קיבוץ גזית

תאריך לידה: 26.01.1930

תאריך פטירה: 7.04.2014

הרברט נולד ב- 26 בינואר 1930 בבואנוס-איירס, בן בכור למרדכי ואסתר וסרשטיין. אביו היה מורה לכינור ואמו מורה לפסנתר. לכן, נאלץ גם הוא ללמוד כינור בשנותיו הראשונות. כיוון שלא הייתה פרנסה מהקונסרבטוריון, עזב אביו את המוסיקה לטובת המסחר והיה סוחר כל חייו. להרברט היה אח אחד צעיר ממנו – חיים, שגר ברשפים עם משפחתו.

כשהיה בן 15 עברה המשפחה למנדוסה, שם סיים את לימודיו בהצטיינות. היה תלמיד טוב ושקדן.

בגיל 16 הצטרף הרברט לתנועת השומר הצעיר, לקבוצה שאחר כך הקימה את קיבוץ גזית. בסקירה שכתב הרברט לכבוד יום הולדתו ה- 80 כתב על פרק החיים הזה: הלימודים בתיכון והפעילות בתנועה מילאו את כל הזמן הפנוי.

הקבוצה ממנדוסה כללה את נושה ואשר צורף, ברל'ה ספרן ושושנה והרברט. הקשר בין שושנה והרברט התחיל בתנועה וכשעלו ארצה, במרץ 1950 כבר היו זוג. כשהגיעו ארצה נשלח כל הגרעין הארגנטינאי להכשרה של חצי שנה בקיבוץ המעפיל. שושנה והרברט קיבלו "אוהל משפחה" והתחתנו בכפר הרוא"ה חדשיים לאחר שהגיעו ארצה. הרברט ישר שובץ לעבוד כמכונאי בקואופרטיב "עמק חפר".

עוד כשהיה בארגנטינה רכש לעצמו ספרי מכונאות והחליט שכשיגיע ארצה הוא יהיה מכונאי. לשמחתו שאלו את העולים החדשים בהמעפיל: "מי מבין במכונאות?", הרברט ישר הרים את ידו והתנדב בשמחה. גם מרגע שהגיע לגזית השתלב בעבודה במוסך ובמשך הזמן הפך להיות רכז המוסך (לא מנהל) כהגדרתו.

בסביבות גיל 30 התחיל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון. התנאי של הקיבוץ היה, כמו שכותב הרברט: לימודים כן אבל לא בזמן העבודה, ובלי לפגוע בריכוז המוסך. שלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים, לאחר יום עבודה במוסך כמובן, היה נוסע דרך השדות בטרקטור מעל שעה עד מזרע ומשם באוטובוס לטכניון. בלילה היה חוזר באותה דרך, ומגיע הביתה בשעות הקטנות של הלילה. כך במשך 3 שנים.

באותה תקופה גם פיתח מדשנת שמרכיבים בחלקו הקדמי של הטרקטור ועל כך היה מועמד ל"פרס קפלן".

בשנת 1967, כשהיה בן 37, יצאו הרברט, שושנה ושלושת ילדיהם (אורי, רונית ונילי) לשליחות של התנועה בארגנטינה ל- 3 שנים. הרברט היה גזבר המשלחת והמדריך של גרעין עלייה בתנועת הנוער "בדרך". בתום התקופה היה גאה מאוד בהישג המרשים: קבוצה גדולה של חניכיו עלו ארצה ורובם באו להתיישב ולהגשים בגזית. עד יומו האחרון חניכיו מ"בדרך" היו יקרים לליבו וכמשפחה מורחבת עבורו.

כשחזרה המשפחה לארץ (בראשית שנות ה- 70), הקיבוץ הטיל על הרברט לחפש מפעל תעשייתי לקיבוץ שעד אז התפרנס מחקלאות בלבד. הרברט פרסם מודעה בעיתון: "קיבוץ מחפש מפעל". וכך מצא את המפעל שלימים יהפוך להיות "פלזית".

בשנים הראשונות נסע הרברט עם צוות של מספר חברים יום יום לחיפה להפעיל את המפעל וללמוד את עולם הפלסטיקה, עד שלבסוף המפעל הועבר לגזית. הרברט היה מנהל הייצור הראשון של המפעל ועסק ברכישת הציוד הראשוני ל"פלזית".

