אברהמי שושנה

הנצחה • 16/8/2014 כניסות

תאריך לידה: 30/07/1927
תאריך פטירה: 11/04/2011

שושנה נולדה ברומניה (טרנסילבניה) להוריה, פרקש והרטה ויינברגר.

היא הבת הצעירה במשפחתה ואחות לשישה אחים ואחיות, משפחתה היתה די אמידה בבעלותה היתה חנות מכולת. ימי ילדותה היו ימים של אושר ותום. בשנת 1940 הונגריה כבשה חלק מטרנסילבניה ומצב היהודים שם היה טוב. בשנת 1942 החלו גזירות על היהודים והמציאות השתנתה. המשפחה נאלצה לעזוב את כל רכושה מאחור ולהצטופף בגטו.

שושנה בת ה-13 גורשה למחנה אושויץ-בירקנאו, יחד עם שתי אחיותיה. תלאות רבות עברה שושנה אך ניצלה, שוחררה בשנת 1945 וחזרה לרומניה.

שנה אחר כך הצטרפה שושנה לקבוצה אותה ארגנו מדריכים של תנועת השומר הצעיר ועברה להכשרה, שם פגשה את צבי וחברים נוספים, שיחד איתם הגיעה ארצה ובסופו של דבר הקימו את קיבוץ גזית – ביתה.

שושנה וחבריה הפליגו בשנת 1946 ארצה באניה בשם 'ההגנה' וכשהגיעו לחופי הארץ חסמו הבריטים את דרכם ליבשה. על סירות קטנות הטלטלו שבועיים נוספים עד שאושרה כניסתם למחנה העולים בעתלית. משם עברה שושנה לקיבוץ שער העמקים וכשנה מאוחר יותר חברה הקבוצה שלה לקבוצה בחדרה, שם נכנסו שושנה וצבי לחדר משפחה, עלו לטירה ואחר כך לנקודת הבית בגזית.

מאז, מספרת מלכה ריינר, חברתה מילדות, השתדלו להשאיר את כל התלאות והזוועות מאחור ולהתפתח ולתרום לחברה בקיבוץ. שושנה היתה מבין החברות שעבדו בענפי חקלאות היתה ממקימי ענף הלול בגזית, בגן הירק ובמפעל הכלים "נעמן-גזית". שושנה עברה לעבוד בחינוך, היתה מטפלת תינוקות ופעוטים, עבדה במטבח ילדים ואף היתה בצוות העובדים של המפעל הצעיר שלנו "פלזית". במפעל עבדה שושנה במחלקת הדפוס, עבודה אותה החשיבה לבעלת ערך רב. מאז שיצאה שושנה מהמפעל עבדה בקומונה ושירתה בנאמנות את חברי הקיבוץ בענף הבגד.

יחד עם צבי הקימה שושנה משפחה יפה. לבנם הבכור גדעון הצטרפו אהוד ועינת, הילדים נישאו ואף זיכו את שושנה וצבי בנכדים. הקשר החזק שהיה לשושנה עם צבי ניכר גם כשהיה עליה להיפרד ממנו. מאז מותו של צבי אפשר היה לראות את שושנה ואת מלכה, חברתה הטובה, צועדות סביב ובתוך הקיבוץ, נעצרות לשוחח ולהיזכר, לתמוך
ולהוות חברה טובה האחת לשניה.

עד ימיה האחרונים היתה שושנה אשה חזקה ומתגברת אך גופה הוכרע.

יהי זכרה ברוך


שירה של חוה אלברשטיין, שבחרו ילדיה להשמיע בהלוויתה של שושנה
געגועים מילים ולחן: חוה אלברשטיין

ובשבת בבוקר אין למי לצלצל
ולספר איך עברה ההופעה
ואבא לא שואל: היה קהל?
ואמא לא אומרת: את נשמעת עייפה
וכשכותבים עלי
איזו מילה רעה
אני עדיין חרדה
שאבא לא יקרא
שאמא לא תדע
רוצה להיות ילדה טובה

ולא עוברים בבית בדרך לצפון
ולא עוצרים שם בדרך חזרה
והמרפסת שממנה נופפו לי לשלום
תלויה כמו עריסה ריקה
וכשכותבים עלי
איזו מילה טובה
אני עדיין מקווה
שאבא כבר שמע
שאמא מתגאה
רוצה להיות ילדה טובה
אני לא בוכה
רק מתגעגעת


כל כך הרבה פנים
כל כך הרבה אוזניים
ואין למי לשיר
שרים תמיד לשניים
וכשהשניים מסתלקים
שרים אל השמים.

 שושנה אברהמי