קיבוץ גזית

28.08.1925 - 26.04.2025

אמא אמליה - צביה וקס

בעוד 4 חודשים היית מגיעה למאה שנים של חיים אינטנסיביים.
הייתי אומרת לך : אם הלב שלך, את יכולה להגיע בקלות למאה ועשרים. ומה הייתה תגובתך ? אל תקללי אותי !

רצית לסיים את כל הסבל שליווה אותך : ילדות קשה מאוד, בגרות נשואה, גירושים מוקדמים ומלחמה בחיפוש פרנסה. ואני בת שש.
החלטת שנעבור לגור אצל משפחת אמך. שם היחס אליך היה קשה. אבל ידעת שאין ברירה והמשכת הלאה.

למדת קוסמטיקה ופדיקוריה, גיטרה ואחר כך פסנתר, בנוסף לניקיון הבית, טיפול באחים והמקצוע.

אחרי שעליתי ארצה פגשת את אהבת חייך – סנטיאגו, ורק בגיל 48 התחלת חיים מאושרים איתו. אחרי 25 שנים מאושרות ביחד הוא נפטר.
היית מוקפת חברים ולקוחות שהפכו לחברים שתמכו בך.
היית מספרת שברגעים של מתח או דאגה גדולה היית מבשלת ומחלקת לחברים ולשכנים.

היית בעלת מקצוע מהטובים והמקצוע מילא אותך בסיפוק.
היית אומרת שתמותי על כסא הפדיקור.
כל שנה היית מגיעה לבקר בגזית והיית מבקשת בגדי עבודה. למחרת ההגעה היית מופיעה במטבח בקול חזק : בוקר טוב !
כל החברים הכירו אותך דרך המאכלים שהיית מכינה ושלא יפריעו ולא יעזרו לך. את מכינה לבד.

עברו שנים ולאט לאט נחלשת פיזית וכבר לא יכולת להיות לבד.
טסתי לעזור לך והחלטת לעלות ולהישאר איתי. והבאתי אותך בכסא גלגלים.
הכירו אותך חזקה ועכשיו על כסא ? אבל אני נחושה אמרתי לכולם שתוכלי לחזור ללכת. וכך היה !

עמדת על הרגליים ועבדת בבית היוצר 10 שנים. כהרגלך כל מה שיצא מידייך היה מושלם.
היציאה מבית היוצר הייתה כואבת. אבל לא ויתרת והתחלת ללמוד עברית בצורה אינטנסיבית עד שהעיניים נחלשו מאוד. עם מעט ראיה התחלת לעבוד בבית העובד והיית זריזה מעל כולם.

המוטו של חייך ? העבודה !
המנוע של חייך ? האינטנסיביות ולב חזק !!
אותו הלב שברגעים שכבר הגוף נחלש מאוד, המשיך לפעום ולא נתן לך את המנוחה שכל כך רצית !

רצית למות כי אלה לא היו חיים עבורך.
לי היה קשה לשחרר אותך. כי ידעתי שאת לא בין אלה שמוותרים.
המשפט שלך ? תמיד אפשר עוד קצת !siempre se puede un poquito mas
היה לך קשה להחליט, או למות או לחיות. היית עוברת בין שני הכיוונים וזה היה משגע אותי.
לא ידעתי מה את בדיוק רוצה !

הנר של חייך התחיל לדעוך.
עם המעט שהיה לך היית עוד נוסעת לעבודה.

כאן החלטנו להביא מלווה שתהיה איתך יום ולילה.
כך הגיעה נינה לחייך. אישה מסורה, אוהבת, מקצועית ועליזה.
ישר התחברה אליך.
ליווינו אותך שתינו עד נשימתך האחרונה.
3 נשימות... ושקט !
נשארנו איתך עוד כמה שעות מבורכות. יכולנו לראות אותך שסוף סוף את נחה.

סבתא שלי - MI ABUELA - כתבה שחר הנכדה

סבתא שלי הייתה סבתא רחוקה, שמגיעה לביקור פעם ב -
בין ביקור לביקור, הייתי כותבת לה מכתבים על נייר דקיק דקיק, מתאמנת על הספרדית שלי
טה אמו, טה אקסטרניו, קומו אסטאס, מוצ'אס בסוס
Te Amo, Te Extraño, Cómo Estás, Muchas Besos.

