תאריך לידה: 01.04.1926
תאריך פטירה: 02.07.2020
פרומה שבכל המסמכים הרשמיים מופיעה כפרימט, וכולנו חושבים שאין חברה בשם כזה בגזית, נולדה כתאומה בפולין בדצמבר 1925. עקב הקור והתנאים הירודים הייתה סכנה שלא ישרדו התאומות לכן שמרו עליהן בצמר גפן. פרומה שרדה אחותה לא, ובתאריך 1 באפריל 1926 נרשמה תעודת הלידה שלה.
בגיל 3 עברה פרומה לארגנטינה עם הוריה בצלאל ורחל רוזנבאום ואחותה הבוגרת גיטל'ה. לאחר 4 שנים הצטרפה למשפחה אחותם הצעירה סוסנה (שושנה).
פרומה גדלה בבית ציוני ואוהב. המשפחה הייתה ענייה, הם גרו בדירת חדר עם פטיו, בבואנוס איירס. שם פרומה הלכה לגן ובהמשך לבית ספר.
המשפחה מאוד אהבה את חייה בארגנטינה, הם לא הרגישו שונים ולא נדחו מסביבתם בגלל יהדותם. היו להם הרבה חברים גויים וגם המורים בגן ובבית הספר התייחסו באופן שווה אל כל הילדים. כאשר פרומה הייתה בת 13 הגיעה אליהם הידיעה על מלחמת העולם השנייה ובה נספתה המשפחה אשר נותרה בפולין.
לפרומה מלאו 19 שנים, כשמקן "השומר הצעיר" שהיה בחלק מרוחק של השכונה, הגיעו מדריכים כדי להציע לבנות המשפחה להצטרף אליהם, אך הפעם סירבה פרומה: "אני לא חוזרת לשומר הצעיר, אין לי מה לעשות שם, לא מתאים לי יותר לעבור בין הבתים, לשכנע הורים ולבקש תרומות. די, שבעתי מכל זה".
פעילים ממפלגת מפ"ם באזור באו לביתם כדי לשכנע את פרומה להצטרף לשורות המפלגה. בני המשפחה אירחו אותם סביב השולחן הגדול בפטיו הצמוד למטבח, בו ישבו תמיד עם אורחיהם. בנוכחות הוריה ענתה להם: "אצטרף למפלגה בתנאי שאהיה בין אנשי קבוצת הבוגרים הראשונה שתצא לישראל, שיהיה ברור שאני יוצאת אתם, אחרת אני לא מגיעה".
אמא שלה שהעדיפה שמשפחתה תישאר בארגנטינה, הכריזה וטו על הנושא ולא הסכימה יותר לדון בעניין, אך האב בצלאל, שחלם על עלייה לישראל ודיבר על כך פעמים רבות אמר: "פרימלה תביא אותנו לישראל. פרימלה תעשה כל מה שאני רציתי ולא הצלחתי, היא הבן שלנו", ובכך נתן לגיטימציה למימוש חלומה.
יחד עם קבוצה שביניהם חברותיה דבורה חפר ז"ל, שפרה גפני ז"ל ויותר מאוחר חיה אלטמן, עלתה לארץ בחודש מאי 1951 לקיבוץ רמת השופט. פרומה הגיעה כעזרה לגזית בתור תופרת, כאן כבשה את ליבו של זאב ונשארה בגזית.
אחותה גיטל'ה והוריה עלו בעקבותיה לקיבוץ רמת השופט.
באוקטובר 1952 בירך הקיבוץ את פרומה וזאב "בהכנסם לחיי משפחה". וכך הגיעו לעולם ילדיהם אילנה, אריאל ודרור.
כמו רוב חברות הקיבוץ גם פרומה הייתה מטפלת בעיקר גיל הרך, עד שנת 1975 אז חזרה למקצועה – תופרת. שני התפקידים האלה היו הלב של חיי הקיבוץ – חינוך הילדים והדאגה ללבוש הציבור כולו. פעם אחת, בשנת 1966 נתנה פרומה ביטוי למתח שבין החשיבה המשקית לחינוכית ופרסמה בעלון הקיבוץ רשימה מפורטת במין טון ציני שכזה עד כמה צעדי הייעול בענפים כמו מטבח ילדים, חצרן ילדים והמכבסה, באים על חשבון הדבר החשוב באמת – הטיפול בילדים. לאחר שפרומה מפרטת איך צעדי הייעול מבזבזים את זמנה כמטפלת, היא שולחת את מוסדות הקיבוץ לבחון את התנאים בהם עובדות מטפלות בקיבוצים אחרים...
