צורף אשר

הנצחה • 13/12/2018 כניסות

תאריך לידה: 30.01.1928

תאריך פטירה: 14.10.2018

אשר צורף

כשמגיע הרגע לספר על האיש ממנו אנחנו נפרדים, נפתחים דפים שרשמו את חותמו בעולם הזה, מעלים ומזכירים קוים לדמותו. קווי המתאר של אשר צורף הם רשת שנארגה ונטוותה בלב מסור, כשרון חברתי, אחריות ודבקות במשימתיות: כמו שנכתב באחד הפרסומים – אשר צורף עומד לרשות כולם.

אשר צורף נולד ב-30 בינואר 1928 להוריו מאיר ושושנה שהיגרו מרוסיה לפלשתינה, כאן נולדה אחותו הגדולה של אשר שולמית. המצב הקשה בארץ של אותן שנים הביא את המשפחה הקטנה להגר למנדוסה שבארגנטינה שם נולד אשר. בגיל 3 התייתם אשר מאמו, ואביו נותר עם שני ילדים קטנים אותם עזרו לו לגדל זוג מבוגרים מחוסרי כל. מאיר האב נתן להם קורת גג והם בתמורה טיפלו בבית ובילדים.

כרבים מיהודי מזרח אירופה גם מאיר האב התפרנס ממסחר זעיר של דברי סדקית על סוס ועגלה, פרנסה צנועה.

אביו של אשר היה למדן גדול, היהדות החילונית הייתה מרכז חייו. כשהיה אשר בן 10 נישא אביו בשנית לפאני דיאמנט שגידלה אותו ואת אחותו במסירות ואהבה. שכונת המגורים של משפחת צורף הייתה שכונת מהגרים ואולי לכן לא חווה אשר אנטישמיות. בבית דיברו גם אידיש וגם ספרדית, אשר הלך לבית ספר כללי ויהודי.

בית הספר התיכון בו למד אשר היה קשור לאוניברסיטה לחקלאות, ובנוסף לשיעורים היו התלמידים עובדים בכרם, ביקב ומעבדים את היבול. אשר היה היהודי היחיד וחבורת התלמידים הייתה מאוד מגובשת. תלמידים רבים המשיכו ללימודים באוניברסיטה כשלאשר כבר היה ברור שהוא יעלה ארצה.

הקהילה היהודית במנדוסה הייתה קהילה מאורגנת היטב, מהבית ומהפעילות במוסדות הקהילה ספג אשר ציונות, חווה טיולים, מחנאות וקשרים קרובים עם מדריכי הנוער ביונג-ויצו. לתנועת השומר-הצעיר נחשף אשר אחרי קום המדינה במחנה קיץ "המושבה". באופן טבעי הפך אשר לאחד ממנהיגי הקן אותו בנו הוא וחבריו - טיטו בייסר ז"ל, הרברט ז"ל, נושה ז"ל, תיבדל לחיים ארוכים שושנה ועוד... מהשכבה הבוגרת בהתלהבות גדולה.

מפעולות כלליות ביונג-ויצו החלו אשר, המדריכים והחניכים ללמוד ציונות סוציאליסטית, מלווה בלימוד מרקסיזם. האידאולוגיה הזאת בשנות שלטונו של פרון הביאה את החבורה להיות רשומים במשטרה כחשודים ואפילו זומנו פעם למשטרה, שם נודע להם שהשוטרים מכירים מושגים כמו "קדימה" (שם הקן) "מושבה" (המחנה השומרי) וכמובן את שם התנועה השומר-הצעיר. בעיתון הקן שולבו מאמרים מעיתון על-המשמר. חיליק הררי תרגם מעברית לאידיש ואשר תירגם מאידיש לספרדית.

את נושה הכיר בקבוצה השומרית, הם התחתנו לפני העלייה ובדצמבר 1949 עלו והגיעו להכשרה בקיבוץ המעפיל שם נולד בנם הבכור גלעד. בערב ראש השנה 1950 הגיעו לגזית.

הענף הראשון בו התחיל אשר את היותו חבר קיבוץ הוא ענף הצאן שילווה אותו שנים ארוכות.

בשנת 1954 היה אשר לגזבר הקיבוץ ומאז מילא את כל התפקידים המרכזיים – רכז משק ומזכיר קיבוץ.

