קיבוץ גזית

21.11.2024 - 12.10.1928

נפרדים מבתיה רותם לבית שפירא

בתיה רותם נולדה בבואנוס איירס ארגנטינה באוקטובר 1928 להוריה יהודה-ייסף וחיה-חייקה שפירא, שהגיעו לארגנטינה מפולין, בשם ברטה. אחות צעירה לפנינה שעלתה לקיבוץ געש, לשם גם עברו ההורים, ושם חיו עד יום מותם.

בכתבה שעשתה דבורה שכנר עליה השלום עם בתיה כתוב שהייתה אישיות מרכזית בתנועת השומר הצעיר בארגנטינה, הדריכה בוגרים, ישבה מאחורי שולחן ההנהגה הראשית וניהלה מפקד של כ-2000 שומרים במושבות התנועה. לפקודתה – "שומרים הקשב דום" רעדו השורות והתיישרו. הצמה הבהירה והעיניים הכחולות של בתיה ריככו אמנם את החזות הסמכותית שלה, כותבת דבורה, אבל לא את הלהט בו הייתה מטיחה דברים קשים בוויכוחים.

את משה הכירה בשנות הנעורים כשהגיעה ערב אחד למחנה של התנועה, היה לה קר ומשה הציע לה את השמיכה שלו, מאז שמרו על קשר. בתיה עלתה ארצה באפריל 1951 עם הוריה, ומשה נשלח למכון למדריכים בבית הכרם בירושלים, והיה ברור שעליו לחזור להדריך בתחום חינוך הנוער בארגנטינה, בקן בסן פרננדו. בתיה חיכתה לו, הוא עלה ארצה בינואר 1953, ותוך 7 חודשים התחתנו והקימו משפחה.

עם השנים נולדו הבנות עדית, עפרה ועלוה ובסופו של דבר גם נולד בן שחר, שממשיך לשאת את שם המשפחה.

בקיבוץ החלה לעבוד בחקלאות, סיקול, גן ירק ובלול וכבר בשנת 1954 נשלחה בתיה לקורס רכזי משק ובדיווח שכתבה לעלון ציינה את המעבר של הקיבוצים מחקלאות בעל לחקלאות שלחין. מאז הייתה בתיה חלק בלתי נפרד מתחום הכלכלה בגזית, אבל המעורבות שלה ניכרה בכל תחומי החיים.

מרשימה בעלון משנת 1968 ניתן לראות את מצבו הכלכלי הרעוע של גזית באותם הימים. בתיה מתארת את מצב בתי הילדים: בפעוטון של רותי הביוב היה סתום במשך שבועיים, הילדים באותו הזמן היו חולים וקמו בבוקר אכולי יתושים. קבוצת ילדים עברה לגור בצריף שאין אליו מדרכה מסודרת והיא שואלת האם ישנו בתוכנו חבר כלשהו שהיה מסכים לעבור לבית בלי מדרכה? הציוד שהוכנס לבתי פעוטונים ישן ובלוי ולא עומד ביחס כלשהו לרמה הקיימת בחדרם של החברים. ועוד ועוד פרטים המראים עד כמה רגישה הייתה בתיה לצרכים של כולם.

בשנת 1975 יצאה בתיה ללימודי תואר ראשון בכלכלה מורחבת באוניברסיטת חיפה, שם גם למדה תמחור תעשייתי.

בשנת 1976 קיים עורך העלון דאז ראיון עם בתיה וציין שהיא עובדת כבר למעלה מ-20 שנה בהנהלת החשבונות של הקיבוץ תוך מתן ביטוי ופירוש מספרי לנעשה במשק החקלאי. לאורך השנים למדה בתיה כלכלה בקורסים שונים בהם למדה תמחיר תעשייתי ואז עברה לעבוד בהנהלת החשבונות של פלזית. עבורי, היא הוסיפה, לשון המספרים היא שפה מובנת וחיה. כששאלו אותה בנותיה, כך היא מספרת, האם העיסוק המתמשך במספרים וחשבונות אינו משעמם היא ענתה להן: לא, עבורי המספרים אינם סימנים יבשים, הם תמיד אומרים משהו. מאחוריהם מסתתרים אנשים.

אנחנו יכולים עדיין לשמוע את קולה של בתיה מהדהד בשיחות הקיבוץ בהן חזרה וביקשה לדעת האם יש מעקב מספק: וכי יכול מרכז משק לנהל משק בלי מעקב ותמחיר? לא, היא ענתה, ניהול משק פירושו שליטה במספרים.

