תאריך לידה: 05/02/1943
תאריך פטירה: 30/11/2008
יעל קולקר נולדה בתל אביב ביום 05.02.1943 להוריה ראובן ויונה קרוז'ניק-רז.
שנים אלו, "שנות הצנע", התאפיינו במחסור, שנמשך גם בתקופה שלאחר קום המדינה.
הוריה של יעל עבדו קשה למען פרנסת המשפחה. ביתם היה בית ערכי וצנוע מאד. מעולם לא שרתה בו רווחה כלכלית, אך לא היה בכך כדי למנוע מההורים מלהעניק חינוך פורמאלי מהטוב ביותר שיכלו להעניק לילדים, יחד עם חינוך לערכים הומאניים, שהיוו בהמשך בסיס לעיצוב אישיותה של יעל.
מגיל צעיר מאד לקחה יעל חלק במטלות המשפחה והבית, כשותפה מלאה בטיפוח גינת הירקות, טיפול בעצי הפרי, וגידול בעלי החיים והעופות, אשר סייעו כלכלית לצלוח את התקופה. עם הולדת אחיה התאומים, והיא עצמה עדיין ילדה, נרתמה לסייע להורים בגידולם.
לאחר שסיימה את לימודיה בביה"ס היסודי, החלה יעל ללמוד במגמת החינוך בביה"ס התיכון שליד הסמינר למורים ע"ש שיין, מהלך, שקבע למעשה את מקצועה (ל)בחיים. בתקופת הלימודים הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר". תחילה לקן שבשכונת מגוריה "נוה עוז" ולאחר מכן יחד עם חבריה מהשכונה לקן "פתח- תקוה".
יחד עם שותפיה מילדות חברו לגרעין "שגיב", שהשלים את קבוץ גזית. לגזית הגיעו בקיץ 1960. השרות הצבאי בנח"ל כלל שהות בהיאחזות "כרם שלום", ומשם שבה יעל לגזית והחלה את פרק חייה הקיבוציים, כשבמרכזם חינוך והוראה בכיתות היסוד. שנים מאוחר יותר, לאחר לימודים והתמקצעות, פנתה יעל לתחום העזרה לתלמידים שזוהו כבעלי קשיי למידה, ולייעוץ למורים העוסקים בכך במוסד החינוכי. במסירותה ובדבקותה במטרה סייעה רבות לתלמידיה לגלות את הפוטנציאל הטמון בם, והגישה להם את הכלים להמשך.
בשנת 1963 נישאה יעל לישראל, ובהמשך נולדו זיו רחל ונוהר.
עם השנים, יחד עם השותפות בבניית הקן המשפחתי והתמיכה בהוריה, שלרוב לא היו בקו הבריאות, קראה יעל דרור ליצירתיות שבה והחלה לעסוק בקדרות, בשירה ובריקוד, בבישול, באפייה, בטיפוח הבית והגינה ובתפירת שמיכות טלאים. החושים שבורכה בהם בתחומי היופי והאסתטיקה, טעמה הטוב בבישול ובאפיה, כישרונה המיוחד להפוך יש מאין, סייעו בידיה להפתיע בכל פעם מחדש.
בשנת 1988, בעקבות גילוי גידול ממאיר בגופה, חזינו בהצגת תכלית של התמודדות וחזרה לחיים הרגילים. לא שיערנו שזה יהיה קדימון.
נישואי הילדים – זיו ונורית, רחל ויוסי, נוהר וחנן, והולדת הנכדים - שבעה במספר, הקנו אושר רב ליעל, שהרעיפה עליהם מכל הטוב שהיה אגור בה ורתמה לכך את כל ניסיונה בעבודה עם ילדים. ואילו הם מצידם, נהנו מכל מה שהיה לה להציע והחזירו לה במטבע של אהבה רבה.
