להב רוקה

הנצחה • 26/6/2018 כניסות

תאריך לידה: 13.10.1930

תאריך פטירה: 03.05.2018

רוקה – ריטה נולדה בריברה, כפר חקלאי שהקים הברון הירש וחיו בו הגאוצ'וס היהודים בפרובינציית בואנוס-איירס בארגנטינה, להוריה צבי ואסתר פריידין ב-13 באוקטובר 1930. אחות אמצעית לסיטה הבכורה ונגרו הצעיר.

פרנסת ההורים הייתה חנות קטנה, משפחה יהודית חילונית. למרות שלא קיבלה חינוך ציוני בבית, הצטרפה לתנועת השומר הצעיר והפכה לראש הקן, הקן הראשון של השומר-הצעיר במושבות הברון, קן קטן שהתחנכו בו גם גליה סורוקה וטיטו בייסר. לפני העלייה עברה רוקה הכשרה בגולנד, יחד עם כל החברים של קיבוץ ב'. רוקה הייתה העולה הראשונה מריברה, כשעלתה כל הכפר הגיע להיפרד ממנה. רוקה בת ה- 19 נחשבה קטינה וכדי לעלות ארצה צריכה הייתה להשיג חתימה מההורים שהיו רחוקים. מאוריציו התמנה לאפוטרופוס וחתם עבורה על האפשרות להגשים את החזון.

רוקה עלתה לארץ בשנת 1950 להכשרה בגלאון ומשם לגזית. כבר בגלאון היו יחד רוקה ואליהו אבל רק בגזית יצרו קשר לחיים שמיסדו בתאריך 25 במאי 1954.

רוקה היא לא רק חברה ממייסדי הקיבוץ שלנו, היא מוסד בפני עצמה. בשנתיים הראשונות שלה בגזית הייתה חלק מצוות הפלחה, חשה את האדמה אבל כבר בעלון משנת 54, היא קוראת להתמקצעות. את הבעיות הקיימות, כתבה רוקה, אפשר לפתור על-ידי לימוד והתמסרות של העובדים והשלמת הענף על-ידי חברים שביכולתם להגיע לרמה מקצועית נאותה.

אולי הבינה שהיא לא תהיה זאת שתגיע לרמה מקצועית נאותה בשטחי הפלחה ואולי כי ליבה הוביל אותה הלאה, מאז עסקה רוקה בטיפול ונתינה, חמלה וחסד והרבה שיקול דעת.

בין התפקידים שמילאה ניכרות תכונות אלה באופן בולט, כמו למשל קומונרית ורכזת קניות, תפקידים שמילאה פעמיים. בשנות ה-50 וה-60 להיות קומונרית ורכזת קניות היה למלא את הצרכים הכי בסיסיים והאישיים של החברים.

פעמיים יצאו רוקה ואליהו בשליחות התנועה, בשנת 56 למקסיקו לארבע שנים ובשנת 69 לארגנטינה לשלוש שנים. בשנת 1974 פנתה רוקה להתמקצע כמטפלת תינוקות ב"אורנים". במשך 12 שנה הייתה רוקה מטפלת של דור ההמשך. שנתיים הייתה מטפלת במוסד החינוכי. לצורך הסעת ילדי קבוצת "ניצן" עשתה רוקה רישיון רכב, מבין הראשונים וודאי הראשונות שעשתה זאת, וחזרה הביתה לטפל בכל השאלות שהכי מעסיקות את כולנו כמזכירה רפואית.

בין לבין נולדו שלושת ילדיהם של רוקה ואליהו – ניר, יערה ואלעד. הייעוד של טיפול ואחריות ברווחת החברים המשיך לבוא לידי ביטוי בכל שפע התפקידים שלקחה על עצמה: סדרנית עבודה, מרכזת ועדת חברים, מרכזת ו. חינוך, מקשרת של גרעין שגיב ואנילביץ ושל חברת נוער, רכזת ו. צריכה, חברה בוועדת משק, רכזת ו. בריאות, ו. חברה, בועדות בנים וקליטה ומזכירת קיבוץ.

