תאריך לידה: 21.10.1945
תאריך פטירה: 5.1.2017
בתיה נולדה כביאטריס אדריאנה לבית מוסיקמן ב-21 באוקטובר 1946 להוריה דוד ורחל בבואנוס איירס שבארגנטינה, אחותו הצעירה והקטנה של רוברטו.
בתיה גדלה בשכונת פלורס במשפחה מהמעמד הבינוני ממוצא אירופאי. כבר בלימודיה בתיכון כוונה עצמה בתיה למגמת הוראה. אחרי שעות בית הספר שלחה אותה אמה למרכז נוער יהודי ולמרות מוצאה האשכנזי הגיעה למועדון הנוער של הקהילה הספרדית בשכונת פלורס שם גם התקרבה לרעיון הציוני.
עם השנים קמה הנהגה שריכזה מועדונים דומים בקהילות השונות תחת השם מובימיינטו ספרדית ציונית. בתיה עצמה הדריכה מטעם התנועה במועדון של הקהילה הטורקית.
בגיל 17 החלה בתיה את לימודיה באוניברסיטה בחוג לפילוסופיה, שם התקרבה לגרעין שמאלני והיתה פעילה בו במקביל לפעילות במויבימיינטו. שני המוקדים האלו – הציוני והשמאל החזק היו במוקד של דיונים רבים בין היהודים הצעירים של שנות ה-60. עם עליית השלטון הצבאי השתתפה בתיה באחת ההפגנות הסוערות וצולמה, משראה את התמונה אחד הפעילים בקהילה היהודית הזהיר אותה וביקש שתשמור על עצמה.
בשנת 1967, כשפרצה מלחמת ששת הימים הוחלט במועצת תנועות הנוער שמי שיכול לעלות לישראל יעשה זאת בהקדם. בתיה מצאה עצמה בתהליך מהיר מאוד על מסלול העלייה לארץ, בהתחשב בכך שהיא, כמו שאר חבריה לא עברו תהליך חינוכי מילדות בתנועה, הם יצרו את התנועה עצמה.
כמו רבים אחרים התנאי של ההורים לעלייה היה נישואים. בתיה ומאיר הכירו והיו לזוג, התחתנו ועלו ארצה. העלייה הייתה במסגרת קבוצה קטנה ממובימיינטו שהצטרפה לפלוגה השנייה של "תחזקנה" עוד בארגנטינה, עלו בנפרד ובסופו של דבר החליטו, לאחר התלבטות להישאר בגזית ביחד עם שאר חברי תנועת "תחזקנה".
בספטמבר 1967 הגיעה בתיה לגזית כשהיא בהריון עם שירלי ובלי אף מלה עברית. באותם הימים ההשתתפות בכל המפגשים שנערכו בקיבוץ הייתה כמעט חובה ודרכם למדה בתיה עברית ורכשה את השפה מהר מאוד. מעט אחרי לידתה של שירלי נשלחה בתיה על-ידי הקיבוץ לאורנים ללמוד גננת-מורה. את הלימודים הקדימה שנת מכינה ביהדות.
ביום השני של מלחמת יום כיפור שנת 1973, נולדה מורן ובתיה החלה את עבודתה כגננת בגזית. הגן של אז היה חד-גילאי ועם לינה משותפת כמובן, הגננת הייתה מרכז עולמם של הילדים. בתיה הייתה בין נשות החינוך הראשונות שהכניסו למסגרת החינוכית סמלים יהודיים כמו נרות שבת וחלה, מה שעורר לא מעט ויכוחים בקיבוץ החילוני למהדרין שהיינו.
עמרי הצטרף לשתי אחיותיו ובשנת 1978 יצאה המשפחה לשליחות הראשונה בארגנטינה במהלכה ניהלה בתיה מסגרת חינוכית על שם מרדכי אנילביץ'. כשחזרו מהשליחות שבה בתיה לעבודתה כגננת ולאחר מספר שנים נבחרה לקדנציה של מזכירת קיבוץ. קצת יותר משנתיים הייתה בתיה מזכירה ובינתיים נולדה גם לילך. בשנת 1990 יצאה המשפחה לשליחות השנייה ובתיה מצאה בה את ההתפתחות המקצועית הבאה – עובדת סוציאלית. כשחזרו מהשליחות חיפשה בתיה עבודה במקצועה החדש עד שהחלה לעבוד ב"אנוש" - העמותה הישראלית לבריאות הנפש. עם הזמן למדה בתיה לתואר שני בתחום השיקום ועברה לעבוד בכפר לילדים בעלי צרכים מיוחדים בעפולה. בתיה גילתה עולם רוחני שכלל תרגול מדיטציה ואורח חיים בריאותי שנתן לה שקט. הזהות המקצועית החדשה של עובדת סוציאלית התאימה לה והכשירה את בחירתה לרכזת בריאות ורווחה בגזית, תפקיד שמילאה עד לפני כשנתיים ימים במקביל להמשך עבודתה בכפר הילדים. בחום ובקיבוציות רבה ניהלה בתיה את מערכת הבריאות והרווחה.
