קיבוץ גזית

תאריך לידה: 28/03/1932
תאריך פטירה: 14/06/1977

ישעיהו נולד בטורקיה להוריו ניסים וסולטנה.

ב - 21.8.1948, בהיותו בן 16 הגיע ארצה במסגרת עלית הנוער והתחנך בקיבוץ יגור. את שירותו הצבאי עשה במסגרת הנח"ל, ובששת הימים הגיע עד שארם-אל-שייך. אחר כך יצא עם חבריו להגשמה, להשלים את קיבוץ גבר-עם.

כשהוריו הגיעו ארצה, ביקשוהו כי יצטרף אליהם וכך הגיע לקיבוץ גזית בשנת 1955. כאן חי אחיו הבכור איציק ויחד עם ההורים ואחותו מרים היו למשפחה חמה ויפה.

בתחילה עבד בצאן במשך כשלוש שנים ולאחר מכן עבר לעבוד בפלחה, שם עבד שנים רבות. עובד חרוץ ומסור ללא גבול.

כעבור מספר שנים חלה ישעיהו במחלת ניוון שרירים שגרמה לו חולשה רבה והכבידה עליו מאוד בעבודה ובתפקוד היומיומי, אולם לא הסכים לקבל עזרה מן הזולת, החברים והמשפחה הקרובה. בנוסף, מצבו החמיר עוד לאחר שתי תאונות טרקטור שעבר.

עם הזמן עבר ישעיהו לעבוד במוסך, שם התמיד עד שכלו כוחותיו.

שיעה (ישעיהו) מעולם לא הזכיר את מחלתו ולא התאונן עליה. ההיפך – לא ריחם על עצמו, ביקש ידידות מחבריו ולא את עזרתם. שני עשורים חי ישעיהו בינינו, לא בנה לעצמו משפחה עד שמחלתו הכריעה את גופו.

ישעיהו נפטר בהיותו בן 45 שנים בלבד.

דברים על קברו

אחד הרגעים הקשים בחיי אדם הוא לעמוד מול קברו הרענן של חברו ולומר מילות פרידה. קשה לומר את המילים וקשה יותר להיפרד.

את ישעיהו הכרתי עוד בימי טירה, כאשר בא לבקר את איציק, אחיו. נער היה ושהה אז ביגור. אחר כך יצא עם החברים שלו להגשמה לקיבוץ גבר-עם. הוא הצטרף לגזית בעקבות עלייתם ארצה של הוריו ומאז הוא חי בינינו.

ישעיהו התחיל לעבוד בפלחה, לא היה כמעט יום אחד שלא פגשתי אותו. הוא היה עובד חרוץ ומסור לעבודה ללא גבול. לא ידע מנוח ומעולם לא זילזל גם בקטנות, כל עבודה היתה חשובה בעיניו.

כך רדפה עונה את רעותה ושנה רדפה שנה וישעיהו המשיך את עבודתו, נאמן לשדות ולמכונות.

כעבור שנים רבות של עמל, נתקף בחולשה גופנית בלתי-מוסברת. איש מאיתנו לא שיער אז כי אין זה דבר חולף. איש לא ידע עד כמה זה חמור, אך כל מי שראה את שיע בעבודתו לא יכול היה שלא להעריץ את עקשנותו לבצע את העבודות כמו בימים הטובים שלו. הוא מצא אלף עצות ותחבולות כדי להסתדר על הצד הטוב ביותר ולהתגבר על חולשתו, והוא הצליח!

בכל הימים, החודשים והשנים הקשים הללו, מעולם לא שמעתי את שיע מתלונן על כי גופו בגד בו. כשאנחנו, החבר'ה, היינו משדלים אותו לוותר על ביצוע עבודה כלשהי ולעסוק במשהו קל יותר, על מנת שיתאמץ פחות, היה מחייך את החיוך הכל-כך אופייני לו ופותר אותנו כלאחר יד – ללא מלים אך בתוקף.

כך עברו עליו שני עשורים בינינו. צעירים היינו ובגרנו ביחד. כאשר שיע עבר את סף שנות הארבעים שלו, קשתה עליו מאוד העבודה בשדה ובכל זאת התעקש לסחוב עוד עונה ועוד עונה.

רק סמוך לסוף ימיו – ויתר.
משה ריינר