15 שנה עבד הרברט במפעל עליו כתב: "אתגר רציני שסופו הצלחה גדולה". בשנות ה- 50 לחייו עזב את פלזית וחבר לצוות של אנשי פלסטיקה שהקימו את המכללה הראשונה להנדסאי פלסטיקה ב"רופין". שם עבד שנים רבות והייתה לו הזכות להכשיר מחזורים רבים של הנדסאי פלסטיקה מכל רחבי הארץ. כשביה"ס לפלסטיקה עבר ל"שנקר" הוא עבר עימו והמשיך ללמד ב"שנקר". במקביל כתב מספר ספרים מקצועיים בנושא השיחול. בשנים האחרונות כשהיה כבר מעל 70, כשמצבו הבריאותי עדיין אפשר לו, ניהל מטעם שנקר את מגמת לימודי הפלסטיקה במכללה האיסלאמית בעפולה וזכה להערכה רבה מתלמידיו.

הרברט אהב מאוד את החיים בקיבוץ ואת חברי הקיבוץ. היו לו חברים רבים, היה מעורב בחיי התרבות של הקיבוץ, כשבשנים הראשונות היה המנצח הראשון של המקהלה, ניגן במפוחית, אהב להופיע על הבמה בערבי תרבות וחגים, לקח חלק בוועדות שונות, והיה מזכיר קיבוץ.

הרברט העריך הערכה רבה עשייה ויצירה באשר היא, ובשנים האחרונות שלו היה אומר שאדם מחוץ לקיבוץ רוכש כל ימיו רכוש וממון, ואילו אדם בקיבוץ רוכש כבוד של חבריו בזכות תרומתו, עשייתו ודרכו, ובצער הוסיף – אבל כשבא דור חדש שלא מכיר את העשייה הענפה, הוא מפשיט את האדם מכל מה שצבר בחייו.

השאיר אחריו משפחה גדולה ואוהבת: אשתו שושנה, שלושה ילדים: אורי, רונית ונילי, תשעה נכדים וחמישה נינים.

בן 84 היה במותו.

יהי זכרו ברוך.

הספדים להרברט

הספד של אורי

אבא יקר.

מזה חודשיים, כשמצבך הלך והדרדר, ואני ליוויתי אותך בביקורים ובשהיות ארוכות בבית החולים, יצא לי פעמים רבות לחשוב – איך מסכמים חיים שלמים, ומה הדברים שאתה משאיר לנו בלכתך?

תמיד הערצתי את חדוות העשייה והפעלתנות שלך, שהולידו כל פעם יצירות חדשות. זה התחיל בקרטינגים שבנית לי כשהייתי ילד ובהמשך, שנים רבות מאוחר יותר, בנית קרטינגים לחברי הקיבוץ כדי להקל על הניידות ברחבי הקיבוץ, לפני תקופת הקלנועיות.

היו לך ידי זהב שהיו גוברות על כל קושי. לא היה מכשול טכני שלא מצאת לו פתרון. אתה זה שהקנית לי את האהבה הגדולה לדברים טכניים. אני זוכר שכילד היינו מבלים שעות רבות במוסך, בנהיגה על טרקטורים, או נוסעים לשטחי הפלחה לתקן מכונות חקלאיות שנתקעו.

בשבילך כל הקיבוץ היה הבית ואני למדתי דרך העיניים שלך לאהוב את המקום הזה.

אהבת מאוד את החברה הקיבוצית והיית קשור לאנשים שבה ולנופים. לכן, העזיבה של שניים מבניך את הקיבוץ לא הייתה קלה עבורך. היו לנו מדי פעם ויכוחים על דרך החיים בקיבוץ, לא הסכמתי עם חלק מהדעות שלך, אבל יחד עם זאת, אני מלא הערכה לשלמות שבה חיית על פי הדרך שבחרת והאמנת בה בכל הלב.

היית אדם שקל לאהוב אותו, נוח לבריות, חביב, שמח בחלקו ואופטימי מאוד. היית גאה בעולם שלך: בקיבוץ, במשפחה, באמא ובנו – בבנים שלך, בכל אחד מאיתנו התגאית על הישגיו בתחומו.

