קיבוץ גזית

15.3.1928 - 22.5.2025

נפרדים מצבי הולצמן

צבי הולצמן נולד בשם האידי המקביל, הרש בפולין ב-15 במרץ 1928 להוריו שמואל ונחמה הולצמן. כשהיה צבי בן פחות משנה, היגר אביו לארגנטינה בעקבות אחיו, לארגן את ההגעה של המשפחה. כשהיה צבי בן 3 הצטרפו האם, צבי ומנחם התינוק לקורדובה בארגנטינה, שם נולדו אחיו דויד ואחותו רחל. משפחה דתית-מסורתית, האם עקרת בית והאב התפרנס מרוכלות על סוס ועגלה מבית לבית. בהתחלה חיה המשפחה בשכונת מהגרים ואחד מחברי ילדותו של צבי היה ילד מוסלמי שמשפחתו היגרה מסוריה והייתה שכנה, חבר שצבי שמר איתו על קשר לאורך השנים.

בגיל צעיר יחסית, כך מספר צבי, היה צריך להחליט על דרך החיים שלו כי רצה להיות בלתי תלוי בהוריו. למרות שמשפחתו לא הייתה אמידה, ידע שאם היה בוחר, הם היו מממנים את לימודיו אך הוא בחר להיות עצמאי. בראש סדר העדיפות של צבי, ובאווירה סביבו היו צרכי העם ולכך הותאמו התוכניות האישיות. מאז שהיו ילדים לא רצו להכביד כלכלית על ההורים וכך למשל את המס החודשי לקן של התנועה הם חסכו מדמי הכיס שנתנו להם ההורים לקנות סוכריות.

ימי נעוריו של צבי היו בתום מלחמת העולם השניה וטרום הקמת המדינה. מצבו הקשה של העם היהודי נגע לליבו של צבי וכשהוא היה צריך להחליט מה לעשות כשיהיה גדול, הוא רק חשב איך לתרום לעם שלו. צבי היה מהחברים הראשונים בקן תנועת השומר הצעיר בקורדובה, עיר מגוריו, בקן שנקרא: קדימה. חברים וחברות נוספים שהצטרפו לקן ואחר כך לגזית, חוו את אותן מחשבות כלומר, הידע על השואה והבנת הצרכים של העם, הם שהביאו אותם לחפש פתרון ולרצות להגשימו.

צבי מודה שלא היה סוציאליסט, הוא נעשה כזה מתוך חברותו בתנועה ובהשפעת השליחים שעיצבו את השקפת עולמו. בתיקו האישי מונחת תמונה של מאיר יערי מאחור כתוב: "לצבי הולצמן בהערכה מימי נעורי", מצורפת חתימתו של המנהיג, ללא שנה. כשנודע לצבי שקמה מדינת ישראל הוא החליט שהוא ציוני וכל יתר ההחלטות נבעו מכך. הוא סיים תיכון ותכנן ללמוד הנדסה, נרשם לפקולטה אבל כאשר ראה את תאריך העליה ארצה, חיפש לימודים קצרים ופונקציונליים ולמד טכנאי בנין. ההורים לא קיבלו יפה את החלטתו לוותר על לימודי ההנדסה על מנת לעלות ארצה, והיה משבר שחייב את צבי לעזוב את הבית, עד שהוריו השלימו עם בחירתו. ארצה עלה צבי בחודש מרץ 1950, עם חבריו מהשומר הצעיר להכשרה בקיבוץ המעפיל, משם הגיע לגזית.

צבי חוזר ומדגיש את החינוך שקיבלו לכבד את ההורים, חינוך שהביא אותם לאהוב אנשים זקנים, יחס אותו העביר לילדיו ונכדיו. זכורה לטובה המסירות האינסופית של צבי ומנחם להוריהם בעפולה עלית, שהיוותה דוגמה אישית.

