לאה גוטמן

הנצחה • 2/7/2015 • 506 כניסות

תאריך לידה: 8.10.1929

תאריך פטירה: 23.3.2013

לאה נולדה בעיר סאן-חואן שבארגנטינה, עיר של הרבה גפנים ותעשיית יין ענפה, כפי שאהבה לספר, למשפחה ענפה, חלק גדול ממנה התגורר במנדוסה, מדרום לסאן-חואן. במנדוסה הייתה קהילה יהודית גדולה ופעילה. אביה של לאה נפטר בהיותה ילדה. אמה, שהייתה ציונית פעילה בתנועת ויצ"ו, נישאה מאוחר יותר לדון מיגל, והשניים יחד עם בנם המשותף שאול – הצטרפו ללאה בגזית. שאול השתלב עד מהרה בקבוצת הילדים הבוגרת של הקיבוץ, קבוצת "ניצן", ומיכאל (מיגל) עבד כחצרן הילדים המיתולוגי שלנו, ושימש כנהג לכל עת, בתקופה שרישיון נהיגה היה מצרך נדיר ומבוקש.

בשנת 1947, עם הקמת קן "השומר הצעיר" במנדוסה, לקח אשר צורף על עצמו להקים קן גם בסאן-חואן, וגייס לעזרתו את לאה, שאותה הכיר עוד קודם לכן בשל הידידות שנוצרה בין אמו לאמה דרך פעילותן המשותפת בויצ"ו. הקשר הזה הוביל גם לבילוי בחופשה משותפת עם הילדים לאה ואשר בכפר הקטן "אל קריסל". לבקשתו של אשר, התגייסה לאה להקמת הקן בעיר הולדתה, ואף השקיעה בכך הרבה מרץ ורצון טוב. מכאן ועד לעלייה לישראל, לקיבוץ גזית – הדרך הייתה קצרה, ולאה מתגלגלת לעבודה ברפת.

בעבודה ברפת היא פוגשת את אדק, ניצול שואה, עם מספר על היד, המעיד כאלף עדים שהיה שם, ובין השניים ניצתת אהבה גדולה, שתלווה את כל חייהם, ועמה יביאו לעולם את אלי, מיכה וצופית, אחים לרון, הבכור, שנולד לאדק מנישואיו לנחמה, ונפל בעת שירותו הצבאי ברמת הגולן בקיץ 1970.

במשך השנים עוברת לאה הכשרה בסמינר "אורנים" ועובדת כגננת וכמורה במערכת החינוך החמה והתומכת של הקיבוץ. לאה הקימה והפעילה את המשחקייה בגזית - מקום שילדים רבים נהנו לבוא אליו וזכרו וגם הודו לה על כך בבגרותם. במקום זה שילבה לאה את שמחת החיים שלה יחד עם ההבנה שלימוד הכי טוב נעשה באמצעים משחקיים. בגישה זו גם הדריכה מורות מתחילות כשניהלה את המרכז הפדגוגי של ביה"ס היסודי בגזית. לפני היציאה לגמלאות לאה מספיקה לנהל את הארכיון במסירות, באחריות ובהרבה השקעה. בד בבד היא הולכת ומתמסרת בכישרון רב לציור, שהופך מתחביב נלווה לאהבה גדולה. בשנים האחרונות של מחלתה הלכה לאה ונעלמה אט-אט מנופינו, עד אשר המחלה גברה עליה ואנו נאלצים לומר לה היום שלום אחרון.

בת 83 הייתה במותה.

יהי זכרה ברוך.

לזכרה של לאה – מאת: מיכל קריספין

היום אנו נפרדים מחברתנו היקרה לאה גוטמן, שהלכה לעולמה אחרי שנים של התמודדות אמיצה עם מחלת הסרטן. כמו בנושאים אחרים, גם כאן, לאה התעקשה והתמודדה ולא ויתרה, עד אשר הוכרעה על ידי המחלה.

על קיר העבודה שלי תלוי ציור גדול, שלאה העניקה לי לפני שנים. היא הזמינה אותי אז, כאות ידידות, לבחור באחת מעבודותיה, ובחרתי בו. זהו ציור של שתי דמויות, אולי אם וילדה, הכרוכות זו בזו במין רכות מופלאה, בקווים מעוגלים ובצבעים עדינים, רגישים ורכים להפליא. אני מאמינה שבתמונה הזאת באה לביטוי אישיותה המורכבת של לאה. עם חספוס ונוקשות מסוימת כלפי חוץ, ומבפנים כל כך הרבה רכות, שכפי הנראה הייתה זקוקה להגנות מהסוג הקשה.

חמש שנות המחלה הסופנית של אדק חשפו צדדים פחות מוכרים באישיותה של לאה. האהבה הגדולה והמסירות הרבה, שבהן עטפה את אדק היו ללא ספק נדירות... מצד אחד היא גוננה עליו בחירוף נפש מול העולם כולו, ומן הצד האחר – היא עודדה אותו, דרבנה אותו לתפקד ועשתה למענו מעל ומעבר. באותה נחישות ובאותה התמדה שכה אפיינו אותה.

