תאריך לידה: 10/06/1929
תאריך פטירה: 25/12/2
אריה –צ'יטו- נר (NEER) נולד בעיר SAN-FERNANDO במחוז הצפון מזרחי של בואנוס אירס למשפחה של המעמד בינוני. אביו יוסף היה חייט ואימו חנה, כמו רוב נשות המשפחה דאז, הייתה עקרת בית. לצ'יטו היו אח ואחות מבוגרים ממנו ואח שלישי, צעיר יותר. בשונה מרוב המשפחות היהודיות בקהילת העיר ש מנתה אז כ-200 משפחות, לא הייתה משפחתו של צ'יטו מעורבת בחיים התוססים במישור התרבות היהודית והפעילות הציונית.
בעיר הייתה קהילה מאד מאורגנת בתחום חיי הקהילה שונים ובתוכם בית ספר יידיש ועברי. מוסדות הקהילה היוו מקורות לפעילות ציונית בכלל ובמיוחד של תנועת השומר הצעיר. צ'יטו, שלא נשלח לבית הספר היהודי, הגיע ל"שומר הצעיר" לקראת סוף לימודיו בבית הספר הממלכתי היסודי. כך שהצטרפותו של צ'יטו לקן התנועתי וחברותו בקבוצת "זבולון" היוו עבורו, ודרכו למשפחתו, את חבל הטבור לעולם היהודי. ככל יתר בני הנוער היהודי גם צ'יטו המשיך לימודיו בבית הספר התיכון הממלכתי. בשנות הארבעים המוקדמות עסקו היהודים בפיתרון לבעיית האנטישמיות, בשאלת ארץ ישראל, ובבעיות שונות שהאיצו את כלל הקהילה ובמיוחד את ה"שומר הצעיר", לפעילות נמרצת ומתמדת. כמו רבים גם צ'יטו ראה בקן מוקד חיים עיקרי והקן היה לבית שני בו היו מתכנסים יום- יום לאחר הלימודים.
מטבעו היה צ'יטו בחור צנוע ונחבא אל הכלים, שקט ומעשי. הוא מצא את מקומו בקבוצת "זבולון" ומאוחר יותר ב"עדת גאולה", זיווג של שתי קבוצות 'שומרים' מקבילות. הקן התנועתי היה גדול ומאורגן יפה, במבנה בבעלות הקהילה: חצר גדולה עם מגרש כדורסל למשחקים קבוצתיים, מחסן לציוד צופי, ספריה גדולה ואפילו פטפון להשמעת מוסיקה, קלאסית במיוחד. רק המזל זימן לחבורה בחור כצ'יטו, שבשקט, בלי להרים קול היה אוסף ומסדר הכל, החל בציוד המשחקים, ספסלי הישיבה והצפייה. הסדר והניקיון של החדר הגדול של השבט, היה מובטח תודות לו.
תכונתו זו לסדר וניקיון התגלתה באופן מיוחד במחסן של עצים המיועדים לעשית צעצועים לילדי ספרד, קורבנות המרד והחתרנות של פרנקו נגד הרפובליקה. צ'יטו היה שוקד על בניית מכוניות קטנות, טרקטורים ובית בובות. לא ידוע אם משלוחים אלה הגיעו לתעודתם אך מפעל זה נשאר חרוט כמעשה סולידרי עִם עם כבוש וסובל.
עם סיום בית הספר התיכון עבר צ'יטו לחוות הכשרה של השומר הצעיר, ובנובמבר 1951 עלה ארצה במסגרת פלוגת עליה של בוגרי השוה"צ בארגנטינה. כך, ללא פקפוקים ובדרך הישרה הצטרף לקיבוץ גזית. בשנים הראשונות עסק צ'יטו בגידול חזירים, עד שנאלצנו לחסל ענף משתלם זה. צ'יטו עבד במכבסה שנים רבות, היה חצרן ילדים, עבד במרכולית אבל את רוב זמנו וכושר היצירה שלו, השקיע בנגריה, שאת תוצאות סוד המגע עם העץ ראינו בחצרות הילדים ובסביבת ביתו.
תחום יצירתי ייחודי היה לצ'יטו, הפקת סרטים 8 מ"מ תוצרת בית. מתחת לכל בית בו הוא גר, היה מעין סטודיו בתוכו קמו לתחייה סיפורי ילדים וגושים של פלסטלינות, והיו לסרטים של ממש.
טוב לבו, התמסרותו ונאמנותו הוכחו כשנשא את אילנה לאישה. הוא היה לאבא של יעל, ליאור וגיל, ועם השנים הפך גם לסבא של ילדיהם. דמותו הייתה מקובלת והיה חלק מנופה של גזית. אדם פשוט ישר ואהוב שהשאיר עקבות עמוקים בגזית.
אבא שלנו היה אדם מהשורה. יום אחר יום היה קם והולך, יום אחר יום היה קם ואוסף, היה קם ובונה, היה קם. יום אחר יום. הוא היה כאן כמעט מההתחלה. אדם מן השורה, הולך במדרכה, נראה-לא נראה, טבעי ושייך לנוף כמו סלע, כמו ספסל בצד הדרך, תמיד בבגדי עבודה אפורים, בנעליים כבדות ובלות, האמן, מסור, עיקש ושתקן. את יומו ואונו נתן למולך, ובמבט תם סקר את שנעשה סביבו, מבין-לא-מבין, חושב שכמוהו – העולם חוזר על עצמו, חוזר אל עצמו.
אל המקום התמים בו הכל התחיל. זו הייתה האמונה שלו, זו הייתה כוונה שלו, וכך הוא בנה בית, שתל עץ, אסף פרי וחוזר חלילה. זו הייתה שירתו, זו הייתה תהילתו.
אבא שלנו אהב את העץ אהבה חושנית, רחומה ורכה, הוא היה מלקט את שבריו מצידי הדרכים שם היו מונחים עזובים, נשכחים, מרקיבים.
וודאי קיימת בזיכרון המקום תמונה של איש ההולך בצעד חרישי, קצת כבד, קצת נשבר, גורר אחריו עגלה עמוסת עצים – זה הוא, זה אבא שלנו, את העצים היה מוביל למרתפו, שם היה מנקה, מלטש, משייף, מנסר, מחבר עוסק במלאכתו, כמו רופא, כמו הורה, ואז העניק לנו כשי בובה, טרקטור, בית מעץ על העץ, בעץ – זו הייתה שפת אהבתו. וכך היא ניתנה לנו, ואנחנו עוד נדרש לפענוח.
יעל נאור
