קיבוץ גזית

תאריך לידה: 24.07.1927

תאריך פטירה: 25.03.2020

בתקופה המבולבלת הזאת בה נדמה שחסר חמצן לכל העולם, אנחנו נפרדים מחייקה, שעבור תינוקות רבים והוריהם, הייתה מעין מחוללת של חום ועדינות, של אמירה אידיאולוגית, חייקה שהשאירה בכל אחת ואחד מאיתנו ילדי הקיבוץ של שני העשורים הראשונים, טביעת אצבע חמה ואוהבת.

חייקה נולדה בשם קלרה רזניצקי באחת ממושבות הברון בפרובינציית אנטרה-ריוס שבארגנטינה, בת בכורה להוריה משה וקטלינה-טובה, ב-24 ביולי 1927, אחות גדולה לאח ושתי אחיות. האב משה היה מנהל חשבונות ועבד כשכיר, האם הייתה עקרת בית שניהלה את הבית כך שלמרות הפרנסה שלא הייתה בשפע, לא חסר אף פעם כלום. משפחת רזניצקי הייתה מודעת ליהדותה, חגגו את החגים אבל לא היו קרובים לדת וגם לא לציונות.

ממושבת הברון עברה המשפחה לעיר הבירה בואנוס-איירס לתקופה קצרה ומשם עברו ללה-פלטה. לפני שסיימה חייקה תיכון שוב עברה המשפחה חזרה לבואנוס איירס וחייקה לא זכתה לסיים תיכון, היא יצאה לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה.

יחד עם זאת, מעידה עליה אחותה יפה, כולם תמיד ידעו שלחייקה יש את כל הנתונים להמשיך בלימודים. אבל החיים התפתחו אחרת, חייקה עם אחיותיה הצטרפו לתנועות נוער בעקבות האח פרץ. מהרגע שחיידק הציונות, שהיה מדבק אמנם אבל רק לחיים, דבק בחייקה היא ידעה שזה לא הזמן לחשוב על המשך לימודים. אחרי הכשרה עלתה ארצה בינואר 1950 לקיבוץ המעפיל.

שם בהמעפיל היה גם צבי אך לא נוצר ביניהם קשר זוגי, אותו יצרו כאן בגזית ויחד עם זוגות נוספים נישאו ביוני 1951 עם טבעת אחת שעברה מזוג לזוג. כאות מחאה לחופה דתית עם רב החליטו חייקה וחברתה הטובה פנינה סווד, להגיע בחלוק פשוט ולא בבגד חגיגי. את החגיגי שמרה למסיבה הקיבוצית ואת טבעת הנישואין הראשונה שענדה ירשה מאמה כשנפטרה. לחייקה, שמפאת גובהה הפכה לחייקל'ה ולצבי, נולדו חגי וכיאה למטפלת תינוקות, זוג תאומות נעה ועדנה.

כבר בהמעפיל החלה חייקה את מה שיהפוך לעבודה בה מימשה את יכולותיה -מטפלת תינוקות. כשעברו לגזית יצאה חייקה ללמוד ב"אורנים" והפכה למטפלת מדופלמת. עד שנות ה-70 ניהלה חייקה את בית התינוקות - קודם בצריף ובשנת 1963 כשעברו למבנה החדש שהוקם.

לאחר שנים רבות של חינוך הדור הבא, יצאה חייקה למשרות במזכירות הטכנית ולהנהלת חשבונות ולקראת סוף שנות ה-70, כשהחליטו להקים ספרייה ולמסד אותה סיפרה חייקה שחיפשו מישהו שיודע לקרוא ולכתוב ושגם לא יבריח חברים, שיהיה נחמד. פנו אליה, היא הסכימה ויצאה לקורס ספרניות אותו סיימה בשנת 1980 כשעברה הספרייה מהצריף שם שכנה למבנה הקיים. את הקשר לספרות רכשה כנראה בבית ההורים בו היו ספרים מעולם התרבות הנאור.

את העברית רכשה חייקה בתחילה מאידאולוגיה ואז מאהבה. כשלא ידעה דבר מה פנתה לאנציקלופדיות ולספרי עיון. באחד הראיונות איתה אמרה ש: "עלינו לחתור להפיכת הספרייה למוקד אמיתי, למרכז תרבותי, למקום שאנשים נמשכים ובאים אליו ונזקקים לשירותיו." חייקה והספרייה הפכו ממש לאחד שם עבדה עד יציאתה לפנסיה.

