לובנלפד אורי

הנצחה • 9/8/2017 כניסות

נולד ב- 22.02.1945
נפטר ב- 17.01.2013

אורי נולד בבואנוס-איירס ב-1945, בן בכור למשפחת לובנפלד. היו לו שני אחים צעירים ממנו. בבגרותו השתייך לתנועת "דרור".
במלחמת ששת הימים הגיע לישראל בתור מתנדב ונשאר שנה. בשנת 1970 החליט לעלות ארצה ובמסגרת קבוצת עולים הצטרף לקיבוץ אלומות, שם עבד בבריכות הדגים. כעבור שלוש שנים עזב את הקיבוץ וירד לאילת שם עבד בנמל.
אחרי שנתיים עזב לתל-אביב ולמד מלונאות ב"תדמור". הוא עבד בתור פקיד קבלה במלון "מגדל שלום" ובמלון נוסף.

בתקופה זו הכיר אורי את שושנה, והם התחתנו בתל-אביב.

אחרי שנולד אייל, הוא הפסיק לעבוד במלון והתחיל לעבוד בבנק לאומי.

מיכל נולדה בת-אביב, וכשאייל היה בן שנתיים, המשפחה חזרה לקיבוץ גזית לשנת ניסיון ונשארה עד היום – 35 שנים, שבמהלכם נולד גם אלון.

במהלך שנותיו בקיבוץ, אורי עבד תקופה בנוי, ואח"כ תקופה ארוכה כמחסנאי ב"פלזית", ומילא מספר תפקידים, בתחומים שונים.

בעשר השנים האחרונות עבד אורי בהנהלת החשבונות של הקיבוץ, והפך להיות שם מאוד מרכזי וחשוב במערכת.

אורי נפטר בגיל 67 לאחר מחלה קשה.

יהי זכרו ברוך.

הספד של מיכל

אבא היה בשבילי "הכל". הוא ידע לעזור לי ולתת לי כל מה שאני צריכה.
אהבתי לשוחח עם אבא, על עבודה, על הדירה שלי, על החברה שאיתי ולפעמים גם על הקשיים שלי או על הדברים שהלחיצו אותי.
אבא היה בן אדם חזק. תמיד עשה משהו. אף פעם לא ישב בשקט.
אבא היה איש אוהב, בעיקר אהב את המשפחה: את הבנים והנכדים.
אבא אהב לבשל ואני אהבתי את האוכל שלו: מרקים, פשטידות ועוד. אהבתי לעזור לו להכין והוא אהב שאני איתו במטבח.
פעם, כשאמא נסעה לארגנטינה, היינו שנינו לבד בבית, בישלנו וטיילנו הרבה ביחד והזמן עבר מהר ובנעימים.
כמעט כל שנה, אבא, אמא ואני, יצאנו לטיולים בחו"ל. אבא היה מארגן את הטיול והיה גם הנהג. אמא הייתה הנווטת ואני נהניתי מכל רגע.
טיילנו ברודוס, בטוסקנה, בוונציה, בספרד, ולפני ארבעה חודשים היינו בסלובניה... שם ראיתי בפעם הראשונה שהוא לא מרגיש כל כך טוב.
בשבועות האחרונים שמתי לב שהמצב יותר ויותר קשה. ידעתי שזה לא טוב. בליבי ציפיתי שיהיה בסדר אבל הראש אמר לי שאבא לא יחזור לעצמו.
אני יודעת שהיו לו חיים טובים, שעשה מה שאהב, שהיה גאה במשפחתו ומאושר עם הנכדים.
בפגישות האחרונות קצת פחדתי לגשת אליו כי הכל לא היה כרגיל.
עכשיו כשהוא הלך נשארים זיכרונות והרבה מחשבות... אבא היה אדם טוב ואבא טוב.
ויש לי את אמא שהיא תמיד הייתה ותהייה לצידי. וגם אחים אוהבים שתמיד איתי.
אני מקווה שעכשיו הוא שקט ונהנה לראות אותנו יחד.

