קיבוץ גזית

תאריך לידה: 20.01.1925

תאריך פטירה: 26.01.2020

התכנסנו היום ה-27 בינואר, היום בו מציינים את זכר השואה ברחבי העולם, להיפרד מחברנו שמואל לייטנר. נדמה שאין מפגש סמלי מזה בין סיום לסיום.

שמואל נולד בעיר בנדין שבחבל זגלמביה בדרום פולין, להוריו מרים וגבריאל, אח בוגר לאחיו סטפן. בית הוריו היה בית צנוע, שהפרנסה באה להם בקושי ממספרה משפחתית שהייתה בבעלותו של סבא חיים, ורוב חיי המשפחה התנהלו סביב המספרה הזאת.

לשמואל הייתה ילדות רגילה של ילד יהודי שהסתיימה מהר מדי עם התקרב מלחמת העולם השנייה.

בתחילה התחילו להגיע לעירו פליטים רבים שגורשו מגרמניה והקשו עוד יותר על תנאי החיים הקשים ממילא, ועם פלישת הגרמנים לפולין, בהיותו בן ארבע-עשרה הפכו החיים בעיר לבלתי נסבלים: הוצאות להורג, רעב, התעללויות היו מנת חלקם היום-יומית. לבסוף החלו חטיפות של יהודים לפלוגות עבודה וגירושים למחנות.

שמואל נחטף יום אחד בלכתו ברחוב והוא בן שש-עשרה ונשלח למחנה עבודה בגרמניה. זה היה המחנה הראשון מיני רבים, בהם הועבד בפרך והצליח לשרוד למרות התנאים הבלתי אנושיים. אחד הדברים שעזרו לו להישאר בחיים ולהינצל היה כישרון הציור שלו. הגרמנים, שידוע שיחד עם אכזריותם וחוסר האנושיות שלהם, היו גם חובבי אומנות, גילו את הכישרון שלו והתחילו למסור לו כל מיני עבודות ציור וקישוט, ואולי בזכות זה הוא נשאר בחיים.

מאז החטיפה, לא זכה יותר שמואל לפגוש איש ממשפחתו, כולם ניספו בשואה, חוץ מאחיו סטפן, שדבר הישארותו בחיים נודע לשמואל רק לאחר ארבעים ושתיים שנה, כשאחיו מצא אותו באמצעות הצלב האדום הבין לאומי. האח ניצל הודות לפולני טוב, שאיבד את בנו במלחמה, והחליט לתת לסטפן את שמו של הבן שניספה, וכך הציל אותו ממוות. סטפן, שנשאר לאחר המלחמה בודד לגמרי, החליט להישאר בזהות הבדויה שניתנה לו והצילה את חייו, והמשיך את חייו כפולני נוצרי.

לאחר המלחמה הצטרף שמואל לגרעין "בזרם" של "השומר-הצעיר" ושהה איתם בהכשרה, לקראת העלייה ארצה. בהכשרה הכיר את מרים, שהשתייכה לגרעין "טוסיה אלטמן". בדרכם ארצה נפרדו דרכיהם לזמן מה, כי כל אחד מהם השתייך לגרעין אחר, והם הפליגו באוניות שונות.

ב- 1946 הפליגו שמואל וחבריו לגרעין באוניית המעפילים "לנגב" אך נתפסו ע"י הבריטים מול חופי הארץ והוגלו לקפריסין. במחנה המעפילים בקפריסין נפגשו שוב מרים ושמואל, ומאז לא נפרדו יותר דרכיהם. שמואל ניצל את זמן שהותו במחנה המעפילים בקפריסין ללימוד ציור בהדרכת הצייר נפתלי בזם.

לאחר שהות של שנה וחצי בקפריסין, עלו מרים ושמואל ארצה עם גרעין "טוסיה אלטמן" ולאחר הכשרה בקיבוץ הזורע הגיעו לגזית. כאן הקימו את ביתם ובפברואר 1949 ונולד בנם היחיד – גבי.

