קיבוץ גזית

תאריך לידה: 02/11/1924
תאריך פטירה: 05/12/2010

משה גיבורי נולד להוריו פרלה ואלימלך גבורטשרייבר בוורשה, בירת פולין. הוא גדל במשפחה חמה יחד עם אחותו הצעירה שרה.

עוד לפני שפרצה המלחמה הצטרף משה לתנועת "השומר הצעיר" בוורשה והאמונה בפתרון הציוני ליוותה אותו מגיל צעיר.

בפי חבריו נקרא משה בכינוי מייטק, קיצור של שם שהמובן שלו הוא חרב וכבוד. ואכן, לצד הרבה חום וחיי משפחה נעימים, חווה משה אנטישמיות כמעט מאז שהוא זוכר את עצמו.

עם פרוץ המלחמה היה משה בן 15, בית המשפחה נחרב והיה עליהם לעבור לגטו שהוקם בעיר.

בשנת 1941, מת אביו אלימלך, לאחר שכילה את גופו ונפשו בעבודה במחנות הכפיה. משה הצליח להביאו לקבורה ולהקים לו מצבה.

בשנת 1942 מחליט משה לצאת מהגטו ולהתקיים בכוחות עצמו בצד הארי של נהר הויסלה, פרק חיים בלתי יאמן. משה סיכן עצמו כשנכנס ויצא מהגטו כדי להביא לאמו ואחותו מעט מהאוכל שהצליח לקנות, עד שגם הן גורשו למחנה ההשמדה וניספו.

מתוך רגעים של יאוש ובדידות הופיע מי שאחראי להצלתו של משה, פולני בשם אנטוני קרקורה. אצל אנטוני מצא משה מחסה ובית עד היום בו הגיע הצבא האדום המשחרר ב-19 באפריל 1944. ברבות הימים דאג משה שאנטוני יזכה לתואר חסיד אומות עולם ע"י 'יד ושם'.

לאחר השחרור התגייס משה לצבא הפולני ושירת כקצין, כשנתיים וחצי. לאחר מכן עבד במשרדי הסוכנות היהודית בפולין, בעת ההיא התגבשה אצלו ההחלטה לעלות ארצה. במרסיי שבצרפת, בדרך לארץ, הכיר את ברכה ודרכה הצטרף לגרעין הפולני שהקים את קיבוץ גזית. מאוחר יותר הם נישאו.

משה היה איש רב פעלים: מזכיר קיבוץ שלוש פעמים, מקים הפרדס בו עבד שנים רבות מאוד, פעיל במפלגת מפ"ם, מזכיר המוסד החינוכי "תבור", שותף ומעורב בתחומים מוניציפאליים שונים. גולת הכותרת היתה עבורו פינת ההנצחה למשפחות ניצולי השואה, פרויקט שעמד בראשו.

יחד עם ברכה הקים משה משפחה לתפארת, שלושה ילדים: עודי, איתן ואופירה. נכדים רבים וגם זכה להכיר נינה אחת.

משה ניחן בחכמת חיים מיוחדת. תמיד ידע לבחון את הדברים במבט רחב, תוך מודעות לזמנים המשתנים, כשאת דבריו הוא מביע במתינות, שכה אפיינה אותו.

יהיה זכרו ברוך

אתם מפיצי נגיף המוות

(שיר שכתב משה בפולנית אחרי נפילת גטו ורשה)

אתם מפיצי נגיף המוות
יונקרים אחוזי טירוף,
זה השיר כמו אגרוף יכה בכם
כזעקת נקמה שירי יעלה.

אל פסגות ההרים יתנשא
שישמעוני נאמני האדם:
אני העיט הקורא לטרף
אל גוויותיכם המעלות צחנה אצלול.

שנים של דמעות אם וילד לוותה
גאווה מתנשאת עקובה מדם
כספחת פצוע אכולת שנאה,
בין החולות ואבני הבזלת.

המוות עיניכם יכסה,
שחור ואופל יקדמו פניכם.
שימעו מנגינת תותחים מן המזרח,
היא עבורכם מנגינת הרקוויאם.

אתם האדונים הצבועים
חזה נפוח קישטתם בגולגלות צלב
מחר ישרוד רק צילכם
עם הזעם, הכעס והעלבון הצורב.

האדמה בה זורמת הויסלה,
ועריה המכוסות גוויות,
זה הדם שברחובות יָבַש
הוא יהיה חומר הנפץ!

ההתפוצצות תפיל ותמחה אתכם
ולנו יזרחו שמש ואור.
ואויר צח סוף-סוף ננשום
נקי מחיידקי צלב הקרס.

שימעו את לחישת הפתיל,
האדמה מתחת לרגליכם רועדת.
הלהבה תפרוץ כדֶבֶר, כְּשחין
תכלה אתכם מאדמת אירופה.

כי עוררתם זעם ושנאה אין גבול
במימדים קוסמיים,
הם ישקיעו אתכם למעמקים
עד כי שמכם לא ייזכר עוד.

כי מי שרק לב אדם לו
דמעה בגינכם לא ימחה,
כי קיללה אתכם אפילו אבן
והיא חזקה מקללת אדם.

והיה ומול עוצמת פשעיכם
האדמה תידום,
כוחות האל לעזרנו
את נקמתנו ינקום.