תאריך לידה: 12.8.1927
תאריך פטירה: 27.2.2017
סילביה רומם נולדה בוינה שבאוסטריה להוריה מרכוס ומינה טפר ב-12 באוגוסט 1927, אחות אמצעית לאחותה ואחיה שנולדו בהפרש קטן זה מזו ושמרו על יחסים קרובים מאוד לאורך כל שנות חייהם.
עד כיתה ה' למדה סילביה ורכשה גם לימודי תנ"ך ועברית. כשפלשו צבאות הנאצים לאוסטריה הופסקו לימודיה ושנות ילדותה המאושרים הסתיימו. החנות, שהייתה מקור פרנסת המשפחה, נסגרה וגם מצרכים אסור היה על היהודים לקנות. למזלם הייתה להם שכנה טובה שסיכנה עצמה, קנתה מצרכים והביאה להם בסתר. לאחר ליל הבדולח, כשהם הבינו שחייבים לברוח מהבית, ניסו הוריה למצוא מפלט בארצות שונות ולבסוף השיגו אחֲיו של אביה אשרות כניסה מזויפות לארגנטינה.
בפברואר 1939 עלתה המשפחה על אוניה שהביאה אותם לחופי אורגאווי ומשם הוברחו בסירות לבואנוס איירס, הועלו על משאית של תפוחי אדמה וכך הגיעו לבית הדודים, כשהם נושאים עליהם רק את בגדיהם. השנים הראשונות בארגנטינה היו שנים של חיי פליטוּת, חסרי תעודות זהות, ללא שפה ובלי בסיס כלכלי מינימלי. הילדים חיו בבית הדודים ונפגשו עם ההורים רק פעם בשבוע עד שאביה מצא חנות גלידה בה הם התגוררו בתנאים קשים. לאט לאט ובחריצות רבה שיפרו את חייהם. הערך החשוב ביותר היה לימודים, הילדים השתלבו בכיתות נמוכות ועם לימוד השפה עלו והצליחו.
את העם הארגנטינאי העריכה סילביה והוקירה את הדלת שפתחו עבורם ובכך הצילו אותם מהתופת. לעומת זאת, סיפרה סילביה, אוסטריה העלתה בה רק תחושות קשות, חוץ מהוואלס...
בבית משפחת טפר לא היה חינוך ציוני ולהכשרה הגיעה סילביה די במקרה אבל הושפעה עד כדי כך שהחליטה להפסיק את לימודי ההנדסה בפקולטה למדעים מדויקים ולא סיימה את התואר. בהכשרה פגשה סילביה את מריו שאף הוא היה סטודנט להנדסה, יחד למדו למבחנים, יחד עבדו בבניין בהכשרה והיו לזוג לכל החיים.
את ההחלטה לעלות ארצה קיבלו הוריה בהכנעה אך בעצב גדול, הם עמדו מולה ובכו אך לא עצרו בעדה. סילביה ראתה בקיבוץ את צורת החיים שהגשימה את הערכים החשובים בעיניה: צדק סוציאלי, צדק אנושי, חלוקת קניין צודקת וערבות הדדית.
החינוך האירופאי היה טבוע בסילביה ובא לידי ביטוי בהעשרת התרבות בקיבוץ. כבר בשנים הראשונות הקימה סילביה להקת ריקודים שהייתה לחלק בלתי נפרד מכל החגים בקיבוץ. עם השנים לא ויתרה ובכל חתונה גייסה חבורה לריקוד השרל'ה. בערב מוצארט הבלתי נשכח לימדה סילביה חבורה של צברים לרקוד ואלס עם התלבושות והפאות באופן מושלם.
הביטוי התרבותי הנוסף היה כמובן התקליטייה שהחלה בצריף ועברה לספריה, המוזיקה הקלאסית זרמה בעורקיה.
בתחילת הקיבוץ עבדה סילביה כמו כולם בכל מקום שהיה בו צורך אך את ההכשרה החקלאית בחרה לעשות בענף המטעים בו ראתה אתגר פיזי וחברתי גדול. עם השנים לימדה סילביה אנגלית והמסלול המקצועי הבא שלה היה הנהלת חשבונות, אליו הוכשרה בקורסים שונים.
