ליטווק זליג

הנצחה • 7/3/2018 כניסות

תאריך לידה: 3.03.1929

תאריך פטירה: 19.05.2014

זליג נולד בעיר ראדום, בן יחיד להוריו דב וחיה ליטווק. אביו היה חייט, בעל מתפרה, אמו עקרת בית, משפחה יהודית חילונית. זליג למד בבית ספר פולני בבקרים והלך ל"חדר" להשלמת לימודי יהדות אחרי הצהריים.

לזליג היו יחסים טובים עם הגויים, וכדי להרוויח מעט כסף היה למשל סוחב למשפחות הגויים את עץ האשוח שבחרו לחג המולד.

המלחמה פרצה כשזליג היה צריך להתחיל כיתה ד' אך נאסרה עליו ההגעה לבית הספר. כשנאסרה התנועה על יהודים הפך זליג למפרנס היחיד של משפחתו. ילד בן 10 זריז וחסר פחד, היה זליג חומק דרך תעלות הביוב ומגיע למפקדה של הגרמנים בעיר, שם יצר קשרים עם החיילים, שנתנו לו כביסה מלוכלכת, אימו וסבתו כיבסו והוא החזיר להם את הבגדים נקיים. כך פגש זליג קצין שתפר אצל אביו את בגדיו ולימים יהפוך לדמות משמעותית בחיי המשפחה, מי שיציל את זליג ואביו מהגירושים בגטו. מקצוע החייטות הביאה אותם למחנה העבודה ליז'ין. לאחר שאביו נפטר במחנה, הועבר זליג לאושוויץ ושרד את מסדר מנגלה. זליג הלך בצעדת מוות ממחנה למחנה עד שבמרץ 1945 הגיע לפראג ושם השתחרר. אחרי השחרור הוא נסע לביתו אך בן דודו, שהיה בעל מאפיה ונשאר בעיר, לא הסכים לקבלו. זליג חזר לפראג ונאסף ע"י הג'וינט לבית יתומים כשהיה בן 17.

ערב אחד הגיעו לבית היתומים שליחים של ההגנה וסיפרו לנערים על ארץ ישראל ועל קבוצות שמתארגנות לעליה. זליג היה מוקסם ממה ששמע אבל הצטרף לאחת הקבוצות די במקרה. יום אחד עלה על רכבת חשמלית ושמע קבוצת נערים ונערות מדברים ביניהם אידיש, הוא התקרב שמע וראה את גניה. קבוצה של נערים, ביניהם אליהו רזיאל, משה ירקוני ואיציק ג, עוברת את האלפים והם מוברחים לגרמניה. במעין קיבוץ קטן הוא פוגש שוב את גניה ויחד עם שאר הנערים מצטרף זליג לקבוצת טוסיה אלטמן. יחד הם עוברים הכשרה באירופה ועל האנייה "מולדת" הם מתחילים את המסע לארץ ישראל. הבריטים תופסים את האנייה ומגרשים את העולים לקפריסין, שם הם ממשיכים למעשה את ההכשרה להקמת קיבוץ בארץ ישראל.

אל חופי הארץ הגיע זליג עם חברים מקבוצת טוסיה אלטמן, ב-1 באפריל 1948, והם נשלחים להכשרה בקיבוץ הזורע. פורצת מלחמת העצמאות וזליג נשלח להשתתף בקרבות על משמר העמק. לאחר המלחמה עולה הקבוצה לטירה, ומשם לגזית.

הזוגיות עם גניה הביאה להקמת משפחה, נולדו אמנון, איילה ונטע.

בגזית עובד זליג כפלח, נאבק מול הארבה בשעתו, עוזב את הפלחה, מוציא רישיון נהיגה ומתחיל לעבוד כנהג בית על הבדפורד, הסעות והובלות לכל צרכי הקיבוץ.

כשזליג לוקח אחריות על דאגה למתנדבים מחו"ל מלווה אותו המוטיבציה להראות לגויים איזו מדינה בנינו כאן, כמו שהוא עצמו היה אומר.