ואז נכנסה לפרוייקט חייה או איך שהיא קוראת לו "הבייבי האחרון שלי" – הבית הסיעודי.

אל הבייבי הזה הגיעה רוקה לאחר שסיימה את תפקידה כמזכירת קיבוץ, שם בוודאי עלתה בה ההבנה שאי אפשר להתעלם ממנה, שגם היא וחבריה יזדקנו יום אחד. במספר הזדמנויות כתבה רוקה שוותיקי הקיבוץ תמיד ראשונים להגיע לכל שלב ושאין להם ממי ללמוד, אז היא לקחה על עצמה לכבוש את הדרך ולסלול את התוואי. מתחילת תכנון הבית הייתה רוקה בצוות ההקמה ועד יציאתה לפנסיה.

הבית הסיעודי, אמרה, נבנה עבור החברים שלנו קודם כל במחשבה שתמיד עדיף להשאיר את האדם קרוב לסביבתו המוכרת. פשוט הבאתי איתי את הבית, סיפרה, הקפדתי לאפות חלות כל יום שישי וכל שמונה השנים שהייתי אם הבית הרגשתי שאני עושה משהו מאוד חשוב. הרגשתי, ממשיכה ומסכמת רוקה את שנות העבודה שלה, מאד שלמה עם עצמי. סגרתי מעגל חיים. שנים רבות עבדתי בבית התינוקות עם אלו שרק התחילו את חייהם ובשנים האחרונות נתתי את כל מה שיש לי לאנשים העומדים בפני סוף החיים.

כשיצאה לפנסיה נהנתה להיות סבתא במשרה מלאה לעשרת נכדיה ונכדותיה ולהתנדב בכל מקום שקראו לה או שבחרה. הייתה סורגת אפודה ונותנת שי לכל ילד או ילדה חדשים שנולדו, תמיד אפופה אופטימיות כאילו אין שום דבר שאינו ניתן לפתרון ושום דבר ממש רע לא יוכל לה.

יום אחד איתגרו אותה החיים ושלחו בה את מחלת הסרטן, כמו ביקשו לבחון אותה. במרחב הציבורי נראה היה ללא כל ספק שרוקה מנצחת גם הפעם, לא בקלות אבל ביתרון ברור ומובהק. המשיכה להחזיק בית מלא ריחות של אפיה, תמיד כתובת להתייעצות רגישה – בקיצור רוקה.

ככה התגלתה בפנינו רוחה המוכרת אבל הגוף הלך ונחלש.

רוקה מותירה חלל גדול במרקם הכל-כך מיוחד וייחודי של שכבת הוותיקים בגזית ושל כולנו הבאים אחריהם.

בת 87 היתה במותה.

יהי זכרה ברוך.

הספד של ניר

אמא אהובה שלי,

ב-6:20 אתמול בבוקר, הלכת מאיתנו לתמיד, אחרי כמה ימים קשים בבית חולים, ולאחר זמן קצר, קצר הרבה מדי, בו התמודדת עם מחלת הסרטן, בדרך מעוררת השתאות.

פחות מיממה אחרי, אני יושב בבית שלך ושל אבא, בפרגולה שכל כך אהבת, ושרק לפני כמה שבועות השלמת את שתילת פרחי האביב בה, ומנסה להבין בפני מה עומדים מעכשו אני וכולנו.

ברקע, הנכדים שלך, שואלים את עצמם איך יתגברו על הריק הגדול שהשארת פה. הם לא מצליחים וכנראה גם לא ממש יצליחו.

שתי אהבות גדולות היו לך אמא- המשפחה והקיבוץ.

