שכנר (גרוקופ) דבורה

הנצחה • 16/8/2014 כניסות

תאריך לידה: 11/07/1930
תאריך פטירה: 10/10/2010

דבורה נולדה בבואנוס איירס – ארגנטינה בשנת 1930 להוריה אשר ורחל גרוקופ, שהיגרו מביאליסטוק שבפולין ב-1928.

היותה בת שמונה שנים, שלחה אמה יד בנפשה, טראומה, שליוותה את דבורה כל ימי חייה. שנים מעטות לאחר מכן נישא אביה לקאטה, שגידלה אותה ואת אחיה באהבה רבה.

אביה של דבורה היה אדם אמיד, שמילא תפקידים מרכזיים בקהילה היהודית בבואנוס איירס, והיה ממייסדיה של רשת החינוך היהודי "שלום עליכם".

בהיותה בת 16 הצטרפה דבורה לתנועת "השומר הצעיר" ובמשך שש שנים הייתה פעילה כחניכה וכמדריכה.

בת תשע-עשרה נשלחה ע"י התנועה למכון למדריכי חו"ל בירושלים. מכתבים ששלחה למשפחתה ולחבריה מהארץ באותה תקופה, שימשו מאוחר יותר גרעין לספרה "נערה פוליטית" שיצא לאור בשנת 2002.

באביב 1952 עלתה דבורה לארץ. באותה שנה נישאה לגבריאל שכנר ומאז ועד למותה הייתה חברה בקיבוץ גזית.

בשנים הראשונות עבדה כטרקטוריסטית בפלחה, עד שנולד בנה הבכור, דני. דבורה מילאה בקיבוץ תפקידים רבים. היא הייתה מזכירת קיבוץ, רכזת תרבות, ועורכת עלון.

בשנת 1959 נבחרו היא וגבריאל להדריך את גרעין ההשלמה הישראלי, גרעין "שגיב, והשניים תרמו רבות ליציבותו של הגרעין ולקליטתו המוצלחת.

בשנת 1960 יצאה דבורה ללמוד בסמינר "אורנים", ועם סיום הלימודים הפכה מורה להיסטוריה במוסד החינוכי, ולמשפחת שכנר נולד בן נוסף, ניתאי.

בשנת 1970 סיימה דבורה את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה באוניברסיטת ת"א בהצטיינות יתרה, ופרופ' יעבץ המליץ שתמשיך במסלול הישיר לדוקטורט. אולם דבורה חשה מחויבות לחזור לקיבוץ ולעסוק בחינוך ובהוראה, וכן רצתה להישאר קרובה לילדיה הצעירים.

במשך שנים ארוכות עבדה במוסד החינוכי "תבור" בהוראת היסטוריה, פילוסופיה ואזרחות, ושימשה כמחנכת בכיתות הגבוהות.

כשפרשה דבורה מההוראה, התחילה לעבוד כאחת הפועלות במפעל "פלזית", מתוך שהיא מייחסת ערך רב לעבודת הכפיים. ליד המכונה כתבה את ספריה הראשונים: "אוויטה – ביוגרפיה של אווה פרון", בהוצאת הקיבוץ המאוחד – 1994 , ו"נערה פוליטית" – בהוצאת הקיבוץ המאוחד – 2002 , ספר שעורר עניין רב אצל חניכי תנועות הנוער החלוציות בארץ ובחו"ל, ואף זכה לתרגום לספרדית.

בשנת 1992 נהרג ניתאי בתאונת דרכים, ושבע שנים מאוחר יותר הלך גבריאל לעולמו. זמן קצר לאחר מכן נתגלה סרטן בגופה של דבורה, אך היא לא נכנעה ולא עצרה. את הספר "מחכים ללנק", הפרוייקט הגדול של השנים האחרונות, הוציאה דבורה כמגשימה את צוואתו של גבריאל. הספר הוא יומן, שכתב יהושע שכנר, אביו של גבריאל, מתוך הבור בו הסתתרו בעשרת החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. מאות דפיו של היומן תורגמו במבצע מיוחד מאידיש, ובעריכתה של דבורה, שהוסיפה גם רקע היסטורי רחב, יצא הספר בהוצאת "יד ושם" בשנת 2009 .

דבורה זכתה להיות סבתא לשני בניהם של דני וברברה, בן וטל, להם גם הקדישה את הספר.

עשר שנים נאבקה דבורה במחלת הסרטן, עד שנכנעה. יהי זכרה ברוך!

דברים שכתב לזכרה של דבורה, יוסף פורת

חסרונה של דבורה מורגש על כל צעד ושעל: בנועם הליכותיה, בחן הכובש שלה, בשיחתה המחכימה. דבורה ניחנה ברוב המעלות, אותן ביקשה למצוא באדם החדש, אותה פנטזיה שלשווא חיפשה בבואה לראשונה לארץ: רעות, לויאליות, מודעות פוליטית, נכונות להטות שכם, רוחב אופקים, התעניינות בתרבות ואמנות, פילוסופיה, היסטוריה, אדם ערכי, המזדהה עם הקיבוץ והתנועה.

