קיבוץ גזית

תאריך לידה: 06/01/1924
תאריך פטירה: 18/12/2006

יואל נולד בעיירה רבקה אשר בפלך קרקוב בפולין, להוריו יצחק ודבורה. יואל גדל עם שלושת אחיו במשפחה מסורתית. אמו ניהלה פנסיון ואביו היה שותף בבית חרושת לאטריות.

כשפרצה מלחמת העולם, שרד יואל עם בני משפחתו בגטו המקומי, כשעבד במחצבה עד 1942. באקציות השונות, נלקחו בני משפחתו והוא עבר לחיות עם משפחת דודתו, עד שנשלח למחנה פלאשוב, בו ניסה להיכנס למפעלו של שינדלר, אך נשלח לאוושויץ כמסגר. שם שרד את הסלקציות האכזריות של מנגלה.

עם התקרבותו של הצבא האדום למחנה, צעד בצעדת המוות, הובל למחנות מטהאוזן, אבנזה וגוזן, שם זכה ליום סיום המלחמה ולשחרור.

לאחר המלחמה התגלגל בדרכים, עד שחבר של אחיו זיהה את שמו ברשימות השחרור ואסף אותו אליו, לקבוצה שפעלה בדרום איטליה בשרות עליה ב'. עם קבוצה זו עלה לארץ באונייה ווג'ווד, אך האונייה נתפסה והמעפילים שהו חודש בעתלית. ב 1946 הצטרף לחברת נוער בקיבוץ בית זרע ואחר כך הגיע לקיבוץ גזית.

יואל נישא לחסיה ונולדו הילדים: נחשון, הגר, אייל ויזהר.

בקיבוץ עבד יואל בתחילה כמסגר ונהג ושנים ארוכות בפלזית, עד לפנסיה ולאחריה.

גאוותו הגדולה היתה המשפחה שהקים, ילדיו ונכדיו.

יואל נפטר והוא בן 82.

הספד על קברו של אבא

אבא יקר שלי,

ניצבת כאן על יד הקבר הטרי, כואבת ומסרבת להאמין, אתה כבר לא אתנו!

עולות בי תמונות, זיכרונות וקטעי-מראות אשר ריצפו את ילדותי וגדילתי לצידך, ולאורך; הן כקליידסקופ צבעוני, של עבר והווה, מארג-רגשות לא סדור ומקרי, חוויות שקרו; אבל גם דמיונות שדמיינתי אותך, מימים רחוקים, מימים שבהם לא יכולת להעלות על דעתך שאי-פעם עוד תוכל להיתפש, להיזכר ולהאהב על-ידי בני-משפחה יקרים. ימים של אימה ומלחמה, שבהם נותרת ניצול יחידי מכל משפחתך הענפה; ונאבקת כל דקה, כל שעה, כל יום, להמשיך ולשרוד, כדי להיות – הודות לתכונותיך האנושיות, כוח עמידתך ואומץ לבך – גשר לעולם של תקווה ותיקון, עולם של בנייה ואיסוף השברים; גשר שהיה לעיתים שברירי ורעוע, כמעט מט-לנפול, שאותו יצרו כל ניצולי-השואה שעלו ובאו להקים מדינה; לבנות קיבוץ יש-מאין, להביט קדימה ולבקש לעצמם משאלה פשוטה: לשוב ולחיות בלי פחד, לשוב להיות גאים בחיים, לשוב ולשמוח בבית, בילדים, לשוב להרגיש. אני גאה בך, אבא, על שיכולת והעזת ליצור עבורי ועבור אחי, משפחה ובית.

חרדת לנו מאד. לפעמים, בעינינו, יותר מדי. אבל רק כך יכולת. סיפרת איך לא נרדמת בלילות חורף קשים לפני שעברת מבית-ילדים אחד למשנהו כדי לבדוק האם אנחנו מכוסים וישנים טוב; או כשהיית נהג, התלווית כמעט לכל טיולי קבוצת "עופרים", כדי לשמור עלי.

עבדת ברצינות, ביעילות, במסירות, ולא השארת שום פתח לחוסר-ידיעה, לספקנות או עצלנות. לעיתים התעמת עם החברים בשל כך, כאשר אתה לא מרשה לאף אחד אחר לדעת יותר טוב ממך... אבל מה שמהל את כל אלו ועזר לך ליצור יחסי-אנוש טובים וחמים היה חוש ההומור והיכולת שלך להביט בסיטואציות היומיומיות דרך הבדיחות, כתיבת הפיליטונים, או האמירות המפולפלות באידיש, במבט מן הצד, עם קורטוב של סארקאזם דק וצחוק בריא.

רציתי לדעת יותר על משפחתך ועברך בשואה, אבל שנים ארוכות לא רצית או לא יכולת לספר, כי לא רצית או לא יכולת לכאוב כל כך, והעדפת לבנות בשתי ידיך הטובות והמוכשרות, עם אמא, בית חדש. אבל מה שלא סיפרת, אבא, רחש בדמיוני והיה נוכח שם. לעיתים אתה צחקת אבל אני בכיתי ובכך העברת אלי, מבלי שהתכוונת, את מקל-הדורות וגם אני הפכתי לחוליה בשרשרת. נהגת לומר שאני דומה לאמך, ומזכירה לך אותה.

אני מבקשת את סליחתך, אבא, כי אני יודעת שהתרחקותי מן הקן שטיפחת כאן בקיבוץ, כדי לבנות את חיי, הכאיב לך מאד. אבל כהרגלך, נשאת את הכאב הזה בשתיקה שבה כל-כך הורגלת. אבל לא ידעת, אבא, שאת השתיקות שלך אני שמעתי בצלילות רבה מאד, וההד שלהן הגיע אלי ומהדהד בתוכי, וכך ימשיך וכך יהיה.

נוח על משכבך בשלום עכשיו. אתה כבר לא סובל יותר. כוס הכאבים שלך מלאה עד תומה מזמן, וכל מה שנשפך ממנה, נאסף על ידי באהבה ובחמלה. אנחנו כאן, כל המשפחה הגדולה שיצרת, כל החברים הטובים שהלכו אתך בדרך, ונמשיך כדרכך, את הנחישות והדבקות בחיים; את כוחות הנפש; את ההומור והצחוקים; את חכמת החיים שחיית עד תומם. אני אתגעגע אליך מאד, אבא –

הגר אורן (בר-שדה)