אוהבת אותך
ואזכור אותך תמיד

הספד של אלון


לאבא: את מכתב הפרידה הזה החלטתי לכתוב תוך פניה ישירה אליך, עם מחשבה שאולי בדרך כלשהי או במקום כלשהו אתה שומע.
יום שישי היה הבוקר הראשון שקמתי בידיעה שאתה כבר לא איתנו.
נכון שבשבועות האחרונים היית מאוד חלש ולא זזת הרבה חוץ מלעבור בין המיטה לכיסא הגלגלים ולספה, אבל עדיין היית איתנו.
במהלך השבועות האלו, ניסיתי שלא להפסיק להאמין שתתחזק, שתחזור ללכת שוב במדרכות הקיבוץ, שתחזור לצפות במשחקי כדורגל בטלוויזיה, שתחזור להתעניין בחדשות ובענייני היום, וזאת על אף מה שהרופאים אמרו.
ביום חמישי עזבת אותנו.
אני מודה על ההזדמנות שניתנה לי להגיע מחיפה לבית שלכם, שלך ושל אמא, כשעוד נשמת, אפילו שכבר לא הגבת לקול שלי כשנכנסתי לחדר להגיד לך שלום.
אני גם מודה על כך שהספקתי להגיד לך איזו חשיבות היו למילים שלך, לפני 17 שנים, כששאלת אותי באחד מרגעי המשבר שהיו לי בתחילת תהליך השיקום שלי בבית לוינשטיין, שבהם עמדתי לוותר: "ככה תרצה להישאר כל החיים?" מאותו רגע החלטתי שאני לא מפסיק להילחם ומנסה לשפר את המצב הפיזי שלי כל יום.
כזה היית: לא דברן גדול, אבל למילים שכבר יצאו היה משקל רב וחשיבות עבורי. אתגעגע ללחיצת היד שלך, שעבורי הייתה לה משמעות מעבר לסתם לחיצת יד פשוטה. היה בה משהו ממלא, מעבר למה שמילים יכולות להביע, ואני שמח שעם השנים השכלתי להבין ולהעריך את אותן לחיצות יד, שעוד היו לך עד הרגע האחרון, כששכבת במיטה מחוסר כוח לקום או לדבר.
לצערי הרב, נדבי כבר לא יכיר איזה סבא ענק אתה, אבל אגי ואני ננסה כמה שיותר להעביר לו כשיגדל מי היית וכמה אהבת אותו בחמשת החודשים שיצא לך להכיר אותו.
נספר לו שלא היה דבר שלא היית מוכן לעשות בשבילו, בדיוק כפי שהיית מוכן להקריב הכל בשביל אמא, בשבילנו הבנים, ובשביל מור ושיר.
אבא, יש לי עוד הרבה מה להגיד לך, אבל כמו שאני מכיר אותך, לא היית רוצה שיאריכו יותר מדי במילים.
היית יותר איש של מעשים – של לקום ביום שבת ב- 6 בבוקר כדי לכסח את הדשא, לטפל בגינה ולהכין ארוחת צהריים כי כולם באים.
אז צ'או אבא, ואולי עוד ניפגש.
אוהב
אלון.

