תאריך לידה: 11.08.1930
תאריך פטירה: 18.11.2018
נתניה ריפא נולדה בשם נטליה למשפחת אוברזנק במושבת הברון מויסס ויל בארגנטינה להוריה שמואל ושרה. הורים ציונים שהגיעו מפולין לישראל עם אחותה הגדולה ססיליה בשנות ה-20, אך כנראה לא החזיקו מעמד והיגרו לארגנטינה. קשה היה להגשים את הציונות אך להחזיק באידאולוגיה הציונית המשיכו. במויססויל התפרנס שמואל האב מבניית מצבות. משרה אמה התייתמה נתניה בילדותה. השם נתניה, בו קראנו לה תמיד, הוא כנראה תוצאה של העלייה ארצה והרצון לעברת את השם.
המשפחה עברה לרוסריו, שם למעשה גדלה נתניה ושם נחשפה לתנועת השומר-הצעיר והצטרפה לקבוצת 'חניתה'. חברי קבוצת חניתה היו חבורה של אידיאולוגים מעמיקים. את חיים פגשה נתניה בתנועה ויחד תכננו לעלות ארצה, אלא שההורים לא נתנו לעלות לארץ לפני שמתחתנים. האב, שהיה אדם ציוני שורשי, מרכזי בקהילה היהודית, אסף את בני המשפחות הקרובות בפברואר 1950, הביא רב לבית מלון והתחתנו. לארץ באו חיים ונתניה ללא הכתובה ורק בשנת 1954, כשהם כבר הורים לנירה, הביאו איתם הוריו של חיים את הכתובה המקורית, יחד נסעו לרבנות בטבריה שם העידו על אותה חתונה שהייתה והראו את הכתובה, יצא אישור נישואין ובא לציון גואל.
הקבוצה של נתניה הגיעה ארצה בחודש מרץ 1950 ומנמל חיפה נסעו להכשרה בקיבוץ המעפיל. עד עין החורש הצליח הטנדר להגיע ושם שקע בחולות. החבורה לקחה את המזוודות ירדו מהרכב והלכו את שארית הדרך ברגל, בצידי הדרך גילו את הפרדסים והתכבדו בתפוזים, תפוז ארצישראלי ועסיסי, התגשמות הציונות העובדת.
לגזית הגיעו כשהקיבוץ היה חלקו בטירה וחלקו כבר כאן בנקודת הקבע. בית הילדים היה כאן והמטבח עוד שם. על התנאים הקשים התגברו על-ידי האמונה בדרך ותחושת הראשוניות שמילאה אותם סיפוק ואושר.
מהתיכון ברוסריו יצאה נתניה עם תעודה של מנהלת חשבונות, אבל לחקלאות הייתה משיכה עזה וכך, ב- 1954 הייתה נתניה ממקימי ענף חדש בגזית - המשתלה. מטרתו הייתה לנצל ימי עבודה בחורף ולהגדיל את הכנסת הקיבוץ. את ההכשרה קיבלה במשמר העמק. במשתלה גידלו את עצי הפרי שכשגדלו ניטעו במטע של גזית.
כשזיוה נולדה בשנת 1955 גרו חיים ונתניה בצריף שוודי ללא שירותים וללא מדרכות. אחרי לידתה של זיוה נכנסה נתניה לעבוד בחינוך בגיל הרך וגם יצאה להשתלמות של שנה באורנים.
אבל התכונה הבולטת ביותר שניתן לייחס לנתניה הוא סדר. הייתה אשה של רשימות ודוחו"ת, של איסוף נתונים, שמירתם וכריכתם. היו שנים בהן הייתה אחראית על דוחו"ת הענפים בהנהלת החשבונות: השאיפה שלנו, כך אמרה באחד הראיונות בעלון, היא שליטה על מירב הנתונים על מנת לקבוע תחזית לתכנון עתידי. כבר בשנת 1970 השתמשה נתניה במונחים כמו הון, עבודה, תוצרת, מיכון והקשר שלהם לתמחור ערכו הסגולי של יום העבודה.
ב- 1972 יצאה משפחת ריפא לשליחות בפרס בתחום הלול, בו חיים ז"ל התמחה. נתניה דאגה לעדכן את החברים בבית על ידי מכתבים תחת הכותרת "מפרס באהבה" או "מטהרן באהבה". הבעיה הקשה ביותר עליה מדווחת נתניה במכתב ממרץ 72 הוא השפה: אין לכם מושג, כתבה, איך אנחנו מדברים עם האנשים, עם הידיים ועם הראש. הייתה לה רשימת מצרכים בפרסית אבל אם היה מתפתח בסופרמרקט דו-שיח עם המוכרים הפעילה נתניה את איברי הגוף כדי להסביר מה היא רוצה. חוץ מקהילת השליחים הישראלים בטהרן היה למשפחת ריפא קשר גם לקהילה הארגנטינאית במדינה, דרך שגריר ארגנטינה בפרס. באוגוסט 74 שבה המשפחה לגזית ונתניה ניגשה לממש את מה שראתה כבעל חשיבות עליונה – הארכיון.