הציונות והסוציאליזם חיברו את צבי באופן טבעי לחיי קיבוץ, בחירה בחברה הומאנית, כמו שהגדיר אותה, הנותנת אמון בחבר ובכל חבריה. כשנשאל, בשנת 1986 למה בחר לחיות בקיבוץ ענה: לא בחרתי רק אז אני ממשיך לחיות בקיבוץ כי אני ממשיך להאמין באותם ערכים יסודיים, למרות שלפעמים אני מרגיש שייך לאסכולה הישנה ולא תמיד לצעירים יש אות אותם ערכים שלי.

בהמעפיל הייתה גם חייקה אך לא נוצר ביניהם קשר זוגי, אותו הם יצרו כאן בגזית ויחד עם זוגות נוספים נישאו ביוני 1951 עם טבעת אחת שעברה מזוג לזוג. עם השנים נולדו חגי והתאומות נועה ועדנה ז"ל. צבי הרגיש בגזית בית, עם החברים, בעבודה וכמובן עם משפחתו שהלכה וגדלה, כשכל ילדיו נשארו בקיבוץ, זכה שחלק מנכדיו יחיו בגזית ואף יגדלו כאן את ניניו.

צבי עבד בשני תחומים עיקריים: היה נוטע, מהשנים הראשונות של הקיבוץ ועוד שנים רבות הסתובב בין עצי הפרי בשטחי המטע סביב לקיבוץ. גם אחרי שעזב את עבודתו כנוטע, נטע עץ אפרסק מאחורי ביתו, שהניב פרי בשפע ובעונה היה עובר בין בתי החברים ומחלק שקיות עם פרי בטעם גן עדן. והתחום השני הוא אחראי על הקיטור. הקיטור לצעירים בינינו, היה ערוץ החיים של המטבח ושל המכבסה, שני מוקדי שירות שאי אפשר היה לתאר את הקיבוץ בלעדיהם. בשנת 1980 עבר דוד הקיטור למקום בו נמצא כיום פאב הקיטור, מקום בו שהה צבי שעות רבות של עבודה בכל זמן ובכל מזג אוויר. צבי ניהל מחברות שקרא להן 'יומן קיטור' בין השנים 1980 – 1996 על בסיס יומיומי. באיזו הקפדה רשומים כל הפרטים שזקוקים לתיקון, פשוט נדיר. בין לבין יצא צבי בשנת 1972 לסמינר רכזי משק למשך 13 חודשים, במסגרת הסמינר כתב עבודה גדולה על מערכות עבודה בגזית, עבר הווה ועתיד.

העבודה הייתה בשביל צבי ערך עליון ממש ולכן אחרי שיצא לפנסיה עוד תיקן אופניים מספר שנים, כשנפתח בית היוצר עבד בו במסירות רבה עד שעבר לבית העובד. ומי שלא ראה את צבי רוכן על עבודתו, לא ראה מי שהעבודה עבורו היא כמו אוויר לנשימה.

אבל את דמותו של צבי נזכור תמיד כמתעד הקיבוצי האולטימטיבי. הוא לא היה בין הצלמים הראשונים של הקיבוץ ורק בשנות ה-70 יצא ללמוד צילום באוהל שרה שהיה במועצה. ומאז שיצא מהקיטור לא היה אירוע, קטן כגדול אותו צבי לא צילם. הארכיון מבוסס על צילומיו של צבי לאורך השנים בכל פינה ופינה, אנושית ופיזית. איך שהורמה הכף של השופל, היה צבי מתייצב ומתעד, בנייה או הריסה. כל חג ומועד היה קם, תופס זווית טובה ומצלם. אם הסתיר, אף אחד לא התלונן, אפילו לא הרס"רים בטקסי הסיום של ילדיו ונכדיו. ידענו תמיד שכמו שאמר, הוא כאן למען צורכי הציבור.

בשנת 2008 אצרה עדנה בתו שאנחנו כל כך מתגעגעים אליה, תערוכה מתמונותיו תחת השם "גזית: אנשים, נופים ואירועים". תוך כדי העיסוק בבחירת התמונות, אמרה עדנה, עלתה בה ההבנה עד כמה אבא צבי שלה אוהב את הקיבוץ, את הפינות בו, את האנשים ועד כמה הוא קשור לאירועים השונים שקרו כאן. עוד הוסיפה עדנה ואמר שהמצלמה הפכה לכלי תקשורת בין אבא צבי שלה לבין האנשים והסביבה ולכן העיסוק הזה הפך לכל-כך משמעותי עבורו.

