גוטמן רון

הנצחה • 16/8/2014 כניסות

תאריך לידה: 05/10/1950
תאריך פטירה: 26/06/1970

בנם בכורם של אדק ונחמה, והיה בין הבנים הראשונים של הקיבוץ. רוני עם קבוצת "ניצן", למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ ובמוסד החינוכי "תבור" בקיבוץ עין דור השכן.

מילדות היה ילד צנום וקטן. לא מתבלט, לא מרביץ ומסתדר עם כולם. מתחילת לימודיו בכיתה א', בלט בכושר תפישתו וביכולת הלמידה הגבוהה.

עם המעבר למוסד, התגלה רוני כנער רגיש ומופנם, אך יודע ליצור קשרים חברתיים רבים, בעל הומור עוקצני, עקשן ובעל כוח רצון גדול. רוני לא נכנע למחלה שפקדה אותו בילדותו והתמיד בפעילות ספורטיבית, כמו מירוצי התבור המסורתיים ובצליחת הכנרת, ובעבודה בצאן.

במהלך לימודיו במוסד, פרח רוני וצבר ביטחון. רוני היה שותף פעיל ומרכזי בכל פעילות תרבותית, היה בין עורכי העלון ואף נבחר למדריך, בשל כושר מנהיגותו, בגרותו והבנתו את הזולת, עוזר לכל ונכון תמיד לפעילות תרבותית וחברתית, לוויכוחים אקטואליים, לחתירה, שלא תמיד הייתה עם הזרם, אלא חיפשה את ייחודה. ועם זאת לא זנח את לימודיו, והיה תלמיד מצטיין.

רוני אהב לשמוח, שר במקהלה וניגן בחליל. בנוסף, גילה מקצת מנפשו הלירית בשירים קצרים שכתב.

בתחילת נובמבר 1969 גויס רוני לצה"ל. רוני עבר את ההכשרה הרגילה של כל חייל בחיל התותחנים, אלא שגמר הכשרה זו בהצטיינות והועלה לדרגת טוראי ראשון בהיותו בקורס. רוני נקלט מיד ביחידה ובמסירותו הרבה הגיע במהרה לתפקיד סגן מפקד צוות של מכמ"ת, תפקיד אשר מילא בעת נפלו.

כחבריו לקבוצה הבין רוני היטב את הצורך שבשירות בצבא, אך יחד עם זה חלם על היום שיוכל לחזור מן המחנה ומן האימונים, כדי לתרום באופן פעיל לחיי הקיבוץ, לנסות לתקן פגמים, להיות גורם מדרבן ליצירת חיים טובים ויפים יותר.

רוני נפל בעת מילוי תפקידו בהפגזה של האויב על רמת הגולן. הוא נתן סיוע וחיפוי אף לכוחות השריון אשר נעו מזרחה על הגבול, כדי להשתלט על המוצבים הסוריים אשר התנכלו לישובים ולתנועה האזרחית ברמת הגולן.

הקיבוץ החליט להנציח את זכרו של רוני, הבן-החבר, על ידי הקמת יד בקרבת פינת הזכרון, שהוקדשה לזכר הורי חברי הקיבוץ אשר נספו בשואה; בקובץ צנוע כונסו חלק משיריו היפים; חוברת לזכרו, הקרויה "רוני" על שמו, היא פרידה נרגשת וכואבת מבן יקר, שלא זכה לראות כיצד מתגשמים חלומותיו במציאות של חיי קיבוצו.

אמרו:
שלושה הם הדברים הסוגרים
מעגלו של אדם:
נטיעת עץ, הולדת בן, כתיבת ספר...

רוני נטע עץ בביתנו, ככל ילד מילדינו, באחד הטקסים אשר סימלו גם לגביו את הברית שנכרתה בינינו לבין האדמה הזאת.