בסוף שנת 1959 הוצעה לאשר שליחות תנועתית בארגנטינה שנתקלה בהתנגדות של הקיבוץ כי מה יהיה על ענף הצאן שהוא עומד בראשו, כמו שכתב בא כוח הקיבוץ למחלקה לכלכלה של הקיבוץ הארצי. כתשובה האיץ איש המחלקה הפרסונאלית של התנועה וכתב: "עד כמה שהבינונו הנכם תמימי דעים איתנו שמחובתכם לשחרר שליח לחו"ל, אלא שהנכם מתקשים לשחרר את אשר." הוא צדק הקיבוץ התקשה לשחרר אדם כמו אשר לשליחות מחוץ לקיבוץ לזמן ארוך.

בסופו של דבר יצא אשר למרכז אמריקה לנהל קורס כלכלה חקלאית במשך ארבעה חודשים, בסופם ניצל את הקירבה למולדת וקפץ לביקור משפחתי. כשחזר מהשליחות נבחר למזכיר קיבוץ.

בין תפקיד אחד לאחר, פעילות אחת לאחרת, נולדו לאשר ונושה ניצה, רותי ועמליה.

בתחילת שנות ה-70 חזר אשר אל הצאן והפעם כמזכיר אגודת הנוקדים בארץ. במקביל כיהן אשר כמרכז ועדת בריאות בגזית, כאמור, אשר צורף עומד לרשות כולם.

הקריירה הבאה של אשר, הרבה לפני שהכרנו בכלל את המלה קריירה, זיהתה אותו עם המפעל החדש של הקיבוץ, מפעל "פלזית". כשבשנת 1974 החליטה שיחת הקיבוץ לגייס את אשר למפעל, הוא הביע התנגדות, רצה וביקש לחזור לעבוד בצאן. אבל גם ערעורה של חוה רוגע על החלטת שיחת הקיבוץ לא עזרה ואשר נכנס לעבוד כמשווק של המפעל הצעיר שלנו.

בשנות ה-80, לצד לימודים בקורס למינהל עסקים ברופין מצא את עצמו אשר באתגר חדש שנקשר לחוויה שלו מן העבר – ליווי בהקמת הקיבוץ הצעיר אליפז וריכוז ההתיישבות הצעירה בקיבוץ הארצי. בשנת 1964, כשאשר היה מרכז משק של גזית ליווה אותנו שמואל הרחול חבר קבוצת כנרת שהיה מדריך מטעם המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ועם סיום תפקידו כתבו לו חיים שורר ואשר מכתב תודה על עזרתו בביסוס ענפי המשק ושיפור המצב הפיננסי שהיה קשה במיוחד. "זהו הסיפוק הרב ביותר", הם כתבו, "שיכול לקבל איש תנועה עם סיום פעילותו." והנה, שני עשורים מאוחר יותר אשר מוצא עצמו בתפקיד דומה.

בשנת 1986, כשעלה אליפז לנקודת הקבע התפרסמה כתבה ב"השבוע בקיבוץ הארצי" שם אמר שאסור לדומם מנוע, וזה בדיוק מה שאשר עשה בכל שנות העשייה הרבות שלו.

אשר צורף לא הפסיק להתרענן ולהתמסר למשימות של ניהול והדרכה, איש תנועה בכל רמ"ח איבריו. כך בשנות ה-90 לקח על עצמו משימה חדשה – ניהול אדמיניסטרטיבי של המוסד החינוכי שלנו, מוסד "תבור" בעין-דור. ושוב נקלע הקיבוץ למצב בו היה עליו להסביר לתנועה הקיבוצית למה אין ביכולתנו לשחרר את אשר להיות 'מרכז משק על', כך הוגדר התפקיד, של קיבוץ גבעת עוז. קצת בהתנצלות וקצת באסרטיביות נשאר אשר בתפקידו במוסד.

כאילו ידע אשר שעליו להספיק הרבה ובמספר גדול של תחומים כי יגיעו ימים בהם יהיה עליו לתמוך בנושה ובמשפחתו הגדלה והמתרחבת. נושה חלתה ומאז שנת 1995 ליווה ותמך בה, מה שהביא אותו להיות בצוות המייסד של הבית הסיעודי, כך עד יום מותה.

כאיש משפחה יצר אשר זוגיות חדשה וארוכת שנים עם ורד וביחד היו שותפים לכל האירועים המשפחתיים הרבים והשמחים שחווה.

אשר זכה לחיות עד גיל 90 וקצת, חיים מלאים ועשירים עד שתש כוחו.