אהבת את הקיבוץ מאוד, בכל מאודך. הוא היה הדופק וסדר הנשימות שלך. הרגשת שאת שותפה לבניה של משהו אחר, נכון יותר. לקחת המון אחריות על הבניה הזו, בדרך שרבים מהנמצאים כאן יודעים והרגישו. המחויבות והמעורבות, חדוות המעשה והקשר האישי והחם שרקמת עם מי שרק פגשת, היו ההלכה והמעשה-חשבת שכך יש לחיות את החיים. כל אלה הם זרע שניטמן בכל אחד מאיתנו ושלוואי וימשיך לצמוח בדורות הבאים שלך.

והיית, כמובן, כמובן, סלע איתן עבורנו. סלע מיוחד במינו, דווקא משום שהיה מלא ברכות ובהבנה פשוטה ועמוקה של פשרם של הדברים. אל הסלע הזה התקבצנו כולנו: אבא והילדים שלך והנכדים והחברים הרבים.

אבא יקר,

במשך 64 שנים רקמת עם אמא דרך חיים שהניבה את הטוב בשניכם. היית לצידה בתקופות של פריחה, אך גם באחרות, כמו זו שעברנו בשנה האחרונה. אני רוצה שתדע שאת מה שנרקם נפעל כולנו לשמר. איבדנו את אמא, אך לא איבדנו את "הביחד". אני אוהב אותך ומחבק אותך אלי.

אמא,

בלכתך, השארת חלל גדול אצל רבים, ובעיקר אצלנו, המשפחה שלך, אך כדרכך, דאגת גם לצוות לנו את היכולת למלא ולו חלק ממנו. אני מבטיח לנסות.

אני אוהב אותך, כבר מתגעגע ומאוד אוהב לחשוב שהיית אימי.

ניר

הספד של יהל

סבתא אהובה,

Gracias por tu vida que me has dado tanto

נתת לי להרגיש אהוב. היית לי אוזן קשבת ומבינה. תמיד ידעת מה לשאול ומתי. זכרת כל דבר, אם זה מבחן, משחק או אירוע כזה או אחר. היה לך כל כך חשוב לדעת מה עובר עלי, לדעת שטוב לי, ואם רע - אז למה ומה עושים כדי לשפר את המצב. לא היה דבר שפיספסת או משהו פעוט מדי מכדי לפתור. והכל תמיד עם רצון עמוק ואמיתי להיות חלק פעיל בחיים שלי, לא רק צופה מן הצד. וכזאת היית סבתא יקרה שלי - חלק בלתי נפרד מחיי.

Gracias por tu vida que me has dado tanto

נתת לי פאי לימון ואספינקה קון סלסה בלנקה. הכנת לי אמפנדס עם בשר, וכשהחלטתי להיות בעייתי, מיד מצאת מתכון עם פטריות. כי כזאת את סבתא - רוצה לתת אבל באמת, מכל הלב. רוצה לתת בדיוק את מה שאני זקוק לו. נתינה כזו שגורמת לך להרגיש עטוף באהבה. איך יכול להיות שבמשך 26 שנים או לפחות מהרגע הראשון שאני באמת זוכר, לא שמעתי אותך, ולו פעם אחת, אומרת לי "לא"? איך יכול להיות שתמיד "כן" ותמיד "אפשר" ותמיד עם חיוך אסיר תודה על כך שביקשתי. כאילו את זו שצריכה להודות לי.

Gracias por tu vida que me has dado tanto

נתת לי בית ומקום מבטחים. כי כזאת היית סבתא. משרה על כל הסובבים אותך תחושה של ביטחון ואת הידיעה שכשאת באזור אפשר להיות רגועים. מהרגע שנכנסתי לחדר ואמרתי שלום, לך ולסבא, הרגשתי תמיד שכל המשקל מוסר מכתפיי ושאני יכול להתחיל לנשום, קליל ומאושר. גם כשכבר נגמר אצלך האוויר, הצלחת, עם משפט אחד ועם לחיצת יד קטנה, למלא את כולי.