כמטפלת כנראה טפטפה לילדים את ערכי הציונות אחרת איך ניתן להבין שכשראתה פרומה את ניב בראל בונה אוטו גדול שאלה אותו לשם מה נחוץ אוטו כל-כך גדול, ענה הילד: כדי לנסוע לארגנטינה להביא חברים חדשים...
מידת האיכפתיות והמעורבות של פרומה לא נעצרו בחצר בית הילדים. בשנת 1971 תחת הכותרת "לפי דעתי" פורשת פרומה את דעתה על מוסד שיחת הקיבוץ כשהיא ממש מצליפה במוסד הזה שמונע פתיחות וכנות שגורמים לפחות חברים להשתתף בשיחה ואז גם מיעוט חברים מגיעים. אולי, מסיימת פרומה בשאלה, מיעוט המשתתפים נובע דווקא מירידת הערך הדמוקרטי של השיחה?
נספר כאן על שתי נקודות אור ורכות שאפיינו את פרומה כחולת העיניים ורכת התלתלים.
כשסיימה פרומה את עבודתה במתפרה נכתב כך: במשך שנים רבות צוות המתפרה אליו שייכות פרומה ואמירה, הלביש את אוכלוסיית הקיבוץ מקטנים ועד גדולים, מתחתונים וגופיות ועד חולצות פלנל, טרנינגים ובגדי עבודה. לפני עידן ה-FOX וה- ZARA הן אלו שקבעו את האופנה בקיבוץ.
הקשר שנוצר במתפרה בין העובדות הקבועות שעבדו שם לאורך שנים הניב תוצאה מיוחדת. כך מספרת אמירה שכשהתחילה לצייר עשתה זאת בעקבות חוג בטיק שהעבירה רבקה וילנד, אלא כשפרומה ראתה את עבודות הבטיק שלה לחצה עליה ללכת ללמוד ציור. "מהלחץ הזה" סיפרה אמירה, "העזתי לעשות דברים שלא חלמתי עליהם".
הסבתאות הייתה תפורה על פרומה כמו כל החליפות ובגדי ההצגות שתפרה להצגות סיום חברת-הילדים, המשפחה גדלה והתקבצה סביב זאב ופרומה שהרעיפו אהבה זה על זו לאורך כל שנות חייהם המשותפים.
פרומה נכנסה לבית הסיעודי לפני ארבע וחצי שנים, זאב הצטרף אליה והשאיר אותה לבדה עד שגם היא סגרה את מעגל חייה המלאים ביום חמישי ה-2.7.2020 ונפרדה מאיתנו לעולמים.
בת 94 הייתה פרומה במותה אהובה ומחובקת.
כתבה: טלי ספיר
הספד של אריאל פלד
אמא,
התכנסנו כולנו בכדי לקיים את דרכך האחרונה בעולמנו.
לאחר תקופת דמדומים ארוכה של מספר שנים, קשה להיזכר בכל שנות החיים בהם היית פעילה, תוססת ובולעת כל רגע בחיים, בדרכך המיוחדת.
זכורה לי מאד התבונה והחוכמה שלך. לא היית מלומדת ולא הכרת את חכמי העולם והפילוסופים המפורסמים, אולם, הייתה לך התבונה והחוכמה של הבנת האדם, יותר מכולם. פעמים רק לפי מבע עיניו או לפי מבע הפה והפנים.
יכולתך המיוחדת להקשיב, להאזין לשיחה, כשאת יושבת מהצד, קשובה לכל מילה – מנתחת את הנאמר בין המילים, מבלי לומר מילה רעה, מבלי לפגוע, עם תגובה בת משפט אחד ולעיתים רק מילה אחת שאומרים הכול וסוגרים דיון ארוך.
יכולתך להישאר שקטה, תומכת, מחזקת, גם כשלפעמים נדמה שהסערה המתרגשת בחוץ, עלולה לגרום לנזק רב.
יכולתך ליצור: ילדים יותר שלמים (כשחינכת ילדים), בגדים (כשתפרת את אלו), ואנשים יותר שלמים (כשהחלטת לשתף מתובנותיך), וליצור גם אותנו – את משפחתך האוהבת.
יכולת התקשורת עם הסובבים אותך, גם אם היו רחוקים פיזית, דרך המחשבות, כי טלפונים לא היו, וכשכן היו, לא תמיד היו נחוצים.
יכולות אלו עשו אותך אישה טובה, אישה ברוכה!
אמא – היית שותפה בהקמת הקיבוץ שכה אהבת, הקמת משפחה טובה, מגובשת ואוהבת.
חינכת דור של ילדים, ילדי הקיבוץ, עליהם הייתה גאוותך ובצדק רב. נקשרת לטיפול בילדים עם קשיים, ואני עדיין זוכר את המילים – "את הילד הזה אני הצלתי".