לא קשה לראות את החוט המקשר בין טיפול בתינוקות לבין העבודה כספרנית, בשניהם גידלה חייקה בתשומת לב ואהבה גדולה את הדור הבא הן בפן הפיזי והן התרבותי. כשהתייחסה לתחרות שיש לספרים עם הטלוויזיה אמרה ש: "לא ניתן להיגמל מהספרים ומספרות. זה חלק מעצמנו וטוב שכך."

בשנים האחרונות נזקקה חייקה לתוספת חמצן, מכשיר מסורבל גרם לכך שהפסקנו לראות ברחבי הקיבוץ את חייקה, האישה שגידלה רבים כל-כך מבני ובנות הקיבוץ שבוודאי נשאר ממנה משהו בכל אחד ואחת.

במהלך הימים האחרונים הספיקו להיפרד ממנה יקיריה וכך, מוקפת כמו תמיד בילדיה ונכדיה נפרדה. משנת 1981, כשהפכו חייקה וצבי לסבים, הלכה משפחתם וגדלה לשבט יפה, חם, קרוב ושופע.

כמעט בת 93 הייתה חייקה, עזבה את עולמנו בשיבה טובה, מלאת מעשים, בני ובנות משפחה.

יהי זכרה ברוך

כתבה טלי ג.ס.

הספד של נועה

אמא יקרה לי,

בילדותנו, שלי ושל עדנה, אהבנו לשיר לך את שיר הילדים הפשוט הזה. היינו קופצות על המיטה שלך ושל אבא, שמילאה כמעט את כל חלל החדר, שהיה גם כל הבית, כשכל אחת מחזיקה כרית כאקורדיון, ושרות לך: שיר קטן אשירה אשירה לך, כי אני אוהב אותך, אוהב אותך... שיר אהבה פשוט.

היית אמא עוטפת ודאגת, שלא לומר חרדה, אהבת מוזיקה וספרות, והם מילאו את החלל ה"הקמה" בבית. בכל פעם שנדד הפטיפון המשותף לביתנו, היינו מקשיבים לאדית פיאף ושמעים ממך על חייה, לג'ון באז, נחמה הנדל, רביעיית מועדון התיאטרון לצד יצירותיהם של גדולי המלחינים הקלסיים. אהבת את השפה העברית והפכת אותה לשפת אם ממש, קראת ספרי רבים, והקראת לנו, ויותר מאוחר לנכדיך, אין ספור סיפורים. לימדת אותנו שמילון עברי ואנציקלופדיה (לפני עידן גוגל) הם חלק הכרחי במדף הספרים, כדי להשלים את ההבנה וההבהרה של כל מילה ומושג.

גם לאחרונה, בכוחותיך האחרונים, הבעת את חוסר הנוחות והכאב שחשת באוצר מילים מגוון בעברית, לצד הספרדית עבור מרתה.

היית אישה קטנה, עדינה ורגישה, חדורה בציונות וחלוציות, שמקדש את החילוניות. צחקנו עליך שאת חרדית חילונית, ובבגרותנו הבנו שאגדת הילדים "הנסיכה על העדשה", למעשה נכתבה עליך...

אני זוכרת את עבודתך בבית התינוקות, כשהתינוקות הם כל עולמך, ואת מגוייסת כולך למשימה. מצד אחד זכינו, אני ועדנה, מדיפ פעם, ברסק בננות שמיועד אך ורק לתינוקות, ומצד שני היית הולכת אל אימהות שזקוקות לך גם בשעות ההקמה המקודשות.

הקשר עם אבא, עבורנו היה זה פרק בראשית בספרנו, כשהכל התחיל שם, האהבה ללא תנאי, התמיכה, והדאגה שלכם זה לזו נראה שרק התעצמה עם השנים. רק לא מזמן החלטתי לברר איתכם את שכתוב בפרק א' בראשית הקשר, וסיפרתם בפשטות איך חלקתם עם עוד ארבעה חברים את אותו חדר בצריף (ספרטקה) כאן בגזית, כשלצד כל מיטה מונח ארגז עם נר, כשאבא ביקש ממך לחלוק איתו את הנר שלך עם ערב. כל-כך שפוט, כל-כך רומנטי... וזהו, מאותו הרגע חלקתם במשך 70 שנה את אותה המיטה, עד ימים אלו ממש.

אמא, חיית חיים מלאים, זכית לנכדים, אותם אהבת, חיבקת ודאגת, שגדלו לצידך, ועד ימים אלה ממש ביקשת לדעת מה קורה איתם בצל מגפת הקורונה. זכית גם ל-10 נינים, שהגיעו אליך, שיחקו לידך ונישקו אותך.