דברים שכתבו קרן ואייל


פתאום, ביום בהיר, החיים משתנים ומתהפכים על פיהם.
פתאום, השגרה היומיומית כבר ממש לא מובנת מאליה.
ועכשיו צריכים להיפרד.
אבל, איך אפשר להיפרד ממישהו שהיה חלק כל כך משמעותי ודומיננטי בחיינו?
כשאנחנו חושבים עליו צצים לנו הרבה זיכרונות ותמונות ממצבים שונים.
אוסף של תכונות אופייניות שהפכו אותו למי שהוא היה.
קודם כל – איש שאהב את החיים. אהב לאכול, אהב לבשל, לשתות יין טוב, לטייל, לצאת, לבלות עם המשפחה.
תמיד עם חיוך גדול ועם הומור שנון וייחודי רק לו.
מלא מרץ. כמו סוללת דורסל שלא נגמרת.
כל הזמן הזה חשדנו ששיר קמה כל יום ב 5.30 בגללו!
כי כשהוא קם... הוא לא עוצר! יש גינה, יש עבודה, יש שעת אהבה אצל הנכדים, יש בית לנקות, יש ארוחת ערב לבשל, יש משחק כדורגל לראות, יש טיול לחו"ל לארגן ולהזמין כרטיסים..., אה, ולעדכן את אמא בתוכנית הזו...
ומעל הכל – נתינה מוחלטת וטוטאלית!
זה אם צריך רגע עזרה עם הילדים – עוד לפני שסיימת לבקש הוא כבר דופק בדלת.
זה לבשל ולארגן 3 פעמים בשבוע ארוחות עם כל המאכלים הכי אהובים. גם אם זה אומר להכין עכשיו רביולי במכונת פסטה או למלא את הפריזר בגלידות עד אפס מקום, רק שחס וחלילה לא יחסר לנכדים.
וזה בעיקר – אהבה ללא גבולות למור, הנכד הראשון שהפך אותו לסבא.
זו אהבה אמתית וללא תנאי.
הוא יהיה הראשון לקום ולרוץ אחריו, גם אם רק התיישבנו לאכול,
הוא ייקח אותו לבריכה בכל יום בשעה 16.00,
הוא ייקח אותו לפארק בעפולה, הוא יבוא לראות אותו בכל יום.
וגם יקנה לו את הצעצוע היקר הזה שהוא רצה, אפילו אם ההורים לא הסכימו.
הוא ינסה לשתף אותו באהבה שלו למשחקי הכדורגל ואם זה לא יילך אז הוא יישחק איתו במסירות שעה בחוץ...
אין ספק שזכינו בך!
לא יכולנו לבקש חותן/אבא/סבא יותר טוב ממה שאתה היית עבורנו!
רק רצינו לבקש יותר זמן איתך...
אבל,
אתה, כמו שהיית בחייך, דאגת שגם הסוף יהיה קצר ולעניין!

אוהבים אותך מאוד
וכבר מתגעגעים עד כאב.
מור, שיר, אייל וקרן.

הספד של בת הדודה פאניה

אורי, בן דוד יקר ואהוב.
בן דוד יקר שלנו, אנו נפרדים ממך היום בעצב גדול.
אורי הוא חלק מנוף ילדותינו, של משה'לה ושלי. הוא חלק מנוף משפחתנו, כשהגיע לארץ לבד וסלל את עלייתה של כל המשפחה. אורי הוא כמו אח גדול שלנו. גדלנו איתך ועימנו זכרונות רבים של קשר חם, פשוט וקרוב עם אבא ואמא שראו בך בן.
פשטות –
זו מילה אחת שמתארת אותך. פשטות בדרך בה חיברת ודאגת תמיד למשפחה הקרובה כמו לרחוקה יותר. פשטות בדרך בה דיברת, הלכת, התלבשת, התנהגת.
פשטות אפילו בהומור הנפלא שהי מנת חלקך. ההומור שירשת מהדוד מוישה, הומור שצוחק לחיים, צוחק לאבסורדים אבל מכבד אנשים. בפשטות שלך ראית עזרה לאחרים כמובן מאליו.
אני הולכת 19 שנה אחורה ליום בו ליווית אותי לבאר שבע להיות עם אבא שעבר ניתוח. שחר שלי היה אז בן כמה חודשים בלבד. שהית בלילה עם אבא ולמחרת יותר מכל דאגת לשחר, הרמת אותו בשתי ידיך, התווית ערסל קטן משתיהן ושתיהן נדנדו את שחר בשקט שאין כמותו. כשחייכת אליו חיוך של טוב לב, הרמת אותו מעלה, עשית פרצופים ושמחת איתו כאילו היה נכדך הראשון. אז אמרתי לך: "נו... אתה כבר מוכן לסבאות...". ואתה בהומור רב אבל עם מוכנות מלאה והתכוונות רצינית ענית: "כן, אני כבר מוכן".
החום, העירסול, החיבוק והדאגה שהרעפת תמיד בסביבתך היו מנת חלקך היומיומית. היו לך כמויות של אלו, נתת לכל הקרובים לליבך. במין פשטות נקייה..., חסרת גינונים וחסרת התחשבנות.
אורי יקר, בן דוד חמוד שלנו, החום, העירסול של כולנו והדאגה מלווים אותך עכשיו כאן אל ביתך החדש. הלוואי ותוכל להעניק לאלו שם מכל טובך.
אורי יקר, לכתך לשלום, אנחנו נתגעגע ונזכור אותך.

