ירקוני משה

הנצחה • 25/8/2017 כניסות


תאריך לידה: 28/10/1926
תאריך פטירה: 20/03/2003


נולד בעיר פיוטרקוב, פולין. בגיל צעיר מאד עברה המשפחה לעיר לודג'. שם גדל ולמד בבי"ס יסודי.
למשפחה חמישה ילדים שהתקיימו בצניעות מעבודת חייטות של האב צבי (יורקביץ). האם אסתר
(לבית לסקובסקי) ניהלה את הבית. עם פרוץ מלה"ע II התנהלו החיים בגטו, עד שהמצב היה קשה
מנשוא. משה החליט לצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסה, ובשנת 1941 בהיותו בן 15 החל לנדוד בין
מחנות העבודה ברחבי אירופה. התנאים היו קשים מאד, והעבודה הייתה קשה מאד. משה שרד את
התקופה והשתחרר עם גמר המלחמה בטרזינשטאט, צ'כוסלובקיה.
מכאן החל חיפוש אחר המשפחה אשר לא נשא פרי. משה הצטרף לתנועת השוה"צ, גרעין טוסיה אלטמן, ונדד בין ארצות שונות, עד ההפלגה באנייה ווג'ווד לארץ.
האנייה נעצרה ע"י האנגלים ולמרות מאבק המעפילים נשלחה לקפריסין. במחנה קפריסין שהה כשנה
וב-1947 הגיע לארץ, לקיבוץ דן, היישר למלחמת השחרור. לאחר המלחמה יצא להכשרה בקיבוץ הזורע, שם נשא את מינה לאישה, ויחד הגיעו לקיבוץ גזית.
בקיבוץ גזית הקים משה את משפחתו. היה שותף להקמת קיבוץ גזית בעבודה במטע, במטבח, במפעל. למשפחה נולדו ארבעה ילדים במשך השנים.
משה אהב ספורט, היה נוהג לרוץ למרחקים ולהשתתף מדי שנה במרוץ התבור המסורתי. אהב את העיסוק באוסף הבולים שלו והתפעל מהאירועים המצוירים בהם, במיוחד הקשורים לישראל.
משה היה איש שקט וצנוע, אשר התלאות שעברו עליו נתנו בו את סימניהם הנוקבים.
זכה בחייו לאחד עשר נכדים, אשר גרמו לו אושר רב.


יהיה זכרך ברוך, אבא יקר - בשם הילדים : יגאל,אבי,צביה,ארז.

