ברק דליה

הנצחה • 17/11/2017 כניסות

ת. לידה: 17.07.1935

תאריך פטירה: 20.04.2017

דליה ברק נולדה ב-17 ביולי 1935 להוריה ורד ודב ברק, ממייסדי קיבוץ משמר העמק. משמר העמק הוא קרקע פורייה ועשירה לגידול של אידיאולוגים והיא שהצמיחה את דליה.

ביחד עם משמר העמק גדלה דליה, יחד עם הקיבוץ עברה את מלחמת השחרור, שסיפורים מאז ליוו אותה לכל מקום לאורך חייה. מהקרקע ההיא יצאה דליה לשנת שירות לקן צפון של השומר הצעיר בתל-אביב, ומשם התגייסה לצבא ולקצונה בו.

לגזית הגיעה דליה בשנת 1968 עם שני ילדיה אילנה וגלעד, בת קיבוץ ותיק ומבוסס, דמות שעדיין לא הכרנו. מה שמשותף לרשימה הארוכה כל כך של פועלה ומפעליה של דליה הוא הנתינה האין סופית והטיפול. כל תחום בקיבוץ ומחוצה לו שלקחה על עצמה דליה, היא טיפלה בו, מחוייבת עד הסוף.

מעורבות הייתה עבור דליה כמו אויר לנשימה. אי אפשר לחיות בלי להיות מעורב, זה הרי מובן מאליו. רשימות כתבה דליה בעלוני הקיבוץ על מוסד שיחת הקיבוץ, גם כשהייתה מזכירת הקיבוץ וגם כחברה, אם כי אף פעם לא חברה מהשורה. תמיד בעלת תפקיד. דליה לא הבינה איך בכלל חיים אנשים בקיבוץ והם אינם מעורבים, משתתפים, לוקחים חלק, מביעים דעה - אלו הם החיים עצמם, כך תמיד הייתה, נקראת לדגל: דליה המטפלת, דליה המחנכת, דליה המאמצת את גיגי ואת בית ראשון במולדת, דליה המנהלת – במוסד החינוכי, במחלקות התנועה הקיבוצית ובוועדות בקיבוץ, דליה המזכירה – מזכירת קיבוץ ומזכירה רפואית, דליה האקונומית ודליה של מכונת הכלים, דליה מקופת הבית, דליה מהתרבות והחגים, דליה המורה לעברית בארץ ובחו"ל, דליה של עוגות הגבינה, דליה האמא ודליה הסבתא, דליה שדואגת למחסורם של חלשים. 15 שנים כל יום שישי וערבי חג, דאגה שהיא יצירה אנושית אדירה, דליה הטוטאלית.

פעמים נראה היה שדליה נמצאת במספר מקומות בו זמנית כי חסר, כי צריך, כי אין כל אופציה לעמוד מן הצד. אומרת, מתחילה לעשות ורותמת אחריה אנשים.

רכזת ועדת מינויים נצחית.

התקופה האחרונה בחייה של דליה הייתה קצרה אמנם אבל בדומה לכל מה שעשתה ב-80 שנות חייה הפעילות, כך גם הפסיקה – בבת אחת ובטוטליות.

כמעט בת 82 הייתה דליה, השאירה אחריה שני ילדים, שישה נכדים והמון קשרים.

אוסיף כאן מילים אישיות.

אני תלמידה של דליה מאז כיתה ה' ועד היום. כל מה שיש בי מהקיבוציות ינקתי ממנה: צריך ל... מן הראוי ש... ככה דליה אמרה וככה יהיה. ודליה ידעה ללחוץ על הכפתור הזה ששמה היה כתוב עליו. קחי על עצמך את החג הזה, מה דעתך לארגן את האירוע ההוא ואני עונה לדליה לפני שאני עונה לעצמי. לאורך השנים מצאתי את עצמי פוסעת על אותם השבילים שדליה הלכה בהם כמעט צעד אחר צעד. בדמותה של דליה יצרתי את צלמי.

דליה ברק, מורה, מדריכה ודוגמה לקיבוץ ולקיבוציות וככזאת תיזכר לעד.