בסוף שנות ה-60 יצאה משפחת רומם לשליחות מטעם משרד החקלאות בפרס לשנתיים. כשביקשה סילביה להשוות את ההשקעה בילדים בקיבוץ ובשליחות אמרה שלגידול הילדים בקיבוץ אין תחליף. האושר שהסבו לה ילדיה היה גדול והיא לא ראתה כל קושי לשלב בין עבודה קשה לבין אמהות טובה. כל עבודה שעשתה סילביה לאורך השנים עשתה עם כל הלב והנשמה: "עבדתי מטעמי מצפון אבל אהבתי את העבודה", כך כתבה.
עד לאותה נסיעה לארצות הברית, ממנה שבה סילביה לבדה, חיו מריו וסילביה בהרמוניה גדולה ומילאו האחת את חייו של האחר בגאווה גדולה. מאז לא התאוששה והפרידה הפתאומית ממריו העיבה על שארית ימיה.
כוחה הפיזי לא עזב אותה גם בשנים האחרונות אך רוחה הלכה והתרחקה למחוזות אליהם אין דרך להגיע. לפני כשנה נעקרה סילביה מנופו של הקיבוץ - ביתה, ועברה לבית אבות ביבניאל, שם נפטרה. אחותה הבכורה של סילביה נפטרה מספר שעות אחריה, מבלי שידעה על מותה.
סילביה השאירה אחריה שלושה ילדים, שבעה נכדים, ארבעה נינים ואח.
בת 89 היתה במותה.
יהי זכרה ברוך.
הספד של דלית
אמא שלי האהובה
אמא שלנו
היום הסתיים לו פרק משמעותי בחיים שלנו. החיים והמוות כל כך קרובים ומשולבים.
אני מנסה לדלות זיכרונות,
זיכרונות מהדברים שאהבת וזיכרונות מהמשפחה.
בילדותי אני זוכרת שאהבת מאוד את החברים שלך בקיבוץ. את סוניה ודבורה ורחל שהייתה המטפלת שלי וחוליו ועוד.
אני זוכרת שאהבת את הקיבוץ ואהבת את העבודה. קודם במטעים ואחר כך במקומות אחרים ובהמשך בהנהלת החשבונות.
אהבת למדוד את כמות הגשם ואהבת לעשות תמחיר ובהמשך אפילו התגאית שלמדת לעבוד על המחשב שהגיע לעבודה.
סיפרת לי שגם את יודעת לעבוד עליו ולא רק גבריאל.
ואני אהבתי לברוח מבית הילדים, לבקר אותך ולאכול ממתקים.
ומה עוד אהבת אמאל'ה שלי.
אולי לא אהבת אבל הסכמת ללמד אנגלית בחברת הילדים.
וכל כך אהבת את אבא ואת המשפחה - אותנו, את האחים שלך ואת בני הדודים שלנו.
תמיד היית שמחה שהם מגיעים לקיבוץ ותמיד הקדשת להם מזמנך.
היריעה ארוכה ולא אמשיך בלי סוף.
אולי רק עוד קצת.
כשגדלנו והקמנו משפחות, הקדשת חלק גדול מזמנך לטיפול בנכדים.
גם כשכבר היית מבוגרת, היית מתרוצצת באוטובוסים, מגיעה למרכז הארץ והאמת שהיית כל יכולה:
הולכת לגנים, אוספת את הילדים, מכינה כדורי בשר, משחקת כדור רגל עם הילדים בשכונה ועוד.
כל השכנות שלי היו גאות בך.
ובסוף אמא,
כל כך פחדת מהיום הזה. מהיום שהעדפת לא להיות כבר איתנו אבל נשארת.
עברת להתגורר בבית האבות ביבנאל, שם טיפלו בך במסירות רבה עד הסוף ובעיקר בשבועיים האחרונים שהיו כל כך קשים.
אמא אהובה שלנו.
אני יכולה לומר לך בביטחה שעשינו כל מה שיכולנו כדי שהסוף יהיה פחות קשה.
ניבה אחותי דאגה לבקר אותך ולהקל עליך. גדי מרחוק ואני באמצע.
דאגנו לך וביקשו להקל על הסבל שאת עוברת.
השארת מאחוריך משפחה אוהבת.
אנחנו נשמור על עצמנו תמיד.