עם השנים מצאה בתיה הנאה בלהיות סבתא וידעה להופיע בדיוק ברגעים בהם היו הנכדות והנכדים זקוקים לה. היא הקדישה זמן איכות לנכדיה שלשמחתה נולדו כאן בגזית והיו סביבה בכל השנים האחרונות.
באוגוסט האחרון חלתה בתיה ובאופן מפתיע התגלתה בה מחלת הסרטן, מולה נאבקה בנחישות כשהיא מוכנה לכל ניסוי רפואי, אך לא יכלה לה.
בתיה השאירה אחריה ארבעה ילדים ותשעה נכדים.
בת 70 הייתה במותה
יהי זכרה ברוך.
הספד של לילך
אמא,
אישה גדולה מהחיים.
היית כל כך הרבה בשביל כל כך הרבה אנשים, והדף קטן מלהכיל.
בחרתי לספר מה היית ועודך עבורי.
היית לי בית, פינה של שלווה ונחמה, אי של שקט בכל הרעש מסביב.
היית לי אמא, מקור לתמיכה אינסופית, אהבה וחום שאין כמוהם ואינם תלויים בדבר.
היית לי חברת נפש, האדם הראשון שאליו מתקשרים, כשטוב או כשרע.
אך מעל הכל היית הקול המהדהד בחיי, דרך עיניך למדתי להביט על העולם.
"תבדקי את עצמך", היית אומרת
"תפסיקי לפחד"
"רק את בוחרת"
"עושים מכל הלב ועד הסוף"
"חמלה אמתית זה כלפי אנשים שאת לא אוהבת"
"איפה את לילך? את פה, תהי ברגע, השאר לא חשוב"
אישה חריפה וחדה, מלאת חוש הומור, ממש עד הרגע האחרון.
הקול שלך חי בתוכי, בכל צעד ובכל רגע.
האובדן בלכתך הוא עצום, גדול מלהכיל.
אוכל להתנחם רק בשנים שזכיתי בך.
בכל השיחות, בהליכות לפרדס, בישיבות במרפסת, וכן, גם בשעות הארוכות שבילינו יחד בבית החולים, גם הן היו מתנה גדולה.
אני רוצה לומר לך תודה מכל הלב, על כל מה שנתת לי ועל כל מה שאת עבורי.
בזכותך אני מי שאני היום.
מוקדם לי מאוד להיפרד ממך, אבל אני שומעת אותך בתוכי אומרת לי "תרפי, הסבל הוא בחירה", ואני מנסה כל כך.
אמא מיוחדת שלי, אוהבת אותך עד השמיים וגאה בך עד אין קץ, קולך ילך איתי תמיד.
אוהבת לילך
הספד של שרה ברכה
לכל המשפחה היקרה.
ימים קשים עוברים עליכם וגם לנו קשה. אמא (בתיה) הייתה חברה שלנו, שכנה שלנו בשכונת גן, אהובה על כולנו.
גידלנו את הילדים ביחד, התגברנו על הרבה מכשולים ביחד. תמיד הייתם במקום הראשון, תמיד דאגה שהכל יהיה מושלם. כשעברנו לשכונת גן, מאיר ודניאל הכינו מאכלים כמו ניוקיס למשל יחד עם כל הילדים, אמא ואני היינו צריכות לנקות הכל אבל היה כיף, נהנינו ביחד.
אני זוכרת שהיינו באים ביום שישי לשתות קפה אצלכם ולאחר שסיימנו לשתות מיד היתה אמא אוספת את כל הכוסות. שאלנו אותה למה? אמרה שכך יותר נעים לשבת, כשהכל מסודר ונקי.
בתור גננת השקיעה אמא הרבה מאוד, אהבה את העבודה, במיוחד את הילדים.
גם כשהתרחקה מאיתנו תמיד שאלנו וניסינו להחזיר אותה לקבוצה.
אתם הילדים של בתיה, חלק מהקבוצה הגדולה "תחזקנה".
מחבקים אתכם ודואגים לכם.
שרה ברכה.
8.1.17
