תאריך לידה: 21/07/1963
תאריך פטירה: 20/10/2023
מני נולד ב- 21 ביולי 1963 להוריו מזל ודוד עמר, שעלו ממרוקו, כשהאם נמצאת בחודש התשיעי להריונה.
מני נולד בבית החולים בעפולה ונקרא ישראל על שם מדינת היהודים אליה עלו, ומנחם על שם החודש העברי בו נולד, אב-מנחם.
מני היה בן רביעי מבין 12 ילדי המשפחה שגדלו בבית שאן.
כשהיה מני בן 9 שלחו אותו הוריו להתחנך בישיבה בצרפת – עם אחיו הנרי, בה גדל עד גיל 13. כשחזר ארצה היה מני במסגרות חינוך שונות עד שהתגייס לצבא.
כשהשתחרר ירד מני לערבה ועבד בחקלאות בחצבה אצל משפחה שאימצה אותו אל חיקה – והייתה מאוד משמעותית בחייו.
משם עבר לעבוד כנהג בחברת הסעות, במסגרתה עבר תאונה קשה ועזב את העבודה.
לקיבוץ גזית הגיע מני בשנת 1989. בתחילה עבד בפלחה ובעונת הקיץ היה מציל בבריכה, שם פגש את סיסי. אחרי מספר חודשים נסע מני להגשים את חלומו בארצות הברית, שם עבד בחברה לשטיפת מכוניות ועשה חיל.
מאוחר יותר סיסי הצטרפה אליו והם הקימו משפחה וחיו בארצות הברית למשך 7 שנים.
בעקבות לידת עמרי החליטו לחזור לישראל ולקיבוץ, כאן קבעה המשפחה את ביתה. בגזית נולדה עמית, והמשפחה הפכה עבור מני למרכז החיים. ילדיו היו תמיד בראש דאגותיו ולכל אורך השנים שמר על קשר עם משפחתו מבית שאן והוריו היו סבים חמים לילדים.
מני עבד גם כמדריך בחברת הילדים אך את מקומו מצא בענף ההדברה. בתחום ההדברה מצא מני ענין מקצועי וגם מקום להתפתחות אישית ובו הגשים את עצמו. אחרי מספר שנים של עבודה הרגיש מקצועי מספיק כדי לפתוח עסק עצמאי בו המשיך והתפתח.
מני היה אדם בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה ולב רחב. אחת מתכונותיו הבולטות הייתה הדיבור החם והקרוב, שיצר קשרים אישיים, גם בתור בעל עסק וגם עם חברי הקיבוץ. ראוי לציון היחס המכבד שנתן תמיד מני לוותיקי הקיבוץ ולמבוגרים בכלל, ערך, שכמו ערכים נוספים, רחש במשפחתו.
לפני 4 שנים הוא פגש והתחתן עם פון. היו להם שנתיים יפות יחד. השנתים וחצי האחרונות לא היו פשוטות, מני נחלש רגשית ופיזית ותוך כדי בירור רפואי, הלך מצבו והורע, עד שאובחן במחלת ניוון שרירים ALS.
ביולי האחרון חל יום הולדתו ה-60 אותו חגג מני במפגש משפחתי רחב ושמח, נאבק וניסה, גם הוא וגם בעידוד ילדיו, אך לפני כחודשיים חלה התדרדרות קשה.
בשבועיים האחרונים היה מני מאושפז והטיפול הקל במידת מה על מצבו הקשה, כשסביב מיטתו עוטפים אותו ילדיו, אחיו ואחיותיו וחברי ילדות, בחום ואהבה.
אתמול עצם מני את עיניו בפעם האחרונה ונגאל מייסוריו.
יהי זכרו ברוך.
הספד הבן- עומרי
אבא, אני לא כל כך יודע איך להתחיל לכתוב, אז אתחיל בהתחלה.
כשנולדתי היה לך (ולאמא) חשוב שאגדל בארץ והגענו לקיבוץ, מקום המבוסס על טהרת העשייה, החברה והשותפות.
לצד כל הערכים האלו הרגשתי שהדבר שמתעלה מעל הכל עבורך הוא המשפחה – ושהכי חשובים לך בעולם הם עמית ואני, על כך אני רוצה לומר לך תודה – על האהבה חסרת הפשרות, התמיכה העצומה והתחושה שאנו מקובלים, אהובים ורצויים. אני יודע שכל הדברים האלו לא היו פשוטים לך, כי בעצם למדת מהי דמות אב דרכנו ואיתנו.
אבא, מוזר לי לדבר עליך בלשון עבר. ניחנת בחוכמה יוצאת דופן, חוכמה שלא לומדים בבית הספר, בלהבין אנשים דרך העיניים, באינטליגנציה רגשית עילאית ובדרך להתחבר, להבין ולקבל כל אדם באשר הוא.
לימדת אותנו לאהוב ולתת מכל מה שיש לנו. הכי חשוב היה לך שנהיה יחד ושנדאג אחד לשני. והנה, כבאורח פלא, בחרת לעזוב אותנו בזמן המכריח אותנו להתקבץ מכל קצוות וגבולות המדינה, לביתנו הבטוח, כולם יחד.
אבא, אנחנו נפרדים רק מחלק ממך, חלק שהוא משמעותי וגדול, אך לא הכל. תמיד נזכור אותך ותישאר בליבנו צעיר לנצח, יפה תואר, חזק ורענן.
השנים האחרונות היו קשות ומבלבלות, כרעם ביום בהיר התחלתנו לאבד אותך – קצת בכל פעם. לאט לאט ומבלי לשים לב, הפכת להיות הקליפה של מה שפעם היית.
הקדשת לנו את חייך ובשנתיים האחרונות יצא לנו להחזיר לך קצת ממה שנתת. במעמד זה אני רוצה להגיד תודה לאמא שטיפלה בך בתקופה האחרונה כאילו מעולם לא התגרשתם – בלעדייך הדברים לא היו אותו דבר.
אי אפשר שלא להתייחס לתקופה המשוגעת שאנו נמצאים בה. מבקש בשם אבא מכולם, וגם מעצמי, שנמצא את המקום בליבנו ואת הכוחות לראות את האחר, להכיל ולחבק – כי צריך.
אבא, תודה על הכל, כל מה שאני זה בזכותך. תנוח על משכבך בשלום, אני אדאג כאן לחבר'ה.
אוהב אותך הכי בעולם ולתמיד,
הבן שלך עומרי.