הספד של גדי
אמא גדלה כילדה חברתית מלאת מרץ ושמחת חיים. היא אהבה לשחק עם אחיה ולבלות עם המוני החברות שהיו לה תמיד. היא אפילו זכתה מספר פעמים בפרס שהיה מקובל בזמנו בארגנטינה, פרס החברה הכי טובה.
אמא הייתה חכמה, מהירת תפישה וחרוצה מאד. ככזאת היא הייתה תלמידה מצטיינת בכל המקצועות, הכירה 7 שפות ואהבה לימודים ריאליים. לאחר התיכון אמא הייתה אחת מהנשים הראשונות שהתקבלו ללימודי הנדסה באוניברסיטה.
אמא לא בחרה להשתמש בתכונות אלו כדי לפתח קריירה מקצועית. היא בחרה בצד ההומאני שלה והחליטה להתרכז בקבוץ ובמשפחה, בהם השקיעה את כוחה ומאמציה בעזרת האהבה הרבה שהייתה בה.
אמא לא העריכה ולא אהבה הירארכיה, וכל עבודה הסבה לה אושר עצום: הנהלת חשבונות, הוראה, גיזום בכרם, קטיף תפוחים, או תורנות חדר אוכל, כולם היו בעיניה כיף וזכות גדולה.
את המשפחה שלה בנתה באותם הכלים שנתנו לה בבית והיא חייתה אותה במספר מעגלים אישיים.
במעגל האחים חייהם של נורי, לואיס ואמא היו שזורים עמוק האחד בשני במשך כל החיים, עד כדי כך שאמא ונורי נפרדו מהמעגל הזה באותו יום בדיוק.
אמא אהבה ואהבה לתת. היא נתנה לכל מי שיכלה ומכל הלב, לילדים, לאחיינים, לנכדים, לחברים ולנזקקים.
אבל את עצמה נתנה לאבא.
אנשים חיים ונזכרים באופנים שונים.
אנחנו נזכור את אמא בעיקר בזכות אהבת האדם שלה ויכולת הנתינה האינסופית שלה למשפחה ולזולת.
אני בטוח שאמא תהיה גאה שכך נזכור אותה.
סיפור של סהר על סבתא סילביה
כאשר אמא סיפרה לי שסבתא נפטרה הדבר הראשון שחשבתי עליו היה עד כמה סבתא הייתה מסורה לנכדים שלה והסיפור שחשבתי עליו הוא זה:
בפעם הראשונה שאני ויהל באנו לבקר בישראל בקיץ, אחרי שעברנו לאמריקה, היינו עדיין קטנות (אני בת שבע ויהל בת חמש) וקצת פחדנו לטוס לבד וגם פחדנו שלא נמצא את הסבים (אני חושבת שגם יובל היה בשדה), אז אבא אמר לנו שסבתא הכינה שלטים שכתוב עליהם סהר ויהל ושפשוט נחפש אותם.
אז יהל ואני ממש חיכינו כל הטיסה לחפש את השלטים. נורא התרגשנו מזה.
היו עוד כמה ילדים בטיסה כמונו אז אמרנו להם שנחפש כולם ביחד את השלטים.
חשבנו שזה ממש מגניב וכיף לרדת מהטיסה ולחפש שלטים שעליהם כתוב השם שלך.
אבל כשנחתנו ואחרי שלקחנו את המזוודות והלכנו לאולם הקבלה, מיד כשעברנו את הדלת, סבתא עמדה שם עם שני השלטים וצעקה לנו ממש ממש חזק "תחפשו את השלטים תחפשו את השלטים".
וכל מה שאני זוכרת שאני ויהל ממש התעצבנו שלא באמת הייתה לנו הזדמנות לחפש את השלטים...
אבל זה פשוט ממש ממש סבתא, תמיד לדאוג במאה אחוז לנכדים...
מקלוש לגזית
(ראיון עם סילביה רומם על-פי ראיון שצילם עקיבא וילנד לוידיאו)
עיבד: איתן קליש
סילביה היא אחת מחתני מסיבת ימי ההולדת העגולים של הוותיקים, שנערכה לא מכבר בקיבוצנו, לכן חשבנו שזאת ההזדמנות לשמוע ממנה פרק מסיפור חייה המרתק.
