קיבוץ גזית

תאריך לידה: 07.04.1930

תאריך פטירה: 13.05.2021

חנה לביא נולדה בברלין בשם אדית, בת בכורה להוריה ליאו ויוהנה סמולנסקי. כשהייתה בת חמש עלתה עם הוריה לארץ, ממש רגע לפני המלחמה. בברלין עסק אביה בחייטות לגברים והיה לו מספיק כסף כדי לרכוש שלושה סרטיפיקטים. המשפחה הקטנה הגיעה לנמל חיפה על האונייה גליליאה ושוכנה בבית עולים בתל-אביב. בית ללא רצפה, המוני יתושים, תנאים קשים: העמידה בתנאים הקשים, הייתה מבחן להיקלטות בפלסטינה, סיפרה חנה. אביה קיבל עבודה בגיהוץ מדים לחיילים הבריטיים ויותר מאוחר עבד במתפרה. המשפחה עברה לבית צריף בשכונת מונטיפיורי, מול שרונה של הטמפלרים ועל גדת ואדי מוסררה. מספר חודשים אחרי העלייה נכנסה חנה לכיתה א'.

הסיפור של חנה לביא הוא סיפור על אישה שעברה ילדות ונעורים ללא גב של משפחה, תמיכה ואהבה ולמדה לשרוד בעולם, כמעט לבד. מרגע שלמדה לקרוא הספרים היו ידידיה הקרובים.

חנה לביא הפכה לאמא בגיל צעיר מאוד. היא הייתה רק בת עשר כשאחיה אברהם נולד ואביה היה מאושפז עקב מחלת ריאות. חנה רחצה וחיתלה והכינה אוכל לאחיה התינוק וגם הלכה לבית מורתה לנקות ולהרוויח מעט כסף. בשנת 1940 נפטר אביה היפה, הגבוה והשחום של חנה והיא נשארה עם אמא חלשה, שלא הסתגלה לחיים בארץ ישראל, פאסיבית מכדי שתהייה משענת לילדה על סף גיל הנעורים.

בשנת 1943 הגיעה חנה לחברת-נוער בקיבוץ בית זרע, שם מצאה מסגרת עם חום שכה חסר לה. שנה אחר-כך נפטרה גם אמה. כשהייתה חנה בת 15 ואחיה בן 5, החליטה להעביר אותו לחיות איתה בקיבוץ ולקחה עליו אחריות מלאה. כשהלכו הילדים למשפחות שלהם בקיבוץ, סיפרה חנה, היה אברהם בא לחדרה בחברת הנוער לבלות את שעות ההקמה.

חברת הנוער בה התחנכה חנה הפכה לגרעין "צבר" שהיה מיועד להתיישב בקיבוץ רבדים. בגרעין הזה היה גם הזמר אריק לביא, ממנו לקחה חנה את שם משפחתה. כשיצאו בני ובנות הגרעין לצבא נשארה חנה בבית זרע, כי הייתה אחראית על אחיה. את מלחמת העצמאות עברה בבית זרע ויחד עם כל ילדי וחברות הקיבוץ גם היא ואחיה התפנו לחיפה, כששבו לבית זרע הקיבוץ היה הרוס מהפגזות.

האימהות המוקדמת כנראה סימנה לה את דרכה בחיים. כבר בגיל 19 התמנתה לאקונומית של קיבוץ בית-זרע כי ידעו, סיפרה חנה, שבעבודה אני נותנת את כל הנשמה, עושה הכל ביעילות ובמחוייבות עד הסוף.

את שלמה הכירה כשהגיעה פלוגת עבודה מגזית לבית-זרע ואיתו הקימה משפחה שכה חסרה לה. יובל, בנם הבכור של חנה ושלמה נולד בבית החולים הסקוטי בטבריה. בשנת 1954 החליטו חנה ושלמה לקבוע את ביתם בגזית. יחד עם קשיי הקליטה והמעבר מתרבות אירופאית לתרבות ארגנטינאית, נפטר יובל ונגדעו חיים, תקוות ויופי. שוב ננטשתי, סיפרה חנה. שלמה וחנה המשיכו והקימו משפחה יפה אליה נולדו שלוש בנותיהן - תמר, אורית ונעמי.