בשנים האחרונות גילה צבי את היצירה בקו אחד. הוא יוצר דמויות מחוט ברזל שכל כולן קו אחד רצוף. לעבודות מרשימות אלה עשינו תערוכה בנעמן, תערוכה אחרת במועדון ואף השתתף עם עבודות אלה ביריד של פסח השנה, כשלצידו העובדת המסורה שלו מרתה. בימים אלה מוצגות עבודותיו בויטרינות בחדר האוכל.

הרבה פרידות עבר צבי בחייו כשאיבד את כלתו גיגי, את בתו עדנה, נכדתו גוני ואת אשתו חייקה, אבל מצב רוחו וגישתו לחיים היו ויהיו תמיד מעוררי השראה.

יותר מ-97 שנים חי צבי, חיים מלאים של הגשמה. זכה לנכדים ונינים, הותיר אחריו משפחה ענפה וקיבוץ שכל כך אהב.

יהי זכרו ברוך

אבא יקר - נועה דוד הבת

22.05.2025

אבא יקר,

ממה להתחיל, איך מסכמים פרק חיים שהוא עולם ומלואו ?, אולי מהסוף ממנו חששת, מפני אי הוודאות שבו, והידיעה שהוא קרוב ?

הבטחתי לך שלא תהיה לבד, שכולנו נהיה לצידך כשיגיע הרגע ואתן לך יד יחד עם מרתה, שליוותה אותך בנאמנות ובאהבה, בהכלה ובמסירות. נראה היה שהידיעה הזו נתנה לך את השקט הנדרש כדי להיפרד מכל אחד ואחת מאתנו, ולהיות נוכח ומדויק.

מילותיך האחרונות לפרידה מהנכדים היו "שלום ולהתראות, אני שמח שמצאנו לכל אחד את הפורמולה שמתאימה לו. שלום עולם".

היית איש אדמה – אדם – ומשפחה. המשפחה הייתה קודם כל אנחנו הבנים, הנכדים והנינים (שהוצגו בתמונות על הכוננית), אולי כפיצוי על המשפחה המורחבת הגדולה שנשארה בפולין ונספתה בשואה. גם הקיבוץ, על כל חבריו, היה עבורך כמשפחה מורחבת, מפעל חיים וגאווה גדולה.

ככל שסגרה עליך הזקנה על קשייה נעצבת על שאינך מכיר, מזהה ומרגיש את החברים, ואינך יכול יותר להסתובב ולראות את השינויים המתרחשים, לדבר עם אנשים, וכמובן לצלם ושוב לצלם.

השארת לנו אוצר של אלבומים מסודרים ומתויקים במספרים, שמספרים את סיפור המשפחה והתרחבותה, לצד מעקב אחר גדילת הנכדים וצמיחתם לאנשים בוגרים.

גדלת בבית יהודי דתי, בית מהגרים דל בו השפה המדוברת היא אידיש. סיפרת לנו על העצמאות שלך כילד מתוקף הנסיבות והגדילה הצמודה לאחיך, מנחם. על בניית משחקים, חיסכון פרוטות דמי הכיס למטרות שהצבת, הדחיפה להצטיינות בביה"ס כדי לא להטריד את ההורים, וליווי אחיך הצעירים אל מול הממסד הבית ספרי כי ההורים עסוקים.

זכית בידי זהב, אהבת לצייר ולשרטט וחשבת ללמוד אדריכלות, לימודים עליהם ויתרת למען המטרה הנעלה יותר – להיות חלוץ בישראל ולהקים קיבוץ. את תבונת הידיים זכינו לחוות במשולשי הכריכים הקטנים, מעשי אומנות, שהיית מכין לנו בילדותינו; בחבילות הארוזות בדייקנות שהכנת כשהיינו בצבא; במלאכת הרכבת האלפאחורס מהעוגיות והדולסה שהכינה אמא; בתיקונים הקטנים בבית ובהמשך בבניית מכוניות ומשחקים מעץ לנכדים. בשנים האחרונות למרות הקשים הפיזיים והמכאובים הפתעת אותנו בסבלנות ובכוח הרצון שלך בעזרתם יצרת עבודות עם חוט ברזל בידיים יציבות ובדייקנות רבה, כשלדבריך נתנו טעם ומשמעות לחייך.