רוני לא הספיק להוליד חיים חדשים: חייו שלו נקרעו מן העולם בדמי ימיו, וכל הכוחות אשר פיכו בתוכו, כל החיים אשר שפעו בעורקיו וריוו את אברי גופו בתשעה-עשר אביביו, נאספו אל האדמה, יחד עם חלומותיו, רצון-הקיום אשר בו ורגעי החולשה אשר פקדוהו, הצלחותיו האחרונות במסלולו הצבאי והיחס החם אל החבר, אל הרע, אל הנערה אשר אהב...
אך רוני כתב: הנה ספרו; אלה הם שיריו, סגנונו השנון והקולע, מיתריו אשר פרט בסתר ולחניו אשר זימר על החיים ושר אל החיים.
ליד כל שיר, כליווי נאמן וכן בשביל האחרון, דברי חבריו אשר עשו עמו את כל הדרך, עד שהלך מבלי ליטול פרידה לבבית אחרונה, פתע פתאום, כשיר אשר ברק בלב המשורר שבו, ומילותיו נקטעו.
... כך נסגר מעגלו של הנער-האדם.

דברים לזכרו של רון מפי אסף פלג, שנוספו לאחר יום הזכרון ב-2010

יוני 1970, מדינת ישראל באופוריה, מזה כ-3 שנים, בעקבות הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.

ביום העצמאות שוב צעד צה"ל במצעד מרשים בירושלים המאוחדת.

מזה כשנה נמשכים חילופי אש בגבולות מצרים וסוריה, במה שיקרא מאוחר יותר, מלחמת ההתשה.

במוסד החינוכי אווירת סוף שנה, מתכוננים למסכת המסורתית ומסיבת הסיום הגדולה.

26 ביוני, שעת לילה.

אנחנו יושבים סביב שולחנות ארוכים על הדשא, ברמקולים מסביב מוזיקה, וליד השולחנות העמוסים באוכל ומשקאות, משוחחים ומצחקים נערים ונערות.

שנת הלימודים תמה, מחר יוצאים לחופש הגדול.

אנחנו תלמידי כיתה ח', יושבים בקצה המרוחק של השולחן הארוך, מפטפטים ומסתכלים על הגדולים בקצהו האחר של השולחן.

פתאום, מחלונות של "רעים"- כיתה י"א, פורצות צרחות ויללות של בכי, זה נשמע כמו מריבה של בנות. מוזר! באווירת החג הזו?

עוברות דקה או שתיים, מישהו בא ומכבה את המוזיקה ברמקולים, מתקרב אלינו ואומר: "תהיו בשקט, רוני נהרג!" כך מבלי לעצור לרגע.

אולי הוא לא יודע, אולי הוא לא קישר בינינו...

אני ישר חושב על רוני מ"רעים", הרי משם צועקים ובוכים... אבל הוא שם, עם הגדולים, בקצה השני של השולחן הארוך, והם מסתכלים לכיווני...

לאט לאט קמים כולם, בזה אחר זה, השולחן מתרוקן ונעשה שקט עצום מסביב.

ילדי השכבה שלי, כיתה ח', נשארים בחלקם לשבת לידי עוד כמה דקות, זעים באי נוחות, מהססים לקום. ילדים בני 13-14 ללא מבוגר שיכוון ויגיד מה עושים.

אצלי, בתת ההכרה זה מתחיל לחלחל: רוני נהרג. האח שלי.

אני קם ומתחיל ללכת, מנסה לקלוט, להבין.

יורד אל מגרש הכדורסל והבמה החשוכה והריקה, מקיף את מסלול הריצה ומתיישב בין העצים בחושך. מנסה לעשות סדר במחשבות.

מה אמרו? מה שמעתי? איך זה ייתכן, הרי עכשיו לילה ולא יורים!

ובכלל, רוני בחיל התותחנים, רחוק מהאויב.

חוץ מזה, הייתה מסיבת סיום-שנה וכל חברי גזית היו פה ונסעו לפני שעה!

שום דבר לא מסתדר לי. אף מבוגר לא בא, ומגזית לא חזר איש...

ובכל זאת- אמרו!