טלי גורן-ספיר

הספד של אילנה:

כל כך הרבה פעמים דמיינתי את הרגע הזה. ממש ראיתי אותו מול עיני. איך אני עומדת מולך ומוסיקה מתנגנת ברקע, והמילים יוצאות לי יפות ונכונות. ואת לא פה. ופתאום היום – אני מרגישה חסרת מילים. קשה לי לסכם ולהיפרד. התקופה האחרונה שלך, השנים האחרונות שהיו הקשות ביותר – באופן פרדוקסאלי היו הטובות ביותר בשבילנו.

המגבלות והקושי שחווית לימדו אותך לבקש עזרה, לא להיות תמיד גיבורה וצודקת, להתרכך לעולם, לקיבוץ וגם אלי. אהבתי אותך הכי בתקופה האחרונה. היית פתוחה, נעימה, קשובה. דברנו כמו שלא דברנו כל החיים.

פתחנו וסגרנו מעגלים – והכל בטוב.

כל כך רציתי לעזור לך – למנוע קושי ולשמור על כבודך ופרטיותך ככל שניתן.

אמא,

הגענו ביחד לפה לגזית – המשפחה הקטנה שלנו, אחרי שבר גדול שליווה אותך ואותנו כל החיים. התחזקת, שרדת, יצרת לך חיים שלמים וטובים. עסקת בדברים שאהבת - ואהבת הרבה.

נתת מעצמך המון, נרתמת לכל מבצע. מילאת תפקידים בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ. עשית עבודת קודש לנזקקים באזור תוך תחושת שליחות טוטאלית.

ומעל לכל והכי –

אהבת את הנכדים שלך. הם היו האור בחייך.

הנכדים הגדולים והנכדים הקטנים שלי – כמו שאמרת.

הם שימחו אותך ויצרת איתם קשרים מיוחדים. ידעת לתת לכל אחד מה שצריך. ידעת מה איתם, איפה הם, דאגת כשהיו בצבא ושמחת בשמחתם.

והם החזירו לך כפליים. היית בשבילם סבתא מושלמת. אהובה ואוהבת.

אמא,

אתמול בלילה כשעמדנו לידך ונשמת את נשימותיך האחרונות –

ראינו לביאה אמיתית מול העיניים.

היית לוחמת תמיד וכך גם נלחמת על כל נשימה.

עוד קצת ועוד קצת. עד הסוף.

אמא,

אני אוהבת אותך ותמיד אוהב.

עשיתי ככל יכולותיי להיות לך בת טובה. הלוואי שהצלחתי.

לכי לדרכך אמא. חלק גדול מאהובייך כבר מחכה לך שם. תני חיבוק גדול לסבא וסבתא וחכי לי.

עוד נפגש.

הספד של גלעד

אני רוצה לפתוח במילים גדולות משלי.

אקרא את הבית הפחות מוכר מתוך השיר המוכר מאד של לאה גולדברג:

מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ? אוֹתוֹת הַלַּיְלָה
יָפִים אַךְ פִּשְׁרָם סָתוּם. הָרוּחַ
מְגַלְגֵּל בַּשָּׁמַיִם אֶת חִשּׁוּק הַכֶּסֶף.
יָרֵחַ קַדְמוֹן! אֵיךְ שָׁגוּ כֻּלָּמוֹ -
הָאוֹהֲבִים הַתְּמִימִים וְחַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם.
עַכְשָׁו פָּסְקָה אֶת פְּסוּקָה הַדְּמָמָה.
וַאֲנַחְנוּ
מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ?

קשה וגם איני רוצה לנתק עכשיו את המחשבה על הימים האחרונים. על השנתיים האחרונות של אמא. גולדברג עונה לשאלתה בבית האחרון בשיר. תשובה קשה.

כשכתבתי בחרתי לבסוף להשמיט את תיאור חייך ומי שהיית. אני בטוח שיעשו זאת אחרים. אבל בכל זאת, כמה דברים שלא יכולתי שלא להזכיר.

אני מכיר ויודע שבפנים, תמיד נשארת הבת של ורד וּבֵּנְיֹו, דליה מקבוצת זמיר במשמר העמק. יודע שאהבת את ילדותך וכל כך אהבת את סבא וסבתא שלי. אבל יודע גם שבנית את חייך החדשים וחיית חיים מלאים. אמא היתה שילוב מקסים של שמרנות אין קץ יחדיו עם גן מסויים או אפילו כרומוזום שלם של קבלה והסתגלות.

