פלד זאב

הנצחה • 3/1/2019 כניסות

תאריך לידה: 11.02.1930

תאריך פטירה: 05.12.2018

זאב פטלוק-פלד נולד בשנת 1930 בעיירה שניאדובו על יד ביאליסטוק שבפולין, בן בכור להוריו יעקב וחיה. בתעודת הלידה כתוב התאריך 11 בפברואר אך היא נרשמה תשעה חודשים לאחר לידתו. כשהיה זאב בן שנתיים היגרה המשפחה לארגנטינה, בה האמינו, ימצאו יציבות כלכלית וחברתית. דרך אורגוואי וללא אישור הגיעו לבואנוס-איירס אל העולם האמיתי, שהציע להם דירת חדר קטן באזור עני. הדירה הקטנה של משפחת פטלוק היה חלק ממבנה סביב פטיו, אותו חלקו משפחות רבות נוספות. פרנסת המשפחה הייתה על כתפיו של יעקב האב שהיה חייט, בהתחלה שכיר וכשקנה לו שם עבד מהבית כעצמאי.

כמו כולם הלך זאב לגן ולבית ספר יסודי ציבורי, ואחרי הצהריים - לבית ספר יהודי, בו למדו ביידיש ובעברית. הקהילה היהודית בבואנוס-איירס התפתחה וגדלה, וביום שהוכרזה מדינת ישראל התקבצו יהודי הקהילה בבניין הקרן הקיימת וצעקו: "אוויטה, פרון, ויצמן בן-גוריון". באותם ימי שלטונו של פרון, סיפר זאב שהיה מסתיר בבגדיו את מספרי החייט של אביו כדי שיוכל להגן על עצמו ואם יזדקק יהפוך אותם לשני סכינים.

זאב גדל בבית ציוני והיה חניך במועדון נוער ציוני בבואנוס-איירס 'הרצליה', שמצא דרכו לתנועת 'השומר-הצעיר' שחינכה להגשמה במדינת ישראל. אבל כשהודיע זאב להוריו שבכוונתו לעלות ארצה אמרו לו כך: את רוב משפחתנו איבדנו במלחמה באירופה, כל מה שיש לנו זה אתכם שני ילדינו, זאב ושלמה ואתה רוצה לעזוב אותנו ולעלות למדבר בפלסטינה? בסוף העימות עזב זאב את הבית וחזר להיפרד מהוריו רק לפני העלייה. הוריו ואחיו ליוו אותו לנמל אבל את ברכת הדרך לא שמע, ההיפך - אביו עוד אמר לו בשקט ובכאב: אני עזבתי את הוריי בפולין ולא ראיתי אותם יותר, אתה נוסע ומשאיר אותנו ולא נדע אם ניפגש שוב בעתיד. כשגם שלמה, אחיו הצעיר של זאב הודיע להוריו שבכוונתו לעלות ארצה, החליטו ההורים להביא ילד נוסף וכך נולדה ציפורה, אחות שזאב לא הכיר. רק אחרי מלחמת ששת-הימים, חזר זאב לארגנטינה לביקור, בו ארגן את כל משפחתו לעלות ארצה ובכך השלים מעגל חיים שלם. את שם המשפחה פטלוק עברת זאב לפלד וכשעלו הוריו שינו גם הם את שם המשפחה וכולם התלכדו תחת השם פלד.

בחודש מאי 1950, עלה זאב עם חבריו לפלוגה להכשרה בקיבוץ המעפיל. כשירדו מהאוניה שאלו אותם עובדי הנמל מהיכן הגיעו, כשענו מארגנטינה אמרו להם הפועלים: אין לכם מה לעשות רק לבוא לכאן מארגנטינה? שם יש לכם בשר חופשי ואתם באים לארץ לחיות בצנע? לא רק שתנאי החיים לא היוו כל שיקול עבור זאב וחבריו, הם כידוע רצו לבנות קיבוץ חדש בנגב, ולגזית הגיעו לאחר שקיבלו את דין התנועה. התנאים הקשים כאן לא אכזבו את החלוצים הצעירים.

את פרומה פגש זאב מקשרים שנוצרו בין גזית לרמת השופט. פרומה, הידועה כתופרת מדופלמת הגיעה ככזאת לגזית ויחד תפרו לעצמם משפחה חמה אליה הצטרפו אילנה, אריאל ודרור.