השאיר משפחה גדולה ומלוכדת שיחד איתנו חברי קיבוצו-ביתו, תשמור את זכרו.

יהי זכרו ברוך.

(כתבה: טלי גורן-ספיר).

הספד של ניצה

מילות פרידה

למרגלות הר הקונקגוואה על גדת נהר מנדוסה בבית קטן חוסה בצל ערבות בוכיות נולד האיש הזה - אבא.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה אשר היה כברוש זקוף.

פה, בארץ הזו, בקיבוץ הזה, בבית העלמין הזה יש עוד אנשים כמו האיש הזה.

אבא בחר להיפרד ממשפחתו החמה ולבנות את ביתו, מבצרו, ליד נחל תבור למרגלות הר תבור ליד נחל תבור בין אבני הגזית. על גדת ואדי בירה רעה צאנו, פה הקים את משפחתו.

משקיף על לשון המלך, ינוח מנוחת עולם.

אבא היה איש משפחה. בעיניו הכחולות הבורקות סיפר על ילדותו במנדוסה. היה אומר: היינו משפחה קטנה, אבא סולמה ואני. לימים, גדלה המשפחה.

אבא היה ציוני. את אמא הכיר בקן במנדוסה ויחד עזבו את משפחותיהם, למרות המחשבה שלא יזכו לראותם שוב, ועלו ארצה כשרוח הציונות היא להם רוח גבית.

רבות סיפרו על הדרך המובילה אל קיבוץ המעפיל בדצמבר החורפי לקול יללת התנים ולאור נרות חנוכה המהבהבים. ההכשרה בהמעפיל הכינה אותם לחברות בגזית.

במשך כל ילדותנו היינו שותפים לתפקידיו בעבודותיו השונות. אני זוכרת את נעלי הגזבר שלרגליו כשהיה חוזר מנסיעותיו העירה - מין נעלי עור חומות בעלות גפה בדוגמת רשת קלועה. היה מניח את התיק על הרצפה ומניף אותי על אל.

אבא היה רועה צאן, היה מקים אותנו טרם זריחה ללוותו למרעה. תרמיל צד על כתפו, בתוכו תפוזים ואולר לקילוף ועל ראשו כובע טמבל.

למדנו להכיר את מורדות הקיבוץ בואכה ואדי בירה והבקתה של טיטו.

היינו מצטרפים בלילות אביב אל הגוזזים, מחכים בהתרגשות לחג הגז שנחוג בתום מבצע גזיזת הצמר.

אני זוכרת גם את הנסיעות לשווקי הבהמות שבהם נמכרו הכבשים בשיטת מכרז לכל המרבה במחיר. הכבשים זכו לארוחת בוקר מצמיאה ומים לרווייה, מה שכמובן הוסיף למשקלן. אבא היה לובש את ז׳קט הסוחר ועומד עם ידיים בכיסים, כנפי הז׳קט מתנופפות לאחור והיה מתמקח על המחיר כמו אחרון הסוחרים.

לימים כשבגרנו גלעד ערק לבקר ורותי לרפת, ורק אני כמוסדניקית הצטרפתי לצוות הצאן.

כשאבא התמנה למזכיר אגודת הנוקדים וקיבל את הקורטינה, נאלץ לעשות רישיון נהיגה שעד אז לא היה לו. גם אז הצטרפתי אליו לביקוריו בין משקי הצאן הרבים בארץ ובמחלבות השונות.

לקראת תפקידו כמרכז משק למד אבא ברופין והיה נעדר בכל ימות החול. היה חוזר בסוף השבוע כשבאמתחתו גרעיני מגדן ובידו תרמוס גלידה שהיה קונה בחנות של אסתר. הגרעינים השחורים היו תמיד צידה לדרך - בכיס אחד גרעינים ובשני קליפות.

שעות ההקמה היו קודש לבילוי עם הילדים, אבל אבא כמרכז משק, נאלץ לסדר עניינים גם בהקמה, ואנחנו נלווינו אליו. אני זוכרת את עצמי מושכת בחולצתו וקוראת - אבא בוא, אבא בוא, והוא בסבלנות אין קץ היה עונה ״כבר, כבר״. יחסיו הקרובים עם כל החברים איפיינו אותו. כל חייו היה חבר של כולם: מוותיקים עד צעירים כולל את נערי המוסד שנקשרו אליו כשהיה מזכיר המוסד.