בתיה מאפיינת את עבודת התמחירנית במסירה של החומר לאחראי שיכול להשפיע אבל ההחלטה נשארת בידיו ומוסיפה: זה נעים לראות שהעבודה שלי עוזרת ומקדמת אבל זה אולי האופי שלי להיות לויאלית ושייכת לממסד.

משפט זה אולי מתמצת את בתיה לכל אורך שנותיה כחברת קיבוץ – לויאליות, אהבה והתמסרות.

לדבריה האהבה למספרים לא העבירה אותה על דעתה ולא הפכה אותה ל"משקיסטית". המספרים תמיד סיפרו לה על מצבם של בני אדם, אמרה: המספר הוא למען האדם ולא להיפך. בתחילת שנות השמונים ריכזה את וועדת חברה בגזית, העוסקת כידוע בבני אדם. נאבקה תמיד שיראו את בן האדם ויתנו את התשובה המתאימה ביותר, מעל לשיקול הכלכלי.

הידע והכישרון למספרים, שהביא את בתיה להיות גזברית בגזית ולפעול בוועדות השונות, הביא את הקיבוץ הארצי לגייס את בתיה לעבודה בתנועה. כבר בשנת 1948 בארגנטינה הייתה בתיה גזברית של תנועת השומר הצעיר בבואנוס איירס ומשנת 1981 הייתה גזברית של קרן השומר הצעיר בארץ.

בשנת 1988, אחרי שסיימה את עבודתה בקרן השומר הצעיר וכך נפרדו ממנה: לבתיה האמא של הגזברים – תודה רבה על העזרה ועל האוזן הקשובה. עם סיום פעילותך שאי ברכה ואיחולי השתלבות ופעילות מחודשת. גם בתפקידה זה נאבקה בתיה עבור הקיבוצים היותר חלשים ודאגה שהשיקול הכלכלי יהיה משני. בתיה חזרה להנהלת החשבונות של פלזית ועבדה שם עד יציאתה לפנסיה, אחרי שכבר מלאו לה 80. בשנת 2010 נפרדו עובדי המפעל מבתיה במלים חמות כמו אלה שאריה לוין ז"ל אמר: את העלית את הנהלת חשבונות לרמה גבוהה והיית מורה ודוגמה לכל העובדים איתך.

בתיה הייתה מומחית גם באפייה ותמיד שתי מסרגות נתונות תחת זרועותיה, אישה מסורה למשפחתה, רכה ואוהבת. לאחר יציאתה לפנסיה השקיעה רבות ביחסי הקרבה עם בני המשפחה, הנכדות, נכדים, נינות ונינים וכך גם עם כל מי שפגשה בקיבוץ ובעיקר עם הוותיקים. גם כשמצבה הגופני הלך ופחת, לא וויתרה על ארוחות שישי בחדר אוכל כשלצידה כל המשפחה וכמובן גרייס העובדת המסורה שלה. תרמה בבית היוצר ובבית העובד, הייתה חברת קיבוץ בכל רמ"ח ושס"ה איבריה. את האהבה שהפיצה בתיה בעולם, נשמור ונחבק במיוחד בימים קשים כמו אלה אותם אנחנו עוברים בתקופה הזאת.

בת 96 הייתה בתיה יהי זכרה ברוך

נפרדת מאמא - עדית בוסיאן

___________________________________________________________________________________

ראשית אני רוצה להודות מכל הלב לכל כך הרבה אנשים שכבדו את אמא ובאו לחלוק לה כבוד אחרון לא אזכיר שמות כי רבים הם האנשים בגזית שנגעו באמא, התעניינו ועזרו מי מתוקף תפקידו ומי מעומק ליבו , אבל לאשה מיוחדת ויוצאת דופן אני רוצה להודות באופן מיוחד- לגראייס המדהימה, אין מילים שיוכלו להכיל ולתאר את הטיפול, ההשקעה העדינות, וגודל הנתינה של גראיס בארבעת השנים האחרונות והיא התעלתה על עצמה בשבוע האחרון, היתה קשובה לכל קושי, במסירות אין קץ, תודה רבה גראיסי המלאכית של אמא.

אמא שלי,

נולדת - בכ"ח בתשרי להוריך חייה ויהודה ייסף- מהגרים מפולין לארגנטינה, בילדותך עברת עם משפחתך הקטנה ממקום מגורים למקום מגורים, והיו אף זמנים שגרתם אצל ידידים או מכרים עקב קשיים כלכליים, לדוגמא עברת שבעה בתי ספר יסודיים, המעברים התכופים לא איפשרו לך להכות שורש בשום מקום, תמיד סיפרת שהיה לך חלום חוזר בו את מחפשת את הבית שלך, ולא מוצאת. והנה עליתם כולכם- משפחתכם הקטנה – ארצה, אחותך הבכורה פנינה עלתה ראשונה ובעקבותיה את והוריך. בארץ, יחד עם חבריך מתנועת השומר הצעיר באתם לקיבוץ גזית הצטרפתם לגרעין הפולני שכבר היה פה. יחד איתם ועם אבא שלנו בנית את ביתך בקיבוץ גזית.