מוסיפה צופית – ביתה של לאה:

אמא נפטרה בי"א בניסן, (יום הולדתו של הרבי מלובביץ'), בדיוק בשלב בו הטבע הירוק והפורץ שיש ליד גזית ושמהווה חלק כה בלתי נפרד מהווי החיים בקיבוץ וגם מהווי החיים שלנו כמשפחה, הופך צהוב ומתחיל להתייבש...

ביקשתי ממיכל להקריא את שירו של דויד גרוסמן: "קצר פה כל כך האביב"

קצר פה כל כך האביב – דוד גרוסמן

יש רגע קצר בין אדר לניסן

שהטבע צוהל בכל פה

הוא שופע חיים

שיכור ומבושם –

איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז

ניצוצות –

אך עוד רגע ייבול ויצהיב

כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת –

קצר פה כל כך האביב...

דברי פרידה של רוקה להב

הכרתי את לאה בהכשרה. חודשיים לאחר היכרותנו עליתי ארצה. הקשרים בינינו בהמשך היו טבעיים כמו בין חברים. היו כמה מפגשים באקראי בהם נפגשנו באופן אינטימי:

התחתנו באותו יום בכפר תבור, יצאנו לסקנדינביה ביחד שני הזוגות. זה היה הטיול האחרון של אדק.

הקשר התהדק עוד יותר כאשר עבדתי בבית הסיעודי ואדק היה מאושפז שם. אני הערצתי את לאה על המסירות והאהבה בהם טיפלה באדק.

חוויות אלו היו הבסיס לידידות העמוקה שהייתה בינינו בשנים האחרונות. היינו אומרות זו לזו, שאנחנו אחיות מבחירה, וכך גם התנהגנו. בקשרים בינינו הרשים אותי אומץ הלב של לאה, כאשר כינסה כמה מחבריה וסיפרה לנו על המחלה בה לקתה ועל מצבה הבריאותי.

המפגש בין לאה לביני הפך ליומיומי כאשר ליוויתי אותה בביקוריה השונים בבתי החולים. למדתי אז להכיר אותה בתחומים רבים, שלא הכרתי קודם.

בתקופה האחרונה, בימיה האחרונים, היינו קרובות מאד. יום לפני מותה כאשר ביקרתי אותה היא שכבה בעיניים עצומות על מיטתה. שאלתי אותה: "לאה, את שומעת אותי?" והיא ענתה: "את הקול שלך אשמע אפילו בקבר!".

לאה, אתגעגע אליך, נוחי בשלום על משכבך.

דברי פרידה מלאה של אורה לוטן

בשנים של שכנות וחברות נרקמו קשרי ידידות בין שתי המשפחות שלנו, ואישית בין לאה לביני. בדברי היום, אני מביטה אל השנים האחרונות בהן התאלמנו שתינו, שנים בהן לאה העמיקה את קשריה והתייחסותה לבנים ולנכדים שלה. לאה טיפחה קשרים עם כל בני המשפחה משני הצדדים, שלה ושל אדק, עם אלה שבחו"ל ועם אלה שבארץ.

מעבר למשפחה, אהבה לאה את תחום הציור בו הייתה מוכשרת, ובהקשר זה זכור לי רגע בו עמדנו שתינו מול סידרת ציורים במוזיאון, ולאה שאלה את עצמה: "ואחרי מותנו מה יהיה על הציורים שלנו?", שאלתי אותה: "את מתכוונת לציורים שלך?" והיא ענתה לי: "אני מתכוונת ליצירה רחבה יותר כמו זו של אמירה ושל שמואל ואולי של עוד ציירים שהיה רצוי לשמור על יצירתם לעתיד...".

מעבר לזה, תמיד סיפרנו אחת לשנייה סיפורים. לרוב סיפורים טובים על בני המשפחה וכמובן בדגש על הנכדים, הילדים של עמית וצופית שאני הייתי פוגשת בעוברם ליד ביתי. לרוב הם היו רצים בצהלה אל ביתה של לאה בקריאות שמחה: "אל סבתא, אל סבתא!". ריצה כזו שימחה את כל הסביבה ובעיקר את סבתא לאה שהייתה מלאה כל טוב - חומרי ונפשי – כדי לקבל את יקיריה.

בחודשים האחרונים כל עוד היו בלאה כוחות, היינו יושבות בגינתי, או בגינתה, ומספרות סיפורים על המשפחות בעבר הרחוק והקרוב. עיניה הבריקו, פניה היו ספוגות בגעגועים וטון דיבורה היה חם ואוהב ללא גבול.

לעיתים במקום לדבר שרנו שירים ישנים, שהיא זכרה את מילותיהם, אך אני זכרתי רק את המנגינות, ולכן הבאתי דף מודפס עם המילים של השירים האלה. בינתיים הבריאות של לאה התדרדרה והגיע סוף פסוק ליצירת חייה כאן ועכשיו, אך לא לכל הזיכרונות והיצירות שהשאירה לאהוביה.

לאה, אני נפרדת ממך בידידות אוהבת, נוחי בשלום.

image