כילדה בבית ילדים רציתי את ההורים בלילה, הייתי חומקת מעינה של שומרת הלילה ורצה יחפה מבית הילדים אל בית ההורים. אבא בפיג׳מה הכחולה שלו היה מלווה אותי חזרה לבית הילדים ויושב למרגלות מיטתי עד שארדם שוב, זאת ללא טרוניה וללא תוכחה ש"מחר צריך לקום לעבודה". ההורים היו מעורבים ושותפים לחיינו וידעו לתת לכל אחד מאתנו את תשומת הלב בבילוי אחר הצהריים ובערב ההורים הידוע.

רצה המקרה וכשאבא היה בשליחות במרכז אמריקה, עמליה הקטנה חלתה והייתה זקוקה להשגחה וטיפול אינטנסיבי. אמא התרתה בנו שלא נגלה לאבא דבר מחלתה, ביודעה שזה ימנע ממנו את הביקור במנדוסה שכל כך ערג אליו, וכך אמנם היה.

במשך השנים התוודענו לקשר ההדוק, הטראנס אטלנטי, עם המשפחה בארגנטינה ואנחנו תמהים עד היום איך הצליחו ההורים להעביר גם לדור השני והשלישי את האהבה והקשר החם. אבא תמיד אמר: "מסתבר שדם זה לא מיץ עגבניות".

כשקיבוץ גזית החליט לעשות את המהפכה התעשייתית ואבא קיבל את תפקיד המשווק של המפעל, התלוויתי לאבא בנסיעותיו בטרנזיט הכתום הגדול ואחר כך בג׳ימי כשהוא בעצמו מעמיס קרטונים ופורק אותם ביעדים השונים (לימים, עם הטרנזיט הכתום הגדול הזה יוביל אותי אבא לבית החולים ללדת את ביתי בכורתי איריס).

כשבגרתי, לאחר סיום לימודי האחות, הצטרפתי לצוות המרפאה. אז אבא כבעל ניסיון בריכוז וועדת בריאות הנחה אותי בצעדי הראשונים להבנת מערכת הבריאות הקיבוצית ובעצם העביר אותי מילדות לבגרות אמיתית.

לא פעם הייתי מלינה על חבר מסויים, ואבא בדרכו תמיד ידע למצוא את הטוב בכל אחד, גם אם החיוך בזווית פיו רמז לי שבעצם צדקתי בטביעת עיניי.

בגיל לא כל כך צעיר, גוייס אבא לעזרת ההתיישבות הצעירה בערבה והפעם היה מעין רועה לחבורת הצעירים המדהימה המפריחה את המדבר. אמא עם צידה לדרך ותרמוס קפה, כשבסלה מיני עוגיות, הייתה מצטרפת אליו לא פעם והצליחה גם היא להתחבב על צעירי הקיבוץ ואפילו להצטרף אליהם אל כלובי הדניס.

אבא היה איש חזק. במשך השנים חווה אבא מספר תאונות קשות, החל בנכישת הנחש המיתולוגית שכמעט והשאירה אותו משותק, עובר בין תאונת המגרסה ועד תאונת דרכים ונפילות שונות. אך מכולן התאושש וחזר במהרה לחייו הפעילים וכמובן לעבודה.

הצטרפות בני הזוג שלנו והולדת הנכדות והנכדים הייתה פרק מעשיר מאוד בחייו. סבא, או סבונקה כפי שנוהגים לקרוא לו הנכדים היה סבא מגניב, על זה יעידו נכדיו.

כשאמא חלתה, אבא טיפל בה במסירות ללא גבולות והיה בין יוזמיו ובוניו של נווה-גזית, הבית הסעודי בו גר אבא בשנה האחרונה. זו ההזדמנות להודות לצוות המדהים שטיפל באבא במסירות, מקצועיות ואהבה. זו גם ההזדמנות להודות למריה ולצוות המרפאה על שנים רבות של טיפול וכן לצוות הרווחה וטיס שטיפל באבא במשך שנתיים.

לאחר מותה של אמא, זכה אבא לזוגיות עם ורד שגרמה לו אושר, ויחד הם חוו חוויות תרבותיות שונות, מוסיקה, טיולים וכמובן הרחבת המשפחה.

אנחנו, שמונת ילדיו ובני זוגם, חמישה עשר נכדיו ועשרת ניניו נפרדים היום מהאיש הזה שהיה כברוש זקוף. נולד למרגלות הקונקגוואה, מת למרגלות הר תבור, וינוח מנוחת עולם משקיף על נחל תבור.