כאן בגבעת גזית היפהפיה- העמקת את שורשיך

ואפשר היום לומר , אחרי 73 שנים שמצאת בגזית בית, הגעת סוף סוף הביתה

אני זוכרת אותך יושבת בדשא של הצריף בלי השרותים בו גרת עד שהייתי בת 10 ישבנו עם עוד משפחות בגזית אחר הצהריים, הווי חברתי קבוע, שותים מאטה- מעבירים את הבומביז'ה מאחד לשני ובסוף מוסיפים סוכר וחלב ונותנים גם לנו הילדים לשתות, זוכרת את השבתות ב'עופרים', היית עושה תשבוץ אצלנו בכיתה ונהגת להכין לכל אחד חביתה או עין או ביצה קשה כמו שהוא אוהב, אהבת לפנק אותנו.

אני זוכרת אותך יושבת איתי ב'ערב הורים' אני מנגנת בחלילית ותפקידך לעשות לי את הקצב עם הרגל, וכל פעם היית נרדמת ואני הייתי מעירה אותך והיית ממשיכה.

זוכרת גם ערב אחד שכאבה לי מאד הבטן , עד כדי כך שתקף אותי פחד מוות ורצתי מהכיתה לחדר האוכל הישן, הצריף הענק והוא היה מלא נסורת כי זה היה חורף ואת יצאת והרגעת אותי, אני זוכרת את הפנים הדואגות שלך, כמה אהבה ודאגה הרעפת עלינו, בימי הולדת הרבה מתנות קטנות עטופות – סבון או ניירות מכתבים...

בשנה האחרונה הבנו שאת הולכת ונחלשת , ובשבוע האחרון כבר לא יכולת לתקשר איתנו מלבד להושיט יד חמה וטובה ולתת לנו את הזמן להיות איתך עוד קצת, לאהוב אותך עוד קצת.

ביום רביעי כאשר החשיך בחוץ נפרדת מאיתנו

נתת לנו שיעור כל כך חשוב , לראות איך מה שהתחיל ב- שלהי 1928 מגיע לידי סיום- אחרי תשעים ושש שנים.

תודה אמא שנתת לנו שיעור על דרך שלמה, אין לתאר כמה יפה ומבורכת היתה דרכך בעיני, כמה סרוגה במאות כובעים, אפודות סוודרים וגרביים שסרגת לנו, מלאכת מחשבת פשוטה ומלאת אור.

אנחנו כאן, כולנו , כל אוהביך הרבים על ציר הזמן, כל אחד וציר 'סבתא בתיה שלו', ואנו מדלגים משנה לשנה ופוגשים את כל אלה שבמטה הקסמים שלך חיברת אליך.

מלווים אותך בכבוד כמו שרצית, תמיד בהלוויות בגזית אמרת, "תראי כמה אנשים הגיעו, כמה כבוד חולקים לחבר הזה", והנה אמא, כמו שרצית אנחנו מלווים אותך וחולקים לך כבוד.

את, אמא שלנו נודדת עכשיו אל האור הטבעי - ואנחנו מלווים אותך אמא אהובה שלנו, כל כך קרובה וכל כך רחוקה

היית עוגן למשפחה שלנו, היה בך מקום לכולנו.

לכל העולמות הסוערים והמתנפצים לחופך,

היית לנו עץ, שורשים ופלגי מים.

ואסיים במילות השיר של הרב קוק:

'בן אדם- עלה למעלה עלה, עלה למעלה עלה בן אדם, עלה למעלה עלה

כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים, אל תכחש בם פן יכחשו לך,

דרוש אותם, דרוש בן אדם - וימצאו לך מייד'.

'אמא-עלי למעלה עלי, עלי למעלה עלי אמא, עלי למעלה עלי

כי יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים, אל תכחשי בן פן יכחשו לך

דרשי אותם, דרשי אותם אמא וימצאו לך מייד'.

נינה הנכדה הבכורה

_______________________________________________________________________________

סבתא בתיה שלי
עבורי כשאני חושבת לעומק, היית במשך שנות ילדותי קצת כמו עוד הורה, הרבה יותר מסבתא. היית מישהי שאליה באתי כשרבתי עם אמא ואת היית מנחמת אותי, בגלל שהיית הולכת לישון מאוחר, אז אם הלכתי בלילה לבד ופחדתי, הייתי מתקשרת לפטפט קצת איתך והיית מלווה אותי בדרך.