עולם העבודה היה עבור שמואל תמיד על-יד, על-יד האמנות ועל יד האומנות. הקיבוץ של אז לא היה פנוי לאמנים ולאמנות, הצורך של שמואל והקיבוץ נפגש בתפאורות לחגים ובאיורים לדפי העלון. בין עבודה במטבח לנגריה, למד ב"אורנים" הוראת מלאכה והיה מורה במוסד החינוכי לעבודות בעץ וקרמיקה עד שמצא אפיק ייחודי משלו – הבעה אמנותית של אימי השואה. שמואל ראה בכל קרש את מה שניתן שיהיה, אסף וטרח ובנה ויצר לו חלקות אלוהים משלו. טביעות האצבעות של שמואל ליוו את הקיבוץ שלנו לאורך כל השנים.

משריד כמעט יחיד של משפחתו, זכה שמואל לראות בן – גבי ואשתו רותי, ארבעה נכדים: יערה, יונתן, ענבל וליאור ותשעה נינים.

זקן חברי הקיבוץ היה שמואל בן 95 היה במותו.

יהי זכרו ברוך.

כתבו חנה גולדמן וטלי ספיר

הספד של גבי

אבא סבא וסבא רבא

מילים אלו נכתבות כאשר אתה נלחם את מלחמתך - כנראה האחרונה.

כמה אירוני שהיום, יום השחרור ה-75 למחנה אושוויץ, החלטת לשחרר גם את נשמתך.

החיים זימנו לך התמודדות עם מלחמת-העולם השנייה ובגיל צעיר, ללא הכנה, הושלכת למסע הישרדות מול המכונה הנאצית. איש מלבדך אינו יודע מה עברת בשנות המלחמה, עבדת לאורכה ורוחבה של גרמניה, ואין איש שיכול להגיד מדוע מכל האנשים שאיתם חלקת, אתה שרדת.

לאחר השחרור מצאת את עצמך בודד, כאשר כל בני משפחתך נרצחו. לשמחתך, לאחר ארבעים שנה נמצא אחיך, שריד נוסף למשפחת לייטנר.

אמרת לא פעם כי מי שלא היה שם לא יבין מה היה שם. רצית כי זיכרון השואה יילמד לא דרך אנדרטאות ומצבות זיכרון, אלא בפעילות יוצרת. כנראה שצדקת ומצבות זיכרון אינן הדרך לזכור, ונשמעים מחדש קולות השנאה מרבים שאינם מכירים את העבר.

כעוף החול, יצאת לחיים חדשים ואולי רק כלפי חוץ, הקמתם משפחה עם אמא, ניצולת שואה כמוך, שכל משפחתה נרצחה וסגרתם את העבר פנימה ומעט יצא מבין קורותיכם - וגם זאת לאחר שנים רבות.

היית אומן, לא פעם סיפרת שהאומנות היא זו שהחזיקה אותך במלחמה ולאחריה. ניסית להיות אחד מהישראלים החדשים, אומנות ישראלית, אבל לאחר שמצאתם אחיך ואתה אחד את השני, חזרת לאומנות הקשורה לזיכרון השואה, לרבות כתיבת מספר ספרים בנושא.

אני יודע ממקור ראשון שגם בקיבוץ, בו החלטתם להקים בית, רבים לא הבינו, ולמרות שכלפי חוץ המערכת הייתה מלאת סימפטיה לניצולי השואה, הרגשת שהם לא באמת מבינים.

הביטוי החשוב ביותר לחזרתכם לחיים, אבא ואמא הייתה המשפחה. לצערכם רק ילד אחד נולד לכם, אבל ההמשך היה מרשים ואתם הורים לילד אחד, סבים לארבעה נכדים ובקרוב סבים רבים לעשרה נינים. על זה גאוותכם. לא רק זאת, אלא הייתם משפחה לתאומות, ילדות שהגיעו להתחנך בגזית, והקשר איתן ומשפחותיהן נמשך עד היום וגם הם הוכנסו תחת המילה משפחה.

כולם פה בארץ. שכפי שהאמנת, מצבות לא משאירות אנשים, רק חינוך וערכים. האם למדנו?

היום אנחנו מחזירים אותך לאמא, איתה חלקת עשרות שנים. עומדים גאים כל משפחתך ואומרים תודה לשניכם:

אנחנו כן למדנו.

הספד של ליאור

סבוש שלי

אתה הגיבור שנלחם ונלחם ומלמד מה זו הישרדות. אבל אני רוצה להגיד לך תודה שגם למדת לשחרר.