דברי פרידה של הנכד ניר

סבונקה, זכיתי בהזמדנות אחרונה להיפרד ממך, תחילה חשוב לי לומר לך שאני אוהב אותך. רציתי לפתוח בלהבטיח שלא לבכות תוך כדי שאפרד ממך, אך גם זה עוד אחד מהחותמות שהשארת בנו, את העיניים שהופכות בין רגע לבוכיות.

היום יש להן סיבה להיות בוכיות.

בתחילת דברי חשוב לי להודות לורד בת זוגתו של סבא בשנים האחרונות על השנים שמילאה אותו באושר ועשייה והייתה לו לעזר כשהיה צריך.

אחריי אחת האזכרות של סבתא באחד מהמפגשים הקבועים שלנו ביום שישי שאלתי אותך, סבונקה, למה אתה תמיד בוכה באזכרות? עוד עצוב לך?, מיד ענית לי ש"לא", המשכת בדברייך ואמרת שאתה בוכה כי אתה גאה. ואני תהיתי לעצמי כמה זה מוזר לבכות מגאווה. המשכת בדברייך ואמרת לי "איך נושה הייתה גאה במה שבנינו, 4 ילדים, 15 נכדים 10 נינים והמספרים רק ממשיכים לגדול" אומר בחיוך ומסיים בקריצת גאווה.

סבא אשר הגבוהה מכולם, עם השיער הלבן, המסרק בכיס שבחולצה והממחטה שבכיס, כששברת את הירך זו הפעם הראשונה בה נכנסו לי המחשבות לתוך הראש, מה אעשה בלי סבא, סבא שלי. תמיד נהגת להציג אותי לחברים בקיבוץ עם המבטא העדין שעדיין נשאר לך אחריי יותר משישים שנה בארץ, "נירצ'ו, הוא לא נכד שלי, הוא חבר שלי".

סבא, חבר שלי, איך נפרדים?, מה אומרים בסוף?, איך מסכמים אדם גדול כמוך?

יש מספר חוויות שלא אשכח לעולם, את הקרטיבים של סבא, את סבא שלי שמתהלך כמו שור גאה ומכריז בפני החברה שיושבת בקופה בחדר האוכל – 206, את חוש ההומור המיוחד שלך שכלל אין ספור בדיחות "מצחיקות" שכנראה מתחילות להצחיק מעל גיל שמונים, את חלוקת החבילות לחברים הותיקים אגב תמיד היית מספר שכשהייתי קטן שאלתי אותך: "סבא אם אתה מחלק את החבילות לכל הזקנים, מי מחלק לך?" ומיד פורץ בצחוק המיוחד שלך, את השעות במירוץ נגד הזמן של קילוף הפלסטיקים עד הפסקת הקפה בעשר בבוקר במבנה שהיה פעם הבובזית של סבתא, את הטיולים למכון החליבה, את העצירה בטיולים ביונקיה שם תמיד היית מנסה לשכנע אותנו לתת גם לעגלים למצוץ את אצבעותינו, את העקשנות, מהעקשנות של לקחת אותנו את העליה מהחדר עד לאוטו בקלנועית שלך ועד לחור שניסית להעלים מהדודים בתחתית דלת הכניסה לחדר לאחר שפגשה את ראשך הקשוח כי התעקשת לא להיעזר במעקה, את הסיפורים על מלונה האתון, את ה'גיפ, את ג'ימיני שנסעה לחלוקת התוצר השבועי "לא כמו היום"? היית אומר בגאווה וממשיך "היום לפחות שלוש משאיות יוצאות מהקיבוץ כל יום" היית אומר ומתמלא גאווה, את הקופיקו בסלון על הספא הנפתחת שלך.

זיכרון אחד החשוב מכולם,הוא חווית הנסיעה עצמה מהחדר עד לחדר האוכל, נסיעה של כ- 500 מטרים שיכולה להגיע לשעה של נסיעה, ולא כי הקלנועית לא אמורה לסחוב אדם ועוד חמישה נכדים, אלא כי אתה כל חמישה מטרים עוצר לדבר עם האנשים אשר חולפים על פנינו בשבילי הקיבוץ, כאלה שנראים בני גילך, כאלה שנראים בגיל ילדייך, וכאלה שנראים אפילו כמו נכדייך. אני זוכר תמיד שהיינו מדברים אני וגל על איך יכול להיות שסבא מכיר את כולם, תמיד הייתי מתעצבן כאשר אותם אנשים היו קורים לך סבא, כי הרי אתה סבא שלי.