ברוכת כישרונות, כל כך נגישה ומיוחדת הייתה עד הרגע האחרון. כאשר ביקשה להיפרד מחבריה לדרך אמרה-לחשה מילה אחרונה לכל אחד, עצה אחרונה, חזקה בתוך חולשתה התהומית. היא יצאה לדרכה האחרונה – בדרכה שלה, ואנחנו נותרנו הלומים וכואבים.

דבורה הייתה אישה מאוד מיוחדת. היא הייתה חברה של כולם, וכולם חשו שהם חברים שלה. כולם אהבו את דבורה. כל פנייה אליה נענתה מיד, מוכנה להדפיס, לכתוב, לערוך חוברת זיכרון, להקשיב, לקיים פטפוטים ספרותיים, לרכל, כאילו כל עתותיה בידיה, והפנייה נופלת בדיוק בזמן הנכון. כולם הרגישו אתה בנוח, חופשיים לדבר אפילו על נושאים אישיים ביותר. ראו בה כתובת טבעית, יועצת זמינה וידידותית. מצבור שלם של הבנה וחמלה עמד לרשות הרבים. היא לא ידעה ליאות. להט הכתיבה והעשייה בער בעצמותיה, ואיש לא שמע ממנה מחאה או צעקה. הכל בשקט. בקול שקט, אך חודרני.

דבורה נלחמה בעוז ובעיקשות נגד האויב המר שהתגנב לגופה והתחיל בכרסום איטי, ממושך ולא פחות עיקש. גאוותה הפנימית סירבה להשלים עם רעיון התבוסה כאופציה. בהשראת הסרט "החותם השביעי" של אנגמר ברגמן היא דימתה לעצמה שבדומה לגיבור הסרט, היא משחקת אשקוקי (שח) עם המוות. קינן בה הביטחון שבכוח הרצון והאופטימיות יעלה בידה לגבור על האויב, כי הלא זה טבעו של כל משחק: אפשר לנצח. דבורה לא פחדה מהמוות. היא פחדה שלא תספיק, וכל עוד נשמה באפה המשיכה לעבוד ולשחק, עד שקיבלה את ה"מט" הגורלי, שהכריע אותה סופית.

דבורה לא החזיקה בשום תואר רשמי. לא הייתה דוקטור ולא פרופסור, אבל הדריכה דוקטורנטים והתרועעה עם פרופסורים כשווה בין שווים, כנסיכה בין נסיכים. בנעוריה נלחמה נגד הכינוי "נסיכה", כי הוא נשמע לה תואר של אצולה, והלא היא רצתה להיות פרולטרית. והנה, היא נהייתה פרולטרית-חלוצה והתקבלה בכל הכבוד בקרב האצולה האינטלקטואלית בארץ, בשל מעמדה כאישה עשירה ברוח ודעה עצמאית מוערכת, כיהלום יקר.

העבודה המונומנטלית על "לנק" (תחום חדש עבורה), הזניקה אותה לפסגות רמות של הכרה, פרסום ופרגון, בארץ ובחו"ל. בימים ההם, הכל-כך נוחים לביטוי אופוריה והערצה עצמית, היא הסתפקה בשמחה מאופקת והבעת סיפוק על כי המלאכה הושלמה בהצלחה. שום גינונים של גדולה או התנשאות. חטא היוהרה לא דבק בה גם פעם. ענווה כתמיד. עבודתה הראשונה של דבורה בתחום החקר ההיסטורי התמקדה במלחמת האזרחים בספרד. נערה פוליטית, שהפכה לאישה פוליטית, ביקשה לבסס מדעית את הרטט האמוציונאלי שנלווה לתמיכה ברפובליקנים אי-שם בשנות הילדות הרחוקות.

שנים רבות השקיעה דבורה גם בחקר תופעת ה"סנה'איזם". הפרק הראשון של המחקר, "עם חזן בבוקר", עבר מיד ליד, הזכיר נשכחות ועורר ציפיות שלא התממשו. מלאכת הוצאת הספר נתקעה כבפני מחסום סמוי.

אסונות גדולים פקדו את חייה של דבורה: מותו הטרגי של ניתאי ואובדן גבריאל. מבט לאחור מוביל למסקנה שדבורה הייתה שחקנית מעולה: בהתנהגותה החברתית הגלויה, היא העלימה מכל עין רואה את הנטל הכבד שרבץ עליה. ביתה היה מבצרה, ותעצומות נפש בלתי נדלות זרמו בגופה הקטן. כבר בגיל 8, אחרי התאבדות אמה, היא קבעה לעצמה עיקרון ברזל: עלי לא ירחמו! וזה היה כנראה שורש עוצמתה.

 דבורה (גרוקופ) שכנר