קיבוץ גזית

תאריך לידה: 27/06/1947
תאריך פטירה: 16/01/1980

מאיר נולד להוריו מניה ויוסף בעיר בואנוס איירס, בירת ארגנטינה. בעירו למד מאיר בבית-ספר היסודי, ושנה אחת בבית-ספר מקצועי, וכן סיים קורס ערב לרדיו וטלוויזיה.

בראשית שנות ה-60 חווה מאיר את עליית האנטישמיות בארגנטינה, ולמרות שלא היה חבר בתנועת נוער, הפגין את יהדותו בגלוי. מאיר הצטרף לקבוצת נערים, שהוריהם רצו להרחיקם מהמאורעות והעדיפו לשלוח אותם ללמוד בארץ.

מרץ 1963 התארגנה קבוצה ע"י הסוכנות היהודית בבואנוס איירס, ובתוכה מאיר. בשנת 1964 עלו לארץ ורוב הנערים פנו ללמוד במוסד "נעורים".

מאיר למד חשמלאות רכב, הוא לא התייחס ללימודיו ברצינות ולא אהב להתאמץ אולם יכולותיו הגבוהות סייעו לו לסיים את לימודיו.

מתוך קבוצה של 12 החברים מארגנטינה, התגבשה קבוצה מצומצמת אשר בחרה בהגשמה אישית בקיבוץ, והגיעו לגזית כקבוצת "רגבים".

מאיר גויס לצה"ל בתחילת אוקטובר 1965, ובשל היותו בעל מקצוע הוצב, לאחר הטירונות, בחיל-החימוש. הוא נלחם בכל מאודו להצטרף לחטיבת צנחנים, ולבסוף הצליח. יחד עם יחידתו לחם מאיר במלחמת ששת הימים. בסוף חודש נובמבר 1968 השתחרר מהשירות הסדיר וחזר לקיבוץ.

מאיר עבד בחשמליה, ב"תבור" ובמקומות נוספים, אך לא הרגיש כי הוא ממצה את עצמו ואת יכולותיו. רק כשעבר לעבור בפלזית, מצא את מקומו בחשמלית המפעל ונחשב למי שיודע לפתור כל בעיה, סבוכה ככל שתהיה.

העבודה נטלה חלק גדול מיומו, אך יחד עם זאת מאיר היה יוזם וחלק בלתי נפרד מחיי התרבות בקיבוץ – שחקן, מנחה ומארגן.

מאיר נישא למיצי ונולדו הילדים: שרון והדר. כאב היה מסור מאוד, אך קפדן בענייני משמעת. במרוצת השנים הצליח להעלות לארץ את הוריו, ומאיר טיפל בהם במסירות.

מאיר נפל בתאונה בעת שירותו במילואים, ליד מעבר המיתלה בסיני, והוא בן 32.

יש מי שבשבילו אתה מאיר שולשטיין –
הנער שעלה מארגנטינה בלי ההורים
יש מי שבשבילו אתה מאיר הג'ינג'י –
העקשן, בעל ידי הזהב שידע להיות חבר אמיתי
יש מי שבשבילו אתה פשוט ג'ינג'י –
עם המשקפיים העבות וחוש ההומור הבריא.
שחקן חובב וגם בדרן בכלל לא רע.
יש מי שבשבילו אתה ג'ינג'י –
ה"קוסם" מהמפעל עם המח החריף שתמיד מוצא פתרון לכל תקלה
יש מי שבשבילו אתה האיש של מיצי –
אוהב, מסור, מצחיק, דעתן, עקשן... אבל מה שבטוח – צודק תמיד
יש מי שבשבילו אתה האבא של שרון והדר
זה שתמיד מלכד סביבו את ילדי השכונה , בונה-מפרק-בונה...
יש מי שבשבילו אתה רק שם שחרוט על האבן
ויש מי שאפילו לא יודע שהיית פה פעם...
ויש אותנו – שבשבילנו אתה אבא
פשוט אבא ועם זאת כל כך מיוחד
אבא שידע לחבק ולאהוב אך גם לדרוש ולא לוותר
אבא שרצה להוריד בשבילנו את הירח, השמש והכוכבים
ונתן לנו להאמין שהוא באמת יכול...
אבא שזכינו ליהנות ממנו כל כך מעט
אבא שלא זכה להיות סבא
וסבא שילדינו מכירים רק מהסיפורים
אבא שאיבדנו, אבא שהלך –
מהר מידי, מוקדם מידי, מיותר מידי...
אוהבים, מתגעגעים וזוכרים תמיד
הילדים שלך.

הפרידה ממאיר - מיצי

46 שנים חלפו מאז היום בו נפל מאיר- בעלי ואביהם של שני ילדי הבוגרים – שרון והדר.

46 שנים שבהן התמונות והזיכרונות שבים ועולים ומציפים, ואיתם רגשות של געגוע, החמצה וכאב חד, דווקא לנוכח החיים שהמשיכו – המשפחה שהתרחבה, הילדים שגדלו והנכדים שלא זכו להכיר את סבא מאיר שלהם.

זה היה בחודש ינואר 1980. מאיר נקרא לשירות מילואים ארוך במיוחד של למעלה מ-40 יום בסיני. מאיר היה ציוני נלהב וכל יציאה למילואים היתה בשבילו חגיגה.
הוא אהב את המפגש עם החבר'ה, והיה גאה לשרת בגדוד הצנחנים אליו השתייך.