הספד של מרי בכר


אורי
עבדתי לידך 7 שנים אחרונות. התחלתי את העבודה הזו בהדרכתך ובליווי הצמוד שלך. זכיתי להכיר אותך במהלך שנים אלו ולגלות את התכונות המופלאות שלך אשר בגלל הצניעות שלך והענווה, לא תמיד היו גלויות לעין.
להכיר את חוש ההומור שלך, את היכולת לראות דברים נכוחה בלי כחל וסרק, לראות מבעד לרושם החיצוני ולהעמיק לשורש העניין בכל דבר.
בשבע השנים הללו מעולם לא ראיתי אותך יוצא מכליך. מעולם לא ראיתי אותך מתפרץ בכעס. מתינות הייתה תורת חייך וכך נהגת תמיד.
תמיד הבטת קדימה בחיוך ובציפייה. האמנת בחדשנות, בשינוי. תמיד האמנת שכל השינויים בקיבוץ הם לטובה והיה לך אמון מלא בצעירים ובכוח הקידמה שלהם.
אני יכולה להמשיך הרבה מאוד לספר על החביבות שלך, על היחס לאנשים, על העזרה שהיית מוכן להגיש, על הדאגה שלך למשפחה. מעולם לא פגשתי מישהו שידע בחוכמה, בנינוחות, בסבלנו אין קץ, לטפח ולאחד את משפחתך כמוך.
האהבה שלך למור ואחר כך לשיר ולאחרונה לנדב, השמחה שלך עם כל בילוי משותף איתם לא ידעה גבול והגאווה על כל פעם שהם היו איתך. ראית את עצמך כאדם מבורך.
ידעת להעריך את המתנות שקיבלת מהחיים, את האנשים הטובים שהיו שותפים לדרכך, את החברים, ידעת לבלות וליהנות בדרכך השקטה והחמה. זה לא תמיד נראה לעין כלפי חוץ אבל זה תמיד היה שם.
הנסיעות לחו"ל עם חברים או עם המשפחה תמיד יחד, תמיד בהמון אהבה ותשומת לב לפרטים ולרווחת כולם. כך זה השתמע מן הסיפורים שהבאת לשיחות שלנו.
כאילו ידעת שזמנך קצוב וכי יש ליהנות מן החיים כל עוד הם כאן.
אתה סמל ומודל ללמידה לי ולאחרים.
תודה לך על מה שהיית
ואתה כל כך חסר
וכל כך עצוב שאינך אתנו יותר.