כבר בהמעפיל נכנס זאב לעבוד ברפת וכשעברו לגזית היה בין הרפתנים הראשונים. שם, בחליבות הידניות, התפתחו כפות ידיו הגדולות והחזקות. זאב היה חצרן הקיבוץ ותברואן מקצועי, עבד במחסן התערובות והיה סדרן עבודה. כאקונום זכור לכולנו מעוגות וולולה, עוגות השמרים לכבוד שבת שהיו ממלאות בריחן הטוב את חללו של הקיבוץ הקטן של אותם הימים. גם למפ"ם תרם זאב והיה פעיל בסניף נצרת ולפני המעבר למפעל חייו היה זאב רכז הקניות של הקיבוץ.

זאב היה בין חבורת החלוצים שנסעה לעבוד במפעל כשעוד נקרא 'רוליו-שטרן' במפרץ חיפה. עבודה הייתה עבור זאב אידאולוגיה, האני מאמין שלו יונק מדת העבודה של א.ד. גורדון. בתחילה היה מחסנאי, למרות שכמו שהוא עצמו העיד, עוד לא היה מה למחסֵן, בכל זאת ערמו ארגז לארגז, והעמיסו משאית שיצאה למכור. את קריירת פועל הייצור שלו התחיל זאב כשהגיעה מכונה לייצור צלחות בשם 'קיפל'. הייתה זאת מכונה עצומה ביחס לאותם ימים, זאב התמקם לידה עד שכמעט הפכו לגוף אחד, הוא הפך מומחה.

השנים מביאות איתן התפתחויות, המכונה הוחלפה לאחרת וזאב עבר לעבוד ליד האיליגים, כי העבודה היא העיקר. זאב מילא תפקידים שונים בקיבוץ, בוועדת חברים, בוועדת הורים ובוועדת דירות. כשבגיל 80 החליט לצאת מהעבודה במפעל, מצא לו מקום התנדבות בקומונה בתמורה לכוס קפה עם שתי עוגיות והרבה סיפוק. מכל מה שמילא את עולמו ניכר זאב לפני הכל כאיש שאוהב לתת שירות, שנתינת השירות הופכת אותו לחלק משמעותי מריקמת החיים הקיבוצית שכה אהב.

גם בזמן האחרון, כשנעזר זאב בחואן, לא ויתר להגיע לאכול ארוחות צהריים בחדר האוכל, כדי להיות חלק, חלק אחר אבל לא להיעלם. ואכן היה זאב פלד לחבר קיבוץ אוהב ונאמן עד סוף ימיו.

בחודש האחרון שהה זאב בבית הסיעודי ליד פרומה שלו, כשסביבו שלושה דורות החיים בגזית.

זאב הלך לישון ולא קם. בן 89 היה. השאיר אחריו את פרומה, שלושה ילדים, נכדים ונינים.

יהיה זכרו ברוך.

כתבה: טלי ג.ס

הספד של אריאל

אבא,

היום אנחנו נפרדים ממך.

לפעמים אני חושב, שכשכתבו את סיפורי ספרטה, כתבו אותם עליך.

היית לנו אבא, מורה ומחנך. הקפדת להעביר אלינו במילותיך ובעיקר במעשיך, תורת חיים הדוגלת בעבודה קשה ונתינה, בהסתפקות במועט, בדוגמה אישית ובחוסן מנטלי ענק יחד עם חוזק פיזי רב.

היית מעורה בהתרחשויות בעולם ובארץ וחששת כמו כולנו לגורל המדינה והציונות.

עברת כמו רבים מבני גילך את תהליך הקליטה בארץ, בניית הקיבוץ, צבא ומלחמות, ולחמת בדרכך שלך, על מילוי המצוות של בניית הארץ והקיבוץ. לעבוד ב'פלזית' הפסקת בגיל 80, אולם גם זה לא היה מספיק ולכן חיפשת מי יסכים להעסיק אותך ב"עבודות מזדמנות" גם לאחר גיל זה.

על קשיים וחולשות לא דובר אצלנו בבית, אם היו כאלו – ותמיד ישנן, הן נפתרו ע"י עצה מועילה ומייד לאחריה, לפני שהצלחנו לנשום, גם בניית תוכנית פעולה לביצוע. לאחר תוכנית הפעולה, גם התבצעה בקרה על דרך הביצוע וכמובן הציון הסופי שכמעט תמיד היה מחמיר ועדיין לא היה מספיק דיו.