מקורה של משפחתי הוא בעיר קלוש שבאוקראינה של היום. עד למלחה"ע הראשונה העיר נכללה בתוך האימפריה האוסטרו-הונגרית, ותושביה היו אזרחים אוסטרים. הסבים שלי משני הצדדים חיו בעיר קלוש, אני זכיתי לבקר אותם כמה פעמים בילדותי, עת נסעתי עם משפחתי לבקרם, מוינה לקלוש.
אבי נולד בקלוש וגדל בה עד גיל 15. אז שלחו אותו הוריו ללמוד הנהלת חשבונות בוינה. במהלך לימודיו פרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא גוייס כחייל לצבא האוסטרי. לאחר תום המלחמה הוא החליט להישאר בוינה.
אמא נולדה וגדלה בקלוש שהייתה כאמור בתחום שליטתה של אוסטריה. אחרי המלחמה עשו לה שידוך עם אבא. הם התחתנו בקלוש, ועברו לגור בווינה. בווינה נולדו להם שלושה ילדים, שתי בנות ובן כשאני הייתי האמצעית.
מה זכור לך מהחיים בוינה?
זכור לי שהייתה לנו חנות, ואנחנו גרנו מעליה. הורי היו דתיים מתונים. אבי היה מתפלל בוקר וערב והולך לבית הכנסת בשבתות ובחגים. לנו הילדים היה מעין בית ספר של אחרי הצהריים בבית הכנסת. שם למדנו את פרשת השבוע עם רב, והיינו הולכים כל יום שישי לשמוע את שירת המקהלה בבית הכנסת הרפורמי. זכור לי שמאד נהנינו.
בערב שבת אמי הייתה עושה דגים, מדליקה נרות ואבא היה עושה קידוש. כל אחד מהילדים היה מקריא משהו.
ביום ראשון היינו הולכים לפיקניק ב"יער-וינה".
הלכתי לבי"ס כללי, שהיו בו מעט יהודים (5 – 6 יהודים בכל כיתה) והיו לי חברות יהודיות וגם נוצריות. ילדות מסוימות היו ממש אנטישמיות. בסה"כ הייתה לי ילדות יפה עד שהיטלר הגיע ב-1938 והשתלט על אוסטריה.
מה את זוכרת מה"אנשלוס" (הסיפוח של אוסטריה לגרמניה הנאצית)?
היטלר נכנס לווינה בערב שבת. אנחנו היינו ישובים לקבלת שבת, והשכנה בדירה שלידנו שהיה לה רדיו נכנסה והודיעה לנו את החדשה הקשה הזאת. השכנה הזו, שהייתה גויה, מאד עזרה לנו בשנה שהיינו תחת שלטון היטלר. כאשר החנויות נסגרו בפני יהודים, היא הלכה וקנתה עבורנו את המצרכים. כאשר היינו צריכים לשלם הרבה כסף עבור הויזות וכרטיסי הנסיעה לפרגוואי, היא הלוותה הרבה כסף לאבא (שהחזיר לה את כולו לאחר המלחמה), והיא לא הייתה אישה עשירה (היא הייתה אלמנה עם שני ילדים).
אני זוכרת שביום הפלישה הרחובות היו מלאים כתובות תעמולה של המתחרה של היטלר על השלטון (שושינג), וכבר למחרת הוציאו את היהודים לנקות את הרחובות מהכתובות של שושינג. כאמור החנויות נסגרו בפנינו וגם את מפתחות החנות שלנו היינו צריכים למסור.
בסוף שנת הלימודים, היינו צריכים לעזוב את בית הספר, ועברנו ללמוד בבית ספר ליהודים (היחיד שנותר).
בנובמבר של אותה שנה התרחש "ליל הבדולח", ואז הנאצים עצרו את כל הגברים היהודים מתחת לגיל 50. לקחו גם אבא לשבועיים, ולאמא זה היה נורא.
איך הצלחתם לצאת מוינה ולהגיע לארגנטינה?
רוב היהודים בווינה הבינו מהר מאד שצריך לצאת מאוסטריה, אבל לא היה לאן. אבא שלי הלך כל יום לשגרירות אחרת ואמא עמדה בחנות. לאבא היו אח ואחות בארגנטינה ולכן הוא רצה להגיע לשם. אבל חודש אחרי ה"אנשלוס" ארגנטינה הודיעה על סגירת שעריה בפני היהודים.