עם השנים למדתי במקום לעקם את פרצופי לשאול אותך על איך אתם מכירים, עם השנים למדתי לאיזה כבוד היה לי להיות לך לנכד, כי אתה לא סבא רק שלי אתה סבא של כל מי שפגש אותך, את ההוא נסעת לאסוף מפה, להיא עזרת בקליטה לקיבוץ, להם דאגת שייקבלו את צריכהם, והכי הכי חשוב כל אלו בצניעות אמיתית וממניע טהור וטוב.

סבנוקה לאורך שנות חייך הארוכות היוות עבור רבים מקור להשראה, היכולת לעזוב הכל, לעלות ארצה ולהפוך את השממה לקיבוץ שוקק חיים, את הצניעות להיות בכל מקום אליו נזקק בן אדם, מלרכז את משק הקיבוץ ועד לרעות את הצאן בשדות העמק, מהתורנות ביום שישי בערב בש.ג של הקיבוץ ועד השליחות לליווי הקמת קיבוצים חדשים ברחבי ארץ ישראל.

כל אלו תמיד בליווי של חיוך גאה, צנוע, בעיניים בוהקות מאהבה ואמונה שלמה בדרך ובאדם.

אסיים במילים שקולעות כל כך למי אתה ומה אתה עבור הסובבים אותך

שכתב הרבי נחמן מברסלב והלחינה נעמי שמר:

"דע לך שכל רועה ורועה

יש לו ניגון מיוחד משלו

דע לך שכל עשב ועשב

יש לו שירה מיוחדת משלו

ומשירת העשבים

נעשה ניגון של רועה"

סבונקה, אני מאחל לכל אדם עלי אדמות לעזוב את העולם כשהוא משאיר אחריו אפילו חצי ממה שהשארת, משפחה ענקית ואין ספור אנשים אשר זכו לחותמת אפילו קטנה בליבם ממך.

תמיד היית ולעולם תישאר מצפן עבורי ועבור כל שהכיר אותך,

אנו נפרדים ממך לשלום, אוהבים, מעריצים ומעריכים כל 15 הנכדים שלך,

אוהב אותך המון נירצ'ו החבר שלך.

הספד של מאיר סאאל

אשר יקר!!!

אמרת לי לא פעם, שכשיגיע תורך ואם אני אהיה בהספד שלך, שאספר בדיחה טובה, כמו אלו שסיפרנו בבקרים בריכוז קניות, לפני שהלכת לחלק סחורה. אז, כמו היום אמרתי, הייתי רוצה אבל באמת לא יכול...

בשתי הזדמנויות נפגשו דרכינו - במוסד החינוכי, כשהחלפתי אותך כמנהלן, ומאוחר יותר בריכוז קניות.

בסבלנות אין קץ, מול הפחד שלי מהתפקיד במוסד החינוכי, ליווית אותי בכל צעד, ולימדת אותי לקחת את הדברים יותר בקלות, ולנסות לחפש הסכמות.

גם כשהיינו חלוקים בדעות, למשל בשינויים שעבר הקיבוץ ניסינו שלא יהיו לכך השלכות אישיות.

תמיד הגעת עם חיוך, ועזרת לי ממש, בכל פניה אליך, גם כחבר אישי וגם כשותף בעבודה, ולא פעם התייעצת איתי.

שמחתי מאד כשראיתי אותך מאושר עם ורד בת זוגך.

סיפרת לי לא מעט סיפורים מהילדות במנדוסה, על משפחתך שם ובמיוחד על אביך, על קן השומר הצעיר בבואנוס איירס, על הקיבוץ בראשיתו, ואיך התמודדת עם הקשיים של קיבוץ צעיר ומחוסר אמצעים, ומאוחר יותר בצאן, במפעל, ואני הייתי מחזיר לך עם הסיפורים שלי.

תמיד הופתענו שנינו לגלות איך הפרש הגילים בינינו לא הפריע לנו לדבר בפתיחות מרבית על דברים מאד אישיים. כיבדנו אחד את השני ברגשותיו ובדעותיו. וכך שמרנו על קשר אמיתי ועמוק, לא רק בעבודה, אלה גם כידידים, ידידי אמת.

בהרבה אהבה.

מאיר סאאל

summday_4666362329