חוזר לכיתה, אל חדר השינה שלי. הבית ריק, לא פוגש אף אחד מהילדים. מתיישב על המדרגות ורועד, באמצע הקיץ!

חוזר לחדר, למיטה, שוכב ומנסה, מחדש, לסדר את המחשבות. קם והולך להדליק את הרדיו. אולי יגידו משהו בחדשות, עוד מעט שתיים בלילה.

אומרים שהיו חילופי אש וארבעה חיילים נהרגו. לא אומרים שמות.

אולי טעו בזיהוי? מנסה לישון, קם כל שעה להקשיב שוב לחדשות. אין שמות. יש, אולי, תקווה...

חוזר למיטה וישן שינה טרופה.

בשעת בוקר מאוחרת, באים מגזית לאסוף אותי וללוותני לבית של אבא ואמא. הבית מלא אנשים. אמא שלי בוכה. אבא מחבק אותה.

אני חושב: 'אף פעם לא ראיתי את אמא שלי בוכה'. נדמה לי שהיא לא רואה אותי. אני נשאר לעמוד, ממילא אין איפה לשבת...

בטי מציעה שאבוא לנוח אצלם, בבית מאחור. אין לי חשק לנוח, וגם אצל ההורים אני לא יכול להישאר.

אני שואל איפה האחים שלי. הם אצל משפחות אחרות.

יושב על המדרגות בבית של בטי ואיציק, וצופה אל החלון בבית הוריי.

הראש ריק, לא מסוגל לחשוב עוד.

למחרת, יום ראשון, היום הראשון לחופש הגדול, הלוויה.

קצינים, המפקדים של רוני, מלווים אותנו, מדברים בשקט. אני לא יכול לשמוע מה הם אומרים.

ליד הקבר נושא רב צבאי תפילת אשכבה ארוכה ואני חושב לעצמי: 'למה טקס דתי'? הרי רוני היה רחוק כל כך מהדת. קיבוצניק מהשומר הצעיר, חילוני במעשיו, בדיבורו ובמחשבותיו.

אני מרים את העיניים. כולם עומדים ממול ומסתכלים עלינו, המשפחה.

אני לא בוכה - אין לי דמעות, הגרון יבש והעיניים יבשות.

מה הם חושבים עליי, שאינני בוכה? אני צריך לבכות?

בנים לא בכו אז, בקיץ 1970!

(אחר כך, אחרי שנים, כשהצטבר מאגר של דמעות, למדתי לבכות אותן.)

'שיסיים כבר הרב'- אני מהרהר לעצמי. רוצה שיספרו על רוני דברים יפים. המפקדים שלו, החברים, בנות הקבוצה, המורים, המדריכים, כל מי שהיה קרוב אליו ממני... אני לא הספקתי, ממש, להכיר את רוני.

הלינה המשותפת, המוסד החינוכי וחמש השנים שהפרידו בינינו, בגיל, יצרו פער שהתחלנו לגשר עליו בשנתיים האחרונות לחייו.

השנה המשותפת שלנו ב"מוסד תבור", תקופת טרום הצבא, והחופשות של רוני, בתקופת השירות הקצרה.

רציתי לשמוע עליו עוד ועוד. לבנות את דמותו למזכרת.

אחר כך באו החלומות.

לראשונה, הופיע רוני בחלומי, הולך בשלחין, מאובק בבגדים קצרים, ואני ניגש אליו ושואל אותו: 'למה לא באת כל כך הרבה זמן'? הוא עונה: "הצטרכתי להסתתר ולהתחמק מהסורים שרדפו אחריי ולא יכולתי להגיע מוקדם יותר". אני רץ לאמא ומספר לה: 'רוני בא, הוא בדרך'... אבל רוני נשאר בשדה ואני הקצתי מן החלום.

בחלומות הבאים, כשהופיע, לא הייתי צריך להקיץ. ידעתי שאני חולם והמשכתי לתקשר עימו בחלומותי. וכשהקצתי מן החלומות, נותר חלל.