אמא כתבה לדודים מארגנטינה שהם צריכים לעזור לנו בדחיפות, ואכן הם שיחדו איזה עובד בשגרירות בפרגוואי והוא נתן לנו אישור כניסה מזוייף. אבל עדיין הייתה בעיה לצאת מוינה, לרכוש כרטיסים הלוך וחזור. הדברים הסתדרו לבסוף, הרבה בזכות עזרתה של שכנתנו הגויה. בסוף פברואר 1939 נסענו להמבורג ומשם עלינו על אוניה מלאה יהודים שנסעה לדרום אמריקה במשך 4 שבועות.
נחתנו בדרום אמריקה במונטבידאו ושם חיכו לנו הדודים מארגנטינה. התוכנית שלנו הייתה לחצות את הריו-דה-לה-פלאטה ולהסתנן לארגנטינה. היה ברור לנו שבפרגוואי אין לנו מה לחפש. לאחר שני נסיונות הצלחנו לעבור את הנהר בלי להיתפס ע"י שומרי הגבול, ולנחות באזור דרומית לבואנוס איירס.
המצב היה קשה. את הילדים חילקו בין הדודים. אבי פחד לצאת לרחוב, כי היינו בלתי לגאליים. אבי חיפש עבודה במשך חודשים ולא מצא, כי חיפושיו הוגבלו רק ליהודים מחשש להסגרה. בינתיים אבי למד גזרנות בגדים. לבסוף אבא השיג עבודה בחנות גלידה של המשפחה, אבל הוא לא אהב את העבודה הזאת.
בינתיים, אני חליתי באפנדיציטיס ואושפזתי בבית החולים העירוני. בחדר הסמוך שכבה אישה ממשפחה מאד חשובה בארגנטינה. האישה הזו מאוד חיבבה אותי, וביקשה מבעלה שהיה במעמד בכיר ב"חלונות הגבוהים" לסייע למשפחתנו. ואכן האיש השיג לנו דרכונים ואזרחות ארגנטינאית. אפשר להגיד שבזכות האפנדיציטיס נהיינו לאזרחי ארגנטינה...
איך ומתי הגעת ל"שומר הצעיר"?
אני הגעתי לתנועה בגיל מבוגר יחסית. הייתה לי חברה בזמן לימודי באוניברסיטה (למדתי הנדסה) שהייתה בתנועת השוה"צ. היא הזמינה אותי להשתתף בשיחות של הקבוצה שלה. אני התלהבתי ממה שראו עיני, והחלטתי להפסיק את הלימודים, וללכת להכשרה. העובדה שהורי היו ציונים, הקלה עלי לקבל את ההחלטה. אחרי שנה עליתי לארץ.
בהכשרה ב"קיבוץ ב'" היינו קבוצה שהגיעה אח"כ לקיבוץ גזית. היו איתי מריו, גליה, אפרים שלומי, צבי ומנחם הולצמן, נירה אבידוב ועוד. עם הקבוצה הזו עליתי ארצה, ובחיפה חיכתה לנו משאית שלקחה אותנו לטירה. למחרת נסענו להכשרה בגלאון. כשחזרנו הנקודה כבר עברה למקום החדש.
לנו לא הייתה עבודה בגזית, לכן נשלחנו כקבוצת עבודה לבית-זרע. באחת הנסיעות מריו ואני ירדנו בכפר-תבור, שם חיכה לנו הרב עם מניין, והוא חיתן אותנו. אחרי החופה המשכנו בטרמפים לבית-זרע. בערב החבר'ה עשו לנו מסיבה יפה.
דבריה של ניבה ביום ה- 30
אמא
הטובה, המתחשבת, החזקה, אוהבת האדם, החכמה, החרוצה שוויתרה על לימודיה למען מטרה חשובה יותר בשבילה. אמא שלנו.
בסוף אפילו הגוף החזק שלך נכנע. נראה היה שהוא רוצה להיאחז עוד מעט קט בחיים האלה שאת ביקשת להיפרד מהם כבר לפני שנים. זמן קצר לאחר שאבא עזב אותך. ככה פתאום בלי שום הודעה מוקדמת.
הזוגיות המופלאה שלכם חסרה לך כל כך וזה מה שלא נתן לך מנוח.
התקשית לראות את כל היופי והמופלא שמסביבך. ילדים, נכדים, נינים. דור המשך למה שאת ואבא הייתם.