בשנים האחרונות הצטרפה למשפחתנו מרתה, תחילה היית מסוייגת ופחדת לאבד את עצמאותך, אך עם הזמן והסבלנות של מרתה, זכית לליווי, תמיכה ואהבה שעטפו אותך בכל רגע ורגע.

מרתה, אנחנו אוהבים אותך ומודים לך מאוד. מוצ'אס גרסיאס.

אמא יקרה, המשכת בדרך למקום בו אין כאב וסבל, שם תפגשי את עדנה וגוני היקרות לנו ואת סבתא טובה שהיו חסרות לך כל-כך.

נוחי על משכבך בשלום.

את בליבנו תמיד.

הספד של הנכד רע דוד

I am standing on the seashore / Henry Van Dyke

אני עומד על חוף הים. אונייה לצידי מפליגה אל האוקיינוס. היא בעלת עוצמה ויופי.

אני עומד ומביט כמו חלקיק של ענן לבן במקום בו השמיים והים מתמזגים יחדיו.

מישהו אומר לידי: "זהו, היא נעלמה!"

"נעלמה לאן?"

"נעלמה משדה ראייתי, זה הכול".

גודלה המוקטן הוא בי לא בה. ובדיוק באותו רגע כאשר מישהו לצידי אומר

"זהו, היא נעלמה", עיניים אחרות רואות אותה מתקרבת, וקולות אחרים מוכנים לקריאת השמחה: "הנה היא באה!"

וזה למות...

מוות מגיע בזמנו הוא, בדרכו הוא. מוות מופיע כפי שהוא נחווה בעיני המתבונן.

לסבתא חייקה - מהנכדים

אני רוצה להתייחס לסבתא מנקודת המבט של הנכדים דרך כמה סיפורים וצמתים שלה שליוו אותנו בחיינו.

הסבים בקיבוץ היו בשבילנו משהו שהוא מובן מאליו, כמו תופעת טבע שנמצאת סביבנו שהיא חלק מהעולם ושתמיד הייתה קיימת. כמו השמיים או חילופי העונות כך גם הנוכחות והשגרה של הסבים בחיינו.

בארוחות השבת עם האורז האדום, הקנישס, תפוח אדמה אפוי, מיץ פטל זרחני ובירה שחורה. כשברקע משחק הכדורגל של שבת ולפעמים בסיום הרמת כוסית לימי הולדת סמוכים.

בטעמי ילדות של דנובה עם כפית מדודה של דולסה דה-לצ'ה, ליפתן אפרסקים מהעץ של סבא ופנקייקים דקיקים.

הביקור אחרי מפקד האש של חנוכה לאכול לביבות בסוכר.

שעות בספרייה של הקיבוץ ומשחקי מחבואים בפנים מחוץ לשעות הפתיחה כשסבתא מסכימה.

היציאה אל עולם הטבע שמאחורי בית הסבים לחפש צנפות של תנשמת והצפייה בשממיות דרך החלון ולפעמים גם זיקית.

המשחקים בחדר נכדים בצעצועים שהצטברו לאורך השנים ושעכשיו חוזרים לשימוש הנינים אחרי פגרה ארוכה.

ימי הגיוסים לטיפול בגינה שלפני הבית והנגלות האין סופיות של הגזם מהבוגונביליה שחגי שתל כשהיו הסבים בטיול בסין.

הלילות שהיינו נשארים לישון אצל הסבים ושומעים לפני השינה אחד מרפרטואר מסיפורי הילדות של סבתא, אפילו שאת כולם כבר היכרנו - איך למדה לדבר בגיל צעיר, כעסה על אביה שהוריד את השפם, המפגש עם הגנבים והעיקשות והחדות שאפיינו אותה כבר מגיל צעיר.

ותמיד בסוף הביקור אצל הסבים, הליווי של סבתא עד המדרכה והבקשה שהצחיקה אותנו - תתקשר כשתגיע הביתה. בקשה שהנציחה את הדאגה והאיכפתיות שלה כלפינו. אלו נשארו גם כששאר השגרות והטקסים האחרים השתנו.

עכשיו כאילו סופה של תקופה, חילופי דורות של סבים ושל סיפורים במשפחה. הסיפורים שלה ואלו עליה יהפכו עכשיו להיות שלנו. וכמו שסבתא נהגה לומר במעמדים כאלו - כדור הארץ ממשיך להסתובב.