אחרי לידת הבנות הגדולות נכנסה חנה לעבוד במכבסה. מקום שירות רגיש ומשמעותי מעין כמוהו בשנות החמישים והשישים של ראשית הקיבוץ ועבדה בו מעל עשר שנים. רגש האימהות והניסיון שצברה חנה בלהיות אמא בא לידי ביטוי גם כמובן בתפקידה כאחראית המועדון לחבר. "התחלתי את עבודתי במועדון לחבר חודשים ספורים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, מספרת חנה. תקופת המלחמה הייתה בשבילי מעין אתגר, נראה היה לי חשוב עד מאד שהמועדון יתפקד דווקא בימים קשים אלה". היה צורך לדאוג להאפלה וחנה מספרת איך התרוצצה כדי להשיג מספיק בדים שיהיה אפשר להמשיך ולהפעיל את המקום. "הרגשתי", היא אמרה, "כאילו כך אני תורמת כמיטב יכולתי למאמץ המלחמתי".

חנה ידעה שהיא קפדנית ועל כך אמרה: מתי אדם מקפיד? כשאכפת לו, ולי איכפת. שנה אחת מהאיכפתיות הזאת של אם בית השקיעה חנה בגבעת חביבה, כך גם פעילותה בספריית הקיבוץ וכנציגה של הועד למען החייל בגזית.

לחנה היה תמיד איכפת, הייתה מעורבת וכל מה שלקחה על עצמה, לקחה במלוא הרצינות, למשל עניין הסרטים. חנה הייתה ידועה כחובבת קולנוע, מצויה בשמות הסרטים, שמות השחקניות והשחקנים ובכל מה שקרה סביב עולם הקולנוע. היא גם זאת שבתקופה מסוימת הזמינה את הסרטים לימי שלישי בערב וראתה בהקרנות אירוע תרבותי של ממש. מגיל צעיר מאוד הייתה חנה הולכת לבית קולנוע עם מעט הכסף שהיה לה "הכרטיסן, כך סיפרה, נראה היה בעיני כמלך העולם..."

ההתמסרות לפרטים הקטנים, לאהבה לאסתטיקה, לסדר ולניקיון, לפרחים ולריחות טובים באה לידי ביטוי בעבודות היד שחנה החלה לעסוק בהן כשכבר הייתה פנויה מעבודה. בשנים ההן גם הגיעו הנכדים והנכדות שהסבו לה אושר גדול והפכו את המשפחה הקטנה שלה שנעלמה לה מהר מדי, למשפחה רחבה ומלאת חיים.

שנים רבות חיה חנה בביתה הקיבוצי והייתה שמחה בו, אך כשהחלו קשיים פיזיים לא היה מנוס אלא לעבור לבית-הסיעודי, בו חיה בשנים האחרונות שלה, תמיד מטופחת וערנית אך הקשר עם ביתה הקיבוצי כולו הלך ונחלש.

חנה השאירה אחריה שלושה דורות לתפארת: בנות, נכדים ונינים.

יהי זכרה ברוך.

כתבה: טלי גורן ספיר.

דברי פרידה של אורית

הזמן עשה חסד עימך ונתן לך ולנו עוד מספר שנים טובות, שאיפשרו להניח את משבצות חייך וחיינו במקום שלם, אוהב ומלא יותר. עם השנים גם התרככת ונהיית קשובה יותר, מה שפתח בפניי את השער שאיפשר לי להתקרב אלייך.

תמיד הייתי מלאת הערכה על החוזק והעוצמה שגילית כבר מגיל צעיר, על שלקחת על עצמך אחריות ופרשת כנפיים על אברהם, אחיך הצעיר ואת בעצמך עוד נערה.

בהמשך הדרך החיים זימנו לך לא מעט אתגרים ומכשולים, חלקם כואבים וקשים לאיחוי אך את מצאת כיצד להתמודד איתם, בדרך ובקצב שלך ועל כך אני בטוחה שתקבלי שם למעלה לא מעט נקודות.

זכורות לי לא מעט שנים בהן התנגחנו אחת בשנייה כשאני, כבת המרדנית שבין שלושתנו, מעמידה בפנייך לא מעט שיעורים.

אך כנראה זו דרכו של עולם ויחסי אמהות/בנות הן אולי המאתגרים ולעיתים גם הכואבים מכולם, אך גם המתגמלים ומספקים מכולם, וזאת אני אומרת גם כאם בעצמי.

תמיד אזכור את ידייך היפות והמטופחות, חמות ונעימות למגע ואת המבט האוהב שהיה ניבט אליי בשנים האחרונות דרך המסך, תמיד שמחה לראות אותי, גם אם אחרי מספר דקות הרגשת כבר מותשת.

אמא אהובה שלי, נוחי בשלום על משכבך. תחסרי לי מאד. לכתך משאיר בתוכי חור גדול שגם מסיים פרק בחיי, עם המקום שהיה הבית שלי ושל הבנות במשך שנים ארוכות ומיטיבות.