חלל עצום ומעיק, שתפס לו מקום בתוכי. חלל שאי אפשר להסביר אותו במילים, שנדמה שהיה המקום של רוני, ואין עכשיו מה שימלא אותו.

אני ניסיתי למלא אותו בזכרונות משותפים עם רוני, בדברים שאמר לי ולימד אותי, להכיר ולאהוב את הדברים שאהב, לשמור לו את מקומו.

ובגיל צעיר כל כך, גיל ההתבגרות, כשמשמעות החיים עדיין לא מגובשת, הבנתי את משמעות הצירוף "נפל חלל".

28 באוגוסט 1970.

נערי מוסד "תבור" נוסעים לחוף "תמר" בכינרת, לחגוג את סיום החופש הגדול. אני מתלבט אם לנסוע. 'מותר לי לבלות'? 'עברו רק חודשיים'! משכנעים אותי להצטרף ויצאתי עם כולם.

שם, אני, משוטט על החוף, לא מתחבר לשום דבר. ברמקולים על העצים, שירים עבריים, שעת אחר הצהריים. מפסיקים למבזק חדשות. הקריין מודיע שהושגה הסכמה עם מצרים וסוריה על הפסקת אש.

אני עוצר ומקשיב, הכל בתוכי מתכווץ בצער.

'חודשיים' אני אומר לעצמי, 'אם רק היו חותמים חודשיים קודם לכן'...

שנים אחר כך, יכתוב מילן קונדרה בספר- 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום': "הגורל הוא רצף של צירופי מקרים, הנפגשים בנקודת זמן ומקום מסויימים".

וכך חשבתי על מותו של רוני.

אם רק היו חותמים על ההסכם חודשיים קודם לכן, או אם היה יוצא לסוף שבוע הביתה (שהרי כבר שבת שלישית שלא בא), או אם לא היה נפגע קנה התותח שלו, או לא היה נורה פגז באותה שנייה ממש, או אם היה יושב עמוק יותר בתוך הרכב הנושא את התותח...

אבל רוני היה שם, בקצה רצף האירועים, במקום, ובזמן, שהכל קרה.

ורוני נהרג.

26 ביוני 1975, בשבילי יום מיוחד ביותר.

היום חמש שנים למותך, רוני, אחי הבכור.

והיום, ממש היום, אני מבוגר מגילך ביום אחד...

כמה מעט הספקתי. עוד כל החיים לפני, כמו שנהוג לומר.

כמה מעט הספקת אתה, וכל החיים כבר לא לפניך.

נשארים רק הזיכרונות שנצברים עם השנים, הדברים שכתבת, החפצים שאספת למזכרת. והכאב המתלווה לזיכרון.

יום הזיכרון שנת תשמ"ח.

רוני, כמה רציתי שתשמח בשמחתי. בעוד עשרים יום, יוולד בני הבכור.

רון, נקרא לו, לפי בחירתה של מירי ובברכתה של אמא. בן בכור ונכד ראשון. וכשיגדל מעט, ואחריו גם אחיו ואחותו, ישאלו אותנו על תמונתך, זו שבבית הסבים וזו במועדון, בכל יום זיכרון, וירצו לדעת מי היית לי, ולנו, משפחתך.

מחשבותי תמיד חוזרות אל השיר "מה אברך", שהתנגן ביום השנה למותך.

שואל המלאך מפיה של רבקה זוהר: "מה אברך לו במה יבורך- זה הנער העלם הרך". ועונה לו האל: "נתתי לו כל שאפשר לי לתת, שיר וחיוך ורגליים רוקדות, ויד מלטפת ולב מרטט, ומה אברך לו עוד?"

ומבקש המלאך: "אלוהים, לו רק ברכת לו, חיים"...

אף אתה, רוני, בורכת בכל הטוב הזה, בחייך הקצרים.

נשארה לנו תמונתך, עם הכומתה, והעיניים הגדולות, הסקרניות.

היית אחי הבכור, רוני, ובשביל ילדי תישאר אחי הצעיר. לנצח...

אסף – מאי 2010

summday_2788685837 רון גוטמןron