אני גאה בך מאד, במה שהיית ובמה שהשארת כאן, על פני האדמה הזו, אדמת גזית.
אהבנו אותך אמא ואוהבים גם היום, קשה הייתה הפרידה ממך שארכה זמן רב.
נוחי בשלום אמא יקרה ושאי ברכה,
אריאל פלד
הספד של הנכדה נעמה
סבתא,
חשבתי הרבה על מה מתאים שאקריא במעמד הזה. הרי יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך ועלייך. האמת שההגעה לרגע הזה הייתה בראש שלי כבר הרבה זמן, אצל כולנו. ראינו אותך קמלה מולנו, נכבית, וחלק בי רצה שזה ייגמר כבר, שתוכלי להיות חופשייה מהכבלים שמחזיקים אותך כאן. הייתה תחושה שאת רוצה כבר ללכת, שקשה לך מידי. למרות השיכחה והבלבול, הבנתי ממך שאת יודעת מה קורה לך, שאת מרגישה ומבינה בעצמך שהגוף והמוח מתחילים להשתנות ולשנות. מצד שני, לא הייתי מוכנה להרים ידיים. מהמקום הילדי שלי, לא רציתי להיפרד. רציתי שתישארי איתי ועבורי, וכל פעם מחדש ביקשתי ממך שתחכי לפעם הבאה שאבוא לבקר, שתחכי לי.
עם התחושה האמביוולנטית הזו אני מגיעה היום ובעיקר מתקשה להתמודד עם החסר שלך. היית דמות כל כך משמעותית בחיים שלי ותמיד תהיי חלק ממי שאני. בשנים האחרונות התחלתי להרגיש את החסר הזה אבל עכשיו כשאת לא כאן בגופך, זה הופך את הריק הזה לגדול יותר.
באחת הפעמים האחרונות שפגשתי אותך הצלחנו לתקשר קצת. כשיצאתי מהבית הסיעודי לאחר מכן חשבתי לעצמי – הנה, סגרתי מעגל, אמרתי לך את הדברים, ראיתי אותך מחייכת, שמעתי כמה מילים מוכרות. ניתנה לי ההזדמנות באמת להיפרד מסבתא שלי כמו שהיא הייתה תמיד. עד אז פחדתי שלא אצליח להיפרד ממך, אלא רק מהקליפה שלך. אני מודה לך שנתת לי את ההזדמנות הזו. היא הייתה לי יקרה מפז.
לסיום, מכיוון שאני לא עומדת פה ונפרדת ממך לבד, אני רוצה לשתף בכמה מילים על מי את עבורי, מי היית ותמיד תישארי. סבתא שלי הייתה מכשפה, אבל מכשפה טובה. היו לה יכולות מסתוריות כאלה של להסתכל לתוכי ולדעת. גם עם אחרים זה היה נראה שהיא מצליחה איכשהו להסתכל פנימה לנשמה. היא הצליחה לקרוא אנשים ולכן כשהבאתי את בוריס להכיר את המשפחה, לא סתם היה לי חשוב לשמוע ממנה. היא לא הייתה צריכה להגיד הרבה. משפט מפתח אחד ודי. והיא אמרה- הוא בן אדם טוב. הצלחתי!
לסבתא שלי גם הייתה עין חדה לכל פרט חיצוני קטן והיא הייתה אומרת לי בלי לחשוב פעמיים שמה שאני לובשת לא יפה בעינייה. בשנים האחרונות, כשלא הייתי בטוחה עד כמה היא מחוברת למה שקורה ומזהה אותי, תמיד כשהיה לה מה להגיד על מה שאני לובשת, אמרתי לעצמי – הנה סבתא שלי. היום היא פה איתי.
סבתא שלי מאוד רצתה שיהיה לי טוב. היא הביעה את זה בדרכים שונות, חומריות ורגשיות. היא תפרה לי מצעים מיוחדים שיעזרו לי ויעודדו אותי להפסיק להרטיב במיטה, היא חיבקה אותי כשבכיתי, היא עודדה אותי לעשות דברים שאני אוהבת ושעושים לי טוב, היא החזיקה והרגיעה אותי.
סבתא יקרה שלי, אני אוהבת אותך כל כך. אני מאחלת לך ולנו שעכשיו כשאת מתאחדת עם סבא אהובך וכששניכם מסתכלים עלינו וממשיכים להתפעל, להיות גאים ולהאיר את דרכנו. כמו שהבטחתי לסבא אני מבטיחה גם לך, השולחן בארוחות המשפחתיות לא יהיה אותו הדבר בלעדיכם, אבל כולנו יחד נעשה הכול כדי לשמר את המשפחתיות, הארוחות המשותפות וכמובן נשאף להגדיל את השולחן.
נמי.
