תאריך לידה: 10/02/1985
תאריך פטירה: 08/08/2006
אורן נולד בקיבוץ גזית להוריו מילי ועופר, שעלו מארגנטינה יחד עם גרעין של תנועת הנוער על שם "מרדכי אנילביץ". אח לערן, קרן ואלמוג.
למד בבית הספר היסודי "ניצני תבור". את לימודי התיכון עשה בבית הספר האזורי "עמקים-תבור" שבקיבוץ מזרע. הלימודים לא היו קלים בעבורו אך אורן נלחם, נאבק בכל מאודו, בכוח, באנרגיות אדירות, וכך גם הצליח. שנים אלה הסתיימו ואורן נושא אחריו שובל ארוך של חברים ואוהבים.
נזכרת תרצה, המחנכת: "בכיתה י' היית אגוז קשה לפיצוח, אגוז קשה, תרתי משמע. מחד, היית עקשן, הדבק בעקרונותיו בצורה חסרת פשרות ... האמונה שלך בצדקת הדרך והשאיפה שלך לשלמות, היו מעל הכול. ... בכיתה י"א היית אורן אחר - גבר מדהים! השכלת לסמן לעצמך את המטרות החשובות להתמקד בהן. בסוף השנה ההיא, הייתי כל כך גאה להעניק לך תעודת הצטיינות. בי"ב כבר היית עמוק בבגרויות ועמוק מאוד בצבא - כבר לא היית תלמיד מן המניין, אלא גבר, אדם בוגר מן השורה".
בקיבוץ עבד אורן בענף הפלחה. הוא אהב את העבודה והרגיש קשר עמוק למקום עבודתו; אורן כמו אורן - מתמסר עד הסוף, עובד בטירוף שעות על גבי שעות, ללא חשבון ובמסירות אין קץ.
ביום 27.11.2003 התגייס אורן לפלחה"ן "צנחנים". מתחילת הדרך אותר לפיקוד בשל היותו בעל ערכים, יכולת מנהיגות, אחריות, מוטיבציה ואחוות לוחמים. אורן סיים מסלול ארוך וקשה ולאורך כל הדרך היה מהאנשים שהובילו ודחפו את הצוות קדימה. הוא הצטיין בכל תחום אפשרי - ניווטים, חבלה ועוד ועוד. הקשר המיוחד של אורן עם הצוות שאתו עשה את מסלול ההכשרה, הוביל אותו לוותר על תפקידו כסמל של הצוות הצעיר, "הגורים", כפי שכינה אותם. למרות הפצרות מפקדיו כי יישאר בהדרכה, ואף כי נותרו לו חמישה חודשים בלבד לתום השירות, החליט אורן לחזור ולשרת עם חבריו לצוות. ומיד ביקש להיות סמל הצוות, הבכיר והמקצועי. למרות שמדובר בתפקיד קשה, הכרוך בפיקוד ישיר על חבריו לצוות איתם גדל, הוכיח מיד שאישיותו הכובשת והמנהיגות הטבעית הם הכוח המניע.
אורן היה אמור להשתחרר בנובמבר, אחרי שלוש שנות שירות בצנחנים. במלחמת לבנון השנייה נלחם אורן מהיום הראשון לקרבות, ומאז לא יצא הביתה. באמצע הלחימה ירדה היחידה שלו להפוגה של יומיים באזור הכנרת, ושם נפגש עם הוריו בפעם האחרונה. כשמפקדו, רם הרוש, נפצע, הוטל על אורן למלא את מקומו ולפקד על הצוות שבו שירת כאחד מהחיילים. בעת פעילות בתוך בינת ג'בל, נפצע סמל-ראשון מורן כהן, חייל מהפלס"ר, ומשך שעות רבות התנהל הקרב ואי אפשר היה לחלצו. על הצוות בפיקודו של אורן הוטל להשתלט על בית כדי להוות כוח תצפית, חיפוי ועתודה לחילוצו של מורן הפצוע, שמאוחר יותר נפטר מפצעיו. אורן הוביל את הצוות. לאחר שכוח החה"ן השתלט על הבית, הספיק אורן לחלק את הצוות לעמדות. כאשר עמד בפתחו של אחד החדרים, נפתחה על הבית אש תופת. אורן נפגע מכדור בודד בחזהו ונהרג במקום. בהמשך הסתבר כי נפל מאש כוחותינו. אורן חולץ ללא רוח חיים בעוד הלחימה נמשכת, בזכות אורן, בזכות גבורתם ומסירותם של צוותו. בן עשרים ושישה חודשים היה בנופלו.