בשנים האחרונות כבר לא כל כך שמת לב לקורה סביבך ואולי טוב שכך.
אני אנסה לזכור ולהיאחז בדברים היפים שבך.
איזו סבתא היית. וואוו אמיתי. אין דברים כאלה אמא.
איך היטלטלת באוטובוסים עם סבא מרדכי שלי – אבא שלך - עד לקיבוץ שניר הרחוק כדי לזכות ולהיות במחיצתה של התינוקת הכי מתוקה ויפה בעולם.
איך עזרת לי עם אילן שנולד ואני עוד הייתי צריכה להשלים את לימודי תעודת ההוראה שלי באורנים.
איך הייתם, את וסבא, משחקים עם אילן ויובל שעות על שעות. הם כל כך אהבו ללכת אליכם ולחרוש את הגינה בטרקטורים שאבא עשה להם בידיו המופלאות. הטרקטורים האלה עדיין בפעולה. ועכשיו הנכדים שלי משחקים בהם. איזה יופי.
אני זוכרת איך הבנים שלי אהבו לנסוע איתכם לטיולי קיבוץ.
אילו אמפנדות עשית!!! אין כאלו בכל ארגנטינה, ובטח לא בישראל. ואת לא יודעת אבל בכל פעם שהוצאנו אמפנדות מהפריזר כדי לחמם תמיד הייתי מגניבה הצידה לאילן. שיהיה. קצת יותר מלאחרים...
חה חה....
כשנסענו לדודים בבת ים, ואני כבר הייתי גדולה, לא זוכרת בת כמה בדיוק, והיינו ישנים כולנו בחדר אחד היינו עושים תור מי ישן לידכם. לי כמובן, הייתה זכות בחירה וגדי בד"כ היה צריך לוותר... הוא עשה את זה די בקלות.
ובפרס נהיית פתאום עקרת בית...מה זה? תהית בינך לבין עצמך. אבל ה"חנום" בישלה לנו אורז נהדר ואת ודאי עשית דברים אחרים. החנום גם הייתה מנקה את הבית. כי כך מקובל אבל אלי לחדר אסור היה לה להיכנס!!! לא כל כך הסכמת עם זה אבל בסוף נכנעת לדרישתי, כמו בד"כ אני מניחה.
ואת זוכרת את הטיולים בכל סופש אמא? תמיד אבל תמיד היית נרדמת ליד אבא...
ועכשיו זהו
עכשיו הכל כבר בלשון עבר.
עכשיו אלה הם רק הזיכרונות.
עברו כבר 30 יום ועוד יש אנשים שמגיעים כי לא הספיקו. לא הספיקו לשתף אותי בזיכרונותיהם עלייך.
וזה כל כך טוב ונעים.
ענת רון למשל אמרה כך: אני תמיד אזכור את אמא שלך עם לב גדול.
אני זוכרת שהיא תמיד הייתה שמחה לראות אותי
תמיד הרגשתי שאיכפת לה ממני ולא רק, אלא מכולם
כל האנשים בקיבוץ היו חשובים לה.
ניבה, את מקור השראה בשבילי היום ואני חושבת שזה בא לך מאמא שלך
שהייתה אישה מאוד מיוחדת.
אני תמיד אזכור אותה כזו.
גם יונתן טילפן אלי מארה"ב ואמר:
את יודעת ניבה, סילביה הייתה המורה לאנגלית שלנו.
אני זוכר שהשיעורים שלה היו מאוד מיוחדים כי היא תמיד דאגה
לתת לכל אחת ואחד מאיתנו תשומת לב
אני הרגשתי שאני הכי חשוב בשבילה בכיתה
אבל כנראה שכולם או כמעט כולם הרגישו כך.
שלום לך אמא יקרה.
אולי כבר פגשת את אבא...???
אבל מה שבטוח שאת כבר, כמו שאומרים, בעולם שכולו טוב.
דברים של גדי ליום ה- 30
היום זאת הפעם הראשונה שבה אנו נזכרים בשני ההורים שלנו, אבא ואמא.
אמא ואבא הקימו את המשפחה שלנו ואני רוצה לומר מספר מילים בהקשר זה,
אבל במקום לדבר ישירות דרכי, הבן שלהם, בחרתי לקשור את ההורים למשפחה הפרטית שלי.