את תפקידו כנהג בית פיתח והעצים, היה המוציא והמביא של מצרכים שונים, כשהעיקר היה צרכי הבריאות של קיבוץ שנמצא בסוף הדרך. כל הדלתות היו פתוחות בפניו, ידע ליצור קשרים ולקצר תהליכים, להגיד כאן איזו הערה ושם איזה סיפור עם חצי חיוך ולהשיג מה שרצה.

את נושא הנצחת השואה פיתח זליג מתוך אמונה בלתי מתפשרת בצורך לספר ולספר, לזכור ואף פעם לא לשכוח. הוא היה עד במסעות לפולין של נכדיו וקבוצות אחרות. הלך לבתי ספר ולצבא ולכל מקום אליו נקרא.

שנים רבות רבות היה זליג הנהג של הקיבוץ עד שהזיקנה הגיע גם אליו. לא קל היה לזליג לקבל את העובדה הזאת, כוחו, כך הרגיש, עדיין היה במותניו, הקשרים שטיפח עבדו כמו תמיד ובכל זאת לאט לאט, בדרך הטבע יצא זליג לפנסיה. בפרק הזמן הראשון טיפל בגניה ולאחר שהלכה לעולמה המשיך עד שגם כוחו תש. אז נכנסה לחייו של זליג ושל משפחת ליטווק כולה דמות משמעותית מאוד – פרנסיס. פרנסיס לא נמצא כאן איתנו כדי לשמוע זאת אבל הוא יודע עד כמה חשוב הוא היה עבור זליג ומשפחתו.

במרץ האחרון מלאו לזליג 85 שנים מלאות בכל מה שאדם יכול היה לחוות.

יהי זכרו ברוך.

הספד של נטע

איזה מין אדם היה אבא שלי?

אבא שלי היה איש גבוה וזקוף בעל עיניים כחולות וקול עמוק. אהב לדבר ולשיר. לאבא שלי היו תמיד ביטויים שאהב להשחיל במשפטים קצרים, גם בעברית וגם ביידיש.

אבא שלי צעד במסע של חיים, מסע שהיה גאה בו ורצה להראות לכל העולם שניצחנו ושהצלחנו.

אבא שלי היה גם אבא וגם אמא שלנו. הוא בישל והוא ליווה אותנו לבית הילדים והוא השכיב אותנו ולא הפסיק לדאוג גם כשבנינו משפחות. לכל מחסורינו דאג אבא בכל מצב ובכל מזג אויר וכשהגיעו הנכדים היה הבייבי-סיטר האולטימטיבי.

אבל אבא שלי היה בעיקר אדם ששם את ערך הנתינה מעל הכל.

כשהיו אבא שלי ואבא שלו במחנה עבודה, הגיע יום אחד אבא וראה שאבא שלו לא בביתן. הסתבר שאבא שלו חלה בטיפוס ואושפז בביתן של החולים. ערב אחד, סיפר לי אבא, הוא התגנב לחדר החולים, היה חושך גמור חוץ מקרן אור אחת שנכנסה מהחריץ של הדלת דרכה הוא נכנס, והקרן הזאת האירה בדיוק את אבא שלו. הוא טיפס על מיטתו, נישק את מצחו ונפרד לשלום. אביו הספיק לשלוף חתיכת לחם, לתת לו ולהורות לו לברוח. אבא שלי נענש על הפרידה הזאת אבל ביום בו נפטר אביו, קרא לאבא שלי מפקד נאצי, שלקח אותם כחייטים אישיים שלו, לקבוצת העבודה שתפקידה היה לקבור את מי שמת באותו הלילה. אבא זיהה את גופתו של אביו לפי האפודה שלבש, קפץ לבור וסידר את גופת אביו שישכב ישר, שייקבר כמו שצריך, שהוא יהיה זה שיקבור אותו.

את מה שעבר אמר לי תמיד שהוא מספר לי, את כל הפרטים הוא מספר לי, כדי שאני אדע בדיוק מה קרה שם ושאמשיך לספר הלאה, ואני לקחתי את התפקיד שאבא נתן לי, באותה אמונה עצמה. אבא השאיר אחריו מורשת כמו שרצה, סיפוריו נטועים עמוק בליבם של צעירים רבים איתם נפגש במהלך השנים, ואני מבטיחה שאנחנו נמשיך ונעביר את הסיפורים האלה גם אם פה ושם נעגל פינות ולא תמיד נדייק.