כשחלק מנכדיך פנו ללימודי ההנדסה אמרת לי שאתה מקנא בהם כי היית רוצה ללמוד מתמטיקה ופיסיקה ולא יכולת לממש.

אוצרות רבים הענקת לנו מבלי שנשים לב – אהבת לטייל ואת נופי הארץ, ראית בנאמנות ובעבודה למען הכלל ערכים מובילים, כשהערבות ההדדית והחתירה לשלום היו נר לרגליך ולא סיסמא.

אבא יקר חיית 97 שנים של הגשמה ובנית עם אמא משפחה גדולה שהיית כל כך גאה בה.

אני רוצה להקדיש לך את הפסוקים המוכרים מתהילים, שכאילו נכתבו עליך -

מי האיש החפץ חיים,

אוהב ימים לראות טוב,

נצור לשונך מרע

ושפתיך מדבר מירמה,

סור מרע ועשה טוב

בקש שלום ורדפהו.

נוח על משכבך בשלום – אוהבת אותך !

ולמרתה, שהיא כמו בת משפחה שלנו, אני רוצה להודות על הליווי והתמיכה ללא חשבון, ללא גבול ובאהבה רבה. אנו אסירי תודה ואוהבים אותך מאד מאד.

הספד לסבא צבי - הנכדים

סבא אהוב שלנו,

הולצמן זה איש עץ, אבל סבא היה יותר איש ברזל. אדם חזק, עקשן, לא מתפשר, לא מרפה ולא מוותר. איש אידיאליסטי עד הקצה. באותה נשימה, היה איש שכולו לב. תמים, נאיבי, אופטימי ללא תקנה, רומנטיקן, אדם פשוט שממהר לסלוח, מאמין באדם, רגשן וטוב לב.

כבר מהילדות המוקדמת היית נוכח מאוד בחיי היומיום. חלק אינטגרלי מהנוף שלנו. החל מביקורים בבתי הילדים, מפגשים שחלקם היו ספונטניים במדרכות או בחדר האוכל וכמובן מפגשים משפחתיים בסופי שבוע, חגים וימי הולדת.

איזו פריווילגיה היתה לנו לגדול במקום אותו הקמת עם סבתא וחבריך. המקום שאהבת עד יומך האחרון. הקיבוץ שהיה לך כלכך חשוב לדעת עליו הכל. מי האנשים המהלכים בשבילים, מי בעלי התפקידים, איפה שיפצו, כמה סככות חדשות יש ברפת ובצאן וכמה מ"מ ירדו בגשם האחרון.

דרך הצילום אפשר ללמוד על מי שהיית. הצילומים שלך תמיד היו פשוטים, מציאותיים, רומנטיים. בלי עדשות מיוחדות והתחכמויות. אדם פשוט עם גישה נאיבית, ללא מניירות וגינונים. הלכת עם זה עד הסוף כמו בכל דבר שעשית. כשעוד התאפשר, היית מתגנב עם הקלנועית ויוצא לצלם את ההתרחשויות במשק. מוצא דרכים לא סלולות מבלי לחשוב על המשמעויות, כדי להגיע בכל מחיר לזוית הצילום המושלמת, גם אם היא נמצאת על ערמת עפר תלולה. לצערנו הדבר עלה לך במספר התהפכויות שהחסירו לנו כמה פעימות מהלב. כמו ילד שעושה מעשה שובבות היית מסתיר מאיתנו עם חיוך ממזרי את הנסיעות המפוקפקות הללו. אבל כזה היית סבא- נחוש! נחוש לדעת ולתעד הכל.