אנצל את ההזדמנות להגיד לך תודה. תודה שחיכית לנו כל פעם שבאנו וקיבלת את פנינו ותודה שראית שאנחנו נוסעים בשלום. תודה שלימדת אותנו שצריך להודיע כשמגיעים הביתה. הבית זה משפחה וכמו שתמיד אמרת - השבט שלי.

אז תודה שחיכית להיות בכל החתונות שלנו ותודה שזכית לפגוש אותנו ואת הילדים שלנו. תודה שהיית אבא לאבא היקר שלנו. תודה שציירת בכל הזדמנות וגרמת לנו להתפעל מהיופי שלך.

אתה שתמיד ידעת מי מתקשר לפי הטון בתחילת השיחה וצחקת על "סבוש, מה נשמע?"

תהיה חסר לנו. ועכשיו עומרי שלי זוכר אותך ומסתכל על תמונה ואומר- "סבוש".

תהיה לעד בלבנו ובזיכרוננו.

ועכשיו בקשה קטנה מלמעלה. תמסור את אהבתנו לסבתוש היקרה שלנו ותשמור עלינו. דור ההמשך שלך ימשיך וכולנו גאים להיות חלק מהשבט. אני אוהבת אותך ומשחררת את הכאב והעצב של לכתך כי לעד תהיה איתי. אני מעריצה שלך ומחייכת אליך תמיד באהבה.

אוהבת ותמיד אזכור

ליאור, הנכדה הצעירה

אחת מהבנות

דברים שנשאה רותי לייטנר

שמואל היה ראש השבט ההולך ומתרחב משנה לשנה של משפחת לייטנר.

הגיע מהגיהינום אחרי ששרד בשבעה מחנות עבודה שונים.

מי חלם שיחיה תשעים וחמש שנה ויראה ארבעה נכדים ותשעה נינים מבן יחיד.

לפני כעשר שנים ניתן לו הכבוד להדליק לפיד בטקס יום השואה ביער מודיעין לזכר עיר מולדתו בנדין שבפולין. הנינה הראשונה כבר נולדה אז והתייצבנו - ארבעה דורות של לייטנרים, בראש מורם ובגאווה בלב על שניצחנו את הנאצים באופן אישי. מאז עבר מעל עשור ונולדו עוד נינים רבים שמאד אהבו אותו.

כמו שכולם יודעים, הרגע האחרון הוא תמיד עצוב, ואנחנו באמת עצובים. ממש סוף עידן. אבל הנחמה היא יצר החיים החזק שהוריש לדורות ההמשך ואת המורשת שלו בגאווה ואהבה.

הספד של אורנה ואילנה – הבנות המאומצות

שמואל שלנו,

הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה לפני חמישים ושבע שנים כשאילנה ואני הגענו לקיבוץ בתור ילדות חוץ.

רציתם, מרים ואתה, לאמץ ילדה. אמרו לכם: שתיים או כלום. אז הלכתם על כל החבילה. ריחמנו עליכם: שתי בנות "קופצניות", עליהן צריך להשתלט ואותן צריך לחנך, עמדתם "בגבורה" במשימה...

נתתם לנו בית חם, אוהב ודואג ואח נוסף – לא יכולנו לבקש יותר מכך. בשנות נעורינו ובגרותנו בקיבוץ הקניתם לנו ערכים, תמכתם, חינכתם וסייעתם בעיצוב אישיותינו.

זכורים לנו ימי השישי והשבתות בחדר. הרדיו מנגן על תוכנית קבועה מידי שבת וריח הטיגון של החביתות עולה באפינו. לא ניתן לשכוח את הפדנטיות והקפדנות של מרים שעברה אלינו בירושה..., נהגנו לשבת בחדר כשרגלינו מורמות מעלה באוויר בעוד היא מטאטאת ומיישרת את קצות השטיח בסלון ואתה יושב בצד ומחייך. גם היום אנו עושות כך לילדינו ולנכדינו...

היית שתקן מיסודך, לא מרבה במילים. אך לא היה צורך בהם. חיוך אחד שלך, מבט שובב המיס את ליבנו. השקט, הרוגע ,טוב הלב והענווה – באלה הייתה גדולתך. לאחר מותה של מרים, בביקורים שלנו אצלך נהגת להתגאות ולומר: הנה הבנות (כך קראת לנו) באו לבקר אותי.

