תאריך לידה: 1.12.1928
תאריך פטירה: 05.01.2018
גילה נולדה בבואנוס-איירס בירת ארגנטינה, להוריה אברהם ושרה אַבּרָשְקין שהגיעו לארגנטינה בילדותם מרוסיה.
שם ילדותה של גילה הוא על שם סבתה מצד אמה גיטל-ג'ילדה. אביה של גילה אהב אופרות בכלל ואת ריגולטו בפרט. שמה של גיבורת אופרה זו של ורדי הוא ג'ילדה. אולי מבלי דעת חתם אז אביה של גילה את ייעודה. לגילה היו שתי אחיות רוסיטה ותמר ואח לוצ'ו, הסבים משני הצדדים היו אנשים דתיים שומרי מסורת ישראל וכשהלכו לעולמם הלכה איתם הדבקות במסורת.
אברהם האב למד והיה לרופא שיניים מפורסם, אמה שרה ניגנה בפסנתר... שמונה שנים היו זוג לפני שנישאו הוריה ובנו בית של מעמד בינוני גבוה עם עוזרת בית שעשתה הכל. המשפחה התגוררה בבית רחב ידיים בעל 11 חדרים, כל כך גדול שכשקיבלה גילה תלת-אופן היה לה בית שלם לנסוע בתוכו. בית מפנק, שנקנו בו רק דברים מתוצרת איכותית. אלפחורס רק ממאר-דל-פלטה כמובן אך יחד עם זאת הגדיר עצמו אביה כסוציאליסט. הוא גם היה ציוני, אבל עם תפיסות השומר-הצעיר היה לו ויכוח. כשיוסף היה מגיע לבית משפחת אברשקין היו לפעמים הטונים עולים.
הוריה של גילה רצו לעלות ארצה אך בסופו של דבר זה לא הסתייע. מה שעלה ונמצא איתנו עד היום הוא הפסנתר שאמה הורישה לה בצוואתה.
Lenguas Vivas" היה בית הספר בו למדה גילה, בית ספר של האריסטוקרטיה, בו הייתה היהודייה היחידה שכמובן הייתה צריכה להיות מצטיינת וכך היה וכן, ענדה בגאון מגן דוד על צווארה.
מילדותה למדה פסנתר, כמו שתי אחיותיה, אבל היא לקחה את לימודי הפסנתר ללב.
את דרכה לתנועה עשתה גילה דרך תנועת "קדימה", שם הכירה את דבורה שכנר ואת מאוריציו והם שהביאו אותה לתנועת השומר-הצעיר בה הכירה את יוסף. לתפיסתם, להתחתן היה מעשה בורגני, לכן במסיבה שערכו עבורם הוריה של גילה לפני עלייתם ארצה הם לא שיתפו פעולה. רק במאי 1952 יינשאו גילה ויוסף בחתונה קיבוצית כיד המסורת, יחד עם סוניה ואריה לוין.
לארץ עלו יוסף וגילה כזוג בשנת 1951, ובאניה כבר נתנה גילה קונצרט. כל חייה זכרה את היצירות שניגנה אז. בדרך גם עשו טיול באירופה. כשהגיעו ארצה עברו להכשרה בקיבוץ גלאון ובאוקטובר אותה שנה הגיעו לגזית עם הפורד הצבאי (רכב אנגלי). גילה עלתה ארצה עם הפסנתר ומראשית ימיה הקיבוץ הכיר בה כנגנית ואפשר לה שעתיים נגינה על חשבון עבודה. היא מצידה החזירה לקיבוץ כשבכל חג ניגנה ובכל הזדמנות עשתה קונצרט מלווה בהסבריו של יוסף. בחנוכת בית החרושת נעמן גזית ניצחה גילה על מקהלה שמנתה 40 חברים.
כבת למשפחה אריסטוקרטית לא ידעה ממש עמל כפיים מהו אך לא התפנקה, למן הרגע שכף רגלה דרכה כאן, מספר יוסף, הסדרן דאז, יהושע השמן, מעולם לא התבקש להקל עליה ולבחור לה מקום עבודה מיוחד שיחוס על ידיה. היא נשלחה לנכש עשבים בחלקת גן הירק שלרגלי טירה. ברצינות וביסודיות האופייניות לה, עישבה בכפיפה כל עשב ועשב, אספה את כל העשבים וסידרה אותם יפה-יפה על גבי שק שגררה אחריה – כבר אז התגלתה בה הגישה החסכונית שאומרת "חבל לזרוק".
היא כמובן לא ידעה דבר על הספק לשעת עבודה ועל כל המשתמע ממנו, עד שלפתע חשה בנוכחותו של גבריאל שנעמד על ידה, פתח זוג עיניים מלוא היקפן כלא מאמין בחזיון האבסורדי שנגלה לפניו, שאג: מה את עושה? וגירש אותה מהגן. גילה עברה לעבוד במטבח ולמדה להכין את מעט האוכל שהיה, היא הייתה גם פועלת מסורה בבית החרושת נעמן גזית. כבר בשנות ה-50 לקחה גילה אחריות על החינוך המוזיקלי לאחר שעות העבודה כמובן. היא לימדה פסנתר בעין דור ורק בשנת 1959 פנה אליה שאול חפר מטעם ועדת חינוך והציע לה לצאת ללימודים מסודרים בהוראת המוזיקה באורנים.