כשהייתה מגיעה לביקור, היא מיד נכנסה לעבוד בחדר האוכל — וכולם ידעו שהיא כאן, כי האוכל בקיבוץ היה משתפר פלאים!
סבתא אהבה לבשל, והייתה מבשלת מעולה: קובה, פסטל דה פאפאס, מעמולים
וכשבאנו לבקר אותה בארגנטינה, היא תמיד הזהירה
נו קומס פורקריה אן לה קאז'ה - NO COMAS PORQUERÍA EN LA CALLE
"אל תאכלו זבל ברחוב, תאכלו אצלי."
סבתא תמיד הייתה עסוקה ועצמאית. היא התפרנסה בכבוד כפדיקוריסטית, בחדרון הקטן בביתה.
גם כשעברה לקיבוץ, בזכות התאוששות מופלאה שהובילה אימי, היא המשיכה לעבוד כמעט עד יומה האחרון בכל מה שניתן, העיקר להיות פעילה
ותמיד תמיד עסקה בסריגה של משהו - עשרות כובעים ונעלים בית לתינוקות ואפודות מקסימות לבנות שלי.
אבל אז היא התחילה לאבד את הראייה שלה, ומשם גם מצב רוחה והרגשתה הכללית הידרדרו. זה היה לה קשה — לא להיות מסוגלת לעשות את מה שתמיד היה חלק ממנה

סבתא תמיד שמרה על הופעה מוקפדת — אי אפשר היה לתפוס אותה בלי שפתון אדום ושרשרת יפה
היא הייתה אישה חזקה, עצמאית עד הסוף, שלא ויתרה לעצמה (ולאחרים) ואני יודעת שהיה קשה לה בימיה האחרונים לאבד את עצמאותה .

בביקור הקודם שלנו בישראל, בספטמבר 23, סבתא ביקשה שנבוא לעיתים יותר קרובות. הבטחתי שנגיע בינואר
אבל המלחמה שפרצה עיכבה אותנו – והתרחקנו לשנה וחצי
בשיחות הוידאו ראיתי את מצבה הולך ומתדרדר. איך מצב רוחה נחלש. הרגשתי שהיא בקושי מחזיקה מעמד ורק מחכה לנו כדי להיפרד. היה לי מאוד עצוב שאנחנו כל כך רחוקות
אמרתי לאמא - תגידי לה שתחכה, אנחנו עוד מעט מגיעות!
וכשהגענו – כבר לא דיברה כמעט, אני לא בטוחה שממש זיהתה. אבל הייתי איתה, ישבתי לידה, ליטפתי אותה בעדינות כמו ילדה קטנה, דיברתי אליה. הבאתי את הנכדות, שתוכל ללטף גם אותן.
הרגשנו שזאת פרידה
בלב כבד חזרתי לברלין, וברגע שנחתנו – קיבלתי את הבשורה שסבתא עזבה אותנו

אמא אהובה, זכית שאימך הייתה לצידך עד גיל מאוחר, והחלל שהיא משאירה אחריה כבד ועצום
עשית עבודה מדהימה כדי לעזור לה והמסירות שלך, והתעקשותך לשמור עליה פעילה וחזקה העניקה לה חיים ארוכים ויפים
היא הייתה עקשנית — אבל את היית עקשנית יותר.
עכשיו, שתיכן יכולות לנוח
תודה ענקית לאמא שלי, צביה, על אין-סוף אהבה וטיפול
תודה לאחותי ענבל, שתמכה ועזרה מכל הלב. אני מצטערת ומתנצלת שלא הייתי שם יותר...
ותודה לנינה, שטיפלה בסבתא עד יומה האחרון ודאגה שתישאר תמיד מטופחת ואצילית, כפי שהייתה כל חייה

Descansa en paz, Abuelita - Siempre estarás en mi corazón.
נוחי על משכבך בשלום, סבתא שלי - תמיד תהיי בליבי