אוהבת תמיד,

אורית

דברי פרידה של תמר

אמא שלי

הרבה פעמים דמיינתי את עצמי כותבת לך ועליך במעמד הזה - ועם כל כוח הדימיון שלי, עדיין אני לא קולטת שתם מסע חייך, היה נדמה לי שאת תחיי לנצח!

אני מסתכלת אחורה כאמא שהיית לי כילדה - כמה שמחת איתי... כמה דאגת לי... בחושים של ילדה מאוד רגישה הבנתי בשלב מאוד מוקדם של חיי שיש לי תפקיד...

נולדתי כשלוש שנים לאחר שאת ואבא איבדתם את הבן הבכור שלכם - יובל, ואת שקעת בעצב עמוק!!!

כשנולדתי, כך סיפרת לי הבאתי איתי הרבה אור ושמחה. בשבילי זאת היתה משימה וגם מעמסה ואחריות גדולה. השתדלתי כמיטב יכולתי לשמח אותך.

החיים שלך היו רצופים בקושי וכאב גדול - בעיקר ההתייתמות בגיל צעיר כל-כך מאבא שכל-כך אהבת והערצת. אמא שלך, ניסתה לגדל אותך ואת אברהם שהיה רק בן שנה, היא לא הצליחה - היא קרסה בנטל ומתה כשלוש שנים אחריו, והשאירה אותך לדאוג לעצמך, לאברהם, לחיים בלי משפחה תומכת - לבד בעולם.

בסיפורים שלך על ילדותך, תמיד חזרת לשם, למה שהיה ונעלם, והקושי שאיתו נשארת.

החיים בגזית היו לך נוחים אבל לא תמיד הצלחת להסתדר ולהיות חלק מהקהילה - מצאת את עצמך הרבה פעמים בקונפליקטים פנימיים וחיצוניים עם החיים בקיבוץ.

כילדה וכנערה הושפעתי מכך מאוד, חוויתי את הקושי איתך ודרכך! קל זה לא היה.

וגם למדתי ממך - מהי אסטטיקה, אהבה למוסיקה, אהבה לסדר וניקיון, להיות טובה במה שאני עושה, להיות איכפתית.

היום אני יכולה לומר שהיית לי מורה, לימדת אותי בדרכך לחפש את דרכי...

כשהגיע הזמן שלא יכולת יותר להישאר בביתך, הבאנו אותך לבית הסיעודי במזרע - יצאת למסע חדש.

היום בהסתכלות לאחור - אני אסירת תודה לך שלא וויתרת, שרצית לחיות - השנים האחרונות שלך היו שנים של תיקון וריפוי של חיים שלמים.

החזרה לגזית לאחר שנה לבית הסיעודי הביאה איתה המון קבלה והשלמה עם חייך שכל-כך היו חסרות לך.

גם פה זה לא קרה מיד - היו לך דרישות וידעת לבטא אותן לא תמיד בדרכי נועם - אבל עם הזמן התרככת וככל שהתרככת - התחלת להרגיש שהבית הזה הוא הבית שלך, וידעת להגיד את זה בקול רם - לאלה, לעובדים המסורים שאהבו אותך והיו שם בשבילך לכל בקשה שביקשת.

גם בשבילי המעבר חזרה לגזית היה טוב ואיפשר לי לחוות מידי שבוע חזרה לבית, למקום שאני כל-כך אוהבת וגאה להגיד שכאן נולדתי, שגזית היא חלק בתוכי.

כשהייתי נכנסת בדלת של הבית, הרגשתי את האהבה שאת מקבלת וגם אני נהניתי ממנה - אהבו אותך שם.

אני מודה לאלה ולצוות המסור שעושה עבודת קודש.

תודה - אתם חלק ממסע הגאולה של אמא שלי.

נפרדת מהעולם בשקט ושלווה - בלי דרמות - אותן כבר חוית מספיק בעבר.

אני מודה לך שהתאפשר לי לעבור את המסע איתך. התאפשר לי להיות קרובה אליך, ללטף אותך ולאהוב אותך.

הרגשתי את החיבור שלך פנימה - הסתפקת במבט ובמילים מעטות - גם את זה לימדת אותי.

עכשיו שקט לך, הלוואי שתפגשי את אבא שלך, את יובל...

השארת אותי עם אהבה בלב ועם תחושה פנימית שכל מה שצריך היה להיעשות נעשה, וכשהגיע הרגע לסיים סיימת.

תודה אמא

נוחי על משכבך בשלום

מביתך האוהבת

תמר.