ולך סבא יקר, אני רוצה לומר שאני אוהב אותך מאוד, שלא נשארת לבד, שאנחנו פה איתך ושנמשיך להיות איתך. סבתא ואתה הייתם החוט המקשר של כל המשפחה. לקחתם את האחריות הזו באהבה גדולה - דאגתם שנדע היכן נמצא כל אחד מאיתנו ומה מעסיק אותנו בכל רגע. אני רוצה שתדע שגם בהיעדרה של סבתא נרצה לקיים את ה"ביחד" הזה שיצרתם עבורנו, את הקרבה ואת הדאגה זה לזה, שנקח גם אנחנו את האחריות הזו. ובאשר לי, בימי שלישי אחרי שאסיים את יומי בבית החולים, אמשיך להגיע, להתעניין בהצבעה האחרונה בקיבוץ ובמה שחדש במפעל. אני כל כך אוהב אותך וכואב איתך. רק בקשה אחת יש לי: אני רוצה לבקש ממך שתישאר פה איתנו עוד ושלא תמהר להצטרף לסבתא. אנחנו פה איתך.

סבתא שלי ידעה לאהוב הכי טוב בעולם ואני מרגיש כל כך בר מזל על שזכיתי בה. אני אוהב אותך כל כך סבתא יקרה שלי, ואני כל כך עצוב על שאת כבר לא כאן איתי.

הספד של פנינה צחור

כל חייה היתה רוקה בן אדם מיוחד.

לפני מספר שבועות רוקה אמרה לי שהיא תלחם עד הסוף.

ואני האמנתי לה.

לפני מספר ימים רציתי לספר לה על הדברים המעניינים שלמדתי במחלקת השיקום של בית חולים עפולה, כשראיתי את מלחמתם של אנשים פגועים, לרוב יותר צעירים משתינו, מעט, ושיש לי מחשבות עמוקות יותר על ההבדלים שבין גברים ונשים מול כאב וסבל, נושא עליו שוחחנו כשהיינו חוזרות משיעורי הפלדנקרייז או בהזדמנויות אחרות, ושאלתי אם אוכל לבקר אותה. זו הייתה שיחה טלפונית, ורוקה אמרה לי שנדחה את השיחה למחרת כי היא אינה מרגישה טוב... ולא שוחחנו יותר.

מאוריציו ואני מאוד אהבנו אותה ומאוד הערכנו אותה, מאוריציו היה האפוטרופוס שלה, על פי הוראת השלטונות הארגנטינאיים, כשהיא עלתה לארץ, נערה צעירה בת 19, ומאוריציו בן 22, בפלוגה שעלתה לארץ מספר חדשים לפני הפלוגה שלנו, ונפגשנו בקיבוץ גלאון...

מוזר איך קשרים מיוחדים נוצרים, בקיבוץ ובכל מקום אחר בעולם. איך ומדוע התקרבנו כל כך בשנים האחרונות, גם כשבמשך כל החיים שלנו בגזית היינו קרובות פיזית, הרי שנים גרנו, שתי המשפחות, בשכנות, לא עסקנו באותם המקצועות, ובכל זאת נמשכנו אחת לשניה (מלבד במה שנוגע לקשר למפלגת מר"צ: רוקה הייתה מאוד מר"צ).

על מה אהבנו לשוחח? על הבנים והנכדים שלנו, על הכלות, על האהבה, על אהבות בספרים ומחוץ לספרים, על הקיבוץ, על איך אנחנו נראות... על הותיקים, על הבתים של הוותיקים, על הבית הסיעודי, על צדק ושיוויון בקיבוץ, על החיים ועל המוות (איך למות? כן, איך למות) ובינתיים איך לחיות את השינויים המתרחשים בעולם, בארץ ובקיבוץ.

רוקה היתה בן אדם מיוחד, ואנחנו כולנו התייתמנו.

פנינה ומאוריציו ויסמן-צחור

גזית 4/5.18

summday_1739246579