איך מסכמים חיים של אישה בת כמעט מאה? - כתבה ענבל הנכדה

אני כנראה לא אצליח. אני כנראה אפספס בגדול. כנראה רבים פה מכירים את אמליה יותר טוב ממני. אחרת ממני. יותר שנים פחות שנים. בכל זאת כמעט מאה. היו הרבה הזדמנויות, הרבה אירועים, כל כך הרבה תקופות חיים.
שחר אחותי הגדולה ואני, הנכדות היחידות של סבתא שלי.
אבל הרבה אנשים קראו לסבתא שלי טיה אמליה. או אמיליה. חלק מהם היו באמת אחיינים שלה. או בנים ובנות של בני דודים. או אחרים. אנשים נמשכו וביקשו את קרבתה של סבתא שלי. את עצתה, את חוכמתה, את טיפולה המסור ובדרך זכו לטעום משהו טעים שבישלה. היא היתה אישה של אנשים וגם אישה מאוד אינדיבידואליסטית. עצמאית, חזקה עם קול רועם וחזק. גם כשכבר נחלשה ונזקקה לעזרה, וראייתה ושמיעתה נחלשה כל עוד הקול של סבתא היה חזק ידעתי שהיא עדיין בריאה ואיתנו.
אז אני אוכל לספר רק עלי ועל סבתא שלי.
סבתא היתה שנים סבתא מרחוק מרחוק.
בכל יום הולדת היתה שולחת לי מברק. ופעם בשנתיים היתה מגיעה מארגנטינה לבקר עם סנטיאגו ומזוודה מלאה מתנות.
והביקורים האלה היו עולם ומלואו של זמן איכות עם סבתא.
גם אם לא תמיד ידעתי להעריך את מה שיש לי באותו חודש קסום פעם בשנתיים.

סבתא אמליה ידעה לבשל יותר טוב מכל סבתא אחרת. אני יודעת שכולם חושבים את זה על סבתא שלהם. אבל במקרה שלה זה נכון. אני הכי מתגעגעת לאוכל שלה שלמעשה בשנים האחרונות כבר בכלל לא בישלה. אבל אם אעצום את עיני אוכל עדיין לראות אותה יושבת ליד השולחן ומגלגלת קובה עם ציפוי דק דק ומילוי בטעם אלוהי או מעמולים עם טעם כל כך מדויק, עם מי ורדים שהייתה קונה בשוק של נצרת, שבאחריות אין שום מעמול כזה בעולם.

3 פעמים היינו אצלה בארגנטינה ותמיד תמיד למרות המרחק הרגשתי קרובה אליה כל כך והבית שלה היה בית למרות שביקרתי בו 3 פעמים בלבד ואני זוכרת בעל פה כל פריט בבית כאילו ביליתי בו כל סוף שבוע שני.
כשיואב הבן שלי היה בן שנה, לפני 15 שנה בערך סבתא שלי הגיעה לישראל כדי להשאר. קצת חולה וקצת חלשה הגיעה אלינו. ועם כוחות שיש רק לסבתא שלי היא התאוששה והתחזקה ובילתה איתנו עוד שנים רבות. היא יצרה לה דירה קטנה שהיא העתק מושלם של הדירה שלה בבואנוס איירס. מי שמכיר את שני הבתים ישר אומר את זה. גם מבחינת הגודל זה פחות או יותר זהה.
סבתוש - אישה שתמיד יש לה מה להגיד. אבל אותנו היא אהבה בלי ביקורת. בעיניים אוהבות כל כך. וגם הילדים שלי זכו לשחק עם סבתא רבתא שעושה שטויות עם הנינים גם אחרי גיל 90. צוחקת ומדגדגת ומחבקת ומשתוללת גם אם בעיקר בישיבה על הכורסא.

סבתא שלי בכוחות על הגיעה לבקר אותי בכל דירה תל אביבית בלי מעלית שבחרנו לגור בה בין הקומה השלישית לחמישית.
כל מי שראה את סבתא שלי התפעל. ואני התגאיתי בסבתא שלי שככה היא בגיל 90 ובגיל 95 ובגיל 99... אישה מזן נדיר שכנראה תהיה פה לעד...
ואז בחודשים האחרונים לאט לאט סבתא נחלשה, כל פעם קצת יותר. והביקורים שלי אצלה תכפו כי היתה תחושה של פרידה. והיו אלו ביקורים קסומים כי עדין זכינו להרבה חיוכים ואהבה והומור וסבתא בעצם עם הרבה פחות הגנות ויותר רוך ורכות. וזכיתי לעוד נדבך של היכרות וקרבה לסבתא.

ואמא שלי שטיפלה בסבתא במסירות אין קץ ובאהבה רבה ובאומץ ונחישות וקבלה ורכות ועשתה הכל כדי שסבתא תהיה בריאה ונינוחה ושלא תוותר ושתישאר איתנו חזקה ומוכרת.
תודה סבתא שלימדת אותנו מהי מסירות ואהבה וקירבה ונחישות ואומץ. לאורך חייך ובדרכך האחרונה.
תנוחי סבתא באמת מגיע לך עכשיו לנוח. נתגעגע ונזכור תמיד.