כאשר רעיה באה לבקר אותי בגזית בפעמים הראשונות, הרגשתי שלהורים היה די קשה עם זה שיש לי חברה חדשה, וניראה לי שהם חששו ממה שכל ההורים חוששים כשהילדים שלהם גדלים - התנתקות. מבלי להיכנס לפרטים, נזכיר רק שההורים יצרו סצינות די מיוחדות להם וזה לא היה תמיד קל. מאידך, למרות שהתנגדתי לתגובה שלהם, יכולנו רעיה ואני להבין מהיכן זה מגיע ונתנו לזמן לעשות את שלו. והזמן באמת עשה את שלו!
לאט לאט ההורים למדו להכיר את רעיה, ורעיה אותם, ונבנתה ביניהם מערכת יחסים משפחתי אמיתית. ההורים אהבו מאד את רעיה ורעיה אותם. לרעיה הייתה את היכולת לראות את טוב הלב של אמא בצורה חזקה מאד וזה נגע לליבה. לא פעם רעיה הזכירה לי שהיא חיה איתי רק בגלל אמא שלי. היושר שלה, האיכפתיות, האחריות מעבר לעצמה וכמובן טוב הלב שלה שקרן תמיד כלפי אחרים. מאז שאבא נפטר אמא נקשרה לרעיה מאד וכל הזמן הזכירה למי שיכלה איזו כלה נהדרת יש לה וכמה שהיא טיפלה בה ( באמא) יפה בתקופה שלאחר שאבא עזב אותנו. אין שבוע אחד ואולי אין יום אחד בבית שרעיה לא מזכירה לי כמה אני דומה להורים בכל מיני תכונות. לאחרונה רעיה רואה סדרות בספרדית מארגנטינה והיא מקשרת כל הזמן בין הדמויות בסדרות לבין ההורים שלנו ונזכרת בחיוך באירועים ובהתנהגויות דומות.
למרות המרחק הפיזי הגדול ופערי הזמנים בין ביקור לביקור, הביקורים השנתיים של סהר ויהל בישראל היו בעיקר לשם שמירת הקשר עם המשפחה וזה עבד מצויין. סהר ויהל באמת הרגישו שיש להן סבים, והן נקשרו אליהם ואהבו אותם מאד. יותר מזה, הן מספרות כל הזמן חוויות מהביקורים אצלם, על קבלות השבת, על השטויות שהן היו עושות להורים ועל הסבלנות שהייתה לסבא לכל אלו. כמה מנקודות האור החזקות ביותר הן הגלידה והריבות של סבא והחלות והאמפנאדות של אמא. יהל מאד אהבה לבשל עם אמא ויש לה העתקים של כל המתכונים, מבישולים ועד אפיה, מהחלות ועד לעוגות, מהבשר ועד לאמפנאדות והאלפחורס. לסהר הייתה את ההזדמנות להיות עם אמא בשנים האחרונות כשהייתה בארץ ואמא הייתה מספרת לה בגאווה בשנה האחרונה שיש לה נכדה נהדרת שלומדת רפואה בבאר שבע.
אז בתוך העולם המטורף של המאה ה-20 והשתלטות הטכנולוגיה על חיינו, זכינו לגדול אצל הורים צנועים, הומניים, די תמימים, רגשניים ותרבותיים מאד. תראו לי מישהו שצריך יותר מזה בחיים.
אני אוהב להתגעגע אליהם ושמח על האווירה המשפחתית שההורים נתנו לנו.
ניבה:
אמא שלנו הייתה אישה טובה
מאוד טובה
במקום להכביר במילים אני רוצה לספר סיפור קצר
שאולי ימחיש עד כמה היא הייתה כזו.
לפני 35 שנים, כחודשיים לפני שהגענו לגזית,
הבאנו לכאן סוסה בהריון. שתמליט כאן.
ואכן כך היה. אלא שיומיים לאחר מכן היא מסרה נשמתה לבורא.
מרגע זה ובמהלך החודשיים הבאים, אמא שלי הלכה יום יום,
פעמיים ביום לרפת, מילאה בחלב בקבוק גדול והניקה את הסייח
שגדל לתפארת...
מה היא לא הייתה מוכנה לעשות אמא שלי.
כזו אישה מיוחדת.
היי שלום אמא שלי. תמיד נזכור את אישיותך המופלאה.
