אבידב עמנואל

הנצחה • 17/11/2017 כניסות

תאריך לידה: 21.08.1927

תאריך פטירה: 4.3.2017

עמנואל נולד בקולוניה סנטה קלרה שבפרובינציית באנטרריוס שבארגנטינה להוריו דב וחנה פקר. היה אז גשם ובוץ לכן רשם אותו אביו במרשם האוכלוסין כשהתאפשר, ב- 3 בספטמבר כמנואל פקר. משפחתו נדדה רבות בעקבות פרנסתו הדחוקה של האב ולבסוף התיישבה בסן-פרננדו שבבואנוס איירס.

לאביו דב היה בית מלאכה בו עבד עמנואל כילד. אביו נפטר כאדם צעיר והמשפחה נותרה במצב כלכלי קשה. את שם אביו בחר עמנואל להנציח בשם משפחתו העברי: אבי-דב. גם את שם ילדותו מנואל בחר לעברת לשם עמנואל והקפיד לענות רק למי שקרא לו כך. עמנואל למד בבית ספר יסודי ויצא לעבוד כי הוריו סימנו אותו כבן המפרנס. כבר כילד הצטרף לקן של תנועת השומר הצעיר, קן שהיה בית לחניכיו. מבית הספר היו הולכים ישר לקן. עבור עמנואל היתה לקן חשיבות עצומה. כילד היה לו מקום חברתי מסודר, כנער לקח אחריות על הציוד הצופי וכבוגר הפך למדריך אהוב. את כושר ההדרכה יביא לידי ביטוי עמנואל לאורך כל שנות חייו בתחביבים ובמקצועו כגנן.

בתום מלחמת העולם השנייה השתררה תקוה גדולה לעולם חדש וטוב. מדינת ישראל שבדרך הייתה חלק מאותו משק כנפי העתיד הטוב, האמונה ברוסיה שהביסה את הנאצים והרעיון הקומוניסטי-סוצאיליסטי תפס גם את עמנואל. הוא כמו חבריו לקבוצת גאולה בקן: משה ובתיה, יוסף, צ'יטו, מרדכי, זאב זהבי ואחותו שרה מצא בשומר הצעיר את מי שיצג את האפשרות לממש את התקוות לעולם הטוב שנראה בעתיד הקרוב.

לפני שעלה עמנואל ארצה, רצה לעזור למשפחתו, גייס את ידי הזהב שלו וההכשרה שקיבל מאביו בנגרות ופתח בית מלאכה קטן לייצור מיטות מעץ בשם העברי "מיטתי". יחד עם שרה אחותו ועם זאב זהבי עבדו וייצרו קרוב לשנה סחורה ברמה סבירה אך העסק לא שרד.

לארץ עלה בדצמבר 1950 להכשרה בגלאון וממנה הגיע לגזית. יחד עם שישה זוגות נוספים נישאו עמנואל ונירה באוגוסט 1953 ונולדו להם שני הילדים עמית וחגית.

בשנים הראשונות עבד עמנואל כגננת של שלושת הילדים הראשונים של הקיבוץ, בהמשך עבד בכרם הענבים. באוגוסט 1954 נתקל עמנואל במסתננים שחדרו מגבול ירדן והגיעו לרפת בזמן שהיה שומר לילה, נורה ונפצע בזרועו. חודשים ארוכים הלך עמנואל במדרכות הקיבוץ כשזרועו הפצועה והמנותחת מורמת.

כבר בשנים הראשונות של הקיבוץ פרץ עמנואל כאיש תרבות עם חוג הדרמה שהנחה. עם השנים ביים עמנואל הצגות של שנות בר מצווה וחגי הקיבוץ. כרכז ועדת תרבות הפיק חגים בקיבוץ בהשקעה ובסיפוק רב. לשיאים של הפקה הגיע עמנואל בחגי ט"ו בשבט ששילבו את הידע והאהבה שלו לצומח עם האהבה שלו לתרבות ולחיי הקיבוץ. ידיו הטובות והאוּמן שבו יצרו את תיאטרון הבובות המשפחתי עם נירה ובשנים האחרונות לש ויצר בקרמיקה פסלונים ועבודות המקשטות בתים רבים ברחבי הקיבוץ ומחוצה לו.