התעניינת והראית לי כמה אתה מעריך את הישגיי בתחום הצבאי ובהמשך בתחום העבודה שלי.

היית סבא טוב שהנכדים אהבו מאוד לבוא לבקר, בישלת להם ולקחת אותם לבילויים ולטיולים כשהיו קטנים.

אני אזכור אותך תמיד כאיש יצירה, איש שיצר דברים חדשים יש מאין.

יצרת בית שאהבת לחיות בו והוא הקיבוץ, היית חלק משמעותי מאוד בבניית האימפריה שנקראת "פלזית".

היית ממקימי בית הספר לפלסטיקה "שנקר", ועד היום אני פוגש לעיתים קרובות תלמידים שלך לשעבר, שזוכרים אותך בהערצה בגלל האישיות שהקרנת להם.

ובמה נתנחם?

אם למעלה יש משהו – אתה תזכה לשוב לפגוש את חבריך הטובים: משה א', אריה ג', יואל, ברל'ה ועוד רבים אחרים. שתצחקו ותיהנו שם ביחד, ואולי תלמדו אותם שם איך בונים קיבוץ מצליח.

נילי

האמת ובלי להתבייש, אתה דמות להערצה.

לא רק בגלל שעשית, בנית ויצרת, אלא, ובעיקר בגלל הרוח שבך, החזון, הראייה לרחוק ולפני הכל – מחשבה תחילה. איזה אישיות!

אישיות מלאה בסבלנות, אף פעם לא שבע מלשמוע מחשבה או רעיון חדש. תמיד מאזין, שותק, שואל, מברר ואז במשפט המפתח של הרברט עונה: "טוב, נחשוב, ננתח ויהיה בסדר". ואז, ברוב המקרים מוצא פתרון.

לדעתי אין כמעט רעיון מעשי או משוגע שמישהו הביע בפניך ולא הצלחת להגשים אותו. לעיתים לבד ולעיתים עם חברים לדרך.

מורה, מחנך ומסביר בחסד, מתעניין בסטודנטים אך סולד מעצלנות ובורות. מוכן לעזור לכל אחד עד השמיים ובחזרה. מתעניין בהישגים ובמעשים של כל אחד מבני המשפחה, מעודד למצויינות, מפרגן לסבתא ולנו.

אבא, דמותך לא התאפיינה ברכלנות אבל אהבת גם לשמוע את הסיפורים והפיקנטריה שסבתא סיפרה לך על המשפחה והחברים.

התגאית מאוד בפלזית ותמיד אמרת שמזל שהצליח לך כי אחרת "מה היו אומרים על הרברט?"

אבא יקר, מיצית את החיים, אתה ענק, טוב לב, איש מרתק. הלוואי שחלק מהתכונות שלך עברו אלינו.

קיימנו מה שהבטחנו, ללא דיאליזה, ללא הארכת חיים ללא צורך, ובכל זאת בילית בבית החולים חודש שלם, כשאנחנו סביבך באהבה, ברוח טובה, מתלוצצים כשאפשר ומלטפים ברגעים קשים.

היית ונשארת נמר – שקט אך לוחם, רואה למרחוק אך מתכנן את צעדיו היטב.

בשמך ובשמנו נודה לכל מי שליווה אותנו בשנים האחרונות – עלי האחד והיחיד, דוגמא ומופת, בנו מועטז ואשתו הודה.

כמובן לבתיה שהייתה עימנו במשך שנים ביום ובלילה מתי שצריך, למיכל מכמל סיעוד, לדוקטור ניג'אד ומריה המופלאה שהיו קשובות לצרכים שלך.

אבא, מאמינה כי המשפחה שלך כבר מחכה לך – אבא מרדכי, סבתא אסתר, האח חיים, דוד מרכוס וקרלוס.

כמובן כמובן שמחכים חבורת העליזים – יואל, צבי, משה, אריה וברל'ה.

נוח בשלום אבא,

באהבה רבה רבה.