בשנת 2000 הצטרפה יעל לישראל לשליחות בבולגריה, ותפקדה לצדו כמנוע-עזר במשך כחמש שנים. כדרכה, הייתה שותפה מלאה, ידעה לגלות את הטוב ולמזער את הקשיים. היא ניהלה בית פתוח, שבו חשפה בפני מעגל הידידים שהתקבצו סביבם את כישוריה הקולינאריים, ואילו הם פתחו את בתיהם וחשפו בפני השניים את סודות התרבות והמטבח הבולגריים.
כשנה ומחצה לאחר החזרה ארצה, במחצית השנייה של שנת 2007, הוטלה לפתחה משימת חייה, עם הבשורה על המחלה הארורה. מרגע הגילוי ידעה שהפעם זה אמיתי ושתהיה זקוקה לכל כוחות הנפש והגוף. משקולת ענק הוטלה על ראשם של בני המשפחה. כשהבינה שסיכויי ההחלמה מועטים, אספה יעל בדרכה המיוחדת את ידידינו הקרובים, עדכנה אותם ופתחה את דלתות הבית והנפש לפרץ של ידידות, אהבה ותמיכה, שלא ידעו גבולות ואשר ליוו אותה לכל אורך המסע.
יעל, שמימיה לא נתנה לקושי לרפות את נפשה וגופה, רתמה את כל מה שהיה בה למאבק, ושיתפה פעולה בגבורה מעוררת השתאות והערצה בכל הליך שהאמינה שיש בו סיכוי.
כאשר הבינה שכל הנתיבים הידועים נוסו, ולא נותר כל נתיב שיביא את האור, אספה את כוחות הנפש, ובאצילותה אמרה :"הקלפים חולקו והמשחק ברור", וביקשה לשוב לביתה שכה אהבה וטיפחה, כדי לסיים בו את ימיה בצורה מכובדת בחיק המשפחה והחברים הקרובים.
ב-30 לנובמבר 2008, בשנת הס"ו למניין חייה, נפרדנו מגופה. נפרדנו מרעיה, שותפה נפלאה לחיים, אם, סבתא, אישה של נשמה גדולה האצורה בגוף קטן, אידיאליסטית ומציאותית, עקשנית וחמה, נאמנה לאמונתה, מאמינה בטוב שבאדם, תומכת ומחבקת, חולמת, צמאה וסקרנית לחדש, אוהבת ספר, אוהבת את הטבע, על החי והצומח שבו, אינה מתלוננת ואינה יודעת מהו קושי.
איננו שבעים מללקט את הזיכרונות, המלווים אותנו באורם.
גם בלכתה נוסיפה לאהוב.
משפחת קולקר
אדם בנה מצבה
לאשת חיקו האהובה, אֵם ילדיו, שהלכה לעולמה.
לא קירות שיש בנה, לא עמודי שוהם עם כותרת שנהב
וקישוטי כסף, ולא בריכת דגי-זהב,
כמו שבנה אותו מלך הודי סביב לקבר האישה שאהב.
לא.
חומרים הוא לקח מנוף חייו. אבנים.
ובפרדס, מול הוואדי הפתוח היא שכבה, כמו ממתינה,
אבן הבזלת שצורתה ערסל.
אפורה, חמה, כבדה,
אבן מסלע המאגמה.
והיא בטח מהתבור נורתה
עוד כשההר היה צעיר וגועש.
אב ובן ונכד נגעו בה.
ניסו להרימה, להזיזה. לא נענתה.
אימצו את כל כוחות השרירים
המזיעים והנפש החפצה.
לא נענתה.
רתמו את המכונה וכך
הובילוה אל האוּמן,
והורו לו ללטש את האבן
ולחרוט בה את שם-הבית
שלה:
יעלה, בכתב ידה.
ונפשה של יעל, שהייתה יפה,
חכמה ואצילה,
התמקמה בטאג'-מהאל שלה,
וזימזמה "עטור מצחך"
בקולה הרך
והילדים שלה אומרים,
שאימא בטח צחקה.
כתבה: דבורה שכנר