אבל עמנואל הוא בעיקר נויניק. אולי לא כולם יודעים אבל לענף הנוי שהפך לשורשיו, לגזע, לענפים ולעלים של חייו, הגיע עמנואל בעקיפין, כשהיה עליו להשלים ימי עבודה כרכז תרבות. לפני ריכוז התרבות היה עמנואל מדריך חקלאי במשק של המוסד בעין דור, עם כניסתו לתפקיד רכז התרבות הצטרף לפישקה שריכז את הנוי וכל השאר היסטוריה, אבל היסטוריה ענפה ופורחת.

כמו את חוג הדרמה והבובטרון לקח עמנואל את מה שיהפוך למקצוע של חייו, את הנוי, בקפדנות חמורה וברצינות אין סופית.

"אני יוצר כאן מיקרו נוף שמשתלב במקרו נוף עוצר הנשימה שיש לנו שקשה להתחרות בו", אמר והוסיף "הנוי הוא העבודה והתחביב וההגשמה ובניין הקיבוץ שלי והוא מסר לדורות, הוא בעצם הכל".

כשאמר כך התכוון עמנואל שהוא אחראי למה שאחרים יראו וירגישו כלפי המקום הזה. הוא חשב ואמר שכשחברים ובנים חושבים על ה"בית" יצטייר בעיני רוחם מקום ירוק ויפה המעורר געגועים, חום לב וכיסופים אליו.

הנוי הוא הטבעת חותמו של עמנואל, שכוונתו המוצהרת הייתה ליצור סביבה שתישמר הרבה אחרי לכתו.

תכנון הנוי והביצוע היו בעיני עמנואל מעשה אמנות מלווה בחדוות יצירה. עד שנת 1987, 18 שנות ריכוז ענף הנוי השקיע עמנואל את הידע שצבר, את הלב והנשמה.

ההכשרה שעבר ברופין ובפקולטה לחקלאות ברחובות הביאה את עמנואל לגדול ולצמוח עם המקצוע. גרעין האהבה שלו להדריך הביא אותו להיות מנהל מחלקת הגינון של המועצה האזורית יזרעאל ומדריך גננים במסגרת ארגון הגננים בישראל. עבודתו המקצועית בשילוב הלב והנשמה הביאו לעמנואל הכרה בדמות פרסים מגופים ארציים ומקומיים.

תמיד נזכור את עמנואל כאיש של תרבות ואמנות, וכמי שמחוייב ליפי הנוי. כל אלה שזורים היו בעמנואל האדם והחבר.

עמנואל השאיר אחריו את נירה, ילדיו, נכדיו ובני משפחה רבים ואוהבים.

בן 90 היה במותו

יהי זכרו ברוך

דבריה של נירה:

אהוב ליבי, הגיע הרגע להיפרד. זה לא קל כי חיינו חיי אהבה ואושר. יחד הקמנו משפחה נהדרת והזיכרונות הם אלה שיחזיקו אותי קרוב אליך.

לא רחוק היום עמנואליטו שניפגש ונמשיך את הקשר שנקטע.

אתה ראית אותי בהכשרה בגולנד ואני בכלל לא ידעתי שכבר אז שמת לב לבחורה הרזה שהעמיסה על כתפיה דליי בטון במשקל גופה, אולי זה מה שמשך אותך אלי, בחורה עובדת.

עלית ארצה לפני, וכשאני הגעתי לגלאון כבר עברת לגזית והמשכת לחכות לי.

בגזית נפגשנו שוב כי לא וויתרת. באת לצאן בו עבדתי ויחד יצאנו למרעה. נופי הגליל מסביב קירבו אותנו זה לזו. אז עוד לא ידעתי שהנוף הזה יהפוך להיות שלך כי אתה דאגת שיהיה כל פעם יפה יותר.

עיני חתול קראת לי ואני רק רוצה להגיד לך תודה. תודה על שחיכית לי והקשבת לי, תודה על כל השנים הטובות והיפות בהן צמחנו יחד, על הנוי והידע וההשקעה בחיינו המשותפים.

לפני כמה ימים שיחררתי אותך, חיבקתי אותך ואמרתי שעשית את שלך בעולם הזה ושהגיע הזמן שלך להצטרף לבני המשפחה שמחכים לך שם ויקבלו אותך כמו מלך.

אדיוס אהובי, נוח על משכבך בשלום.

emanuel avidov