אני, למרות שידעתי עד כמה זה חשוב לו הפצרתי בו שינסה הפעם קצת לקצר, כי אבא שלו היה חולה וצריך לטפל בו, והילדים קטנים וזקוקים לו.

מאיר בהומור השחור והציני שלו הרגיע ואמר: "אל תדאגי, אם אני אמות זה לפחות יהיה בצבא ואז את תיהי מסודרת, יהיה מי שידאג לך". עם המילים האלו נפרדנו – הוא עם החיוך הנצחי שלו ואני עם מועקה כבדה בלב.

יום שלישי 15/1/80 – חלמתי בלילה חלום בלהות, ובחלומי מאיר מת. התעוררתי מבוהלת ושטופת דמעות וזעה קרה, מנסה להירגע אך לא מצליחה. בבוקר סיפרתי את חלומי לאירמה פיליפסטל חברתי ואמרתי לה שאני פוחדת ושליבי מנבא רעות. היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שאני דואגת יותר מידי אבל שאין סיבה. כל אותו יום הסתובבתי עם מועקה, מרגישה שמשהו נורא עומד להתרחש אך איני מעיזה לומר דבר לאיש.
בחוץ – יום חורף רגיל, שיגרה שאינה מנבאת דבר. אך בתוכי סערה. פחדתי מעצמי וממחשבותי...

יום רביעי 16/1/80 – שעת צהריים ואני יושבת בקומונה ומגהצת. הדלת נפתחת ונירה כהן האחות עומדת בפתח. הבטתי בה והרגשתי שהדם אוזל מגופי – הנה הסיוט שלי מתגשם!.

היא עוד לא אמרה דבר, אך אני פניתי אליה ואמרתי: "נכון את באה להודיע לי משהו?" נירה היתה המומה ורק הנהנה בראשה. היא אמרה שהיתה תאונה מבצעית ושמאיר נפצע קשה בראשו והוטס לסורוקה. הייתי מבוהלת ומפוחדת. ניסיתי להרגע ולארגן את מחשבותי ואת סדר הפעולות שעלי לבצע. לא יכולתי להרשות לעצמי להישבר. רציתי לנסוע אליו מייד ולראותו אך היה חשוב לי להיות עם הילדים ולספר להם. בהקמה, כשהם הגיעו הביתה סיפרתי להם שאבא נפצע ושבערב אסע לבקרו בבית החולים. לא יודעת מה הם קלטו לגבי חומרת המצב, אך אני ניסיתי לשדר כח ואופטימיות. האפשרות שאבא לא יחזור אפילו לא הוזכרה. לא נתנו לאמת המרה להיכנס אלינו הביתה.

כל דקה נראתה לי כמו נצח והרגשתי שאני בקרב אבוד מול הזמן.
רציתי לראות אותו – לגעת בו, לדבר אליו, לחזק אותו ולבקש ממנו שלא ילך, שלא ישאיר אותי לבד... כשהרופא יצא לדבר איתנו פניו כבר אמרו הכל.
שעות ארוכות ישבנו מחוץ לטיפול נמרץ כשאט אט ההבנה שזה הסוף והקרב אבוד מתחילה לחלחל למוחי ולנפשי. היו סביבי אנשים אך אני הרגשתי בודדה ונטושה, פעמים מחוברת למתרחש סביבי ופעמים מנותקת ורחוקה, כאילו רק גופי נמצא שם אך ליבי מסרב לפגוש את המציאות החדשה של חיי.

יום חמישי 17/1/80 – יום הולדתי ה-30, היום בו איבדתי את האיש שאהבתי, היום בו התנפצו חלומותי, היום בו התואר אלמנה דבק בי...

מאיר איננו. אני אלמנה, שרון והדר יתומים. תם הפרק השפוי של חיי ופרק חדש עומד בפתח. ואני – איני יודעת מהיכן מתחילים ומה עושים ואיך עוברים את היום, ואיך עוברים את הלילה...

מאיר היה המשענת של חיי – גדול, חזק, יודע הכל, אין טעם בכלל להתווכח איתו... לידו הרגשתי בטוחה, מוגנת ומוחזקת. הערצתי אותו. ופתאום אני לבד. כל כך לבד.

המוני אנשים החלו לזרום אל הבית – משפחה, חברים... כולם בהלם, לא מבינים, לא מאמינים ואני – שם ולא שם.

הבחירה בחיים היתה מיידית. היו לי שני ילדים שעבורם הייתי חייבת להמשיך.

ידעתי שצריך ואין ברירה, רק לא ידעתי איך עושים זאת. כל יום מחדש זו היתה מלחמה על החיים – לקום בבוקר, לתפקד, לחייך, לחיות...

ההתמודדות הקשה ביותר עבורי היתה מול הילדים – עם השתיקה הכואבת של שרון והשאלות הנוקבות והבלתי מתפשרות של הדר שדרשה לדעת הכל, להבין ולקבל תשובות שיניחו את דעתה. והגעגועים העזים והריק שהלך וגדל, והציפייה שיום אחד נתעורר כולנו ונגלה שזה היה רק חלום, ושאולי באמת אני דואגת יותר מידי...

ברבות השנים, הקמתי עם עמרם משפחה חדשה. נולדו הבנות עדי ועמית.
מאיר תמיד ישאר חלק בלתי נפרד מחיי ומחיי משפחתנו.

יום הזיכרון 2026