בשנים בהן לימדה גילה מוסיקה בגזית והייתה אחראית על ההעשרה של הילדים בלימוד כלי מוזיקלי, היו נחשבים הקיבוצים גזית ועין דור למעצמה מוזיקלית בתנועה הקיבוצית.
בשנות ה-80 יצאה גילה ללמוד באקדמיה למוסיקה דידקטיקה של הפסנתר. היא למדה אצל אריה ורדי, יהלי וגמן, גלילה ריבנר ונוספים.
"מוסיקה עבורי זה אני," אמרה גילה, "זה כל החיים שלי מגיל צעיר מאוד. המהות של מוסיקה, כצורת ביטוי של הוויה פנימית, של קשת רחבה של רגשות, קוסמת ומחוברת אלי מאוד לאורך כל החיים. התמזל מזלי הטוב, שאהבת חיי – המוסיקה, הפכה להיות גם עיסוקי."
בילדיה כולם, עמי, נוגה ואלדד נטעה גילה את האהבה והידע המוזיקלי וכולם עסקו במוזיקה בשלב משמעותי של חייהם.
גילה סיפרה שכאשר הבינה שסולנית לא תהיה, התמקדה במוסיקה הקאמרית, בה הרגישה שפסגת המוסיקה היא לעשות אמנות בצוותא, לבנות וליצור את הדברים במשותף. למרות שהחינוך התנועתי היה פרק קצר בחייה, היא התמסרה לחיי השיתוף במלוא ליבה. גאוותה הייתה על כך שלמרות שהגיעה מבית מאוד מסודר כלכלית, לא נבהלה לרגע מהצניעות בה חיו היא וחבריה כולם בקיבוץ לאורך השנים. רק להוריה שהגיעו לבקר בשנת 54, לא העזה להראות את הספרטקה בה השתכנו. לא חסה על עצמה אבל עליהם כנראה שכן.
באופן טבעי כמעט הגיע הפרק הכל כך מיוחד של גילה ויוסף, שפסע בעקבותיה בשבילי המוסיקה כל חייהם המשותפים - פרוייקט חיים אותו חלמו ויצרו: המוזיקה הקאמרית בגזית, מה שהיה למוסד משותף שקיימו במשך 15 שנים ועליו קיבלו כידוע את פרס העמק.
צלילי הפסנתר עלו מביתם של גילה ויוסף בכל בוקר. יותר מכולם אהבה גילה את באך, יוסף אומר שהיא סגדה לו.
גילה יקרה על כל אלה אנחנו, בית גזית אומרים לך תודה, תודה על תרומתך הייחודית.
כמו שיוסף אומר, גילה לא הייתה קליינטית של המרפאה, גם לא בשנים האחרונות. קוצב הלב שהושתל בגופה עשה עבודה טובה. לפני כחודש חשה גילה ברע ואושפזה בבית החולים ממנו לא יצאה. בפרידה חדה כמו אקורד סיום, הלכה לעולמה גילה שהניחה אחריה את יוסף, ילדים, נכדים ונינים.
בת 89 הייתה במותה.
יהי זכרה ברוך
הספד של נוגה
אמאל'ה שלי
היום את עוגנת באופן סופי במקום שהיה לך נמל הבית הפנימי והחיצוני. מקום שהעניק לך ביטחון ושייכות ושבו בנית את חייך באהבה.
זהו מה שהוא לך קיבוץ גזית.
אני יודעת שזו דרכו של עולם המתוקנת והעדיפה שבה ההורים מגדלים את ילדיהם ועוזבים אותם כשהם חזקים ומובילים את עצמם בעצמם, אבל איך אמשיך בעולם בלי אמא?
איך אסתדר בלי ה"נוגיטה שלי" והחום והאהבה שעטפת אותי?
אמאל'ה שלי, את שעשית כל כך הרבה בצניעות ובענוות אין-קץ, אני רוצה להודות לך שנתת לי חיים כל-כך טובים, שלימדת אותי לאהוב ולהעניק לאהובי.
שהיית סבתא כל כך טובה לילדיי והספקת גם להביע פליאה מהנין שהביא לך בני.
אצטרך ללמוד מעכשיו להסתפק רק בממשות הרגשית שלך והאהבה ללא תנאי שהענקת לי, ואלה ישמרו איתי לעד.
אוהבת אותך מאד!
דברים של יוסף
ביום ה-30 ליד הקבר
מזג האוויר היה נפלא, ביום בו נגזר עלינו להיפרד ממך לעד.
מראה הוואדי היה כרגיל מהפנט וקסום. מסך עדין של ערפילים נחת על שיפולי המדרונות החשופים, החוסמים את האופק הרחוק.
שום רחש או ציוץ של ציפור לא נישא באוויר.
ממולנו נשקף הטבע ששוב ושוב סוחט מאיתנו אנחת השתאות.
והשקט, והדממה, השולטים בכל...
תפאורה מושלמת למשכן הקבע, אליו נוליך את הצער והגעגועים בכל הימים שיבואו.
האוויר עמד, הכל כל כך יפה, שקט ורגוע. מכל עבר אנו מוקפים דומיה.
והפסנתר שנדם
ילווה מרחוק את דממת המוות הנשכנית והצורבת.