היית מציג את התמונות בויטרינות בחדר האוכל, כחלק מתיעוד ושיתוף בחיי הקהילה. בזכות השבט הענק שהקמתם, יצא שכמעט בכל תמונה מופיע לפחות מישהו אחד מהמשפחה. בינינו לבין עצמנו היתה תחרות סמויה מי מופיע ביותר תמונות. לא בכדי קיבלת את שם החיבה- פפראצבי

העדשה הראשונה שראינו בחיינו היתה עדשת המצלמה שלך. כנכדים גדלנו תחת עיני המצלמה. לפעמים מדגמנים לך בפוזות, לפעמים ספונטני באמצע ביס בארוחה, או שעושים לך קונצים ופרצופים למצלמה כדי לגרום לך להפסיק. למרות זאת, כל אחד בזמנו התייצב אצל סבא אחרי הגיוס לתמונה רשמית עם המדים. ידענו שיש תמונות שהוא לא מוותר עליהם. גאה בהן, גאה בנו.

כולנו חווינו בטקס סוף מסלול או טירונות את הרגע שסבא מאתר אותנו מבין כל הפרצופים, מתקדם לעבר החבלים שמסמנים "לא לעבור" וחוצה אותם. שוב על מנת לקבל את זוית הצילום המושלמת שלנו. אף רס"ר או מפקד לא הצליח לעמוד בפניו או להזיז אותו מדרכו. חלקם אף הסתכלו עליו בהשתאות והערכה על המאמץ והאהבה של סבא לנכדיו.

הנחישות והחריצות שלך לא הסתכמו בצילום בלבד. היה לך מוסר עבודה גבוה ומעורר השראה, עשייה ויצירה היו בדמך. טיפחת באהבה ובמסירות את עץ האפרסקים הגדול מאחורי הבית. מגיל קטן כל אחד מאיתנו לקח חלק בהכנת שקיות העיתונים, טיפוס על העץ, הידוק סביב הפרי בעדינות, שישאר לו מקום לגדול. אפרסקים גדולים ומתוקים כמו שלא טעמנו בחיים. אתה היית רוכב עם ארגז קרטון באופניים לסבב חלוקה וסבתא היתה מכינה מהם לפתן.

היית עוזר לסבתא בתפקידים קטנים במטבח. בארוחות שבת בערב, היית מתייצב בעמדת הטוסטר ודואג שכל מי שמעוניין יקבל צנים. את האלפחורס האגדי היית מכין עם סבתא, כשתפקידך היה למרוח את הדולסה בין העוגיות. סבתא תמיד העירה לך שאתה מתקמצן ולכן הקוקוס לא נדבק.

סבא, הבעת את האהבה שלך אלינו בהמון דרכים. אחת מהן היתה בלחיצת היד המפורסמת בכל מפגש. אם ניסינו להתחמק ולברוח היינו מקבלים אגרוף צוחק לכתף. היית מחמם את כפות הידיים שלנו בין כפות ידייך הגדולות והחמות. בתוך חזות הקיבוצניק הקשוח היתה נפש עדינה ורגישה שלעת זקנה לא יכלה לעצור בהתרגשות את הדמעות שעולות כשניגשים אליך, גם כשזה רק להגיד שלום.

17 נינים סבא. את כל אחד מהם הכרת, החזקת והערצת. והם אוהבים אותך ומחזירים לך אהבה. כל חתונה או נין שבדרך היו מבחינתנו ומבחינתך נקודות עוגן להישאר איתנו.

בשבוע שעבר, כשהבנו שהמצב לא ישתפר, בלי לומר מילה כל עשרת הנכדים התקבצו סביבך, להיות איתך. כשראית אותנו אמרת- כל המשפחה שלי, אתם, זה מה שמרים אותי. ברגע של התעוררות ביקשת להפתעתנו מיץ. כשנעה הציעה לך גלידה, ענית בפשטות האופיינית לך "אני לא חלמתי"

באותו שבוע אחרון, כשכוחותיך ומילותיך אוזלים, אמרת- "אין צורך בהרבה מילים, מילה אחת מספיקה- שלום". זה אומר הכל.

אז שלום לך סבא אהוב. הייתה אגדה בחייך וחיית את האגדה

אוהבים אותך ומחזיקים אותך בתוכנו לעד.

הנכדים.