בשנה האחרונה הדרדר מצבך, הזיכרון החל לבגוד אבל את "הבנות שלך" לא שכחת.

היית אדם מוכשר בעל "ידי זהב" וניצלת כל רגע פנאי לעסוק באומנות: ציור, פיסול בקרמיקה, עבודות עץ, תערוכות ומה לא?

כשרון זה כמו גם איכויותיך וסגולותיך האישיות הצילו אותך ממוות במחנות ההשמדה הרבים בהם שהית בצעירותך בזמן המלחמה הנוראה ההיא. כמה סימלי שאנו קוברים אותך היום, בדיוק ביום השנה ה- 75 לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים. לא דיברת על השואה. כל שרצית לומר הבעת בציורים שציירת ובספרים שכתבת, יצירות שנותרו נחלתם של רבים ובהם "יד ושם" שזכה לקבל כמה ציורים שלך.

חיית חיים מלאי תוכן ואושר וגידלת משפחה לתפארת: גבי, רותי, הילדים, הנכדים, הנינים ואנו - "הבנות שלך".

אוהבות אותך מאד,

אילנה ואורנה.

לזכרו של חברנו-שמואל לייטנר – חיים שורר

"דור הולך ודור בא". זהו חוק טבע לעולמי עולמים. עם זאת קשה ללוות שוב ושוב את אחד מחבריך שהיו שותפים לחייך לאורך כה הרבה שנים, אל מנוחת העולמים. נוף האנשים שמסביבך הולך ומשתנה ללא הכר. אין לזה מזור...

שמואל היה אחד מאנשי השבט של קבוצת ניצולי השואה שהצליחו להכות שורש במקום הקשה הזה. "ויסעו ויחנו" הייתה דרכם של יוצאי מצרים. כך גם דרכנו אנו. היו אלה שנתיים של גניבת גבולות עד להפלגה באניות מעפילים שהביאו אותנו אל חופי הארץ. כאן, מול הנוף של הכרמל והעיר חיפה העבירו אותנו בכוח לאוניית גירוש של הצבא הבריטי אל מחנה המעצר שבקפריסין. שם שהינו שנה שלמה.

המשורר חיים חפר נתן לכך ביטוי בשירו:

בין גבולות בהרים ללא דרך

בלילות חשוכי כוכבים

שיירות של אחים בלי הרף

למולדת אנו מלווים.

למזלנו ולאורך שלוש שנות הנדודים האלה היינו מטופלים במסירות ללא גבול ע"י זוג יוצא תנועת "השומר הצעיר" - מרים וברוך יחיאלי. בעיניי הם דמו למחנך הדגול יאנוש קורצ'ק המפורסם.

איך נבין למה ומדוע הם השקיעו בנו שלוש שנים מחייהם?

הנה קטע קטן ממה שברוך כתב לנו בעלון שהוצאנו בקפריסין:

"כתמיד כן עתה הבנו אינסטיקטיבית את הצו ההיסטורי להמשיך! ושנית נולדנו ....."

הזוג מרים ושמואל הביאו עמם לטירה את התינוק שלהם גבי. אחד משלושת הילדים הראשונים שהופיעו בטירה. מובן, שהם זכו לטיפולם של כל חברי הגרעין. גבי הוא העדות לכך שזה לא הזיק לו.

שמואל היה לאורך שנות חייו בקיבוצנו צייר. כל החגים היו מלווים בציורים שלו. הוא זכה להכרה מצד גורמי חוץ, הציג תערוכות בארץ וגם בחו"ל, אך הרי נאמר - "אין נביא בעירו". הוא גם היה הראשון שפרסם ספר על הקורות אותו בתקופת השואה.

לא קל היה להיות אומן בתקופת הבראשית שלנו, בימים ההם שלטה הסיסמה - "בראש וראשונה ידיים" והעבודה בענפי החקלאות נחשבה כ מ ו ע ד פ ת.

אסיים בשורות השיר-של עירית עמיאל:

אנחנו כבר כמעט האחרונים

לאט נעלמים ולוקחים עמנו

את שתיקתנו את זעקתם

אנחנו כמעט אחרונים.

שמואל, זכית לאריכות חיים ולדור ההמשך שלך.

זכית לעבור "משואה לתקומה"

נוח בשלום

שורר חיים