הספד של מאיר סאאל


אורי היקר.
קשה לי עד מאוד לחשוב עליך ולדבר עליך במושגים של עבר, אבל בכל זאת המציאות מכתיבה לנו לעיתים קרובות מצבים שלא דמיינו אותם, כמו עכשיו, שקשה לי מאוד... לחשוב עליך כ"היה".
הכרנו אותך יותר מקרוב כשהגעת עם שושי מראשון, כאשר החלטתם להתחבר אלינו כאן בגזית, ולהצטרף למשפחתנו – הקבוצה.
כאן בנית את משפחתך, עם שושי וילדיך: אייל, מיקי ואלוני. בשנים האחרונות נהנית בחברתן של הכלות שלך קרן ואגי ומנכדיך, מהם לא חסכת אף רגע על מנת להיות בקרבתם. סיפרנו אחד לשני מה עושה אחד, ומה עושה השני, ואמרנו לעצמנו: "נכדים זה סיפור מהסרטים". אהבתי את ההומור שלך, ותמיד הפתעת אותנו כאשר לאחר בדיחה, נשארת עם פנים רציניות, שהזכירו לנו סטנדאפיסט ארגנטינאי.
היית אדם החלטי וכך אני אזכור אותך אורי.
כשהתלבטתי במשהו אתה ידעת להחליט. היה לי לא קל לגרום לך להיפתח אלי, כי שמרת לעצמך את הדאגות שלך. אך כאשר הצלחתי, הרגשתי שיש לנו קשר עמוק, מעבר לבדיחות ולדברים היום יומיים.
בשנים האחרונות מיהרת, וכשהיינו אוכלים ביחד, הייתי אומר לך: "חכה, לאן אתה רץ?" עכשיו אני חושב, האם חשת שחייך יהיו קצרים?
אורי, זוכר את אחרי הצהריים עם המטה? אני קופץ אליכם, או שאתם באים אלינו, לקשקש, לרכל, להתבדח ולעתים קרובות לשפוך את הלב.
תמיד מצאתי אוזן קשבת. ילדינו היו ביחד, אצלכם או אצלנו, במשחק, בארוחה, בדשא או בבריכה.
חברתנו המשותפת אירמה, הציעה לכלול כאן חלק משיר שמאוד דיבר אלינו וניסיתי לתרגם אותו:
כשידיד הולך,
משאיר מקום ריק,
שלא יכול למלא,
בואו של ידיד אחר.
כשידיד הולך,
משאיר עץ כרות,
שלא יכול עוד לצמוח
כי הרוח גבר עליו.

אורי, תחסר לנו. תהיה חסר לי מאוד.
לשושי, אייל וקרן, אלון ואגי, מיכל והנכדים, אני שולח לכם את כל אהבתי.
דעו לכם אתם משפחה לכל דבר עבורי.
אוהב וכבר מתגעגע
מאיר סאאל.

הספד של יגאל ירקוני


אורי יקר.
מדי בוקר אתה יושב במקום עבודתך בהנהלת החשבונות בחדר בקצה המסדרון, אל מול הכניסה, ופוגש את האנשים שנכנסים. תמיד מילה או שתיים עם אורי – על הבוקר. היית מגיע מוקדם בדרך כלל, פותח את המקום.
מאוחר יותר מתכנסים בחדרך ללגום קפה ראשון ומתחילים בענייני היום. הרבה עניינים והרבה אנשים. לדמיין את שיגרת היום בלעדיך, ללא המפגש הזה איתך, הכל כך מובן מאליו, זה ממש מוזר וקשה.
היית חלק חשוב במרקם הצוות שעובד בהנהלת החשבונות. הייתה נכונות ומודעות וחריצות, עם טביעת עין בוחנת מאוד לגבי הנעשה בעבודה. ידעת לקבל את האנשים בסבלנות וסובלנות ולפתור את הבעיות.
חוש הומור דק ונוקב לא חסר לך. גם זה בלט מאד בפעילות החברתית הצנועה שנערכה מדי פעם – בה תמיד נטלת חלק נכבד.
חצי משרה לא הפריעה לך להיות בעניינים. התחומים הרבים בהם עסקת התחברו כמעט להכל, כך שחלקיות הזמן לא היוותה בעיה כלשהי.
מצאתי בך חבר אמיתי, לא רק בעבודה אלא גם מחוצה לה. בנכונות, בכנות, בהקשבה ובאמון. תהיה חסר מאוד מאד.
אבל מעל לכל שלוחה השתתפות בצער עמוק לשושנה והמשפחה וקרן שלנו כמובן.

uri lubenfeld 1