לזכרו של אבא – כתב יגאל


אבא,
האקליפטוס הגבוה שמאחורי הצריף, עדיין עומד. הקליפה נשחקה והגזע עירום, אבל הוא עודנו עומד, כאילו אסיר תודה למים החיים שהשקינו אותו יחדיו בנאמנות, במסירות ובאמונה. יחד בדקנו שאין סדקים באדמה והקפדנו להשקות לפני שנוצרו הסדקים, כך צריך. צלחת עגולה מסביב לשתיל, גם קצת זבל, אבל לא יותר מדי, שלא יינזק.
אהבת את העצים. גזמת אותם במזמרה האדומה. הייתה לך פילוסופיה כמעט על כל ענף אותו גזמת בכרם הענבים, או במטעי התפוחים, השזיפים והאגסים. גם בעבודה בכותנה הצטרפתי אליך, באסיף תפוחי האדמה ושאר הירקות. וכשהכל היה גמור זהרו העיניים וכאילו הכל בא על מקומו. ואז לבשת את המכנסיים הקצרים והגופייה האפורה ויצאת לאימון ריצה עד הכפר כדי להיות מוכן למרוץ התבור מפורסם. הסתכלתי עליך בהערצה ובדקתי שלא תפסיד אף יום אימונים.
ישבתי ליד השער וחיכיתי שתחזור, כדי לברר אם יש סיכויים. המתח לקראת התחרות גבר, ובלילות חלמתי שתהיה ראשון, שבריצה קלילה תחתוך את הקו ואני אחכה לך שם, בין ההמונים. בסתר קיוויתי וחשבתי כל שנה מחדש וראיתי איך הראשון מגיע, והשני, והשלישי ואבא מתמהמה... שיט! עברו כבר 50 והמתאגרף הפולני החזק שלי לא מגיע. מה אגיד לאמא? אולי בשנה הבאה...
בינתיים אפשר לעסוק בבולאות. לימדת אותי בקנאות להסתכל על השיניים הקטנות האלה של הבולים ולהבחין אם הבול פסול או טוב.
ידעת את ההיסטוריה דרך הבולים, כל מאורע וכל אישיות מפורסמת, או פחות ידועה, פרטי הפרטים, הניקיון והסדר באוסף הבולים הפכו אותו לקודש הקודשים. קצת טלק, חיפוש אחר מקום קריר ומתאים, ליטוף אחרון לדף הדקיק, המפריד בין דפי הקרטון העמוסים ואז הכל גמור, כמו שצריך – שלם, במקום, גזום ומסודר.
עברת לעבודה באקונומיה - הגבינה הצהובה והנקניק. תמיד היה חסר וצריך להספיק לכולם. אבל חשוב היה לך יותר מהכל – המפעל. "בית החרושת" – לייצר במדויק גביע 23. פילוסופיה על כל גביע, התרגזת כאשר המכונה עמדה. רתחת כאשר לא הלך. קראת לזה "בית חרוישת" במבטא כבד ומרוחק. כאשר חלית הצעתי לך קצת עבודה באדמיניסטרציה קלה – סידור התיקים וכו'... אבל אתה סירבת, והתעקשת לעבוד במפעל "בבית החרוישת". הניירות לא אמרו לך כלום. לא רצית. רק "בית חרוישת".
על הכל העיבה אותה עננה כבדה מימי מלחמת העולם והשואה. ככל שבגרת נעשה כבד יותר והצורך לדבר, לספר ולהשמיע נעשה חזק יותר.
לפעמים שקעת מול המסך הקטן, מול המגרש הירוק והקהל הצבעוני ונהנית מעולם שכולו טוב. שם מצאת מנוחה לנפש ושקט לנשמה.
ולמרות אותה עננה שחורה, שבה גרר אותך הצורר על פני חצי יבשת אירופה, ראית אותנו הילדים גדלים. היה לך קשר מיוחד עם דניאל הנכד, והתעניינת בכל מה שהוא עושה. ראיתי שאתה מאושר.
המחלה הלכה והחמירה. קמת מהקרשים כל פעם מחדש, כאילו אימוני האיגרוף, שם בפולניה, לימדו אותך שאם אי אפשר, צריך לספור עד 10.
לבסוף גברה המחלה, הכל קרס. רק הלב סירב להיעצר. המשיך לעבוד – בלי דלק. טיפלו בך היטב בבית החולים, היו קשובים מאד ונמנע ממך סבל רב.
אנו נשמור על אמא ונטפל בה.
נוח בשלום.
ארז, אבי, צביה ויגאל.

הספד של חיים שורר


משה, התכנסנו כאן, על קברך הפתוח, בני משפחתך וחברי הקיבוץ, ללוות אותך בדרכך האחרונה.
משה ירקוני (מקודם יורקוביץ) נולד בשנת 1926 בעיר לודג' אשר בפולין. בנם של אבא צבי ואמא אסתר. חמישה ילדים גדלו במשפחה.
עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1939, הספיק משה לסיים את לימודיו בבית הספר היסודי היהודי בעיר לודג'. עוד בנעוריו המוקדמים הצטרף משה לתנועת השומר הצעיר במקום. האבא פרנס את משפחתו בכבוד ממלאכת החייטות. כל זאת עד פרוץ המלחמה הגדולה.
משה שרד יחיד ממשפחתו. בדרך להישרדות, הוא הספיק לחוות כה הרבה דברים – רעב, עינויים, פחד וחרדות. מה בעצם לא. הרעב שהציק לכל תושבי הגטו והפיל המון קורבנות, הביא את משה להחלטה להתייצב מרצון ליציאה למחנה עבודה.
עד ליום השחרור, משה הספיק לשהות במספר מחנות, כל אחד קשה ממשנהו. ואלה הם: המחנה בבילץ, פוטסדם, אושוויץ, רביצה ובוכנוולד. הוא השתחרר בטרזנשטאט אשר בצ'כוסלובקיה.
תקופת המחנות הייתה תקופה שנמשכה מספר שנים. בכל אותה תקופה ידע משה רעב, מכות, חולי והשפלה לרוב. אנו יודעים גם יודעים כי את הסבל ההוא על כל משמעותו אי אפשר לתאר בשפת אנוש.
משה הגיע ארצה במסגרת הגרעין על שם טוסיה אלטמן. הוא עלה באניית מעפילים ונשלח למחנה מעצר בקפריסין. עם עלייתו ארצה הוא השתתף במלחמת השחרור בהגנה על קבוץ דן, הצטרף לחברי הגרעין שלו בקבוץ הזורע ובא איתם לכאן, לבנות את קיבוצו.
בגזית בנה משה את הקן המשפחתי שלו עם מינה. כאן נולדו 4 הילדים שגודלו בדאגה והיו לתפארת ההורים.
אנו הכרנו את משה כאיש מופנם המקפיד לעשות את עבודתו היום יומית נאמנה. לא איש אמביציות ולא הנדחף לראש התור. כאיש צנוע ודאי היה אומר (כדברי המשוררת) "רק עץ נטעו ידי, רק שביל דרכו רגלי".
עם זאת, צריך לומר, כי בכל היש שנוצר במקום הזה מ"הלא כלום" תרם משה את חלקו הוא. הוא עבד במטע, במטבח, בפלזית, ברפת ועוד.
בשנים האחרונות ראינו אותו, מתהלך בינינו במצב בריאות ירוד. שותק, לא מתמרמר, כאותו ""בונצ'י שתוק" מסיפורו של י. ל. פרץ. משה ביקש מעט מאוד לעצמו.
משה נמנה על הקבוצה הקטנה של יוצאי השואה בגזית. קבוצת אנשים שניסו לבנות ולהבנות כאן בגזית.
הקפיצה הגדולה משם לכאן היא אולי מעבר ליכולתו של האדם. מי האיש המסוגל להבין ולתת הסבר למעשה הקפיצה הזה? ספק גדול הוא אם יש בכלל מענה לשאלה זו.
בשמי ובשם כל חברי גזית אני נפרד ממך בצער.
יהי זכרך ברוך.