היית הכתובת שלי לחגוג הישגים, בחיים ובלימודים, וכל הצלחה היתה מאירה את פנייך בכזו גאווה וכשהגיעו הילדים שלי אז בכלל חגגנו יחד. היית כל כך אמהית, והתרגשת תמיד לראות אותי מניקה את התינוקות שלי, וסיפרת לי כמה התעקשת להניק את ילדייך ואיך את עדיין זוכרת ממש את התחושה של ההנקה האחרונה שלך את דוד שחר (40 או 50 שנה אחורה), היינו שתי אמהות שיושבות יחד.

אבל מה שאני מבינה ומה שהכי יחסר לי הוא שיהיה מישהו בעולם שרואה אותי בעיניים כל כך טובות.
וזה גם מה שהפך אותך סבתא ליחידה ומיוחדת בכל העולם כולו- ידעת להסתכל על כל אחד (באמת באמת על כל אחד) ולראות את הטוב שבו.
תמיד מנחמת, מנשקת פצעי גוף ולב, מחבקת חיבוק רך וחזק אבל באמת רואה אותי, ואוהבת כל כך בעיניים שמרוב שהן מאירות את הטוב שבי, אני יכולה לזרוח, להיות קלילה יותר ולנוח ולהתחמם בחום אהבתך.
וככה גם ראית את העולם, גם כשהיה עצוב, וקשה מצאת את הטוב, את התקווה ובכוחן של עינייך הטובות הפכת את העולם מסביבך ליפה יותר.

כשעברנו להולנד הרגשתי שאנחנו נפרדות, כבר היה לך קשה לדבר בטלפון ובוידאו, והיה צריך להיות לידך ממש כדי להיות איתך. ואני התרחקתי ולאט לאט הרגשתי שאת מתרחקת לי גם, אבל בלב נשארנו קרובות.
לפני כמה ימים דיברנו בוידאו, אמא אמרה לך שזו אני ואת הקשבת, הרגשתי שאת מקשיבה ויודעת שזו אני ואולי מחייכת.

סבתא שלי יקרה, נוחי בשלום על משכבך, ברגעים כאלו אני מקווה שיש המשך ושם אתם נפגשים עם סבא משה, וסבתא חייקה ודואגים לחנצ׳ו שלנו.

תחסרי לי מאוד וגם לנינים ההולנדיים שלך ולדור.
אוהבת אותך עד השמיים ובחזרה.
מהנכדה הכי ראשונה שלך, נינונה

סבתאל'ה - הנכדה תמה

____________________________________________________________________________________

אני כל הזמן רואה אותך לידי כל כך מוחשית. דואגת. פוכרת את אצבעותייך, זו על זו ואז זו על זו. רואה את סיר הלחץ של התבשיל המשפחתי שתמיד קצת נוצר בזמנים כאלה. דואגת שכולם ימצאו את מקומם. את תמיד היית שם לקבל כל אחד. כמו אמא אדמה, רחבה, חמה, לא שופטת, נותנת מקום, גמישה בהקשבה, חריפת מחשבה, ביקורתית אבל אף פעם לא שיפוטית.

סבתאלה בכל שנות החיים שלי ממש עד לשנה האחרונה, היית שם איתי. תמיד ידעתי שאני יכולה להתקשר בכל שעה ותמיד לשמוע בצד השני "מי זאת? תמונת? מה שלומך?" ותמיד אני יכולה פשוט לצוץ בכל יום ובכל שעה אצלך בבית וזה תמיד יהיה פשוט כאילו זה הבית שלי. הכי טבעי בעולם. ואת תמיד פנויה, לא בגלל שלא עשית דברים, עשית הרבה כל השנים וגם עד ממש לאחרונה כשהייתי מתקשרת לפעמים היית עונה ואומרת שאת הולכת ל" פעולה" או" להרצאה" או ל"קונצרט". ובכל זאת כשהגעתי ואת הגעת והתיישבנו ככה בסלון היית לגמרי פנויה אליי. שואלת. סקרנית. שמחה לפגוש. חמה כל כך.

אני רוצה להגיד לך סבתא שעכשיו אל תדאגי. זה הזמן שלך לעלות. אני מרגישה אותך עוד נורא קרובה ואני כבר מתגעגעת. כבר כמה זמן שאני מתגעגעת אלייך אבל עכשיו זאת ממש פרידה מוחשית.

אני אוהבת אותך סבתא מהירח הלוך וחזור.