ילד עם תרמיל על הגב במסע החיים פניו צוחקות ועיניו בוהקות
קצת אוכל ומים הרבה משחקים
חלומות, אמונה ותקוות... נער עם תרמיל גב במסע מתמשך פניו התבגרו ועיניו שואלות
קצת אוכל ומים ותיק עם מפות
מחפש בשבילים רק תשובות ילד עם תרמיל גב במסע החיים
פניו צבועות ועיניו מחייכות
תרמיל עם תחמושת בארץ זרה
והשיירה פתאום נעצרה.
(אדווה גל , בת דודתו של אורן)
אורן היה חזק. בנוי חזק מבחוץ ומבפנים" אומרת מילי. "מילדות התגבר על מכשולים רבים, אך יכול להם מתוך אמונה בכוחו והתמדה: אורן נולד עם רגל ימין פגועה ובגיל 11 חודש שמו אותה בגבס. על אף הגבס, כבר בגיל שנה הוא התחיל ללכת. בגיל 4 גילו שי לו קוצר ראיה. אורן הרכיב משקפיים וספג את כל העלבונות האפשריים מחברת הילדים. הוא בכה והתגבר והתחזק. בגיל 8 אורן מסר לנו את המשקפיים ואמר: אני לא צריך אותם יותר. הלכנו לבדיקה והוא אכן צדק. בביה"ס היו לו בעיות בקשב ובריכוז. רכישת הקריאה היתה משימה קשה עבורו, אך כוח הרצון שלו שוב ניצח. הוא ידע שכך יתקדם הלאה". "אני חושב שמה שהכי השפיע עלינו היה כוח הרצון החזק שלו. זה הדביק אותנו", אומר עופר, "אורן הרגיש שהוא המוביל במשפחה. אם היינו נוסעים ביחד, היה זה אורן שתמיד ישב ליד ההגה, תרתי משמע. בצדק, כי היתה בו מנהיגות טבעית.הוא היה בנוי להובלה הזו של המשפחה. הוא הציב לנו סטנדרטים גבוהים והוביל אותנו בדרכו האמיצה והבלתי מתפשרת".
כדוגמא לנחישותו של אורן מספר עופר: "אחת לכמה חודשים היינו הולכים לרופא בנושא בעיות הקשב והריכוז. באחד המפגשים שאל אורן את הרופא אם יוכל לשרת היחידה מובחרת בצבא. הרופא ענה בשלילה, אך אורן דרש הסברים ובסוף אמר: עד כאן! אני לא מוכן לשמוע יותר! אתה מדכא אותי, אני צריך להיות חזק! והלך... הוא ויתר על התרופות והתגבר בזכות כוח הרצון. לאחר כשנתיים, כשנבחר לצוות הראשון שיצא לקורס מפקדים, הוא התקשר אלינו ואמר: תספרו לחבר שלכם הרופא..."
אורן היה רגיש וקשוב לחבריו, לחייליו, הציקו לו הפערים בחברה והעוני. לא היתה פעם, אומרת מילי, שעבדתי בגינה או בבית ואורן עבר ולא עזר. זה לא מובן מאליו שילד מרגיש שצריכים אותו לעזרה. סיפרו לנו למשל על חייל שאיבד את כל הציוד שלו ואורן הגיע לקיבוץ, מילא תיק שלם ושלח שני חבר'ה מהקיבוץ עם ציוד שאירגן בשבילו". כך גם דאג לנזקקים בכלל ולחייליו בפרט. אורן נהג לבקר בבתי ה"גורים" כדי לראות אם יוכל לעזור וכדי להכיר מקרוב את המשפחות. מספרת אחת האימהות, שאמרה לבנה אחרי הביקור של אורן: מצאתי את חבר חייך. החייל הזה מאוד קשור אלינו והוא עכשיו הסמל של הצוות".