דברים שכתב אליהו להב


לאחר אשפוז של שבוע ימים בביה"ח אליו הובהל בפתאומיות, חלה החמרה במצבו ואתמול נפטר משה ירקוני והוא בן 76 במותו.
כמה סמלי הדבר שמי שאישיותו וקווי דמותו עוצבו בצל הזוועות שעברו עליו בימי השואה, סיים את חייו בסמוך לפתיחת הקרבות במלחמה נוספת שנויה במחלוקת על אדמת עיראק.
הכרתי את משה והתחברתי אליו בימים הרחוקים של עבודה משותפת ברפת. עברו מאז קרוב ל- 50 שנה. עבורי אישית היה זה המפגש הראשון פנים אל פנים עם האסון הגדול שהונחת על עמנו בימי השואה.
עשרות פעמים הזדמן לנו לצאת ביחד למרעה, מול הנוף המרהיב הנשקף משדותינו, ואני שומע ממשה בפרטי פרטים, סיפורים לאין סוף על כל מה שעבר עליו ועל בני משפחתו בימים הנוראים ההם. שיחות אלה מלוות אותי במשך שנים ארוכות עד היום.
רצה המקרה, ובשנים האחרונות וללא כל כוונה תחילה, הפכנו לשותפים כמעט קבועים במרבית הארוחות בחדר-האוכל ומצאנו ללא כל מאמץ, נושאים רבים ומשותפים שסביבם גלגלנו שיחות ארוכות.
גילינו עניין רב במספר נושאים סביבם דשנו, ולא מעט התווכחנו. השיחות הארוכות בינינו שהפכו לשם דבר עבור כל אלה שישבו מסביבנו, עסקו בספורט על כל גווניו, בפוליטיקה ובאקטואליה בארץ ובעולם.
משה היה קורא מושבע של עיתונות יומית, והיה מצוי היטב בכל שהתרחש סביבו. היינו נהנים מאוד בהצגת שאלות ובחיבור חידונים בכל נושא בו מצאנו עניין. משה היה שבוי בפתרון תשבצים וגם בקטע זה פיתחנו שיתוף פעולה פורה.
לצערנו, ברבות הימים התווסף נושא משותף נוסף שהיה מלווה אותנו בתדירות קבועה – מחלת הסוכרת, עליה דיווחנו זה לזה ועל מצבנו הבריאותי, ועל כל מידע חדש בו נתקלנו.
תקופה די ארוכה סבל משה מבעיות בריאות לא פשוטות ונדרש לאשפוזים לעתים תכופות. ודווקא בשנים האחרונות ראינו בשמחה גדולה, ובלא מעט השתאות שמצבו הלך והשתפר, והראה סימנים מעודדים של התייצבות. ולפתע, לפני שבוע, קיבל דימום פנימי קשה והכל השתבש עד שהוכרע סופית.
מול הקבר הפתוח, אנו מחבקים בחום את מינה רעייתו האמיצה והנאמנה, את הבנים יגאל, אבי, צביה וארז ואת כל יתר בני המשפחה היקרים.
משה – אזכור אותך תמיד בגעגועים.
יהי זכרך ברוך!!!

moshe yarkoni