כבר בשנת 1966 העלתה בעלון את מה שיהיה: הנני מדמה ארכיון לבניין שיסודותיו ובניינו מתחילים וממשיכים בד בבד עם דרכו של הקיבוץ כדי שתהיה עדות כתובה ומצולמת של כל הבניין היפה הזה ששמו קיבוץ גזית. כשחזרו מהשליחות בפרס נכנסה לעבוד בארכיון הקיבוץ, אישה מסודרת מצאה לה מקום שהסדר הוא בסיס קיומו.
בין השנים 1980 – 1983 עבדה נתניה חצי משרה בארכיון התנועה הקיבוצית, בהתחלה במרחביה ועם העברתו לגבעת חביבה המשיכה שם. במקביל פיתחה ועבדה בארכיון בגזית.
איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה אפשר לקרוא מדיווח בעלון של שנת 1982 בו כתבה נתניה לציבור ש"כפי הידוע הארכיון נמצא היום בפינה מצומצמת ביותר של הספרייה ובשעה טובה מתכננים את העברתו לחדר וחצי..., עם השנים גדל הארכיון לחדר וחצי נוסף, נאספו עוד ועוד חומרים אותם למדה נתניה לתעד ולכרוך ולרשום ויצרה מקום שעמד בתפארתו שנים רבות עד שחזר לפינה שנבנית עבורו בימים אלה בספריה.
בשנות ה-90 התגלה סרטן בגופה של נתניה. אורחת שהגיעה עם חברים שהיו ביחד בפרס ורצתה לראות מה זה קיבוץ, הייתה רופאה אונקולוגית שאישרה את הרגשתה של נתניה שמשהו לא בסדר. בעזרת בת משפחה ב"הדסה" התהליך היה מהיר וטוב. עובדה, נתניה חיה שנים רבות וטובות אחרי הניתוח.
בעשור האחרון שקעה נתניה בתהליך מתמשך אל השיכחה. אפילו נתניה, שאת מיטב שנותיה הקדישה לשימור הזיכרון הקולקטיבי שלנו, לא יכלה לעצור את התהליך הרע הזה שניתק אותה מכל מה ומי שהייתה.
השאירה אחריה את שלושת ילדיה: נירה, זיוה ורן, שמונה נכדים ושישה נינים.
בת 88 הייתה במותה
יהי זכרה ברוך
כתבה: טלי גורן-ספיר
הספד של רן
אמא אהובה, אני נפרד ממך היום פיזית, לאחר שהפרידה האמיתית של הקשר בין בן לאימו הייתה כבר לפני חודשים רבים. מחלת האלצהיימר התקדמה בצעדים קטנים ומדודים, ובכל פעם ראיתי אותך דועכת עוד ועוד עד שביום שישי בערב כלו נשימותיך. התנחמתי בכך שלא סבלת פיזית טרם לכתך.
חייך היו טובים ומאושרים, עם בן זוג תומך ואוהב, כזוג יונים הייתם. זכית להקים קיבוץ ובית בישראל, הקמת משפחה לתפארת.
איבדת את אמך בילדותך והיית אישה שקטה, סגורה, נחבאת אל הכלים, אך עם זאת ידעת לתת לי אהבת אם אמיתית.
כמה טעימות היו העוגות שאפית. איזה סדר וניקיון הקפדת שיהיו בסביבתך.
אהבת לקרוא ספרים וגם להעניק לי ספרי שירה שהעשירו את נעורי.
אהבת לרקום גובלנים בדיוק ובסבלנות, ואלו עיטרו את קירות ביתנו.
עכשיו את נפרדת ממני ועולה למעלה. אבא יחכה לך שם, ואת תיפלי לזרועותיו, מחייכת, שמחה ואוהבת.
נוחי בשלום על משכבך אמא אהובה, יהי זכרך ברוך.
הספד של נירה
אמא יקרה,
אך לפני 3 שבועות ביקרתי אותך ועיניך זרחו כאשר הן פגשו את עיני. היום אני עומדת לצד קברך, עצובה ומצטערת שלא יכולתי להחזיק את ידך, לנשק את מצחך בשעותיך האחרונות.
הקשר שלי עמך בילדותי היה דרך קריאת שירים. השירים הכי אהובים עלי היו שירי הילדים שכתבה המשוררת לאה גולדברג, ובעיקר האוסף "מה עושות האיילות בלילות". קראנו יחדיו את הספר עשרות פעמים, ידעתי את השירים בעל-פה. יותר מאוחר גיליתי שלאה גולדברג כתבה גם שירים אחרים. אקריא שיר שמבטא את רגשותי היום, כאן, כאשר אני נפרדת ממך אמא.
"פעם ציוונו האל לעמוד איתנים
מתחת לעץ-החיים הנורא.
ועמדנו מוכי-ציפיה ברוח שחורה של שנים-
אולי יפול לרגלינו הפרי?
ודבר לא קרה.
ובהגיע היום של חשבון-הסתרים
שבינו ובינינו
ראינו נוף כפוף ועלים חומים נושרים
והרוח עודנה נושבת לעבר פנינו.
אז אמרה בת-הקול: זהו יום חרותך,
זה הכל. וזה טוב.
ואלך לבדי אל מול להב הקור החותך
רק כמה צעדים
עד אותו הפנס הדועך
שבקרן רחוב."
נוחי בשלום אמא יקרה
וזיכרונך יהיה לברכה.