זה אבא שלי, ואני, אנחנו? האם אי פעם נגיע לקרסוליים של אבא שלי בנתינה האין סופית שלו? עשינו כל מה שחשבנו שנכון וטוב עבור כולם, כשרף הנתינה של אבא עומד כל הזמן לנגד עיני כמין מצפן שמראה לאן יש לשאוף.

אתמול בלילה עמדתי מולך אבא שלי כששכבת בבית החולים ואמרתי: לך אבא, לך לאמא, תשחרר.

נוח בשלום אבא.

דבריה של נעמי ברנד.

זליג, נקודות מפגש.

זו דרכו של עולם זליג, והגיעה העת להיפרד... ובכל זאת, כל-כך כל-כך עצוב... וצפים זכרונות:

נזכרת איך לפני יותר מיובל שנים, מי הביא אותי לביתי החדש גזית, אותי ואת יתר חברי מגרעין ב', והמטלטלין.

זה היית אתה וה"בדפורד". נכנסת לרחוב החולי בעין התכלת שליד הים בנתניה.

חייכת לעבר הוריי חיוך מרגיע, והעמסת אותנו אל עבר העתיד...

מעט שנים חלפו, ובמעבר מהצריף לבית-התינוקות החדש הבנוי, נפגשנו כהורים: אתה וגניה עם בת הזקונים נטע, דני ואני עם הבכורה שלנו, רותי. איך מילא קולה של גניה זיכרונה לברכה, את חלל הבית...

כמחנכת מחליפה, ואתם הורים לאיילה, התראינו בהשכבות של קבוצת גפן. לא פעם החלפנו משפטים ב"מאמע לושן", ביידיש, וצחוקך היה מצלצל. הייתי צעירה עדיין, ושתיקת שורדי השואה בגזית עוד רעמה, ולא העזתי לקשור איתך שיחה יותר אישית על עברך.

אך משחלפו השנים, וזכיתי להיות מחנכת לנכדים אסף ואח"כ מירב, העזתי להקיש על החומה. אתה כבר היית מוקף אהבה והערצה של קבוצות מתנדבים מאירופה, פתחת לי דלת, וסיפרת על ילדותך ונעוריך בזמן המלחמה.

לא אשכח איך השכלת זליג, לספר לקבוצת שחף בגובה עיניים של ילד, בטון שובב, ללא הבעת שנאה, עם עיניים מאירות סיפורי הישרדות קטנים של ילד, העובר את הגדר, מעז להסתובב בין פולנים וגרמנים, משיג בעורמה אוכל, גונב אופניים... מאוחר יותר הקלטנו למשמרת גם את הסיפורים האחרים.

מידי שנה, תלינו בכיתה את התמונה המפורסמת שלך ליד הכותל עם עוד חברי גזית, בפגישתכם ב67, טרם סיום הקרבות. הבטתי בך בתצלום ואמרתי בליבי: זליג, ניצחת!

לימים, כשהיית עד במסעות לפולין, המסר שהעברת מעבר לעדות היה לקח לא של שנאה ונקם, אלא של היות חזק, אבל "א-מענטש", להישמר מחיידק הגזענות.

זכית, ובכורך אמנונצ'יק בנה ביתו עם חנה'לה בגזית, וגדלו נכדים, והקשר ביניכם היה אמיץ...

אך מכת השכול לא פסחה על ביתכם-ביתנו, קשה המכה קשה מנשוא, ואתה כעוף החול...

לא רק שרדת זליג, אתה בנית, זרעת, קצרת, ויש לך ממשיכים בתוך הבית הזה:

כשנטע שלך מחנכת את נכדינו, וילדים אחרים שמקרוב באו, ברוח אהבת המקום, הטבע והאדם,

כשמירב מגדלת עם אילן את ניניך בגן שלנו, אסף - המפריח כל פינה בחצר שלך-שלנו,

ואייל שכמוך בעבר מפעיל מכונות להוציא לחם מן האדמה,

כשרואים כל אלה, אני מבקשת לומר בקול: ניצחת זליג, הצלחת!!! וכך אזכור אותך.

zelig2