנת 1980 פתח את הדרך לבאים אחריו: "עונות", "בגובה המים", ו"הפלגה אחרונה". הפלגה אחרונה פשוטו כמשמעו – טיול. אורה הייתה יוצאת לטיול ולא פחדה להשתמש במלים כמו זיקנה, אחרון, סוף ומוות. בעניין זה למדה אורה הרבה מילדיה שלומית ועידו.
אורה זרמה עם החיים, טיילה ושיחקה עם נכדיה, ביקרה חולים בבית-הסיעודי והרוויחה כל העת מעשייתה שרובה בהתנדבות. אורה אהבה לכתוב ומעל הכל אהבה והייתה גאה בגזית אשר על מקימיו נמנתה והייתה גאה במורשתו הקיבוצית האמיתית כאבן גזית.
בתיאור זה של עמיתתה עירית אמינוף חסרים פרטים ביוגרפיים אשר ממלאים את רצף תולדות החיים אבל את חייה של אורה מילא כל-כך הרבה עושר של תרבות והשכלה, שהפרטים הביוגרפיים נדחקו. בתיקים מסודרים בארכיון שמורים עבודותיה האקדמאיות באוניברסיטת חיפה בהן חקרה ולמדה על השפה היוונית בארץ, על הסיפור התלמודי ועל תורת הרע והקליפה בקבלה של האר"י. חקרה וכתבה על סיפורים של עגנון ושל ברנר, וגם על סיפור יהודי מרוקאי. כתבה עבודה על הרעיון הדו-לאומי של "השומר-הצעיר" וכמובן עבודות בנושא החינוך של גיל הנעורים. את עבודת המאסטר כתבה על הפואמה של אבא קובנר: "אדמת החול".
כמורה באורנים עבדה משנת 1982 ועד 2003 ולימדה במחלקה לחינוך. "הייתי אומרת שעלינו לחנך לקראת הקיים בתוך המשתנה", כתבה כבר בשנת 1971. בתהליך לשינוי בקיבוץ בשנת 2008 כתבה ש"כל אחד עשה אינטגרציה בין היסוד השכלי לבין היסוד הרגשי, בין חלום למציאות, בין טוב מוחלט (אם קיים) לבין טוב יחסי-אפשרי.
יצירה משמעותית ואמיתית, מצאה אורה ביחסי אנוש: "זאת מתת אלוה שיש לאנשים בודדים, לדעת למצוא את הדרך לזולת", כך כתבה. עיון במסמכים שנאספו בתיקים של אורה הוא חוויה תרבותית עמוקה של ממש ואולי המשותף לכולם היא הקריאה שלה לדיאלוג, לדו-שיח תמידי, להקשבה ולקבלה רגשית ומלאה באמפטיה.
חייה המלאים כל-כך הסתיימו בחטף והשאירו אותנו עם מורשת ערכית-חברית משמעותית.
בת 90 הייתה אורה במותה.
השאירה את שני ילדיה, חתנה ונכדיה
יהיה זכרה ברוך
כתבה וערכה: טלי ג.ס.
הספד של שלומית
אמא יקרה, הפתעת אותנו, זינקת קדימה בתנופה!
אחי הזכיר לי אתמול שלפני כמה שנים אמרתי לו שאת תעזבי את העולם בבת אחת... אותו טמפרמנט חם, אותה החלטיות וצעירוּת נשארה איתך גם בתוך מעטפות הגיל...
אני מסתכלת אחורה על הזמן האחרון ואוספת סימנים לפרידתך המתקרבת: "לא צריך תרופות" אמרת לי ערב אחד לפני יותר מחודש..., את שתמיד דאגת לוודא שלא שכחנו אותן...
צלילות מחודשת ורגישות שנחשפה שוב, איפשרו התקרבות בשבועות האחרונים...
שירי מרסדס סוסה ששמעת שוב ושוב, יותר מאשר לאורך כל חייך... כמו חזרת לשפת האם והארץ בה גדלת...
תנועת רגשות ומחשבות על פניך – ידעתי שאת חושבת על סיום חייך והרגשתי שאת צריכה אותי יותר קרוב...
זכינו לבלות יחד בהרדוף את סוף השבוע האחרון, וגם ביום ראשון בילינו יחד בביקור אצל הרופאה..., הכל היה בסדר..., קצת פחות תיאבון, התעייפות, אבל המשכת בפעילותך הרגילה כולל התעמלות לצלילי מוסיקה לפני ארוחת הצוהריים אתמול...
ביום שישי הזמנתי חברת הרדוף הומאופתית לתת לך חיזוק למען זיקנה מיטיבה. היא שאלה אותך שאלות רבות ואת ענית ברוך ואהבה, ועלתה תחושת שלמות מחייך... זכרת את הטוב, שיחררת את הדאגות וגם אמרת: "אני מתגעגעת לאיש שלי". אמרת ושנית ושילשת...
