כהן איציק

הנצחה • 16/8/2014 כניסות

תאריך לידה: 17/12/1960
תאריך פטירה: 09/08/2004

איציק נולד בבית שמש למשפחה גדולה, חמה ואוהבת, שהגיעה לארץ מטטואן שבמרוקו הספרדית, כאח תאום לאתי, ולהם עוד ארבעה אחים ואחיות. בהיותו בן 12 החליט על דעת עצמו, ובהתנגדות חריפה של אביו, לקום ולעזוב את הבית. מיוזמתו הגיע הנער לקיבוץ גת, שם התחנך עד לגיוסו לצבא.

את שירותו הצבאי עשה במסלול הנח"ל, כשאת זמנו חילק בין לבנון לקיבוץ גשור שברמת הגולן. בגשור פגש את אסנת, שהיתה שם בשנת ש.ש. ומאז נקשרו חייהם בעבותות של אהבה.

לאחר שהשתחרר מהצבא עבד שנתיים בספארי ברמת-גן בטיפול באריות. כשנה חי באוסטריה ועם שובו לארץ התחתן עם אסנת. מאז חיו בגזית וגידלו יחד את ארבעת ילדיהם: סתיו, עינה, הדר ונוגה. בקיבוץ עבד איציק ברפת, והפך להיות אחראי על מזון הבהמות. את כל כולו הקדיש איציק לתת עזרה, אם בהקמת שידורי הוידאו בראשית הדרך, אם בהגברה לאירועים בקיבוץ ואם כחבר לאנשים שבאמת היו זקוקים. כתפיו הרחבות היו תמיד עמוסות ועסוקות בנתינה אין-סופית.

יום אחד, והוא בן 44 בלבד, אושפז איציק בבית חולים והחל להתמודד על חייו. חודשיים נאבק במחלתו, כשאסנת לא משה מצידו ולידו אחיותיו, ילדיו ומסע בלתי פוסק של חברים מודאגים.
הקיבוץ כולו התגייס למאבק סביב איציק והמשפחה, במאבק הנואש על חייו באו לידי ביטוי זרמים וכוחות שלא הכרנו קודם לכן, אבל ללא הועיל.

כנראה שהיו זקוקים לו במקומות אחרים והוא נלקח מאוהביו, הרבה טרם זמנו.

דברים שכתבה אסנת ליום השנה למותו:

קמתי הבוקר, וכמו רבים שכמותו – רעד גופי מעוצמת הגעגוע. הזיכרונות צפים בעוצמה ואיתם הכאב. נשארתי תלויה על בלימה, כשפתיל חיי מוחזק על ידי בלבד לבל אפול אל פי תהום. לאחר למעלה משני עשורים של חיים משותפים, שתי ישויות כל-כך שונות – נהפכנו לאחד. כמו מעגל של פלסמה משותפת, מעגל חיים אחד והכל נקטע באבחת מחלה נוראה.
רציתי לדבר על פיוס,
רציתי לדבר על השלמה – אין.
יש רק רעד וגעגוע.

חוויות רבות עברתי השנה הזו – ובכולן רק לא היית, כל פעם מחדש. כל שביל, כל אדם, כל מקום, כל אירוע, כל שיר ישן וכל חדש – אני מגלה מחדש שאתה לא שם. לא איתי.

הקמת לי חומת מגן מהעולם, שלעיתים נכווה, מאיים, הקמת לי חומה של אהבה וקבלה – כזו שלא היתה לי מעולם.

ועכשיו, אין לי עור, הכל חשוף וכואב.

ראית אותי תמיד בתוך חדר מלא אנשים, או אולם, או דשא, עיניך היו עלי וידעת אותי, וידעת להציל אותי אם צריך. אני חיפשתי אותך. גם כדי לצווח עליך רק כדי להתפייס מאוחר יותר.

איש של אומנות היית.

עיצבת עוגות ביד אומן, את הפנים ואת החוץ, בישלת באיכויות של שף, עיצבת את עבודות ילדינו במשך שעות, בחוש וטוב טעם נדירים.

צילמת עם הלב. ידעת לראות אנשים דרך המצלמה, להבין אותם. היית מחובר למוסיקה באהבה אמיתית. היית מבקר אמנות מספר אחד, קוטל ללא רחם עם כל חושיך המפותחים – וגם אוהב.

ידעת להתנהג כמו אציל מימי הביניים, עם גינונים וחוש טבעי לאיך מתנהגים באירועים ומקומות אליהם הגענו, ועם זאת היית ספונטני ושלוח רסן, פשוט כנה, ישר מהרחוב.

וידעת לאהוב. כמה ידעת לאהוב. שרדת אותי – וזה מבצע שעוד יסופר.

באותו לילה אחרון, במשך שעות הגסיסה האין סופיות, הלך גופך והתקרר לאיטו,
הלך גופך והתקשח.
מעולם לא ראיתיך קר או קשה. חם היית, חם ורך.
ובאותו הלילה, כמו קרו הדברים בסדר הפוך, היית קר, קר. והלב פעם ופעם.
ואני – אנא אני באה.
אחזתי בידך בינות לצינורות ולצפצופים של אין ספור מכשירים.
ראיתי כי אינך עמי יותר.
לעיניך החצי פקוחות היה גוון כחלחל.
בטיפול נמרץ הראשון, קדחת מחום ואנו עקבנו בחרדה –
אני ידעתי שאתה שם ואתה נלחם. נלחם על חייך ועל חיינו.
אז למה קרסת?
למה התקררת?
לאן הלכת?
איך כל זה קרה?
רציתי פיוס ואין.
רציתי אותך
אהובי.

 איציק כהןitzik big