ראוי לציין שלא דרשת מאתנו או מאחרים, דברים שלא דרשת מעצמך. מעצמך דרשת תמיד יותר.

א.ד. גורדון – מייסד "תורת העבודה" כתב במכתב השלישי ב- 1914: "העבודה הראשונה העומדת לפני האנושות היא עבודה של חינוך עצמי. חינוך מתוך עצם החיים, מתוך עצם עבודת החיים, חינוך בחיים של יצירה על ידי חיים של יצירה... יסוד החינוך הזה איננו הכרת הזכות כי אם הכרת האחריות.."

אני חושב אבא, שהזדהית עם מילים אלו ועוד רבים מכתביו של א.ד. גורדון ואני אתך בכך.

אהבנו אותך מאד אבא, והערכנו את פועליך, את האמונה בצדקת הדרך ואת עיקשותך להמשיך ולא לעצור... לטפס במעלה ההר עד אין סוף...

והוסיף על כך א.ד. גורדון: "וממך אחי אבקש רק דבר אחד. לשכוח את כל הדעות והתורות שבעולם, שכח את כל מה שקראת ושמעת... התייחד עם עצמך ועם הטבע, הקשב למה שקורה בעומק נשמתך..."

נוח בשלום אבא יקר, עשית די!

מאחלים לך בנייך האוהבים.

הספד לסבא

סבא זאב. אני לא חושבת שהייתה פעם שקראתי לך בשם הפרטי שלך - זאב. אבל בימים האחרונים חשבתי הרבה על השם הזה. פתאום הוא נראה לי כל כך מתאים. החיה זאב נתפסת כלפי חוץ כרצינית, כועסת ואולי אפילו מאיימת, אבל מקרוב אפשר להרגיש את הפרווה הנעימה והחום.

סבא, בשבילנו היית אותה דמות רצינית אבל גם כל-כך חמה ועוטפת. כל אחד מאיתנו שהושטת לו את היד הגדולה והחמימה שלך כדי להציע חיבוק, תמיכה או עזרה, הרגיש את האהבה, הדאגה הכנה והמסירות. אפילו בל, הכלבה של יערה, מצאה דרך לגמול לך על הליטופים המגושמים והאוכל שהגנבת לה מתחת לשולחן. היא הייתה משאירה לך עצמות על הכרית. נראה לי מאוד הולם.

סבא, אתה הנהגת את המשפחה שלנו ויצרת תרבות מיוחדת ומסורות שבליבן המשפט אותו חזרת והדגשת - "במשפחה שלנו דואגים אחד לשני". והדאגה הזאת באה לידי ביטוי גם באוכל (כמו שרואים). הסנוויצ'יטוס שהכנת לכל נסיעה, העוגיות שהגיעו בדואר גם לשוויץ ואיטליה, המצה-ברייט שכיכב על השולחן כל השנה ולא רק בפסח, וכל עוד אותם מאכלים מיוחדים שאתה וסבתא הכנתם לנו. המורשת שהשארת לנו והפכה להיות חלק כל כך בסיסי מאיתנו היא גם הסיפור על הגרזן במרק, מוסר העבודה הגבוה וכמובן האחדות המשפחתית והתמיכה האינסופית אחד בשני.

תמיד הבעת בקול את תקוותך ששולחן ארוחת השישי שלנו יגדל. זה היה הרמז הדק לזה שאתה רוצה שהמשפחה תגדל, שנתחתן כבר ושנוליד עוד ועוד ילדים. בהתאם לתקווה שלך, נוספו לשם המשפחה שלנו גם השמות מלכין, ארצינגר, גוטליב, קפואנו ופריימן. בהתאם לתקווה הזו אנחנו מבטיחים להמשיך את המורשת שלך סבא. אנחנו נמשיך להיפגש לארוחות שישי, נמשיך לתמוך אחד בשני ולראות במשפחה שלנו את הדבר הכי חשוב, לשמוח ולכאוב ביחד וכמובן גם לצרף לשולחן כיסאות לעוד צאצאים של השושלת המכובדת.

אוהבים ומתגעגעים, הנכדים והנינים.

summday_2858733174