אז יצאת לדרך! אני בטוחה שאבא מקבל אותך בהרבה אהבה והתמסרות כמו תמיד, ומרגיע את סערת נפשך כמו שרק הוא יודע...
אמא יקרה. כמה משמח שבעידן הקורונה יכולת לעזוב את העולם פשוט כי ליבך פסק מפעימתו! ליבך הגדול, הרחב, האוהב סיים את משימותיו בחיים הארציים האלו, והאהבה ממשיכה מעבר לגשמי. זאת ידעת, גם אם הגבת בציניות מה לאמירות על המשך המסע...
ולאהבתך זכו אנשים רבים בדרכך הארוכה: חבריך בתנועת-הנוער ובבניית הקיבוץ, בני ובנות חברות הנוער שהיו חניכיך, תלמידיך במוסד תבור ובאורנים, ואנחנו – ילדייך, חתנך, נכדיך ובני משפחתך הרחבה מהצד שלך ומהצד של אבא, שביתכם היה להם מקום מיוחד.
אמא, הייתה בך עוצמה, מתפרצת לעיתים, שנכחה בכל מעשיך, מה שלא תמיד הקל על סובביך, אבל קיבל איזון והשלמה בסיבות ובמטרות: אם נאבקת היה זה כנגד עוול ולמען אדם אחר, ומעולם לא שמעתיך מדברת סרה או מרכלת על אדם...
הייתה בך גם יכולת קבלה שצמחה בילדותך בין אמא שורדת פוגרום שהייתה דתיה אדוקה, והאכילה עניים על שולחנה, לבין אבא שהיה יהודי אוקראיני ענק וחזק, סוציאליסט-קומוניסט שיזם את פרנסתו בארגנטינה בעשר אצבעות והתקדם מסוחר נודד לבעל מכרה גרניט ושילם בצדק וביושר לפועליו.
אימך שאיבדה את כל משפחתה נישאה לאביך שהתאלמן וכך נולדת, ילדה שלישית במשפחתך...
תמיד אהבת לשיר, כמו אימך, והיית אמיצה וחזקה כמו אביך...
חיי חומר ונוחות לא עניינו אותך, ואת נפשך הסוערת הבשלת בכתיבת שירים והשקטת בעבודת גינה עם אבא, בקטיפת פרחים או בישיבה בחוץ לזמן מה.
אמר, הקשר בינינו הוא ברית אהבה ונאמנות, ולמרות השונות שלנו אני מרגישה פתאום דומה...
אמש נכנסתי לכפכפים שלך... או כמו שאומרים לנעליך!
הבוקר התיישבתי בכורסה שלך ועכשיו אני רואה את פינת החמד שאחי ברא עבורך בגינה, מנקודת המבט שלך... יפה כאן אצל!
גרסיאס אלה וידה!
אנחנו בני לוויה ללבבך
החולקים עמך באורך
המשתאים למעשיך
מביטים אחר נפשך
שהפכה לרוח
למען תישאר
בת לוויה לדרכנו.
מאוחדת עמכם הייתי
הישארו מאוחדים בי
אנחנו נדבר יחדיו
בשפת ההוויה הנצחית
אנחנו נפעל יחדיו
במקום בו מעשים יבול נותנים
אנחנו נארוג מחשבות אדם
במילה של מחשבת הנצח.
רודולף שטיינר
האור בעיניים / אורה לוטן
האם עיניך לא רואות
האור זרוע על הכל.
אור ילדיך שזרעת בעולם
אור תלמידיך,
פנות חמדה בבית הגדול,
במעגלי קיומך הרחבים.
הכל מעשה יצירתך ואתה[
אינך רואה את האור שבעיניים.
נכון, חלפו עברו הנעורים,
כעת בניך ובני בניך הנערים.
הם טועמים מכל הטעמים,
בעיניהם ברק רועם,
מגון הקשת של דמעות וצחוק.
ומבלי דעת, אור עיניך המבינות
הוא המאיר את שבילי הספק
הוא המתיר את סבך המבוכה
בימים של סתירות ומשבר
שלהם ושלך.
ידידיך ראה, לצדך.
הן תושיט את ידך לשותפות
של עצב חוסם בימי צער,
של שמחה בימי שפע וטוב,
הן תושיט את ידך, שיהיו
חבריך עמך.
נכסיך ראה, הם אינם שלמות
עגולה. יש בהם ניגודי זויות,
סגריר מחלה ומות.
אך זרועות שחבקו, זרועות שזרעו
קוצרות יבולים, שבשלו לרוחות
של הזמן ויבשילו אחרת מחר.
והאור הזרוע על הכל
ניבט מתוך עיניך.