אגיד כמה מילים גם על דרכך לעשות דברים. כי זה כל כך היית את. אולי מבלי משים היית החסידה הגדולה מכולם של א.ד. גורדון ותורת העבודה.

אפשר להזכיר את המנהלת המיתולוגית של מוסד תבור. הייתי שם חלק גדול מהעשור בו היית כל כך דומיננטית. אפשר להזכיר עוד שורה של תפקידי ניהול וארגון ונתינה.

אבל אני מעדיף לזכור איך חזרת, נדמה לי בסוף גילאי החמישים שלך למכונת שטיפת הכלים בחדר האוכל. או איך במשך שנים ארגנת ועקבת בקפדנות אחר תורנות השומרים בשער הקיבוץ. בלי לפספס דבר מעולם. או איך, על אף משקלך, היית מעופפת בצמרות עצי האשכוליות הקוצניות בגיוסים של שבת בבוקר בפרדס. אני הייתי שם מסתכל ולומד. ואפילו קטפתי כמה אשכוליות.

במידה מסויימת זו המורשת שהשארת לאילנה ולי. וזה הקרדום בו אנחנו ממשיכים לייצב את חיינו ואת הבטחון של משפחותינו.

עוד מילה אני רוצה להוסיף על הכיוון שהשארת לנו. אני יודע שזה היה חשוב לך. נדמה לי שהבנתי משהו כזה: "תהיה אדם טוב". כן, אני שואל הרבה פעמים את עצמי איך יודעים מה טוב? אמא שלי מסמנת לי: "אם יש טובים ורעים. תהיה תמיד בצד של הטובים". אני משתדל. האם אני מצליח?

אני נפרד ממך עכשיו גם עם ילדי סוף, נהר ויעלה. גם עם גל. ילדי אהבו אותך מאד. גל אהבה אותך מאד. אני יודע כמה אהבת אותם. אני שמח שהיו להם מספיק שנים להיות איתך גם לפני המחלות והקושי הגדול. כשהיינו באים אליך בסופי שבוע, כשבאת אלינו הביתה ללוות אותנו ולעזור בכל מה שצריך כדרכך. שמח שהספקנו לבלות איתך בים סוף שאהבת. לנסוע לראות את הטבע סביב, פה, כמו שאהבת.

ואישי – בעצמי. בשבילי אמא הייתה אי של בטחון, יבשת של עצמה. בתהפוכות חיי שלי, אמא תמיד הייתה שם. לא הכל היה קל, היו גם כעסים, כמו שתמיד לא הכל קל בין ילדים להורים. אבל ידעתי תמיד שאת לצידי. שאת בשבילי ושתמיד תהיי שם בשבילי. אין דבר חזק מזה לאדם. אין דבר מנחם מזה בשבילי, אמא.

ולבסוף אני בוחר להיפרד ממך אמא כמו הילד הזה, שהייתי מזמן, שנפרד מאמא שלו. אני לוקח אותנו לשנות השבעים של המאה הקודמת. ואני, אני הילד שישן בחדר החמישי בבית הילדים בסוף המסדרון, במיטה שליד החלון. אני בן עשר אולי. אמא עובדת בקבוצת אילנות ויש לה מנהג קבוע: לאחר שהיא מסיימת להשכיב שם את הילדים היא באה אלי. אני יודע שהיא באה.

אמא שלי הייתה אישה גדולה כבר אז. היא נועלת נעלי עבודה לבנות, כבדות. הצעדים שלה חורקים ומהדהדים במסדרון. מתקרבים אלי. אני מזהה את צעדיה הכבדים גם בין מיליון צעדים של אנשים אחרים. אני מכיר אותם כמו שאני מכיר את עצמי. אני בוטח בהם.

שכבתי שם במיטה. רוב הילדים כבר ישנים. נרגע שאמא שלי באה אלי. באה אלי שוב. ושוב. אמא מגיעה ומנשקת אותי - הילד שלה, ואומרת משהו. ואז, אז אני שומע שוב את צעדיה במסדרון. רק שהפעם פסיעותיה הולכות ומתרחקות. צעדיה של אמא שלי הולכים ומתרחקים.

dalia barak