אלה הנכדה

סבא הרברט עמנואל וסרשטיין הוא סבא חד פעמי ומיוחד לא פחות מהשם. הוא איש ענק תרתי משמע – גוף גדול וחזק, ראש חושב בעל יכולות אינסופיות ולב רחב ואוהב. סבא שלי משאיר אחריו מפעל חיים מגוון – ממפעל יחיד שהקים עם חברים והפך לתעשיות ברחבי הארץ והעולם, ממקום יחיד ומיוחד, קיבוץ גזית, שבנה באמונה ועשייה מתמדת לתפארת גם עם חברים, ומשפחה ענפה ומגובשת.

בכל המעגלים האלה התבטאו הסקרנות שלו והחשיפה לתחומים שונים שראה בהם עניין ואתגר, והתבטאה היצירתיות האדירה שלו והיכולת לתרום מעצמה לעולם (בבנייה, המצאה, מוסיקה, הומור ועוד).

סבא הוא אישיות בעלת יכולת התבטאות מופלאה במילים, אבל לא פחות במעשים, בעל ערכים, עם כבוד לכל אדם באשר הוא, ובעיקר עם המון אופטימיות ויכולת להסתכל על העיקר, על הדברים הפשוטים בחיים ולשמוח בהם.

אמנם בשנים האחרונות חל שינוי, פה בתפקוד, שם בתקשורת, אבל לשני תחומים נשאר נאמן בפעילותו – האוכל והמשפחה.

סבא תמיד אמר שהסוף ידוע והדרך היא המשמעותית, אז מה זה כבר עוד חתיכת עוגה או סטייק עסיסי?!

הדרך מלאת העשייה שלו כללה סדרת קלנועיות יצירתית, צ'יפס ואסאדו איתנו בשמירות לילה בשער, בישולים במטבח הפרטי מאחורי הבית, שיעורי עזר בפיזיקה ומתמטיקה, שעות של בניות בלגו ושלל המצאות.

סבא ידע בדיוק איפה כל אחד ומה מעשיו בכל שלב של חייו. בכל התייעצות איתו ידע להקשיב, לשאול שאלה או שתיים מדוייקות ובמשפט אחד לתת פתרון או פשוט תשובה שתתמוך בכל כיוון שנבחר.

אני זכיתי לגדול עם סבא פעיל ושותף שהוא חלק מנוף ילדותי. בשיחות רבות ולבטים וכשחיפשתי אצלו תשובות תמיד היה מחייך בסוף, ואומר: "אני לא דואג לך".

ישראל מאש

שושנה, אורי, רונית, נילי, נכדים יקרים!

הדברים שכתבתי הם לא על הרברט ממייסדי המפעל, או על המוסכניק המחונן, על המורה המצטיין או על איש מצחיק ומנחה יוצא מן הכלל, שליח, מזכיר או פרוייקטור מוכשר. כל דברי הם על היחסים שלי עם האיש שהיה כל כך משמעותי בחיי.

MI QUERIDO VIEJO, הקשר שלנו התחיל בשנת 1967 כשהגעתם לבואנוס איירס. אתה כשליח לתנועה שלנו שלימים הפכה ל"בדרך" ואני, בוגר בן 20 שמיד מצאתי איתך שפה משותפת, הרבה מעבר ליחסים בין שליח תנועת נוער לבוגר מן המניין. יתכן כי היותי יתום מאב, גרמה לי לראות בך דמות של אבא שכבר לא היה לי, או בגלל האופי שלך, שנתת לי תמיד להבין שאפשר לדבר איתך על הנושאים הכי אישיים ללא חשש וללא מגבלות של דיסטנס כלשהן. מאותו הזמן ועד החודשים האחרונים, היית תמיד על ידי, בצמתים הכי משמעותיים בחיי.

1. ב-1996 כשהגעתי לבואנוס איירס והתחילו להתברר לי מימדי הפשעים הנוראים שקרו בזמן הדיקטטורה, הבנתי שלולא אותה שיחה איתך בתחנת הרכבת SAN EFRNANDO עד 4.00 לפנות בוקר, ספק אם הייתי כאן היום. באותה שיחה קשה ומאוד אישית, הפעלת את כל נימוקי השכנוע שלך כדי שאני אשאר במסגרת התנועה ולא אלך למפלגת השמאל הפופולרית דאז. מי יודע, אול